בחוברת זו נלמד כיצד הסתיימה

מלחמת העצמאות ואילו נושאים שליוו

את המלחמה מלווים אותנו עד היום

מלחמת העצמאות הסתיימה בשיחות על שביתת נשק שנפתחו בינואר 49 בין ישראל למדינות בערב בתיווך האו”ם באי רודוס בינואר 1949.

קודם כל נבחין בין שני המושגים שבהם נתקלנו עד עכשיו:

הפסקת אש שהוא מצב של הפסקת לחימה ובו צדדים נותרים בשטח עד להשגת הסדר מדיני, לעומת זאת, מצב של שביתת נשק שפירושו מעבר למצב של אי לוחמה והצהרה על כוונות של שלום.

מדוע רצו שני הצדדים בשביתת נשק:

א. הערבים חששו שישראל תכבוש שטחים נוספים ותגדיל את היקף התבוסה הערבית במלחמה.

ב. שליטי מדינות ערב חששו שבהמשך התבוסה תיצור איום על המשך שלטונם

הצד הישראלי:

א. ישראל סבלה ממספר קורבנות גבוה והגיוס הממושך הכביד על כלכלתה.

ב. היא רצתה להביא למצב שבו כל הישגיה בשדה הקרב יקבלו הכרה בין לאומית והיא תוכל להפנות את כל משאביה לקליטת העלייה ולהצלת יהודי ארצות ערב שנמצאים בסכנת חיים וניצולי השואה במחנות העקורים. 

הסכמי שביתת הנשק נחתמו עד יולי 1949 ויצרו שינויים במפת ארץ ישראל כפי ששורטטה ב1947- ע”י האו”ם.

ישראל השיגה לעצמה בתום המלחמה שטחים גדולים בהרבה מהצעת החלוקה, ע”פ החלטת החלוקה היהודים היו אמורים לקבל רק 55% משטח הארץ ולהתמקד בעיקר במישור החוף המרכזי בגליל המזרחי ובנגב וכל זה ללא רצף טריטוריאלי. לאחר המלחמה ישראל שולטת על 77% משטח הארץ, בצורה רצופה שכל הגליל הנגב ומישור החוף בידיה וכן חלקה המערבי של ירושלים ,שטח זה קל להגנה והוא כולל בתוכו כמעט את כל הישובים היהודים שהוקמו בארץ ישראל לפני 1948-אלו הם גבולות הקו הירוק.
בנוסף, קיבלה ישראל לידיה את השליטה על הכנרת ועל חלק ממקורות הירדן והבטיחה לעצמה את השליטה על מפרץ אילת.

ישראל נאלצה לוותר על אזור יהודה ושומרון ועל חלקה המזרחי של ירושלים לטובת ירדן, משמעותו של ויתור זה היא ויתור על השליטה בכל המקומות הקדושים ליהודים שהיו בירושלים המזרחית.
הסכמי שביתת הנשק הותירו את מרבית האוכלוסייה הערבית מחוץ לגבולות המדינה היהודית.

בעמודים הבאים תוכלו לראות את השינויים במפת הארץ של סוף המלחמה לעומת תוכנית החלוקה של האו”ם.

המלחמה יצרה שורה של בעיות בלתי פתורות שחלקן נשאר איתנו עד היום:

א.חוסר נכונות של מדינות ערב להודות בתבוסה: מדינות ערב איימו לפתוח בסיבוב לחימה שני שיבוא במהרה ובו ישמידו את ישראל, לא הייתה להם שום כוונה להכיר בישראל או להיכנס איתה למו”מ מדיני ,אלא לפעול לחידוש הלחימה.
חוסר הנכונות להכיר בישראל נבע גם מערעור היציבות הפוליטית במדינות ערב-ריבוי הפיכות שלטוניות ועליית משטרים צבאיים לאומניים במקום המשטרים שהובסו במלחמה.

ברוב מדינות ערב חוסר היציבות הפוליטי והזעם מהתבוסה במלחמה הופנה לפגיעה ביהודים שחיים במקומות אלו בטענה שהם משתפי פעולה עם הציונות ובגללם הערבים הובסו.

ב. בעיית הפליטים הפלסטינים שלא היו מוכנים להשלים עם אובדן ביתם, ומאידך, הם לא נחשבו ע”י הערבים במדינות ערב כלאום שזכאי למדינה משלו, ולכן לא הובאו בחשבון בהסכמי שביתת הנשק.

אז למה נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים, הנה שלוש סיבות מרכזיות:

א.חולשת ההנהגה הפלסטינית ובריחתה בתחילת המלחמה- החברה הערבית הייתה חברה חמולתית ומפולגת שסבלה ממשבר מנהיגותי וכלכלי ממושך עוד משנות השלושים.
רוב ההנהגה הערבית הייתה נוצרית ובעלת רכוש העדיפה לעזוב את הארץ בתחילת המלחמה כדי להגן על עצמה ועל רכושה מפני מעשי שוד של כנופיות מקומיות, בריחה זו עודדה גם את בני השכבות החלשות לברוח מהארץ לאחר שנותרו ללא יד מכוונת.

ב. הענות לקריאת מדינות ערב בתחילת המלחמה לברוח כדי לא להפריע לצבאות ערב להשלים את מלאכת החיסול של ישראל- הערבים בארץ ישראל האמינו לתעמולה שהגיע ממדינות ערב ולפיה צבאות ערב יביסו במהרה את ישראל והם יכלו לחזור לבתיהם מיד בתום המלחמה .

ג. פחד ממעשי נקמה ומכוחו של צה”ל– רבים בקרב האוכלוסייה הערבית חששו ממעשי נקמה של צה”ל ,מעשים שיהיו תגובה למעשים שביצעו הערבים בתחילת המלחמה.
התקשורת הערבית העצימה את החשש הזה בכך שדווחה בהרחבה על השמועות שהגיעו משדה הקרב על מעשיהם של חיילי צה”ל נגד האוכלוסייה הערבית, מרבית הדיווחים היו לא נכונים ואולם, ההשפעה שלהם על האוכלוסייה הערבית הייתה גדולה.

שימו לב כיצד הערבים מתארים את סיפור בריחת הפליטים

רבים מהידידים של הורי החלו לעזוב את העיר כבר בדצמבר ’47 ,הם היו עשירים והיו להם בתים במקומות אחרים ,או שעמדו לשהות עם קרובי משפחה ,הם תכננו לשהות שם עד שתיפסק המלחמה. אמא שלי זוכרת את עצמה הולכת במעלה הרחוב וסופרת את הבתים הריקים שהיו שייכים לחברים שנהגה לבקר… ב26 באפריל החלו מרגמות ארגון האצ”ל להפציץ את יפו, ועם ההפצצות הפכו החיים לבלתי נסבלים, הכוחות הערבים היו בלתי מאורגנים ובלתי יעילים, והבריטים, כך נדמה, עמדו מן הצד והעניקו יד חופשית ליהודים.. הורי חשו חסרי הגנה, הם סברו כי הם עוזבים לשבועיים…”

(מתוך: ר’ שחאדה, זרים בבית ,2004 עמ’ 14-16 )

בעיית הפליטים שלא נפתרה היא מוקד למחלוקת שנמשכת עד היום בין ישראל לבין מדינות ערב ומונעת פתרון של הסכסוך.

אז בואו נראה מה עמדת שני הצדדים:

עמדת מדינות ערב- תמיכה בזכות השיבה- הערבים רואים בישראל את האחראית להיווצרות בעיית הפליטים בעצם החלטתה לצאת למלחמה ולגרש מתחומה את ערביי הארץ, ובשל אחריותה למצב הם דורשים ממנה את זכות השיבה שמשמעותה שישראל תודה באחריותה לבעיית הפליטים ותאפשר להם לחזור לבתיהם לפני המלחמה ,תחזיר להם את רכושם תעניק להם תמיכה כלכלית ואזרחות ישראלית מלאה

עמדת ישראל- חסימת השיבה:

ממשלת ישראל טוענת שבעיית הפליטים היא בעיה שנוצרה בשל החלטת מדינות ערב לתקוף את ישראל ומכאן שהאחריות לפתרון הבעיה נופלת עליהם. שר החוץ שרת טען כי מצבים של שינויי אוכלוסייה בעקבות מלחמה מתרחשים בכל העולם ומדינות ערב בוחרות שלא לפתור את הבעיה ולהשתמש במצוקת הפליטים מקרב ערבי ארץ ישראל ככלי להפעלת לחץ פוליטי על ישראל ואמצעי שיוכל ,בבוא הזמן, לשמש כוח לוחם נוסף נגד היהודים כאשר יגיע סיבוב לחימה שני ומכריע שבו יהודים יובסו. כדי למנוע מהפליטים לחזור לארץ ישראל מחליטה ממשלת ישראל על יישום מדיניות חסימת השיבה במסגרתה יופנו עולים חדשים יהודים להתיישבות במקומות שבהם חיו הערבים לפני תחילת המלחמה ,כל רכוש שהיה בידי הערבים יעבור לבעלות המדינה ויוקם כוח שיטור מיוחד שתפקידו למנוע מהערבים לחדור את גבולות הארץ להשתלט על קרקעות ולפגוע ביהודים.

שימו לב לדבריו של משה שרת,שר החוץ, בנושא הפליטים בישיבת הממשלה:

“אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לגרש את כל אלה, כי אז הייתה זו מחשבת טירוף, אך אם הדבר אירע תוך כדי זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם, הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה, כשם שהיא לא חזרה לקדמותה אחרי מלחמת תורכיה-יוון, [אשר הביאה לגירוש ולחילופי אוכלוסייה] אחרי מלחמת העולם השנייה [שבסופה גורש המיעוט הגרמני שחי עד אז] בצ’כוסלובקיה [ובמקומות אחרים] …האויב התוקף הביא לידי כך ודמו בראשו והוא חייב לשאת בתוצאה זו וכל האדמה שנשארה והבתים שנשארו …כל זה שלל מלחמה שלנו, כל זה פיצוי המגיע לנו בעד הדם שנשפך, בעד ההרס שנגרם… זהו פיצוי טבעי”.

שר החקלאות אהרון ציזלינג אומר באותה ישיבה:

“..מאות אלפי הערבים שיהיו מנושלים מארץ ישראל גם באשמתם,יהיו תלויים באוויר, יגדלו כשונאינו ויהפכו לגורם שישא את דגל המלחמה נגדנו …הם ישאו בקירבם את שאיפות הנקמה..” 

מלחמת העצמאות מסתיימת בניצחון ישראלי גדול- למה זה קרה:

הנה כמה סיבות מרכזיות:

א. הניסיון הקרבי של החייל הישראלי –ניסיון שנצבר בעקבות הלחימה לצד הבריטים במלחמת העולם השנייה, הלחימה במחתרות ובחודשים הראשונים שבהם נלחמו היהודים מול ערבי ארץ ישראל, ניסיון זה הוביל את צה”ל למצב שבו כל המפקדים שלו היו מנוסים בלחימה ובתפקוד בשדה הקרב וזה בלט על רקע חוסר הניסיון של הלוחמים הערבים ומפקדיהם.
ב. נחישותם של היהודים ויתרונם המורלי– היהודים ניסו למנוע בכל כוחם נפילת ישובים לידי הערבים וזאת על רקע הידיעה שלהם כי נפילת ישובים ליד הערבים תוביל לתבוסה במלחמה ולשואה נוספת נגד היהודים, היהודים ראו במלחמה כמלחמה על הבית בעוד שצבאות ערב היו מורכבים מחיילים שלא נלחמו מעולם ,נלחמו במדינה שרחוקה מביתם ולא חששו גם ממצב של הפסד .

ג. הצלחתו של צה”ל לגייס את כל אנשיו ללחימה-דבר שלא קרה במדינות ערב שבם גוייס רק חלק קטן והצלחתו של צה”ל להתגבר על המחסור בנשק באמצעות הבאת נשק מברה”מ בכמויות גדולות וזאת מול חרם הנשק שהוטל על האזור מטעם מדינות המערב.

פעילות לסיכום היחידה נמצאות כאן וגם כאן וגם כאן

פתרון שאלת בגרות- קרא את הקטע הבא וענה על השאלה שלאחריו:

“המלחמה שהתנהלה בין תושביה היהודים של הארץ לתושביה הערבים החל מ30 בנובמבר 1947 הייתה שונה מהעימותים שהתרחשו בין שתי הקהילות בעבר.
הקהילה היהודית הייתה ערוכה למאבק הרבה יותר מהקהילה הערבית ,מאורגנת היטיב מבחינה פוליטית עם מוסדות נבחרים שהרוב המכריע של חברי הקהילה סר למרותם;לרשות המערכת הפוליטית עמדה גם מערכת צבאית משוכללת שיכלה לארגן מלחמה בשל היותה מערבית ומתועשת ומשום שהייתה לה מערכת דיפלומטית מיומנת שדאגה לתת גיבוי מדיני למהלכים הצבאיים.
מנגד ,החברה הפלסטינית סבלה מפיצול עמוק ומיריבויות קשות בתוכה על רקע המרד של שנות השלושים.
בשורות הצבא הישראלי פעלו קרוב ל30 אלף לוחמים ואולם, החימוש שעמד לרשות הצבאות הערבים היה רב ומשוכלל יותר ואולם, חשוב יותר הרקע שממנו באו הלוחמים, וכאן מצבו של החייל הישראלי היה טוב יותר הן בשל השכלתו הממוצעת שהייתה גבוהה מזו של החייל הערבי, והן בשל יכולתו להיות גמיש ולהגיב מהר למצבים משתנים, וזאת למרות ההדרכה הבריטית הצמודה שניתנה לחיילים הערבים.
החייל הישראלי הגיע למלחמה לאחר חודשים של לחימה מול ערבי ארץ ישראל, דבר שהוסיף לו ניסיון וכן יתרון מורלי בשל הניצחונות שהיו לו במאבק זה, מצב זה קבע במידה רבה את דרך התנהלות המלחמה ואת תוצאותיה.
הכוחות הערבים פעלו תוך חוסר תיאום גמור ומתוך תחרות פנימית ביניהם, ומצאו מולם כוח יהודי נחוש ועיקש שלנגד עיניו מטרה פוליטית: קיום עצמאותה של מדינת ישראל, למרות הניסיון הערבי למנוע זאת.

(מעובד מתוך דוד טל “האם ניצחה ישראל במלחמה ואם לא” בתוך: זמנים רבעון להיסטוריה 2002 עמ’ 42-54)

הסבר שלוש סיבות שהובילו לניצחון ישראל במלחמה ע”פ הדובר בקטע.

תשובה:

הסיבות שהובילו לניצחון ישראל במלחמה לפי הקטע:
א. הארגון המוצלח של הישוב היהודי וכוחותיו לפני המלחמה– היהודים היו מאורגנים היטיב מבחינה פוליטית שכל תושבי הישוב וחייליו מצייתים להוראותיהם. ארגונו של הישוב היהודי בא לידי ביטוי ביכולתו לארגן כוח צבאי משוכלל שנשען על תעשייה מודרנית ועל מערכת של קשרים דיפלומטיים שספיקה גיבוי מדיני לכל המהלכים הצבאיים. “הקהילה היהודית הייתה ערוכה למאבק הרבה יותר מהקהילה הערבית ,מאורגנת היטיב מבחינה פוליטית עם מוסדות נבחרים שהרוב המכריע של חברי הקהילה סר למרותם.”
ב. ניסיונו הצבאי של החייל היהודי- החייל היהודי היה משכיל יותר מהחייל הערבי ובעל יכולות לחימה גבוהות יותר ,יכולות אלו היו תוצאה של הניסיון הצבאי שצברו היהודים בחודשים של הלחימה מול ערבי ארץ ישראל (תקופה ראשונה למלחמה) . “מצבו של החייל הישראלי היה טוב יותר הן בשל השכלתו הממוצעת שהייתה גבוהה מזו של החייל הערבי, והן בשל יכולתו להיות גמיש ולהגיב מהר למצבים משתנים”
ג. הנחישות והדבקות במטרה של הצד היהודי –היהודים ראו במלחמה הזדמנות לקיים את עצמאותם וחששו שתבוסה במלחמה פירושה סוף החזון הציוני ,מול הנחישות של היהודים בלט מאוד חוסר התיאום במחנה הערבי והיריבויות הפנימיות שהיו בו ומנעו שיתוף פעולה בין הגופים השונים. “ומצאו מולם כוח יהודי נחוש ועיקש שלנגד עיניו מטרה פוליטית: קיום עצמאותה של מדינת ישראל”.