חדר הפלאות

(שאלה 2)

בסיום הסיפור לואי,ילד אשר נכנס לתרדמת לפני כחודש,מתעורר ממנה.

אימו,תלמה,שממהרת לבית החולים לא עוצרת להקשיב לרופאים ולמשפחתה,אלא ישר נכנסת לחדרו.

היא מגלה שהוא אכן התעורר,אך אינו זוכר דבר.לאחר מכן אנו נתקלים במכתב אשר רשמה אימו לעצמה על מנת שתפתח לאחר 10 שנים,כפי שרשום בפנקס הפלאות-פנקס המלא בדברים שלואי רצה להספיק במהלך חייו-,אותו ניסתה אימו להגשים כדי לגרום ללואי להתעורר.

המכתב,שאמור להראות איך אימו מדמיינת איך יראו חייה בעוד מספר שנים,למעשה מספר לנו בעקיפין מה קרה עשר שנים לאחר שלואי התעורר.

המכתב מספר שלואי זכר בסוף,שהם עברו לגור כל המשפחה יחד במקום שבו תלמה מארחת משפחות שעברו ועוברות מקרים דומים למה שקרה לתלמה וללואי,ובכך עוזרת להם להתמודד.לואי לומד רפואה בעקבות המקרה.

הסיום הוא סוף טוב,שכן הכל הסתדר בסוף,לואי נזכר בכל והתחתן עם הילדה שחיבב בילדותו,תלמה עזבה את עבודתה וכעת עובדת במקום שהיא אוהבת,עם אנשים שאוהבת,היא למדה להעריך את החיים ולא להתעסק רק סביב הקריירה.

סיום העלילה בו לואי התעורר ולא זכר כלום,הפתיע אותי. במהלך הסיפור מספרים לנו את נקודת מבטו של לואי,כאשר הוא עדיין נמצא בתרדמת. הוא זוכר ומבין הכל,אך מבחוץ הוא “פוקר פייס”. הוא היה מודע לכל המתרחש ולדברים שאימו סיפרה,ולכן רצה וניסה להגיב לה ולהתעורר,אך ללא הצלחה.כיוון שלואי זכר הכל בתרדמת,לא עלה בדעתי מצב שבו הוא יתעורר ולא יזכור דבר.

בחרתי בתמונה זו כיוון שהיא מסמלת משפחה,את הביחד.

במהלך הסיפור תלמה,אימו של לואי,עוברת תהליך בו היא מבינה שהאנשים שאתה מוקף בהם חשובים יותר מהקריירה ושהאושר האמיתי מגיע מהם ולא מכמה מפוארת הקריירה שלך.

בתחילת הסיפור, תלמה לא מקדישה זמן עבור לואי ולא מתעניינת בעיסוקיו. היא משקיעה את רוב זמנה בעבודתה ומנסה לשמור על קריירה יציבה ומפוארת,גם כשזה בא על חשבון משפחתה. הקשר של תלמה עם אמה לא חזק, הן בקושי מתראות ומדברות,אך תלמה שומרת איתה על קשר רק בגלל לואי.

בעקבות התאונה תלמה כבר לא מתעסקת בעבודתה ומבלה את רוב זמנה בבית החולים. היא לא מצליחה ל”עמוד על הרגליים”, שותה מלא, וביתה מבולגן. אמה עוברת לגור איתה ודואגת לה לכל, ולמרות שבהתחלה תלמה לא רצתה זאת,פתאום החֶבְרָה עושה לה טוב והיא שמחה שאמה עברה לגור איתה. היא מכירה אנשים חדשים, חלקם קשורים לחייו של לואי,ועוברת את כל המסע הזה יחד איתם.

היא מתפטרת מהעבודה,כבר לא אכפת לה מקריירה מפוארת וכל מה שהיא רוצה זה שלואי יחיה,ושהיא תקדיש לו יותר זמן כשיתעורר.

היא מבינה שהקריירה לא חשובה אם אין משפחה וחברים שתומכים בך ועוזרים לך בכל.

המסר של הסיפור הוא שצריך להנות מהדברים הקטנים ושהמשפחה חשובה יותר מהקריירה.

הציטוט אשר היה משמעותי עבורי הוא:

“תמיד עדיף להראות את הרגשות ולהיראות טיפשה מאשר להשאיר דברים לא נקיים בתוכך”

כחלק מהגשמת המשימות בפנקס הפלאות של לואי,אימו תלמה מצטרפת לחוג הכדורגל בו נמצאת הילדה שלואי מחבב,איזדורה. תלמה מנסה להתחמק מהחוג במספר דרכים,ובסופו של דבר בעזרת איזדורה היא מצליחה לעשות זאת. הן מעבירות יחדיו שעתיים נהדרות,אך לפתע תלמה מבינה שהיא אף פעם לא הקדישה זמן ולא בילתה שעתיים מסכנות עם לואי. דמעות הציפו את עיניה, ואיזדורה ישר חיבקה אותה,ניחמה אותה, ואמרה לה משפט שנוהג לומר לה אביה-שהוא גם מאמן הקבוצה-:תמיד עדיף להראות את הרגשות ולהיראות טיפשה מאשר להשאיר דברים לא נקיים בתוכך.

ציטוט זה עורר בי עניין מהשנייה שנתקלתי בו. המון פעמים יצא לי לראות שאנשים מעדיפים לא להראות את רגשותיהם ומחשבותיהם האמיתיים מתוך הפחד שלא יקבלו אותם,ואף לי היו מקרים שהעדפתי לעשות בדיוק אותו דבר, וכתוצאה מכך מסכימים עם דברים שבתוך תוכנו אנו לא מסכימים איתם ואז סוחבים הרגשה לא טובה שבה לא אמרת את מה שאתה באמת חושב ושהשארת דברים לא נקיים בתוכך. כל הסיפור מלא בציטוטים מעוררי השראה אך בחרתי דווקא בציטוט זה כיוון שהכי הזדהיתי איתו. הבנתי שלפעמים עדיף כן להגיד את מה שאתה מרגיש וחושב, כי ההרגשה שהעברת את המסר שלך ואת ה”אמת” שלך היא חזקה יותר מההרגשה של החשש שיעבירו עלייך ביקורת.

בנוסף משך אותי העניין שהמשפט נאמר דווקא בידי ילדה בת 12, איזדורה,שהפנימה את המשפט הזה, דבר שאלפי אנשים מבוגרים לא הפנימו. בעוד שאנו רגילים שהמבוגרים מנחמים ומלמדים את הילדים, כאן קורה בדיוק ההפך,ילדה מנחמת את תלמה,המבוגרת.

הבלוג האישי של לואי

קוראים לי לואי,אני חי בפריז,אני בן 12 וחצי. אני מת על סרטי קולנוע משנות ה90,סרטי אנימציה יפניים,וכדורגל כמובן.

עכשיו אני ער.טוב,חצי ער. אני אמנם מבין הכל,אבל הגוף שלי עדיין בתרדמת.

הייתי בתוך עולם החלומות שלי שלא היה עולם חלומות בכלל. לא הרגשתי את הגוף שלי,הייתי רק רוח,מחשבה.

אז מה אני יודע עד עכשיו? אני נמצא בתרדמת,אני לא יודע כמה זמן,אבל לפי השיחות של הרופאים ששמעתי,אני נמצא ככה די הרבה זמן,והתקווה שאתעורר הולכת ונחלשת.

אמא כבר תכף מסיימת את הפנקס שלי,ואם להגיד את האמת? אני די מקנא בה. היא מספרת לי כל הזמן על מה שהיא עשתה עם איזדורה ואדגר(אבא של איזדורה),והיה לי רושם שהם תופסים את המקום שלי בלב של אמא.אבל אני אוהב אותם, אז אם כבר להחליף אותי,זה רק בהם.

אני מרגיש שאמא מתחילה להתייאש,וברגעים האלה אני רוצה לצעוק לה שאני ער כבר מלא זמן,ושהרופאים האלה לא מסוגלים להבחין בזה.

אני רוצה כבר להרים ידיים.הבנתי שאני שוכב פה כמו חפץ דומם,שאין לו תועלת.התחלתי להגיד לעצמי שתכף אמות,ושיהיה לאמא וסבתא יותר טוב בלעדיי,כי הן כל יום באות לבקר אותי, ואיך אפשר לחיות ככה? זה הורס לראות אותי ככה.ואני לא רוצה להרוס את אמא או סבתא,זה לא מגיע להן. אבל אני לא מצליח להשלים עם זה שהכל יגמר.בתוך תוכי אני חושב שאני עוד עשוי להתעורר. או שזה בגלל אמא שלי.בגלל כל מה שהיא עשתה בשבילי,ועדיין עושה. אני רק רוצה לראות ולחבק אותה.

רפלקציה

1.מן היצירה יש ללמוד להעריך את מה שיש לך,כי זה יכול להעלם ולהגמר בשנייה. הדברים שנראים לנו מובנים מאליו,והשאננות אליהם,גורמת לנו פחות להעריך אותם ולדעת שהם תמיד יהיו פה. כשאנחנו לא יכולים להשיג את זה, אנו מצטערים שלא הערכנו מספיק ולא השקענו בזה זמן. לכן לא צריך לחכות ואז להצטער אלא פשוט להעריך באותו רגע.

בנוסף לא צריך להתעסק כל היום סביב קריירה,במירוץ החיים, אלא להתעסק במה שאוהבים ולהנות גם מהדרך,כיוון שהקריירה לא שווה כלום אם אתה לא מוקף באנשים שאוהבים אותך.

2.קריאת הספר עוררה בי המון מחשבות ותחושות. כבר ההתחלה של הסיפור,עוררה בי תחושת פחד. בתחילת הסיפור מספרים לנו שלואי היה בדרך ליום שגרתי,עבר תאונה ונמצא בתרדמת. הדבר גרם לי לחשוש ולהבין שבשנייה החיים יכולים להסתיים,ושלא אספיק להנות ולהתעסק בדברים שרציתי. הדמות של אמא של לואי עוררה בי גם היא תחושה זו,את החשש מלאבד מישהו קרוב ברגע.

במהלך הסיפור עלתה בי תחושת מתח, כאשר הראו את נקודת מבטו של לואי, שהוא בעצם חי. תהיתי איך העלילה יכולה להתפתח יותר, כיצד הוא יתעורר, האם יתעורר בכלל?

בנוסף היו המון תפניות בעלילה שלא היו צפויות כלל. כמו התחברות תלמה(אימו) עם הילדה שלואי מחבב,בלי שהיא ידעה על כך. שכן היו לה מספר כינויים והגילוי הפתאומי היה בהחלט מפתיע. כמו כן העובדה שלואי התעורר ולא זכר דבר,הייתה תפנית לא צפויה כלל,שכן במהלך הסיפור ראינו את נקודת מבטו, כשהוא זוכר הכל.כשלואי לא זכר דבר,זה העלה בי תחושת עצב עבור אימו,שנתנה מעצמה ולבסוף הוא התעורר כך.

היו גם רגעים מצחיקים, שתלמה ניסתה להגשים חלומות של ילד בן 12, שכשמישהי בגילה מבצעת אותם, זה נראה לא אופייני.

3.במהלך העבודה היו שאלות שלא ידעתי כיצד לגשת אליהן, כיצד לענות עליהן. על מנת להתמודד ולהצליח לענות על השאלות, נעזרתי בחברים,והקדשתי יותר זמן לשאלות כדי לנסות לענות עליהן.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, ובהחלט הייתי קוראת אותו גם בלי קשר לעבודה.בנוסף נהניתי לנתח את הסיפור יותר לעומק בגלל העבודה, ולהבין דברים שבקריאה ראשונה לא הייתי מבינה.

.

בעמוד הבא- דבר מהרשימה בפנקס הפלאות שלואי רצה להגשים. “להשתתף במירוץ צבעים”