תמנע- שלוש שנים

ענת בן צבי

פעם, כשהיינו בצבא, קרה דבר איום ונורא.

קראו לך חזרה מהרגילה. 

ישבנו בחומוס והכל הרגיש כמו שצריך להיות. אני ואת משלימות פערים מהוויות שונות וממהות דומה. 

אבל התחילה מלחמה באותו קיץ ורצו אותך שתחזרי לבסיס. אז נתנו לעצמנו לסיים את החומוס ומהר לעלות על מדי א׳. 

הגענו לתחנת רכבת של בנימינה, את נוסעת מרציף 1 דרומה, ואני מרציף 2 שמולו- צפונה.

ועמדנו שתינו- אחת מול השנייה, ותהום של פסי רכבת בינינו. וריק עצום של עצבות. 

והרכבת התקרבה בצד שלך, וחייכת אליי חיוך ענק ומבוהל. ונעלמת.

והרכבת נסעה- ואת בתוכה- והשאירה את הרציף נטוש. ואת לא שם. 

ואת לא כאן. כאילו עלית על הרכבת דרומה ולא ירדת ממנה. רק המשכת לסוע ולסוע ולסוע, והשארת אותי עם הזכרון של אותו יום, כאילו מסמן את ההרגשה הנוראית הזאת של להישאר ולצפות, בזמן שאת הולכת.

ענת בן צבי

שלוש שנים

אם נכנסת לחייו של מישהו

היית בהם דבר לופת, הלמות פטיש

על שולחנו של שופט,

והיית בהם דבר מוחלט.

לא לימדו אותך להיות עוברת אורח,

לא ידעת להיות מכרה.

אני זוכרת שהיית מתקנת את הדרך בה אני הוגה מילים באנגלית.

אני זוכרת שלימדת אותי לשים פקקי שעם ברגלי המתכת החורקות של השולחן בסלון שלי.

אני זוכרת את הרגליים הדקיקות והארוכות שלך במכנסיים קצרים וסנדלים תנ״כיות שקנית עם הבנות מירושלים.

אני זוכרת שהתקשרת אלי וביקשת שאחזור שוב על מה שאמרתי לך אתמול, כשדיברנו על רגשות.

אני זוכרת את השם שלי מתגלגל ממך החוצה לאט. היית אומרת אותו בחיוך משועשע, כמו שקוראים בשמו של אדם שמתח אותך מתיחה שובבה, וזה עתה חשף את זהותו.

אני זוכרת שהגעת לבית הקפה אחרי השחרור, מסופרת, בשמלה קצרה, והלב שלי כמעט פקע.

אני זוכרת שהיית יוצאת מהחדר באמצע שיחות כי נמאס לך מבני אדם.

אני זוכרת ששלחת לי הקלטות שבהן את מסבירה למה את לא יכולה לפגוש אותי.

אני זוכרת שהגעתי עד לפתח הפנימיה ואת יצאת לרגע לתת לי חיבוק, ולא יכולת להשאר

החיבוק שלך

נשאר איתי יום שלם

אחרי שכבר נפרדנו.

יוני יחיאלי

סתם סיפור -בשבילך-

תימ אני חושבת שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בברקאי בחדר שלך שתכלס כבר ממש היה דירה.

שלעומת החדר הראשון שלך שהיה בשימוש רק כשהתחלת להיות עם נבו, וכשאני הייתי צריכה מקום לישון בו עם חברים אחרי מסיבות מרובות אלכוהול בקיבוץ…

סוף סוף הצלחנו להיפגש, באמת להיפגש לקפה שלא מוגדר למטרה מסויימת ולא מוקצב בזמן. 

את עומדת על השביל גישה לחדר (כמעט על המדרכה) חיוך ענק ממלא את כל פנייך, כשאני מגיעה את כורכת את זרועותיך הארוכות והרזות מסביבי, ממש חזק וקצת בצורה מגושמת. בהתחלה הגוף קצת מתנגד ולא מבין ואז הוא פשוט נרפה ונשאב לחיבוק מחזק שפשוט מעביר אליך מלא מלא אהבה.

אנחנו נכנסות פנימה לחלל לא גדול ולא קטן מידי שמסודר נעים ופשוט,

אני מחמיאה ונלהבת את שמחה ותזזיתי. מכינות לנו קפה ומתיישבות בסלון את על כורסא ואני מולך, מאותה נקודה שתינו יודעות שכנראה נשב ככה הרבה זמן ופשוט נספר,נדבר, נצחק, נבכה קצת (הרבה) ופשוט נשתף בכנות אמיתי אחת את השני.

אני לא זוכרת מה היה כל כך מצחיק (כנראה שזה תכלס לא היה באמת כזה מצחיק) אבל את התחלת לצחוק, צחוק מתגלגל חזק שיוצא מהבטן ומזיז את הגוף בלי הרבה שליטה, וכמובן שאני נדבקתי בצחוק הזה . היינו ממשיכות לצחוק בטירוף עוד הרבה אבל פתאום נשפך לך כל הקפה בדיוק בין הרגלים, העיגול שעל הכורסא הולך וגדל מתחיל להישפך לרצפה, ואת תימ קמה בפתאומיות מהכורסה, אני הצלחתי להפסיק לצחוק מסתכלת אליך ברצינות ואת מורידה מבט ואומרת בקול מצחיק ” תראי השתנתי על עצמי ממש” עוד לא עוברת שניה ושתינו חוזרות לצחוק כמו שתי ילדות…..

זה ממש סיפור רגיל ואפילו די סתמי, אבל כל פעם אני מוצאת את עצמי עוברת על הפגישה הזאת בראשי, אני מוצאת את עצמי מחייכת אם לא אפילו מצחקקת קצת בקול רם.

תימ אני חושבת שהייתה בך כנות ושקיפות וחוסר אגו שאין כמוהו.

הצלחת ליצור קירבה ואהבה שהיא ללא תנאים, אהבה שפשוט קיימת, אהבה שאת לא יודעת מאיפה היא הגיעה ואיך היא התחילה אבל את יודעת שהיא תישאר איתך לתמיד..

כמו אהבה לבני משפחה, אהבה שבאה מבפנים ופשוט נותנים לה לצאת החוצה ולעטוף את כל מי שזקוק לה…

אני מתגעגעת, לפעמים תוהה אם זה עוד באמת געגוע או שזה סתם משהו שאנחנו אומרים לעצמינו שצריך להרגיש.

כל פעם שאני רגע עוצרת ובאמת כותבת לך (באותה כנות ושקיפות ואהבה שאת לימדת אותי) אני רואה כמה הגעגוע הוא אמיתי, וכמה אני שמחה שכל פעם הוא געגוע קצת פחות כואב אלא יותר געגוע שמזכיר לי את הדברים שחשובים באמת …

-ציטוט מסוף הספר : “אלגנטיות של קיפוד” –

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את המשמעות של המילים *לעולם לא*,

וזה באמת נורא, אומרים את המילים האלה מאה פעמים ביום, אבל לא מבינים מה שאומרים עד שנאלצים להתעמת עם *לעולם לא* אמיתי..

…………………………………………………………………………………………….

“קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות ביום עצוב כל- כך בסביבות השעה חמש ” קאקורו” ואני ירדנו יחד לדירה של מאדם מישל, הוא רצה לקחת כמה בגדים שלה ולהביא אותם לחדר המתים בבית החולים.

ירדנו במעלית רק שנינו בלי לדבר. הוא נראה עייף מאוד, יותר עייף מאשר עצוב, אמרתי לעצמי ככה נראה הסבל על פנים חכמים.

איך שלא היה ירדנו למטה והלכנו לעבר הדירה, אבל כשחצינו את החדר נעצרנו שניננו בפתאומיות, מישהו ניגן בפסנתר ושמעו בבירור מה הוא מנגן, משהו של “סאט”, אני חושבת, אני לא בטוחה אבל בכל מקרה זה היה משהו קלאסי.

לא שיש לי מחשבה מעמיקה, איך אפשר לחשוב מחשבה מעמיקה כשהנפש התאומה שלי מונחת במקרר בבית החולים?

אבל שנינו נעצרנו בפתאומיות, נשמנו עמוק הנחנו לשמש לחמם את פנינו והקשבנו למוזיקה שבאה מלמעלה. 

” אני חושב שמאדם מישל הייתה אוהבת את הרגע הזה” אמר קאקורו, ונשארנו שם עוד כמה דקות והקשבנו למוזיקה, חשבתי שהוא צודק אבל למה? “

“כשאני חושבת על זה הערב, כשהלב והבטן שלי מעוכים, אני אומרת לעצמי שאולי בסופו של דבר אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו זמן, כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגריים בזמן, הפוגה מקום אחר שהוא בכל זאת כאן,    “תמיד” שהוא בתוך ה”לעולם לא” כן, זהו בדיוק תמיד בתוך הלעולם לא..”

אז תימ אני מבטיחה לך להמשיך ולנסות לאתר בשבילך את כל התמיד שבלעולם לא.

את היופי שבעולם הזה .. 

אוהבת יהלי