ההרפתקה של מולי

ברכה לחג

חג פסח שמח! אנחנו מקוות שתהנו בחופש עם המשפחה ומאחלות לכם הרבה בריאות ושיהיה אביב שמח!

באהבה רותה הילה ויעל מכיתה ו’-1 דורון

מולי היתה רק בת 9 כשאמה חלתה במחלה קשה מאוד. מולי ואמה חיו בכפר קטן ורופאים מכל הארץ נכנסו ויצאו מהבית, ניסו ובדקו, אך לא היתה תרופה למחלה. 

מולי נעשתה עצובה יותר ויותר ולא רצתה לשחק. 

יום אחד מולי הבינה שהיא לא יכולה יותר לחכות. היא החליטה לצאת למסע ארוך אחר התרופה שתבריא את אמה. מולי התישבה ליד מיטתה של אמה וסיפרה לה על החלטתה. אחר כך נפרדה ממנה לשלום והבטיחה לחזור כמה שיותר מהר.

ואז הפנתה את גבה והתחילה ללכת אל עבר ההרים. 

אחרי הליכה קצרה רגליה התחילו לכאוב והיא הבינה שזה לא קל כמו שחשבה, היא אפילו לא ידעה מה לחפש ואיפה.

מולי כבר כמעט התייאשה לגמרי אך כשנזכרה באמה החולה החליטה שלא תחזור לביתה בלי התרופה. 

היא התיישבה על סלע שראתה מולה כדי לחשוב איך תוכל למצוא את התרופה, אך פתאום שמה לב שהסלע זז וראתה שזה לא סלע אלא גור פילים! 

בהתחלה היא נבהלה אך אז שמה לב שהפיל חייך אליה והבינה שהוא רוצה לעזור לה. היא ידעה שהוא מכיר טוב יותר ממנה את היער והחלה ללכת עם חברה הפיל.

 הם הגיעו אל בקתה במעבה היער. בעזרת החדק שלו, הפיל  סימן למולי לדפוק בדלת ואז נופף בו לשלום והלך. את הדלת פתח איש זקן שאמר: “שלום מולי! חיכיתי לך! הנה לך מפה שתעזור לך בדרכך”. 

לקחה את המפה, אמרה “תודה!” ויצאה לדרכה. כשהחושך ירד, סידרה לעצמה מצע מעשבים ונרדמה. 

בבוקר, מולי התעוררה ומצאה עצמה במערה, ליד קבוצת שפנפנים ורדרדים שדיברו ביניהם. מולי חשבה לעצמה, איזה קסם מלווה אותי! הפיל, הזקן, שינוי המקום בלילה ועכשיו שפנפנים מדברים! השיחה של השפנפנים פסקה כשראו שמולי התעוררה, והשפן הגדול ביותר סימן לה להיכנס לבור. מולי אמרה “תודה!”, נכנסה והחלה לזחול במנהרה ארוכה.   

המנהרה היתה ארוכה ולא נראה שיש לה סוף. “אני מבין שאת מחפשת תרופה לאמך החולה”, אמר שפן אחד שנראה כראש

השפנפנים. מולי הנהנה לאט. היא לא הבינה איך האיש והשפנפנים יודעים לאן היא צריכה ללכת. אבל מולי כבר הבינה ששום דבר כאן לא הגיוני. 

אחרי זחילה של כעשר דקות, הגיעה מולי להיכל ענקי ובמרכזו בור. השפנפנים התלחששו ביניהם ואחר כך אמר ראש השפנפנים: “שני ילווה אותך”, והצביע אל עבר שפן קטן שעמד בפינה. “תרדי כאן בבור ומשם כבר תדעי לאן ללכת”. מולי הודתה להם ושני סימן לה לבוא ואז קפץ אל תוך הבור. מולי נשמה עמוק וירדה אל תוך הבור. אך ברגע שפסעה אל הבור נפלה לתוכו! “אאאאאאאאאההה!!!” צרחה מולי, אבל אז הרגישה שרגליה נוגעות במשהו קשה. 

היא הסתכלה סביבה, אך היה חשוך והיא לא ראתה דבר, עד שפתאום נדלק אור והיא הבחינה בעוד שלושה שפנפנים מכובדים שכל אחד מהם החזיק עששית. גם שלושת השפנפנים האלה, כמו שאר החיות, ידעו מי היא מולי ומה היא מחפשת לכן בלי שאלות מיותרות אמרו לה כך: “אנחנו יודעים לאן מועדות פניך ורוצים לתת לך משהו שיוכל לעזור לך”. השפנפן האמצעי הוציא מכיסו אבן חן בוהקת ונתן אותה למולי. מולי הסתכלה על האבן וראתה בתוכה דמות של חיה אך לא הבינה איזו חיה זו. היא לא הספיקה לחשוב על החיה כי השפנפן התחיל לדבר. הוא אמר: “זאת התרופה לאמך החולה, שמרי עליה!” מולי הודתה לשפנפנים מאוד, וכשיצאה, שמה לב שהחיה שבאבן כל פעם משתנה והופכת לחיה שונה.

 היו שם כל מני חיות, מוכרות ולא מוכרות, ומולי ידעה שדרך

האבן, הן מעבירות למי שמתבונן בה את כל הכוחות שלהן. מולי הייתה עסוקה כל-כך באבן שלא שמה לב למקום בו היא נמצאת. כשהרימה את עיניה היא מצאה עצמה עומדת מול פתח ביתה! מולי המופתעת והשמחה פתחה את הדלת והלכה במהירות לחדרה של אמה. היא נכנסה והתיישבה על כיסא ליד מיטת אמה, אחזה באבן ואמרה: “אמא, הנה התרופה למחלה שלך! הסתכלי באבן ותבריאי!” האם הביטה באבן ולפתע הצבע חזר ללחייה והיא קמה ממיטתה, בפעם הראשונה מזה זמן רב. האם חיבקה את מולי ואמרה: “בתי, את אמיצה ואני אוהבת אותך כל-כך!”. שתיהן יצאו החוצה, לטיול נעים בגן. בחצר הגן שפנפנים וורודים אכלו בתיאבון עשב רענן. 

                              סוף!!!!!!!!!!!!