הביטלס התפרקו לפני 45 שנה והוציאו את אלבומם האחרון לפני 46 שנה, אך למרות שעברו מאז ארבעה וחצי עשורים, הם עדיין נחשבים ללהקה המוצלחת, המושמעת והנערצת ביותר בהיסטוריה.

ספרים רבים נכתבו על היסטורית הלהקה וחבריה, וניתן כיום לדעת מה כל אחד מחברי הלהקה עשה בכל יום במהלך 10 שנות פעילותם כלהקה, וגם לא מעט על מעשיהם לפני ייסודה ואחרי פירוקה. אך לא הרבה נאמר על הסיבה להצלחתה הגדולה, על הקרקע שגרמה להם להיות הלהקה המפורסמת והמשפיעה ביותר בעולם, שאליה רבים מתייחסים כלהקה הטובה ביותר בהיסטוריה.

ניתן לחשוב על הרבה סיבות להצלחתם של הביטלס: חדשנותם המוזיקלית, ניהולו המוצלח של בריאן אפשטיין, אישיותם הסוחפת ועוד, אך אף אחת מסיבות אלה אינן מסבירות הצלחה אדירה שכזאת ואת העובדה שארבעה נערים צעירים ללא השכלה מוזיקלית, שהגיעו מאחת הערים העניות ביותר באנגליה, הצליחו להפוך לקונצנזוס על-גילאי חוצה יבשות ולגעת, לרגש ולהשפיע על העולם כולו, בממדים שאף אמן אחר לפניהם ואחריהם לא הצליח.

כדי להסביר את תופעת הביטלס, כדאי קודם כל להסתכל על “אנגליותם” ועל העיר בה גדלו, ליברפול, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

      “ליברפול היא מרכז התודעה של הגזע האנושי”

-אלן גינזברג, 1966

עד לאחרונה, צפון אנגליה נתפס כישות תרבותית שונה וייחודית לחלוטין משאר בריטניה, דבר שהתבטא בפועל בפוליטיקה, במערכת החינוך וכמובן בזהותם של תושבי הצפון. ליברפול, מכל ערי הצפון, מבטאת הכי טוב את ייחודו. ליברפול, אשר הייתה אחת מערי הנמל החשובות והגדולות ביותר בבריטניה, נמצאת בחופה המערבי של אנגליה לחופי הים האירי, מה שקירב אותה למסחר באוקיינוס האטלנטי, הפך אותה למוקד למהגרים שנכנסו או יצאו מאנגליה וגם למרכז לסחר בעבדים במאות הקודמות. עובדות אלה הפכו אותה לעיר בה חיים יחד מיעוטים תרבותיים ודתיים רבים- קתולים, פרוטסטנטים, יהודים, סינים, אפריקאים, סקוטים, אירים, וולשים ועוד, דבר שהעניק לה תרבות מגוונת ומעניינת.

התרבות המוזיקלית בעיר הושפעה רבות מהיותה של ליברפול עיר נמל ומהמלחים, הסוחרים, אנשי השירותים, המהגרים וכמובן האומנים שעברו דרכה. כך הפכה ליברפול למרכז בעל סגנון מוזיקלי ייחודי, המושפע בעיקר ממוזיקה אמריקאית שהייתה זרה בשאר בריטניה בשלב זה. השפעה זאת התגברה והגיעה לשיאה בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה, בעקבות הקמת בסיס צבאי אמריקאי, שאל אולם ההופעות שלו היו מגיעים צעירי ליברפול, שגם היו קונים מהחיילים האמריקאים תקליטים, כך נחשפו לסגנונות מוזיקה רבים.

בעקבות הצפה מוזיקלית זאת התפתחו כבר בשנות הארבעים להקות צעירים רבות בליברפול, ופריחה כלכלית שהגיעה בשנות החמישים גרמה למצב זה להתפתח והביאה להקמת עשרות להקות ולפריחת מוזיקת הסקיפל- מוזיקה שמקורה בשנות ה-20 בניו-אורלינס, אותה כל אחד, גם ללא שום השכלה מוזיקלית, יכול היה לנגן בעזרת קרש כביסה, חוט ברזל מסרק ובעצם כל דבר שיכול היה להפיק צליל. חנויות החלו לספק קרשי כביסה וגיטרות זולות ובתי ספר ותנועות נוער החלו לשווק את העיסוק במוזיקת סקיפל כדבר חיובי ומומלץ.

“Anyone who could afford to buy a cheap guitar and learn three chords was in business…”

אדם פיית’, מראשוני זמרי הפופ באנגליה

להקות הסקיפל שהתפתחו ושרדו הפכו בשנות החמישים לסצנה מוזיקלית בעלת סגנון ייחודי לליברפול- מוזיקת המרזי-ביט, ע”ש נהר המרזי שלגדותיו בנויה העיר. סגנון מוזיקלי זה ייצג לא רק מוזיקה, אלא גם תרבות אומנותית צעירה ומהפכנית שהושפעה מתרבות הביט האמריקאית שיצאה נגד השמרנות וקראה לחופש מיני וביטוי עצמי.

 

The Quarrymen,

להקת הסקיפל הראשונה של ג’ון לנון ופול מקרטני, תמונה ראשונה משותפת. נובמבר 1957

בשנות החמישים דור הבייבי-בום של לאחר מלחמת העולם השנייה, גדלו והפכו לנערים. מצב זה, בו ישנו אחוז גדול של נוער בתוספת המדיניות היחסית קפיטליסטית באנגליה שלאחר המלחמה, יצרה לראשונה תרבות צעירים תוססת שלא הייתה מוכרת באנגליה הוויקטוריאנית והשמרנית של לפני המלחמה. הצעיר האידיאלי כבר לא היה ג’נטלמן, מנומס ואריסטוקרטי, אלא צעיר נהנתן, מורד בסמכות ורגשן.

הביטלס, שכנערים היו כמובן חלק מתרבות צעירים חדשה זו, הקימו גם הם להקת סקיפל שבתחילה נקראה The Quarrymen, אך בתחילה לא היו שונים מעשרות להקות סקיפל אחרות בליברפול, ועברו גלגולים רבים שכללו שינויי שמות, החלפת חברי הלהקה ופירוקה מספר פעמים. ייחודם החל בכך שהצליחו להתפתח מוזיקלית ולגבש סביבם קהל קבוע שעקב אחר הופעותיהם. הם גם הצליחו למצוא בעל מועדון מוכר בליברפול, אלן וויליאמס, שהסכים להפוך למנהלם. וויליאמס, שהיה איש עסקים מוצלח בעל קשרים רבים, הצליח לחתום בשביל הלהקה על חוזה הופעות בהמבורג גרמניה, שם הופיעו לסירוגין בין 1960-1962, בתחילה בתנאים קשים שכללו הופעות במועדוני חשפנות, במשך לילות שלמים, שבעה ימים בשבוע. על כך אמר ג’ון לנון “I grew up in Hamburg, not in Liverpool”, בגלל הניסיון הרב שרכשו ושבעצם עיצב אותם כלהקה, והתרבות והמוזיקה השונה אליהם נחשפו.

לאחר חזרתם לאנגליה, המשיכו הביטלס להופיע באזור ליברפול ובעיקר במועדון הקאברן, בו הופיעו 292 פעמים במשך 3 שנים, שם בריאן אפשטיין ראה אותם לראשונה, הבין את הפוטנציאל הגלום בהם, והחליט להחתים אותם על חוזה.

עם בריאן אפשטיין החלו הביטלס להופיע במקומות מרוחקים יותר ומול קהל יותר גדול. נערים ונערות רבים מצאו בביטלס את התשובה למה שחיפשו- הם צעירים מחוספסים וחדשניים, צעירים שיצרו תרבות צעירים ולא היו חלק מהתרבות לצעירים שהוכתבה על-ידי הוריהם המבוגרים שגדלו לתוך החברה הוויקטוריאנית השמרנית.

תרבות צעירים זאת הלכה והתפתחה והגיעה לשיאה בשנות השישים המפורסמות, אשר אנו חיים בצילן עד היום. בעשור זה החלה החברה להתנסות בכל- במודלים חדשים של משפחות, במין, באיכות הסביבה, בביקורת המשטר, בזכויות אדם ועוד. תקופה זאת הייתה אולי התקופה הטובה ביותר לצעירים, אך הרבה מתייחסים אליה כתקופה בה התחילו כל חוליי המערב: התפשטות האיידס, פירוק התא המשפחתי ועוד.

בלונדון באותן שנים התפתחה תרבות מהפכנית שכיום ידועה בשם “Swinging London” (לונדון העליזה). מהפכה זאת התרחשה בעקבות שינוי בתודעה בחברה הצעירה באנגליה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בלונדון בתרבות אוונגרדית במסיבות, בגלריות, בתערוכות, במועדוני ג’אז בהופעות ובעיקר בלבוש שהפך לחשוף יותר וקליל יותר.

למרות עוצמת המהפכה בלונדון, רוב בריטניה ובעיקר אזרחיה הצפוניים לא היו שותפים בתופעת לונדון העליזה, בעיקר בגלל ההבדלים המעמדיים, התרבות השונה והמשברים הכלכליים שעדיין היו נחלת ערי הצפון. גם הביטלס, כצפוניים שמעולם לא שכחו מאיפה הגיעו ואף התגאו והדגישו את שורשיהם הליברפולים (בין היתר בעזרת הדגשת המבטא), לא הצליחו להתחבר ולקבל עד הסוף את תופעה זאת ואת הבוהמייניות וחוסר הגבולות הכמעט מוחלט שתרבות זאת ייצגה וקידמה. למרבה הפלא, אף אחת מהלהקות הגדולות של הסיקסטיז שהגיעו מרקע עני צפוני וממסורת של פועלים (ג’רי והפייסמייקרס, הביטלס, האנימלס), לא היו שותפות מלאות ולא ייצגו את לונדון העליזה, אלא להקות שהגיעו ממעמד גבוה יותר כמו הרולינג סטונז.

כך יצא ששירים רבים משירי הביטלס הם בעצם די שמרנים, אינם מכילים כמעט בכלל טקסטים בוטים, למעט שירים מרומזים, ומכילים התרפקות נוסטלגית על חוויות וזיכרונות העבר ועל המסורת הצפונית שלהם, בסגנון מוזיקלי שתאם לתקופה- בתחילה רוקנ’רולי יותר, מאוחר יותר פסיכודלי ואז רוק קצת כבד יותר. כדוגמא ניתן לתת את השירים Penny Lane  ו-Strawberry Fields Forever שמדברים על מחוזות ילדותם.

במהלך השנים עיתונאים רבים, כמו גם מעריצים רבים, ניסו לשוות לביטלס תדמית מהפכנית ואף אנרכיסטית, למשל בעקבות הכרזתו של ג’ון לנון שהביטלס יותר גדולים מישו, בשנת 1966. אך לצד פרשנויות אלו חייבים לזכור את הדברים הבאים, המוכיחים שהביטלס היו באופיים א-מהפכניים, הרואים את עצמם כאנגלים אנטי רדיקלים: סצנת הרכבת בסרט “לילה של יום מפרך” בה נראים הביטלס כג’נטלמנים אנגלים לכל דבר וקליפו מסתיים בגן אנגלי והשיר “Revolution”, שלמרות שמו אינו תומך בבני גילם של הביטלס שבאותו הזמן הפגינו ברחבי העולם נגד המשטר וכמובן את הופעתם האחרונה של הביטלס על גג בניין בלונדון, שם המשטרה שהוזמנה בגלל תלונה על רעש לא נתקלה בשום התנגדות מצד חברי הביטלס, שהפסיקו להופיע ברגע שהשוטרים דפקו בדלת.

הנוער הבריטי שרובו לא הזדהה עם אופי הסיקסטיז ועם אופי הלהקות הבוטות שייצגו את הSwinging London, כדוגמת ה”פינק פלויד” ו”הרולינג סטונז”, מצאו בביטלס מעין תחנת ביניים בין המהפכנות והשחרור העכשווי לבין הערכים עליהם גדלו ואותם הכירו מבית, עליהם הביטלס שרו, כמו אהבה, משפחתיות ונופי אנגליה.

שמרנות יחסית זאת של שיריהם, אף תרמה לפרסומם ולהמשך הרלוונטיות שלהם בשנים שלאחר פירוקם ועד היום. מילות השירים העדינות והנושאים האלמותיים, מאפשרים לדורות שונים ולאנשים בכל הגילאים ליהנות משיריהם עד היום.

סיבה מרכזית נוספת להצלחתם של הביטלס הוא “אנגליותם”. כבר שנים רבות שחוקרים דנים ביניהם מהי מרכיב את ה”אנגליות”, אך בעקבות המהפכה הקיצונית שעברה על אנגליה בשנות החמישים והשישים ובעקבות עליית הלאומיות האירית, הסקוטית ואף הוולשית, החלו החוקרים להתעסק בשאלה זאת מחדש. למרות חוסר ההסכמה בין החוקרים השונים, ניתן לשים את האצבע על מספר דברים המרכיבים הגדרה זאת, המוסכמים על רובם: ה”אנגליות” היא קבלת שני קצוות מנוגדים של רעיונות, היא עיקרון הגיוון- לדוגמא בין חקלאות לתיעוש, כפריות לעירוניות, בין מודרניות למסורתיות, בין הג’נטלמן לפועל, בין הצפון לדרום.

שותים תה, כיאה לבריטים…

בערך ב-1965, בדיוק בשיא תרבות הסיקסטיז ולונדון העליזה, החלו הביטלס לעסוק בכל קשת הנושאים והגיוון האנגלי. בניגוד ללהקות בריטיות רבות אחרות שעסקו רק בקצה אחד של רעיון (רק עירוניות, רק מודרניות וכו’): אלינור ריגבי והכומר בכפר האנגלי, השוטרת ריטה שמחלקת דוחות חנייה בעיר, הגן האנגלי ותרבות הנונסנס בI’m the Walrus, Day Tripper הנכתב על טיולי היום לבלאקפול שהיו נהוגים במעמד הביניים בליברפול ועוד.

ישנם חוקרי ביטלס שטוענים ש”אנגליות” הביטלס החלה עוד לפני 1965, שבעצם כבר מתחילת דרכם ניתן היה לראות את אנגליותם בחליפות שלבשו ובהקבלות הרבות בינם ובין הביטלמניה, לבין אמני האולמות הגדולים של בריטניה במאה ה-19 ומעריציהם.

בשנים שלאחר המלחמה, חוותה הזהות האנגלית זעזועים רבים, החל מדה-קולוניזציה, אמריקניזציה, עליית לאומיות וולשית וסקוטית וקשרים צוננים עם “היבשת”. הביטלס היו חלק ממגמה רחבה בתרבות האנגלית שלאחר המלחמה, שניסתה להציל את הזהות האנגלית, יחד עם דמויות כמו ג’יימס בונד ועוד שורה ארוכה של סרטים, ספרים, מחזות ואמנים שניסו לשמר את המסורת האנגלית והיציבות הויקטוריאנית בתקופה בה כבר לא היה ברור מה היא האנגליות. הביטלס, בניגוד ללהקות אחרות בנות זמנם שייצגו חלקים מסוימים ותרבויות משנה בחברה האנגלית (כמו הלהקות המי והקינקס, אשר ייצגו את תרבות המשנה של ה”מודס”(, ייצגו את התרבות האנגלית כולה, את ה”אנגליות במיטבה”, ולכן הפכו לקונצנזוס שעד היום אין המעזים לערער עליו.

לאחר פירוק הביטלס בשנת 1970, לא היה לגמרי ברור מאליו שתהילתם תישאר. בהתחלה אף היה נדמה שלהפך. העשור שלאחר פירוקם, שנות השבעים, היה עשור שונה בתכלית מהאווירה הקלילה והחופשית של שנות השישים, עשור של מחאות אלימות, של התגברות והתפשטות המלחמות שהחלו בשנות השישים ושל תהפוכות פוליטיות. מציאות קשה זאת הפכה את הנוער החדש ואת הנוער המתבגר שגדל על הביטלס, לציניים יותר והפך את מסרי הביטלס ללא רלוונטים מבחינתם. חלום הסיקסטיז החל להתמוסס. חברי הביטלס לא הצליחו לשחזר את הצלחת הלהקה בקריירות הסולו שלהם, ונדמה היה שמורשתם הולכת ושוקעת.

ג’ון לנון אמר זאת בצורה הטובה ביותר בשירו God, שיצא בשנת 1970:

“I don’t believe in Elvis

I don’t believe in Zimmerman

I don’t believe in Beatles

I just believe in me, Yoko and me, and that’s reality

The dream is over

What can I say?

The dream is over

Yesterday

I was the dreamweaver

But now I’m reborn

I was the walrus

But now I’m John

And so, dear friends,

You’ll just have to carry on

The dream is over.”

באופן אבסורדי, היה זה הירצחו של ג’ון לנון ב-1980, שגרם להתעניינות המחודשת בביטלס ותחיית מורשתם. בתיהם ואתרים רבים אחרים בליברפול הפכו למוקדי עלייה לרגל, פסטיבלים רבים לכבודם החלו להתקיים, ואלה שהיו קיימים התפתחו וגדלו. גם דלות המוזיקה של אותה התקופה והתמסחרותה, תרמו לגל של הערצה והערכה מחודשת.

בשנות התשעים מגמה זאת רק התחזקה והתגברה, בעיקר בזכות פרויקט העל של חברי הביטלס, האנתולוגיה, שניסה לרכז ולשכתב את היסטוריית הלהקה, ע”י קטעי וידיאו נדירים, הקלטות שלא יצאו קודם לכן, ספר שסיפר את היסטוריית הלהקה בעזרת תמונות וציטוטים ואף ע”י הקלטת שני שירים חדשים, בהם השתמשו בטקסטים ובהקלטות ישנות של לנון.

לאורך השנים חברי הביטלס וחברתם, Apple, השכילו לעשות ותמיד התאימו את שירי הלהקה לטכנולוגיה הקיימת, אם זה אמר להעביר את כל התקליטים לדיסקים ובשנת 2007 לחתום על הסכם עם חברת המחשבים Apple, שאיפשר למעריצים להוריד את שירי הלהקה מהאינטרנט.

כל אלו הכניסו את הביטלס לפנתאון המערבי והפכו אותה ללהקה ששמה נאמר לצד שמות אמנים כמו באך, שוברט ומוצרט.

הוכחה טובה לכך שהביטלס אכן נכנסו לפולקלור המערבי, וכנראה לתמיד, הוא נאומה של המלכה אליזבת’ מ-1997, בחגיגות חמישים שנות נישואיה לנסיך צ’ארלס: “אלו היו חמישים שנה נהדרות עבור העולם (…) חשבו מה היינו מפסידים אם לא היינו שומעים את הביטלס.”