מכונת הזמן של בן ולינוי

תהנו בחג הפסח ובכלל .
יש השנה חג פסח לא רגיל ואנחנו מקווים שתמצאו דרכים
כפיות להנות מזה.
שיהיה לכם חג כפי ומהנה .
שלא תפסיקו לחייך ולצחוק בכל התקופה המוזרה הזאת .
מאחלים לכם חג שמח ובידוד שמח.
עדי רונן והראל טואג. ( מקווים שתהנו מהסיפור).

במועצה האזורית קרית טבעון נכנסו לבידוד בגלל נגיף הקורונה שהתפשט בעולם .

במועצה האזורית גרו שני ילדים בשם בן ולינוי.וכמו כל הילדים גם הם היו משועממים.

יום אחד לבן ולינוי היה כל כך משעמם אl פתאום הם חשבו על רעיון שאף אחד לא חשב בכל השנים שבני האדם חיים, לא חשבו על כזה רעיון.

הם החליטו לבנות מכונת זמן .

בן ממש התלהב מהרעיון שהם יהיו הראשונים שיבנו מכונת זמן 

אבל לינוי קצת פחדה .

בן החליט כבר שהם יבנו את זה . והוא ידע שאם לינוי לא תבנה אז גם הוא לא יוכל. ולכן הוא אמר ללינוי :”אל תפחדי אני איתך ואם יקרה לך משהו אני אעזור לך בכל דרך”.  

אבל לינוי לא רק פחדה שיקרה לה משהו היא פחדה כי:”אני לא פוחדת שיקרה לי משהו, אני מפחדת שאנחנו נעביר את הקורונה ונשנה את ההיסטוריה”! אמרה לינוי.

“זה בסדר,גם אני מפחד אבל קודם צריך לבנות את מכונת הזמן,

לפני שנדאג ונחשוב מה עושים שניכנס אליה”! אמר בן.

כעבור כמה ימים ללינוי ולבן היו את כל החפצים וכלי עבודה לבניית מכונת הזמן שלהם. הם היו נרגשים להתחיל לבנות. 

לאחר כמה שבועות ארוכים שבהם בן ולינוי לא הפסיקו לעבוד לרגע . היתה להם מכונת זמן !!!

“וואו איזו התרגשות”! אמרה לינוי.

“כן זה מזה מגניב! יש לנו מכונת זמן”! אמר בן.

 שניהם רצו לספר על מכונת הזמן להוריהם, אבל הם לא גילו לאיש על מכונת הזמן. בן היה נרגש ולינוי כמעט בכתה:” אני כל כך נרגש לנסוע בזמן”! אמר בן:” מה! אתה לא מתכוון לספר קודם למקרה שנתקע בעבר”? שאלה אותו לינוי.” אני כן מפחד להיתקע בעבר. אבל עם נספר למשהו הוא בכלל לא יתן לנו לנסוע”.

לינוי הבינה והסכימה לנסוע יחד עם בן.

הם ארזו כמה דברים הכרחיים וחזרו לחדר שנמצאת בו מכונת הזמן. הם החזיקו ידיים חזק חזק עד שלשניהם כאבו הידיים. הם התחילו להיכנס למכונת הזמן עם ידיים שלובות ועיניים עצומות. 

כשהם פקחו עיניים הם כבר לא היו בבית אלה במצרים. קצת לפני יציאת מצרים.

הם ראו המון אנשים יהודים עובדים בפרך ,בן אמר ללינוי:” בני ישראל כל כך מסכנים “. לינוי ענתה :” יש סיכוי שאנחנו קרובים לתקופת יציאת מצרים?” בן ענה בחשש :” מה עם זאת לא התקופה?” לינוי הרגיעה את בן והצביעה קדימה ואמרה בפחד :    “בן תראה יש שם זקן שמתקשה לסחוב את האבן הכבדה הזאת. ומולו עומד מיצרי שבמקום לעזור לו הוא מנסה להצליף בו !”

בן הסתכל לאותו כיוון ואמר :” היי תראי המצרי נותן לו מים אבל הם אדומים!” ” כן עכשיו זה ברור אנחנו במצרים בזמן המכות”.

אמרה לינוי.

הם לא התקרבו למצרים אלה נשארו לצפות מרחוק.

הם ראו את כל המכות מרחוק וכל פעם צחקו מחדש שראו צפרדע שקופצת או משהו מגרד בראש.

כשהם ראו את משה הולך לסנא הבוער, לבן אפילו קצת נשרפה הנעל, ומשה כמעט ראה אותו. אחרי שהם ברחו, כדי שמשה לא יראה אותם, הם הלכו בטעות לעיר. שם הרבה אנשים ניגשו אליהם וניסו  למכור להם כל מני דברים . בן ולינוי הצליחו לברוח מהם אבל נכנסו הפעם לארמון של פרעה. שם השומרים תפסו אותם. בן ולינוי פחדו קצת אבל בסוף פרעה נתן להם ללכת כי הם הסבירו לא שעם הם לא ילכו הם ישנו את ההיסטוריה.

אחרי כמה שבועות הגיע תאריך יציאת מצרים. גם בן וגם לינוי התרגשו מאוד. אבל כשעם ישראל התקרב אליהם הם התחילו לדאוג כי הם לא ידעו עם כדי שמשה יראה אותם. 

הם החליטו להיכנס למכונת הזמן ולחזור הביתה. 

הם רצו לצלם את משה כדי שתהיה להם הוכחה שהם היו פה.

אז בן הוציא את הטלפון אבל לא הייתה קליטה אז הם צחקו החזיקו ידיים ונכנסו לתוך מכונת הזמן.

כשהם הגיעו בחזרה הביתה הם הבינו שהזמן בכלל לא עבר פה.

כשהם הסתכלו על המקום שהיתה בו מכונת הזמן הם ראו שהיא נעלמה. הם חייכו אחד אל השני והתחבקו.

                                    הסוף!!!