עד עקרה ילדה

עד עקרה ילדה

מאת: יקותיאל (קותי) גוטמן

“שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן
שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה
מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן.”
(משלי ל, טו)

שעה קלה אחרי כן, מסעוד היה מהלך ברחוב, עיניו כבושים בקרקע. מחשבותיו נודדות, איבריו מדולדלים, סוף סוף זה מתנודד אילך ואילך לעבר הסמטה הפונה אל ביתו. עיניו שקועים בחוריהן, ידיו תחובות בכיסי חליפתו המהוה. מתי כבר.

פוסע במתינות במורד הרחוב, דבר לא בוער לו, אין לאן למהר. עוד רגע יפתח את דלתות ביתו במפתח המונח תחת השטיחון בכניסה. יתלה את הז’קט על המתלה ויסיר את הכובעו לאט. יחלוץ את בילו, ויפנה חרש למקלחת כשהגרביים עדיין לרגליו. יפתח את ברזיל המים, לא יבזבז רגעים מיותרים עד לבוא המים החמים, יפשוט בקלילות את הגידיוד מיוזיז, יתיר את חגורתו וישיל את מכנסיו התלויים עליו כאילו היו אחד מהכבסים שרבקה תולה על חבל הכביסה.
בשקט ובמתינות יאסוף את בגדיו וישליכם לסל הכביסה. ידמיין כיצד המים החמימים כבר מזרזפים עליו. הזיעה שהצטברה תיאסף אל הביוב עם קצף השמפו התכלכל “ויטלי”. אין כמו מקלחת מרעננת כדי לברוח מכל הווית העולם ולהשכיח את הצרות.
אולם הרהורים לחוד ומציאות לחוד.
בפתח ביתו מחכה לו רבקה, תולה בו עיניים מצפות. כואב לו על רבקה. לא יכול לתת לה פרי בטן. אני פשוט לוהט, אני לא יודע מה אני לא יודע. ואז ידוע לענות לה, “בת אלוהים אנוכי, אשר-מנעים, פרי-בטן”.

רבקה שלו, לא מתלוננת, עצב נוראי בעיניה, יכול מילה.
השקט שלה מערער את השקט שלו.
בצעדים מהירים פוסע הוא אל תוככי דירתו הזעירה. שם פעמיו אל המקלחת המיוחלת. פושט בהחלטיות את מקטורנו, ומניחו בזהירות על קולב. פושט הכי את בגדיו.
רבקה נסערת, מעודה לא חזתה בבעלה מתנהג בצורה כזאת. חשדות מהולים בתהיות עולים וצפים בראשה. מה לו למסעוד שלה? יודעת היא כי הוא מדוכדך, ואינו מוצא עבודה מכובדת. המטבח יגונו, המאחיה שכה שימחה אותו היה לצנינים בעיניה, והרס הבירה הקטנה המתפיח לא הייתה ליוחה. אהבה את הסוף הרזה, אבל השלימה עם הכרס, אבל מה לו עתה? האם יש לו אישה אחרת? האם בשל כך ממהר הסרט מעצמו שאריות ניחוח של אישה זרה?
ממהרת להיכנס לביתה, עוקבת מרחוק איך מסעוד שלה פושט בגדיו. מתחבטת בליבה מה לומר לו.
המים זורמים על הסוף, מסעוד מתמכר להרגשה הצוננת שעוטפת אותו, הברז הדולף מתיז צרורות ונתנים מעבר לווילון הפלסטי הזול. אבל מסעוד לא שת ליבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמים על כתפיו קרקפתו ליייו. אט-אט מרגיש איך כוחו חוזר אליו. המוח שלו עכשיו נקי ממחשבותיו.
רבקה מביטה איך מסעוד שלה מתמכר למים. היא מייחלת למעט שקט במוחה. המחשבות מטריפות את ראשה רצוא ושוב. השלווה הנסוכה על פניו של מסעוד שלה מוציאה אותה מדעתה.
היא אוהבת אותו, זוכרת לו חסדי נעורים. איך מבינה איך כרס הבירה נהייתה לה כה זרה.
הזהו מסעוד שלי? ריקם הלכתי וריקם שבתי, יצאתי ממרוקו עקרה, קיוויתי וציפיתי שהאייר של ארץ ישראל יעשה בגופי פלאות אבל מתברר שניסים יודע קורים. לפרי בטן לא זכיתי. התנחמתי בבנים ובבנות של אחיי ואחיותיי. ומסעוד? האם מסתפק באהבתנו?
שאלות ותהיות, כאב ראש טורדני, בלהט של רגע ממהרת לסל הכיביסה, אוחזת בטירוף בבגדים המיוזעים שלפני רגע קט פשט מסעוד שלה. מריחה, מחפשת על בגדיו שאריות של חיים אחרים.

רבקה

קורסת על מקומה, מתיישבת על רצפת המקלחת, ראשה בין ברכיה, ידיה עוטפות את הברכיים, ממררת בבכי.
טפטופי רסיסי המים על פניו נ קלים בבכייה חרישית. מסעוד מסבן את הסוף בליפה, מחדש את הבזרמי הדם החדשים.
בכי חנוק גווע בדרך שלי מדי פעם, גניחה מעומק הלב. זרם המים החמים, מחכה לשטיפה האחרונה, ושוב מבליח הקול המוזר הזה. חרש חרש מסיט את הווילון, ומגלה טפח ורבקה שלו מייבבת על הרצפה הרטובה.
הוא יוצא את התוכנית שרקם במוחו עוד היום, אבל כל עוד רבקה בבית הוא לא יכול לבצעה, ממתין לשעת כושר. אין הוא מצליח להביא פרנסה, וגם לא פרי בטן, טיפות הכבוד האחרון שלו מתכלות אט-אט, ימיו משחירים כמו הזיתים המרים שלא נקטפו בזמן ורעננותם וירקרקותם חולפת. דווקא עתה, היא קורסת על מקומה?
מה יהיה כשיממש תוכניתו?

אוספת רבקה את צריכה ואת יגונה, והולכת למצוא ניחומים אצל השכנה. לא אצל פאני הפטפטנית. גם אין דעתה למצוא נחמה באחת משכנותיה שרואות בכל צרה “מכ’תוב”. רוצה היא בניחומים מגברת הופמן. האהבת את החיוניות שלה, The היגדה של האישה הקטנה הזאת, להעמיס על הכתיבה הדלות צרות בזו אחר זה והמשיך לנהל את חייה ללא תלות בגורל. לא שגברת הופמן אינה אמונה על אמונות טפלות שרווחו בעיירת הולדתה. זוכרת את אמא שלה גוערת בה כל אימת שניסתה לתפור בגד שנקרע על גופה, רק תכריכים תופרים על הגוף, פשוט שימי חוט אדום על שפתותייך. או כיצד מנחה ממנה להלביש את אחיה בארבע ידיים. לכל אמונה ומעשייה הייתה סיבה ראויה ומנומקת, אבל גברת הופמן לא שעתה לזוטות. מראות המחנות בשואה ועליבות החיים שניסתה לבנות בארץ, הביאו את גברת הופמן לסמוך רק על חושיה.
למרות השתייכותה של גב ‘הופמן לעדה החרדית, לא גילחה את ראשה, ומטפחת צבעונית כיסתה אותו באופן חלקי. זרועותיה היו גלויות מעל המרק, ושמלת כותנה נוחה הייתה תלויה על גופה הקטון. היום היא מארחת את המפגש השכונתי של חבריה וחברותיה, למשחק הקלפים קנסטה. תוהה בליבה מה הביא את רבקה למחיצתה. ידיה פושטות על חבלי הכביסה ודולות ממנו כבשים שיבשו, וסל ​​הכביסה עולה על גדותיו.
רבקה עוזרת לגברת הופמן לשאת את סל הכביסה, ומיד מתיישבת לקפל את הכבסים. גברת הופמן מציעה לרבקה את עוגת השמרים מפרג, עלי תפארתה.
למרות ניסיונות הנימוסים, לא עולה בידה של רבקה להתגבר על תאוותה לפרוסת עוגה שממתקת את צערה. רבקה מתפתה למתוק הזה, למרות הצום לרגל תענית אסתר.
“מה היה לך?” שואלת תחת אותה מגבית לרבקה את העוגה עם כוס קפה בחלב.
“זה מסעוד,” עונה רבקה, “קשה לי עם שתיקותיו! לא מדבר. נמאס לי. לא מקובל עליי הגורל הזה, אני רוצה ילדים.
“צריך הרבה תפילות,” מנסה גברת הופמן לנחמה.
“גם את?” גוערת בה רבקה, וגברת הופמן מחייכת במבוכה.
יבואו החברים למשחק הקלפים, שם תהא גברת הופמן משוחררת מכל דאגה.
“על מה אתם מדברים במשחק?” מתעניינת רבקה.
“לא מדברים, שותקים!” עונה גברת הופמן. ונגוזה תקוותה של רבקה למצוא כאן ישועה.
גב ‘הופמן חומלת על רבקה ואני ביכולתה לעזור לה. חוזרת לעיסוקיה. פורשת על השולחן מפורמייקה מפת לבד, מניחה את קוביות הרמי ואת טבלאות המשחק.
רבקה נרגעת קמעא, למרות שלא זכתה בנחמה אלא בפרוסת עוגה.
הולכת רבקה לביתה, מסעוד כבר לא בבית, לאן הלך? למנחה וערבית? מציצה פרגון ורואה את בנימין, גיסה, פוסה מביתו עם מרים אחותה לקריאת המגילה בבית הכנסת. חושבת אם לילך בעקבותיהם? אין זה נהוג במקומותינו, נשים אינן אחרות לקריאה.
ומתחרטת.
אחותה מרים נשואה לבנימין האשכנזי, ואני מעולם לא הבינה כיצד סטיילט אחותה לגשר על הפער לחיות עם מי היסטנו “דיאלנה”. איך דווקא אחותה הקטנה, זו שכולן בזו לה, מצליחה כל כך …

***

רבקה פותתת גרגרי סולת באצבעותיה ומרטיבה אותם במעט מים קרים, שממתינים לה בקערה. הגבישים הגדולים מתפוררים רצוא ושוב בכף היד במיומנות שרכשה משכבר הימים. הפתיתים מוכרחים להיות גדולים יותר משל קוסקוס רגיל, אך לא ענקיים. חופנת בידה עוד קמצוץ סולת ומאחדת אותו עם חבריו המפותתים בידיה. היום תענית אסתר, מחר יזכו ילדי אחיותיה לטעום מברקוקש סמיך מרובך בחמאה ורטוב בחלב.
הצום אינו מכביד עליה. רגילה היא בתעניות, והיא מכה על חטא, מדוע לא הייתה יכולה להתאפק ולשבור את הצום בפרוסה. ממשיכה במלאכת התקנת מנת הקוסקוס החלבי. הציפייה למראה הילדים, מלקקים את הצלחת, כשתגיש להם את משלוח המנות, מרנינה את ליבה. מרתיחה מים על הקוסקוסר, ומניחה את הברקוקש הסמיך להתאדות.
החמה כבר שקעה לה, כוכבים אין-ספור מנצנצים בשמי השכונה. רעשי הקפצונים כבר נדמו, ורק מסעוד שלה טרם בא. נעטפת ברדיד להפיג במעט את הצינה, ויוצאת ומבקשת בשכונה את שאהבה נפשה. דקות ארוכות מסתובבת בין השבילים ובקדמת בית הכנסת, במבואות המטונפים בשאריות קפצונים, בשבילים, בביבים, ובכל המקומות שכבר כבשו רגליה, אך נמנעת מלבקש תשובות בבתי החברים. ח’שומה!
לאחר שיגעה לחפש בכל פינה אפשרית, לבסוף מוצאת את מסעוד שלה מוטל בקרן זווית. חייב איניש לבסומיי, הוא הקדים את מצוות היום ללילה. קוראת היא בשמו “מסעוד! מסעוד!” והוא אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.
לא עמד לו כוחו להוציא תוכניתו לפועל, ושוב נתן עינו בטיפה המרה, שמכסה את פחדנותו לקחת נפשו בכפו.
ורבקה אינה יודעת, ואף אינה מעלה בדעתה, מה עלה במחשבתו של מסעוד שלה הלילה. מסירה רדידה מעליה, ועוטפת את הגוף הרועד שלו, מוליכה אותו בדרכים צדדיות, שלא יראו בחולשתו, שלא יראו בכישלונה, עד למעונה הדל.

בוקר פורים. רבקה מרבכת לאיטה את הקוסקוס עם חלב, ובוחשת את העיסה באיטיות, מדי פעם מוסיפה חמאה עד שזוכה התבשיל בסמיכות שלו. מסעוד שלה חזר משחרית ומקריאת המגילה. הוא לא אמר מילה, אף היא לא הזכירה במילה את ליל אמש. היא מניחה לפניו קערית של ברקוקש וגביע לבניה. ראשו כואב מהחמרמורת ומרעשי אקדחי הקפצונים שהיכו את המן. רבקה אינה ממתנת לראות אותו סועד שחרית, וממהרת לעבר מרים אחותה. בידה סל פלסטיק מרושת, בו מונחים סירי הברקוקש המהביל.

הסוד

מתעורר לבוקר פורים ומתחבט אם ללבוש שוב את תחפושת השוטר. אולי בגדי חול. אמא מזרזת אותי ללבוש התחפושת ומבטיחה לי המון דמי פורים מהדודים, אם אהיה מחופש.
השתכנעתי.
כבר מאתמול אמא הכינה משלוחי מנות רבים. עטפה אותם וניצחה על המלאכה. את המשלוח הראשון מסרה בידי אחותי וציוותה עליה למסרו לגברת רוזנברג ששוכנת בקומה למטה. את המשלוח השני ייעדה למשפחת אמזלג, שגרה מעבר לפינה, לשם נשלח אחי, לאחר שאמא בדקה שוב ושוב שתחפושת הקאובוי לא נקרעה. את המשלוח הבא אמא התכוונה לשלוח עמי, למרת המרשלג, אלא שבאותו רגע נכנס אבריימי, בנם של ההמרשלגים, ובידו משלוח.
אמא מיהרה לציידו במנה שהכינה מראש, וטמנה בכיסו שתי סוכריות טופי. מעט מתוסכל על שנמנע ממני לזכות בדמי פורים, נעצתי עיניי בממתקים שבצבצו מהמשלוח של ההמרשלגים. אמא, שרחמיה נכמרו עליי, כיבדה אותי בלקקן אדום עשוי בדמות תרנגול. מאושר, התחלתי ללקקו בדבקות, לא מניחו לרגע מפי, שמא יידבק לבגדיי ולתחפושתי, ויטנפה.

באותו רגע נכנסה לביתנו דודה רבקה, וריחות הברקוקש המהביל עלו מהסל שאחזה.
“פורים שמח.” צהלנו כאחד.
“פורים שמח,” ענתה רבקה, בעיניים כבויות.
כמה השתוקקתי לטעום מהברקוקש, אבל הייתי מלא וגדוש מהלקקן תרנגול האדום ולא הבנתי כלל מדוע בעיצומו של חג פורים, אמא מחבקת את דודה רבקה הבוכה.

***

בשעות אחר הצהריים של שבת, רבקה מסדרת את הכרים ואת הכסתות על המיטות, מטיבה כריות מאחורי גבה של מרים אחותה ופיבי גיסתה. אני מביט באמא ובדודותיי, ומנסה להבין על מה הן משוחחות. שפה מיוחדת פיתחו להן, תחילת המשפט במרוקאית, משם הוא עובר לצרפתית, ומסתיים בעברית.
בבית, אבא ואמא לא דיברו אלא עברית. עם זאת, בתחילת נישואיהם, אבא ניסה ללמד את אמא הונגרית, ואמא, שחלפו רק חודשים ספורים מאז סיימה את האולפן, ניגשה למלאכה זו בהתלהבות. הוציאה את המחברת שטמנה עם כל אוצרותיה, עם תמונות שלה מתיכון אליאנס במרקש, ועם תעודת הלידה והעולה, והחלה רושמת מילה במילה כפי שהכתיב לה אבי, ואת התעתיק בצרפתית או בעברית. אבא גם ניסה ללמדה את התנועות המרובות בשפה, איך פותחים את הלוע ונושפים, ומכווצים את הפה בתנועות השונות, ואמא נהגה לצחוק, “כמה אוויר אתם מוציאים, מבזבזים אותו לחינם.”
אבא אף הוא נראה משועשע, וענה לה בעקיצה, “מרוקאית זו לא שפה, זו מנגינה! רק במרוקאית אם תנגן את המילה חייאר’ת (מלפפונים), זה ישמע כמו ‘הגזמת’.”
אמא ניחנה בסבלנות, ושקדה על ההונגרית, עד שהגיעה למילה בת עשרים ויותר אותיות, וכשל כוחה.
אבא שלט באידיש ובהונגרית, שהיו לו שפת אם. גם בגרמנית בסיסית, ומעט באנגלית ובצרפתית, ומחבריו לעבודה למד גם מספר מילים בערבית-מרוקאית. אך לכלל שיחה שוטפת, לא הגיעו הוריי אלא בעברית.
כעת מקנא הייתי באיציק ובמוטי חבריי, שדיברו איתם בבית גם מרוקאית. וכאשר הוריהם לא רצו שהילדים יבינו את שיחת המבוגרים, מיד עברו לצרפתית.
הייתי מנחש ממעט המילים שדיברו דודותיי בעברית, ממעט השמות והמקומות שאין להם שינוי בשפה ובזמן, וממעט המילים האחרות שספגתי, על מה שוחחו ביניהן דודותיי.
בעיקר הייתי סקרן, מתי בחרה דודה פיבי להשתמש בצרפתית, לאלה מילים ייחדה שימוש בעברית, ומהם הפעלים שתהגה תמיד במרוקאית. ככה הקשבתי בהסתר לשיחתן. דקות ארוכות של שיחה משעממת על מגיזיני בורדה. הסברים למכביר מדוע הגזרה של הדוגמנית ממש לא מתאימה לנשים בשיכון אחרי הלידות, והאבסת עכוזיהן בקוסקוס כל שלישי ושישי. בחירת המילים של אמא בצרפתית, אינה דומה, לזו של דודה פיבי ודודה רבקה. מצאתי סדר ושיטה שבה נהגה אמא לתבל בשפתה את המילים. לשפה הצרפתית, ייחדה ביטוי למקומות ולפעולות שמקורם מן העולם החדש בכלל ומעולם האופנה והזוהר הפריסאי בפרט. לעומת זאת, פעולות המטבח התנגנו על שפתה דווקא בערבית-מרוקאית, ועברית נותרה לשימוש עבור כל המילים ששכחה כבר כיצד לבטאן בשפת המקור.
דודה פיבי השתמשה לרוב בצרפתית. דומה היה בעיניה ששפה זו לוקחת אותה למקומות קסומים, אל חיים אחרים שהיו יכולים להיות שלה, שומרת לעברית את כל מילות הקיטורים, פנקס חבר, אולפן שיכון ומעברה, ועורגת בנוסטלגיה על מרכש שלה בערבית-מרוקאית.
דודה רבקה, המבוגרת בין האחיות, לא הלכה לאולפן, וידיעותיה בעברית באו לה מסידור התפילה ומזמורי תהילים. שפתה בעברית הייתה עשירה ומליצית, ונראה שכלל לא הצטרכה לצרפתית. עולמה היה סדור מנדבכים של מרוקאית על נדבכים של תהילים, ורק הבלחה מקרית של צרפתית בפיה הוכיחה לי שבשפה זו היא שולטת לא פחות מאשר חברותיה לשיחה.

“אה ראית, מור’בון יעקב חי, כל היום עובד בנגריה בקמ”ג, בונה רהיטים ומשקיע, אחרי שבוע שורפים הכול, אומרים לו תעשה חדש. מה זה המנהלים האלה, אין להם לב?!” מקטרת פיבי.
“ומה אכפת לך?” עונה לה דודה רבקה, “יש לו עבודה, יש לו פרנסה. לבנות, לשרוף זאת בעיה שלו?”
אמא משגיחה עליי ומנסה לפתות אותי לצאת לשחק בחצר, ולהשאירן לשוחח בגפן. “עלאש? למה? לא חבל על כל המתקנים שבונה? ולא תגידי שזה רק הוא, גם חיים המסגר ככה. מרתך את הברזל עד שהעיניים יוצאות לו…” פיבי לא מרפה, “אליס שלו מספרת, שכל לילה נשרפות לו העיניים, בוכה על העבודה שהולכת לזבל…”
“בנימין שלי אומר,” אמא מנסה להסביר, “שעושים שם בקמ”ג דברים סודיים ביותר, ולא רוצים חלילה שהסודות יפלו בידי אויב, לכן שורפים הכול.”
“אה,” עונות פיבי ורבקה כמעט יחד, ונדמה כי בהברה זו נסתתמו טענותיהן, והחיים יכולים לחזור למסלולם.
אבל אני נרעש מה”סוד”. הרמזים ששמעתי מציתים את דמיוני וכבר רואה הייתי את דוד יעקב, וחיים השכן, אבא של מאיר, כצמד מרגלי חרש במסווה של נגר ומסגר. החילותי פוסע בלאט לעבר החצר, תר אחרי מוטי ואיציק, לשתפם במידע הרגיש שהתגלגל לאוזניי.
בירידה לוואדי אני מוצא אותם ב”מחנה” שהקמנו בין עצי האשל. מוטי מחריב קן נמלים, ואיציק מסתכל מהצד, בוחן לאן מוביל שביל הבריחה של הקן. נסער מהמידע הרגיש שברשותי, שוקל כיצד יהיה נכון להטעים את חבריי, שמא עדיף לשמור יתרון זה לעצמי.
“שמעתי שלקחו את דוד יעקב לעבוד בקמ”ג כי הוא יודע צרפתית וכל העבודה שמה לפי הוראות בצרפתית,” אני מנסה לדוג בחכתי, ומעצים בדמיוני את המידע שעיבדתי.
“אתה בא לשחק או לבלבל את המוח!” מצנן מוטי את התלהבותי.
“מה אתה מתנפח?” אני מתגונן.
“אז בוא תעזור לנו למצוא את המקור של הנמלים ותפסיק לשגע אותנו עם הצרפתית שלך.”
“אמא שלי מדברת עם אבא שלי בצרפתית כשהיא לא רוצה שנבין.” זורק איציק בחוסר רצון. איציק היה חסר ביטחון, פחד פחד מוות ממוטי, הזדנב אחריו לכל דבר ועניין. היה בו משהו, במוטי, שמשך אליו כמו מגנט. לא הצלחתי לעמוד על טיבה של משיכה זו. הייתי סמוך ובטוח שהסודות שאגניב לאוזניו ינעמו לו הרבה יותר ממשחק בקן הנמלים.
“אני חושב שיעקב וחיים, שהם מרגלים, הם לא סתם נגר ומסגר!” אני מפיל פצצה.
“מי אמר לך?” משתומם איציק.
“שמעתי את אמא מסבירה לדודה רבקה, ככה אבא שלי אומר!”
“לא מרגלים ולא נעליים!” קובע בפסקנות מוטי, נעלב שלא הוא בעל הדבר ותוהה, “מה בדיוק שמעת?”
איציק מצטרף לשאלה.
אני מספר להם, ואנו מסכימים בינינו שעד שלא יתבררו הפרטים הנוספים, יהיה זה הסוד של שלושתנו.

חלפו ימים, ואני נצרתי את הסוד בלבבי. מוטי ואיציק מזמן שכחו מהסיפור, ורק אני עדיין ממתין לאמת את סודי.

גולות

החמה שוקעת, אט-אט שבים פועלי השכונה לבתיהם. שלמה יורד מההסעה ושם פעמיו לביתו, בדרך יעבור דרך המכולת של פנחס, יקנה חצי כיכר לחם שחור, חבילת מרגרינה שפנחס יחתוך עבורו ויעטוף לו אותה בנייר אריזה חום, כמה גביעי לבניה ובקבוק חלב אחד. ברגעים אלה יתעדכן בחדשות מהטרנזיסטור. סביבו יתקבצו החברים, כל יום בדיוק בשעה חמש, יתענגו שוב ושוב על קולו של הקריין המכריז “קול ישראל מירושלים, השעה חמש והרי החדשות ועיקרן תחילה”.
שוב ישמעו על השיחות להפסקת האש בתיווכו של גונאר יארינג. שלמה יתעכב מעט כדי לשמוע מה חדש בשכונה, יסרב בנימוס לכוס קפה שיציע לו פנחס וימהר לביתו, לילדיו ולפאני שלו. דקות מעטות לפני כן, יישמע קולה של פאני מהדהד בשכונה: “רחמים, אליהו, ציונה… בואו הביתה, עוד מעט אבא מגיע”, ואנו, ילדי השכונה, נפנים כי תם זמן המשחק ואוטוטו שאר ההורים יקראו גם לנו לסיים משחק מחבואים, תופסת או קלאס, ולשוב הביתה.

מן העבר השני של הרחוב שמענו את אמי קוראת לאחי ולי, לא לשכוח לעבור במכולת ולהביא את המצרכים שהותירה שם, כי ידיה לא צלחו לסחוב את כל משא הקניות.
אחי ואני נכנסנו למכולת של פנחס.
“איפה הקניות של אמא שלי?” אחי שואל.
פנחס פונה להוציא את הקניות, אותן הטמין תחת הדלפק.
גבר כבן 40, לבוש בבגדי עבודה מחאקי, מוכתמים בסיד, מתיישב ליד מסעוד. על השולחן מפורמייקה שבקדמת המכולת, מונחים בקבוקי בירה.
הגבר קורא אלינו – “אתם הילדים של מרים? גרים בבלוק של הדתיים?” ואנו מהנהנים בביישנות. והוא ממשיך, “זוכר, מסעוד, כשעבדנו בבניין?” ופונה אלינו, “אני עשיתי את היסוד של הבית שלכם,” אבל מבטאו המרוקאי גרם למשפט זה להישמע באוזנינו כך: “אני עשיתי את השוד של הבית שלכם.”
די התפלאנו מי הוא הטיפוס המפחיד הזה, ומדוע הוא מתגאה בפנינו על שוד שעשה בביתנו. לשמחתנו, פנחס חזר עם המצרכים, ואנו מיהרנו לאוספם ולהסתלק מהמכולת באחת.

עוד רגע קט יחזור אבא מהעבודה. בינתיים, אחי מדלג במדרגות שתיים-שתיים, עת אני נשרך אחריו מדרגה-מדרגה, כשסלי הקניות מכבידים את תנועתי.
כבר בכניסה לביתנו, אחי מציק לאחותי. היא כהרגלה מכינה את שיעורי הבית בחדר הילדים המשותף לה ולנו. אני מתגנב למטבח לבדוק אם יש משהו לנשנש בנמצא, וכרגיל מנודב לקלוף תפוחי אדמה או להוריד את הזבל. אמא שומעת את הצרחות מחדר הילדים וקולה נשמע, “יהודה, די להציק לאחותך. חכה שאבא יגיע.” ואכן, אבא בא.
מעתה הכול מתנהל בקצב אחר, אחרי שאבא פושט את מגבעת הקש הקצרה, ומתיישב מול השולחן הקטן המותקן בתוככי המטבח. אבא סועד את ליבו בארוחה קלה, שמתקינה לו אמא. תוך כדי לעיסה, בשקט כמעט מוחלט, מתעניין למעשי ילדיו ואשתו. אחר כך נוטל שוב את מגבעתו, ומזרז אותי ואת אחי להצטרף אליו לתפילת מנחה.
אבי היה מהלך בצעדים מדודים ברחוב, וכל פסיעה שלו הצריכה אותנו, ילדיו, לדלג בשתי פסיעות מהירות, כדי להדביק את צעדיו הזריזים. לתפילת מנחה לא הטריח עצמו ללכת עד לבית הכנסת האשכנזי, מפאת המרחק הרב שבו שכן מבית מגורינו. במרבית ימי החולין, הסתפק בתפילה בבית הכנסת המרוקאי שהמתין לו בהמשך הרחוב.
בית הכנסת ‘רבי שמעון בר יוחאי’ שונה היה מבית הכנסת החסידי כמעט בכל. ספסלי העץ שלו היו צבועים בלבן, לא היו למתפללים סטנדרים או לוחות בגב הכיסא שלפניהם להניח בהם סידור או חומש, הספסלים מסודרים היו בצורת האות חי”ת סביב בימה שהייתה מוגבהת קמעא משאר המושבים, והבימה עצמה הייתה מצופה לוחות שיש אפור בוהקים. ובכל פינה, בבית כנסת קטן זה, שובצו מנורות, אהילים, תמונות ושלטי הנצחה, בבליל צבעוני, ללא קו אחיד. ניכר כי כל תורם הוסיף נופך משלו לשלל הצבעים והרקמות. עם זאת, התחושה הייתה של ניקיון מבהיק, ומול הצבעים הקודרים ששלטו בבית הכנסת האשכנזי שבו התפללנו, שרתה בו תפילה שמחה, שנצצה מן הקירות והפרצופים.

היום גדול והקהל החל להתכנס בבית הכנסת ‘רבי שמעון בר יוחאי’. חלק מהמתפללים התיישב על ספסל מחוץ לבית הכנסת, ששימש לשיחת חולין בטרם הכניסה לתפילה. חלק כבר תפס את מקומו, הוותיקים טרחו להתקין במושבם כריות וכסתות, או לרפדם בשטיחים קטנים שהיוו ריפוד למושב הקשה. הצעירים יותר הסתדרו לא רע עם המושבים מעץ והחלו לפזם בנחת את פתיחת אליהו.
והרי לא דומה תפילת מנחה אשכנזית לתפילת מנחה ספרדית. בזו אתה מגיע לתפילה במנעלך ובעמל יומך ומיד נעמד לתפילת “עמידה” מתוך “אשרי” חפוז, וטרם התכוננת כדבעי לתפלה, ואילו בזו הספרדית אתה פותח בישיבה בנחת וישוב הדעת בדיקלום עם החזן את פתיחת אליהו ופיטום הקטורת וקורבנות, ועד שאתה מגיע לתפילה “עמידה” נחה עליך רוח חכמה ובינה.
אחד-אחד נכנסים אחרוני המתפללים ותופסים מקומם. אבי סוקר את הספסלים ועינו קולטת מושב פנוי. ניכר שהתפילה זרה לו, באוזנו עולה ניגון אחיד מפי גרונם הניחר של אנשי כפיים קשי-יום, שהרטיבו את הלוע במעט ערק לפני התפילה, והשתלב נפלא עם נעימות נערים שטרם התחלף קולם, כשעל כולם מנצח רבי יוסף הזקן.
“בכבוד,” יסמן רבי יוסף לאחד הנערים, והלה יסרב בנימוס. ואבא יהיה מופתע כי ללא הזמנה יעלה לבימה אחד החברים של מסעוד ואיש לא יהרהר על “חוצפתו”. מקבלים הם בהכנעה את תפיסתו הכוחנית, את תפקיד החזן, ולא נותנים דעתם כי שם לעג וקלס את המושג ‘שליח ציבור’.
דקות מעטות נמשכת תפילת מנחה. הפוגה עד לתפילת ערבית, שבה אני ואחי מתגנבים לחצר וחוברים למשחק בגולות עם מוטי ואיציק.

בין המעברים

בית הכנסת שבו התפללנו בשבתות, היה תעתיק של ה”שול” מהעיירה החסידית ממזרח אירופה. אולם אני, ילד קטן, עיני טרם שזפה מראות בתי כנסיות בעלי צורה, הוד והדר. ספסלי העץ הבלתי מהוקצעים היו צבועים ביד גסה בצבע חום כהה, ושכבות צבע נערמו עליהם. אבק שלט בכל פינה. המרצפות הצבעוניות, שהיום חזרו לאופנה, וכותלי הבית הערבי שהיו מטויחים בסיד שפעם היה לבן, וכעת צבעו נטה ללבן מלוכלך ועייף, כיסו והסתירו את הבנייה הערבית מאבנים ובוץ. הקירות העצומים היו בעיניי עולם ומלואו, ואף אני נראיתי בעיניהם כחגב, שעה שנכנסתי לשערי בית התפילה.
דבר אחד הטריד את דעתי. מה יקרה אם חלילה המאוורר הגדול, העשוי פלדה ומט לפול, יינתק לפתע, וייפול ארצה ובדרכו ייפצע אחד המתפללים…? נזהר הייתי לא להביט למעלה אל עבר המאוורר המאיים, דומה היה בעיני כי הימנעותי מהביט מעלה תעלים את הסכנה. על כן התהלכתי בין ספסלי המתפללים, בקלילות, שם עצמי כאחד הילדים, נטולי הדאגה והטרדה. אהבתי לשוטט כך בין המעברים.

אף שאבי קבע מקום מושבו בספסל האחורי קרוב לכניסה, לא נכנסתי ישר לשבת בסמוך לאבא, אלא עשיתי סיבוב ארוך עד קדמת הבימה וחזרה. מצפה הייתי שמא בסיבובי האיטי אצוד את עינו של אדון רייכמן, מחלק הסוכריות. הייתי מוכן לספוג את צביטתו העזה, ולהסתכן בכך שלחיי יהפכו סמוקות, ובלבד ואזכה בסוכריה המיוחלת. כל אימת שהגיח לחצר בית הכנסת אחד הילדים וסוכריה בפיו, מיד כל השאר הילדים שהתביישו לגשת לאדון רייכמן, עשו עצמם כאילו הם סתם הולכים בין ספסלי בית הכנסת, אולי עינו של סבא-סוכריות תצוד אותם ויזכו אף הם בסוכריה.
תוך כדי שיטוטיי בין המעברים, נתתי ליבי לדמויות השונות שהיו מבאי בית הכנסת. ראשון במעלה היה הרב, או בשמו המלא חשיבות כפי שנהג לחתום – הרב גרוס אב”ד, התאחדות קהילת חרדים. יהודי כבן 60, לבוש קפוטה עשויה ממשי מבריק ושחור ובשטריימל. ידיו תחובות בגארטעל שעל מותניו וכולו אומר חשיבות. מושבו היה במזרח, משמאל לארון הקודש.
את התפילה ניהל ר’ שרול-מוישה הגבאי, יהודי כבן 40 אשר בת שחוק תמידית תלויה לו על שפתו, ומגבעת קש על מצחו חרוש הקמטים. מניע היה את המגבעת קדימה ואחור, באמצעות נענוע בראשו, וסוחט מהילדים חיוכים מאולצים. לשיאו היה מגיע בשבת בבוקר, מהלך לאיטו בין המעברים ועולה לבימה, מחכה שיואילו בטובם המתפללים לשבת על הספסלים, ומרעים בקולו – “שלישי-ערשטער צייַט, צוואַנציק א צווייט מאָל, צוואנציק פינף,” כך היה מוכר את העליות לתורה.
ידע שרול מוישה את נפש חבריו, ידע למי מגיעה עליית שישי, למי יש חיוב, למי יש יארצייט ומי ששבת בר המצווה שלו חלה בדיוק בשבת זו. זיכרונו לא בגד בו, לא בתאריכים ולא בשמות חבריו. כך זכר שאבא נקרא בנימין זאב בן אריה לייב, ושמו של זה שקנה את עליית “מפטיר” הוא אשר אנשיל בן שלמה וולך. המלאכה אומנם נראית פשוטה למי שאינו בעל ניסיון, אולם בפעמים המעטות ששרול-מוישה נעדר בשבת, חלה מהומה רבתי ואזי ידעו הכול את גדולתו של ר’ שרול-ומישה הגבאי.

באותם ימים, אבא שלח אותנו לחיידר, שהתקיים בבית כנסת. מחוץ לחיידר, בני גילי, השקיעו את מיטב זמנם ומרצם במשחקי כדור ותופסת בגינה הגדולה. בדרך לחיידר, נעצנו בהם עיניים בערגה, ובכינו על מר גורלנו, שהותיר לנו רק שלושה שבועות בין תשעה באב לחודש אלול, בין הזמנים, לפרוק את מרצנו.
בדרך חזרה מהחיידר, עברתי דרך הגינה הגדולה. לשמחתי גיליתי כי הגינה ריקה למחצה. ילד קטן התנדנד על הנדנדה הטובה מבין שתי הנדנדות. מלבדו אף לא ילד אחר היה באזור מתקני השעשועים. במרחק מטרים ספורים התקבצה חבורת נערים, שהתארגנה למשחק כדורגל. לא היה לנו שיג ושיח עם ה”פושטקים”. הם לא היו עברייני נוער, או חלילה ילדי רחוב, ועדיין כך קראנו לכל מי שלא נמנה עם “כוחותינו”, ונמנענו מלהתקרב אליהם. שונים היו מאיתנו בלבושם, בסגנון שפתם ובמשחקים שלרשותם. לא יצרנו איתם קשר, ושמחנו כאשר גן המשחקים והמגרש היו ריקים ויכולנו לשחק בהם כאוות נפשנו.

***

כבר הייתי בסיבוב השלישי על המגלשה, כאשר מזווית עיני ראיתי את החבורה נחלקת לשתי קבוצות של ארבעה וחמישה, ועיניהם תרות אחר השחקן הנוסף שישווה את הכוחות. לא ארכה השעה ושמעתי את הבכיר בחבורה – “היי אתה, רוצה לשחק כדורגל?”
הוקסמתי מהמחשבה שבחרו בי להצטרף למשחקם מחד גיסא, ומאידך גיסא, חששתי לנפשי מהחיכוך עם הפושטקים, ובמיוחד מהמלמד ישרואל. במבוכה הנהנתי בהסכמה, ובתוך שניות מצאתי עצמי מגן על שער שסומן באמצעות שתי אבנים גדולות.
דקה רדפה דקה והתקפה מימין החליפה תקיפה משמאל. למזלי, לא הייתה הזדמנות להפגין את יכולותיי הדלות. מדי פעם הגנבתי מבטים אל עבר השביל המוביל אל המגרש, האם חבריי לחיידר יופיעו? כמה מהם יקנאו בי? האם ילשינו למלמד?
עוד אני שקוע בשרעפיי, כדור ניתז לעברי, ובתגובה לא רצונית שלחתי את ידיי לעצרו. מחמת עוצמת הבעיטה, הכדור עיקם את פרקי אצבעותיי וכאב חד פילח את כף ידי. מאושר, הבטתי בכדור הניתז הלאה משערי, וזכיתי לטפיחת עידוד מהבכיר שבפושטקים, שעמד מולי וניחם אותי וניסה גם לרפא את היד,
“שחק אותה עם היד, זה יעבור לך.”
הנקע באצבע המשיך להציק, אך הלב הרנין.

הטירה המכושפת

אפרים רובן שומע המולת ילדים משחקים בכדור בחצר בית הכנסת, וזעם ותחושת קבס שוב עולים. הילדים הללו משחקים ללא כל דאגה, בעיר שהוא נלחם על שחרורה. לו רק היו מוקירים מעט הערכה, טיפת כבוד למפעל הציוני. אבל החרדים האלו בוחרים להפגין את סלידתם ואת הבוז שהם רוחשים כלפי הציונות. המולת הילדים מעציבה במיוחד את ליבו, הוא מתכנס בתוככי הבית הערבי, עצום הממדים, שהוענק לו כהוקרה על תרומתו לשחרורה של העיר מהערבים. השמועות ריננו שהוא דאג לעצמו וסידר לו בית זה במסגרת תפקידו כמנהל סניף “עמידר” בעיר. את הבית הקיפה חומת אבנים מסותתת, וניכר בה העושר שממנו נהנו בעבר בעליה.
את בית הכנסת הסמוך, ורבים מבתי השכונה, הקיפה חומה עשויה מחלוקי נחל מגובבים בבוץ. הניגוד בלט לעיני כל ושיווה לביתו של רובן מראה של טירה. אפרים לא היה מהלוחמים הזוטרים בחטיבה. הוא שירת בתפקיד מנהלתי בכיר, ומקורב היה לבכירים במפלגה. עם הקמת העיר נענה מרצון לאתגר שהוצב בפניו על ידי המפלגה, מתוך תחושת שליחות שאפפה אותו. שנים מעטות לאחר נדידתו לעיר הדרומית הודיעה לו גולדה, רעייתו, שהיא אינה מוכנה להקריב את חייה על מזבח ההקרבה הציונית. אפרים מצדו, לא היה מוכן לוותר על הכבוד הרב שנפל בחלקו להיות ממקימי העיר. האישה שלה היה נשוי מרבית חייו הבוגרים לא זכרה לו חסד נעורים ולא הלכה אחריו לארץ לא זרועה. גולדה ואפרים לא התגרשו, וחיו כל אחד את חייו במרחק נסיעה של שעה ומחצה באוטובוס. במרוצת הזמן, פגישותיהם הלכו ופחתו והסתכמו לאחרונה בסעודת חג הפסח.

יום העצמאות המשמש ובא, אפשר לאפרים להגיע לנקודת שיא במפעלו. חזית ביתו קושטה בעשרות דגלונים כחול-לבן, משולבים בסמלי יחידות צה”ל, ומעוטרים בתגי החטיבות הלוחמות. בין הדגלונים הודבקו פוסטרים של ראשי האומה, הנשיא שז”ר, בן גוריון גולדה ואלון, הרמטכ”ל והאלופים, גיבורי ששת הימים. הבית המקושט היה לצנינים בעיני שכניו, באי בית הכנסת החרדים והאנטי-ציונים.
אך בעינינו, ילדי החיידר, הילך הבית כמקסם שווא, והתערבבו להם יחד תחושות של פחד ודחייה מהסמלים הציוניים, עם רצון עז להערצת גיבורי המלחמה.
הילדים משחקים בחצר בית הכנסת, אפרים מסיט את מבטו לעבר החלון ותוהה על מה ולמה המהומה. הוא מתאכזב קלות כאשר מבין ששוב הכדור שבו שיחקו נחת בתוככי ביתו, ומבטי הילדים הנבוכים מילאו אותו בחמלה. זו לא הפעם הראשונה שהילדים האלה קרעו את נפשו. כמה רוצה הוא ללמדם לקח, שיעריכו את מפעלו, כמה חיפש את רגעי השיחה הקטנה שינהל עם האמיץ שבחבורה, שיתדפק על דלתו לבקש את הכדור האובד.

דוביד שטיינמץ בולע את רוקו, שם נפשו בכפו ופוסע לעבר הטירה המכושפת, כך נראה לו ביתו של אפרים רובן. דופק על דלת העץ הכבדה שהסתירה את מכמני הטירה, הלמות ליבו של דוביד גוברות על נקישותיו הרפות על הפתח. אדון רובן ממתין מספר רגעים, מאפשר לבחור הצעיר להתבשל מעט במיץ של עצמו, נושא את רגליו בכבדות ופותח במתינות את הדלת הכבדה. דוביד מביט בגבר הקירח ובעיניים כבושות בקרקע ממלמל, “נפל לנו הכדור, אפשר בבקשה לקבלו, אדון רובן?”
אפרים מוותר לילד המפוחד על התוכחה, למרות רצונו בכך, ופונה
להביא את הכדור האובד, מותיר את דוביד לשזוף את עיניו בבית המסתורי. העיניים תרות אחר פלאי הבית, ונכמרות על דלות ויבשושיות ששלטו בכל פינה. הבית ספרטני וכולו משרה אווירה של דירת רווק מזדקן הזקוקה בדחיפות ליד נשית שתטפח אותו. אלמלי הכבוד העצמי שבו היה מאדיר מר רובן את עצמו, מזמן היה לוקח לו לעזרה במשק הבית אחת מאותן נשים מהמעברה, שהתדפקו תדיר על דלת משרדו בבקשת עזרה למציאת עבודה להתכבד בה. לרבים מחבריו סידר מדי פעם עוזרת בית או מטפלת, אולם ראה בכך פחיתות כבוד לסדר אחת לעצמו. אולי לפני כמה שנים היה העניין מסתייע בידו, אך עתה יצא לגמלאות ודעתו לא הייתה נתונה לזוטות ממין זה.
משתעשע מר רובן במחשבתו לענות ילד זה. אילו רק היה מילדי הפרענקים כבר היה מוציא עליו תסכולו, אך ילדי החיידר באו מאותה גולה שממנה באו אבותיו. את תסכוליו יפרוק בפעם אחרת. בוודאי ימצא הזדמנות טובה יותר.
אוחז אדון אפרים בכדור האובד, ומגישו בעיניים קודרות לדוביד. הלה ממלמל דבר-מה שנשמע כמו “תודה” ומסתלק בחופזה מהטירה העלובה.

כל אותם רגעים מורטי העצבים, בהם ילדי החיידר נותרו דרוכים עד לשובו של דוביד, לא ריגשו אותי במיוחד. כשנתתי את עיניי באדון רובן, עלתה בי מחשבה שלא בכדי ביתו מקושט בכל סמלי המדינה. הוא בוודאי איש חשוב למעלה, ובטח יודע מהי טיב עבודתם של דוד יעקב וחיים, אבא של מאיר, בקמ”ג בדימונה.
אזרתי עוז ברוחי ולעיניהם המשתאות של חברי החיידר פסעתי נחוש והתייצבתי פנים מול פנים מול אדון רובן, שהופיע מולי בגופיית קיץ דהויה שצבעה נטה לאפור. כבר פנה מר רובן לעיסוקיו, ושאלתי נחתה עליו ממקום לא נודע.
“נכון שהעובדים בקמ”ג בדימונה מרגלים בשביל הצרפתים?”

שאלתי הותירה את הזקן פעור פה, והלה החל חושב, מי זה הילד החרדי הזה…? אומנם גם לו ידוע מעט על הכור האטומי בדימונה, אך מה לילד חרדי ולכור?! מה שמע על חלקם של הצרפתים ומאיפה יש לילד הזה כזאת חוצפה…?

“ילד, תגיד מי אלה אבא ואמא שלך?” אדון רובן שואל.
“בנימין זאב, שעובד בדואר.” עניתי.
“ואמא שלך?” המשיך לחקור.
“גברת מרים,” עניתי מפוחד, ושמתי לב שאדון רובן מאמץ את פדחתו בניסיון נואש לאמוד מי אלה בנימין ומרים, מסכם עם עצמו להזמין לביתו עוזרת בית פטפטנית על מנת לנסות לדלות מפיה מה קורה תחת אפו.

חוסך שבטו

מי הוא אותו מלמד, שכה יראנו מפניו, ואף מפגש תמים בעל כורחי עם פושטקים יכול היה לעלות לי בהלשנה…?
הכול התחיל בימי פורים. הילדים הבוגרים יותר בחיידר החליטו שהשנה חייבים לעשות “משהו מפוצץ” בקריאת המגילה. שלום-אלימלך, שכולם קראו לו בקיצור שולמיילך, וחברו למעשי הקונדס לייזר הג’ינג’י, חקרו מעט וגילו שעם קצת תושייה ניתן להרכיב קפצון מרעיש במיוחד. במשך שעות גירדו את אבק שריפה האדום מכמה קופסאות גפרורים, וצברו אותו בקופסה קטנה. לאחר מכן קשרו בחוט, מצד אחד מפתח אפס, ובצדו השני של החוט מסמר ברזל, שקוטרו התאים בדיוק לנקב החלול שבתחתית המפתח. את החור בתחתית המפתח מילאו באבק השריפה, את המסמר תחבו לתוך נקב המפתח, וכעת נותר רק להטיח את המתקן המאולתר אל הקיר, כאשר הם מסתתרים מאחורי הכותל, מצפים לפיצוץ עם קריאת המן.
בעוד אנו הרעשנו בקפצונים עלובים וברעשנים, עמדו שניהם מאחורי כותל בית הכנסת, ובהישמע “המן” הטיחו את המפתח בקיר. קול רעם הרעיד את בית הכנסת. כתלי בית הכנסת לא קרסו מפאת כבוד המתפללים, ולא נטו מחמת הפיצוץ העז, ורק סדק שהתפשט לאורך הקיר, ופיח מהול בעשן סמיך, היוו עדות למעשה קונדס זה.

גבאי בית הכנסת נמנו וגמרו בליבם כי הגיעו מים עד נפש, והניחו שאם לא יפעלו במהרה, יטבעו כולם במצולות. כדרכו של וועד, היו מוכרחים למצוא במי לתלות את הסירחון. לא חלפו שעות רבות ונמצא כי האשם הוא המלמד הוותיק ר’ מויישה בודק, שהיה נעים על הבריות, וענוותנו איימה להשגיא את החוצפה. על כן, דאגו להחלפתו במלמד קפדן מהעיר בני ברק, כך זכינו במלמד החדש ר’ ישראל.
תחילה התלהבנו מר’ ישראל ומהרוח החדשה שהחלה לנשוב בחיידר. לא חלף זמן רב והחלנו לגלות את טבעו המרושע של מלמד זה. הוא היה גבר גבה-קומה, רחב-כתפיים, שיער ראשו וזקנו המלאים היו בגוון אדום לוהט. אחז תדיר בידיו רצועת חיזרן, והילך עלינו אימים על כל צעד ושעל. במיוחד חביבות היו עליו הלשנות של התלמידים. מלבד כך, נהג לאכול עוגות, אותן פורר על זקנו ובידיו השמנוניות נטל פיסה מן העוגה, מעך אותה בכפו, הגיש אותה לאחד מאיתנו והכריח אותנו לאוכלה לאחר שווידא שברכנו כיאות. היינו עומדים אובדי עצות, נגעלים וסולדים מר’ ישראל, ומפחדים ממנו, ומאידך שותקים ולא מעלים את סירחונו בפני הורינו או בפני מבוגר אחר.
כל זאת היה נסבל, דא עקא שכל סטייה מהכללים שקבע, ענש אותנו במלקות. מעשה פעוט זכה לחמש הלקאות בסרגל על קצות האצבעות, ומעשה חמור להצלפה בשוט החיזרן על הישבן. מלקות חששנו כי הלשנה תעלה לנו במלקות, ויראנו מפני שיגיונותיו. ייחלנו כבר לחופשת בין הזמנים, בה ניגאל סוף-סוף מייסורנו, ואולי אף קיווינו להחלפתו במלמד אחר, בתקופת אלול, ויצא שסבלנו כל הקיץ עד שאותו מלמד הגדיש את הסאה.
ומעשה שהיה כך היה.

שעה ארוכה אני מתחבט על מה ולמה התנפל המלמד ר’ ישרואל על שולמיילך. הזעם בעיני העגל של ר’ ישרואל ניצת, ועיניו יצאו מחוריהן בטירוף. שולמיילך המסכן נרעד ונתפס נאחז ונעקד לכרעי השולחן, ששימש בעתות רגועות יותר ללימוד החומש וכעת נעשה כמזבח לתאוותו הבלתי ניתנת לריסון של ר’ ישרואל. שלף את שוט החיזרן שהילך עלינו אימים, הרטיב את ישבנו של שולמיילך במים שהביא בנטלה, וכל אותו זמן אנו, ילדי החיידר, עומדים מבוהלים ומבועתים, אלם אוחז בנו בזמן שצרחותיו של שולמיילך המסכן מנסרות את החלל.
מניף ר’ ישרואל את השוט מעלה ומצליף בחוזקה על ישבנו הלח של המסכן. סימנים אדומים נצרבים בבשרו החיוור של ישבנו הכחוש של שולמיילך, צרחותיו מתגברות, ועמהן מתגברות ההצלפות של המלמד, שטירופו אינו יודע שובע.
במשך דקות ארוכות מהדהדות באוזניי הצרחות והבכי. בעיניי מתרוצצת תמונת הטירוף, ואיני יודע כמה זמן ארך מחזה זוועה זה, באיזה שלב התעלף שולמיילך, ומי מהילדים התגנב בחשאי ויצא לקרוא לפאני המבשלת.
“מה אתה חושב שאתה עושה?!” זעקה פאני בתדהמה ובתיעוב כלפי ר’ ישרואל.
“מה את מתערבת, אישה!” מזלזל בה המלמד.
“אתה פסיכופט!” צורחת פאני, וממהרת להתיר את שולמיילך מעקידתו.

אך לאן נעלם לפתע ר’ ישרואל? אף אחד מאיתנו לא שם לב.
לקולות המהומה נאספו הרב גרוס, שגר לא הרחק משם והוזעק בדחיפות על ידי הרבנית. איתו גם התייצב ר’ מוישה בודק, המלמד הוותיק, ו-ר’ שרול-מוישה הגבאי, מנסים להבין על מה יצא הקצף ולאן לכל הרוחות נעלם ר’ ישראל.
בליל קולות הילדים מתערב בקללות העסיסיות, שממטירה פאני על המלמד. ואז דוביד שטיינמץ, זכור לטוב, מצביע על התא הקטן, שם מתחבא ר’ ישרואל, והרב גרוס נעמד מולו וגוער בו ומצטט: “אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך כי ביד אישה נפלת.”

יותר לא ראינו, את ר’ ישרואל. אפשר לומר שנשמנו לרווחה.
שבוע שלם שכב שולמיילך במיטת חוליו, מפאת הכאב ומפאת הבושה, ולא הוציא את אפו. גם עתידו של החיידר היה לוט בערפל. מאחורי דלתות מוגפות נערכו אינסוף שיחות ועימותים קולניים. תיאוריה הקולניים של פאני, מלווים בקללות עסיסיות, עשו לשמועה כנפיים.

אלף זבובים

מרים עומדת על כך שבניה לא ילכו יותר לחיידר. ואומרת לבעלה,
“לא ילך בני לחיידר עם בני האשכנזים המטורפים האלה!”
“נכון, המלמד ר’ ישרואל, באמת היה מטורף, אבל אין הפרט מעיד על הכלל,” משיב לה בנימין זאב, גופו הגדול והרחב מקנה ארשת ביטחון לדבריו, אינו זקוק להגבהת הקול. “וכי עדיף בעינייך שיסתובבו כמו הפושטקים בשכונה?”
“עדיף ילד שלם בגופו וברוחו על פני ילד אינטליגנט מוכה וחבול.” עונה מרים. והמילה ‘אינטליגנט’ מתנגנת על פיה בזלזול מופגן ומעקמת לחלוטין את הפירוש המילולי שלה.
“פאני הזו, מנפחת לך את הראש, לא די לה שנעשתה שיחת היום בשכונה, כיצד הצילה את האומלל מציפורני הרשע, אלא שהיא אף מבקשת להאדיר את שמה על חשבון הילדים המסכנים. הגיעה העת להניח למסכת אומללה זו ולנסות לרפא את הפצעים.” מסביר בנימין זאב במתינות, ולא מסתיר כהוא זה את סלידתו מחברתה של אשתו הפטפטנית.
ככה התנצחו להם אבא ואמא מאחורי הדלת המוגפת. אמי בחוכמתה מסיטה את הוויכוח מפאני, ונמנעת לפלוט כל קללה עסיסית בשפה המרוקאית. אינה מצליחה להבין כיצד יכול להיות אבי ילדיה להיות כל כך קר ומרוחק. לא די לה שאינה מרגישה בנוח במחיצת האימהות, אשר מפטפטות בינן לבין עצמן באידיש, ונדמה לה תמיד שמרכלות אחר גביה, ועתה נוספה לה צרה זו.
לו רק יכולה הייתה שוב לקבל עצה מאמא שלה, סבתא זוהרה. נזכרת בערגה בימים לא רחוקים, עת הציעו לה כזיווג את בנימין, הבחור פליט השואה, איך לעגו לו אחיותיה וכינו אותו מאחורי גבה “אשכנטוזי”, כיצד ניחמה אותה אמא ועודדה את רוחה הנופלת, “יא בינתי, מארי, הוא בחור טוב. הוא לא כמו הגברים שלנו. הוא יעזור לך בבית, יעזור לך בגידול ילדים, הוא חרוץ. תהיי בטוחה איתו.”
גם אביה נתן ברכתו לזיווג זה, אף מילה רעה לא שמעה ממנו. הוא לא היה מהדברנים, נהג להלך חרישית, עטוף בגלבייה לבנה מכף רגל עד ראש, מסתפק בכוס תה ובעוגיות מרודדות שכונו “אל-רייף”. הן היו מזונו היחיד בימות החול. פיו לא פסק מלגרוס פסוקי תהילים. בניו ובנותיו נהגו בו בכבוד רב, ונמנעו, מתוך כבוד, לשהות במחיצתו. לעיתים השמיע הערה או גערה כאשר פרט זה או אחר לא מצא חן בעיניו. בניו ובנותיו ידעו להקשיב לכל מלמול שלו בתשומת לב. לא חלפו שנים רבות מאז העלה את משפחתו לארץ, וזכה לראות מקצת בניינה, עד אשר השיב נשמתו לבורא.
סבתא זוהרה, נטלה את מושכות ניהול משק הבית וניהלה למעשה גם את חיי המשפחה של כל יוצאי חלציה. הנישואים, האהבות, הקנאות והתחרות, הבישולים, ההצלחות, הקניות והרכישות, הריבים וההשלמות… כולם נוהלו על ידי האמא במומחיות ובשקט מהוסס. ידה הייתה בכל. הייתה לה יכולת נשית לגרום לדברים להיעשות על ידי מניפולציות, בלי שניכר היה שידיה בחשו בעניין.

כעת היא מחבקת בחום את מרים בתה הקטנה ומנחמת אותה, “גבר שלך כמו ארטישוק, אם תקלפי את כל העלים, תמצאי בפנים את הפרי הטעים. יש גברים כמו לוז, צריך לשבור אותו כדי להגיע לפרי. את בנימין שלך צריך רק לקלף…”
למחרת, מבקשת זוהרה מרבקה לעזור לה בניקוי החורשף ובהתקנתו לתבשיל עם נתחי עוף. כשמסיימת את הקילוף והניקוי, מנקה פרקי אצבעותיה בפלחי לימון, ומגניבה מבטים לעבר רבקה בתה.
זו שואלת בפליאה, “מה קרה אמא? האם משהו לא בסדר איתי?”
“לא, יא בינתי, הכול טוב, יתברך שמו. הלימון באצבעותיי מחמיץ פניי.”
“מאמא, מה יושב לך על הלב?”
“אני חושבת על מארי אחותך, מכאיב לה שהגבר שלה לא כמו שלכם.”
“מה היא כבר בכתה לך? כמו תינוקת רצה אלייך על כל דבר קטן!”
“דווקא היא לא אמרה לי כלום, אמא מרגישה פצע בלב של הבת שלה, זה אוכל אותי כמו תינוק הפוצע שדי אמו בהניקה אותו. הכאב שלה עושה לי חור בלב.”
רבקה לא ענתה, ידעה שאמה דואגת לשמר אחווה בין בנותיה.
סבתא זוהרה כבר אינה צעירה, רגליה כשלו מלכת, והמחלה הארורה אכלה בה כל חלקה טובה. לצערה, באו ימים שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.
נבוכה הייתה מארי על כך שאינה יכולה להישען על סבתא זוהרה. כמה הייתה נותנת רק כדי לקבל עוד חיבוק קטן, עוד מילה טובה. עכשיו אמא זקוקה לה, נמנעת מלספר לה על כאביה, לא להכביד על מחלתה, ונזכרת גם ברגעים אחרים של פחד והתמודדות עם מלחמה. ומחייכת לעצמה.

שבועות מעטים לפני כן, אבא חפר שוחות בחצר האחורית בבית של סבתא זוהרה. הדירה שרכש אבא, עדיין לא הייתה מוכנה, והדירה ששימשה את משפחתנו כבר נמכרה ונאלצנו לפנותה. בלית ברירה, הצטופפנו כולנו בדירת החדר של סבתא זוהרה במשך מספר חודשים. אבא, שלא היה רגיל לחיקן של משפחות גדולות, חמות ומחבקות, לא מצא את מקומו, היה יוצא לעבודתו השכם בבוקר ושב לפנות ערב, מסיים את יומו, לא לבלוט יתר על המידה.
אנשי הג”א עברו בין דיירי השכונה והנחו את תושביה לחפור בחצרות שוחות להגנה מפני הפגזות, בכל אותם מקומות בשכונה שבהם לא היו מקלטים. השוחות שחפר אבא נראו לי כמו פתחי קברים ריקים. ואבא התלוצץ בהומור שחור, אותו ניכס לעצמו מהמחנות ומילדותו בשואה, שהנה הוא חופר לו את הקבר. אמא כעסה ואמרה לו: “אתה פותח פה לשטן.” וסבתא זוהרה, שהייתה כבר חולה ומרותקת למיטה, אמרה בשקט, “השטן כבר אורב לפתחי, שום קבר בחצר לא יציל אותי כבר.”
מרבית הגברים בשכונה גויסו למילואים. חלקם שירתו בהג”א וסבבו בשכונה אנה ואנה. גם אבא גויס לצבא, ואמא נותרה עם זאטוטיה.

***

אחי ואחותי אוחזים יד ביד, ילקוטיהם על כתפיים צנומות, פוסעים לתחנת האוטובוס שיוליך אותם לבית הספר ולגן לחודש הלימודים האחרון. לא מזמן עברנו דירה, והם נאלצו לנסוע באוטובוס עד לבית הספר הישן. לא היה טעם להעבירם כיתה בסוף שנת הלימודים.
אזעקה עולה ויורדת קורעת את השקט המתוח, אחותי מחזיקה חזק בידי אחי וטסה איתו אל עבר המקלט הבית-ספרי. אחי מביט בפחד אל עבר החלונות המרושתים, שקבועים סמוך לתקרת המקלט, ופחד מתפשט בו, אולי הפגזים יפלו אל החלון וממנו ישירות עלינו?! מושך הוא בחצאית של אחותו ומשכנעה לתפוס מקום בקצה המרוחק מהחלונות, אבל גם שם לדאבונו מוצא פתחים שבדמיונו עלולים ליפול משם פגזים. לא נחה דעתו עד שהתיישב במרכז החדר, מרחק די בטוח מהחלונות במערב ומרחק הגון מהפתחים במזרח.
אמא שומעת את האזעקה ואינה יודעת את נפשה מרוב דאגה. הבת והבן הגדולים נסעו זה עתה באוטובוס. מצפונה נוקף מדוע הסכימה לשלחם, מהלכת כסהרורית אנה ואנה. מטילה על דודה רבקה לטפל בי ובאחי הקטן, ורצה מבוהלת לעבר תחנת האוטובוס.
אנשי הג”א קוראים לעברה, “גיברת, לאן את רצה?” אבל אמא לא שמה לב לצעקות, וממשיכה לעבר האוטובוס.
“גיברת, תתפסי מחסה, תיכנסי למקלט…!” מפצירים בה אנשי הג”א.
“אני לא נכנסת לשום מקלט, אני רוצה לראות איפה הילדים שלי.” אמא כמעט בוכה, ולא מבינה למה אין אוטובוס ולאן נעלמו כל האנשים ברחוב.
החיילים מנסים להרגיעה, ומגלים שילדיה נסעו לבית הספר באוטובוס. אמא לא נחה ולא שוקטת עד שהחיילים נאלצים להתלוות אליה, דקות ספורות שנמשכו עבורה כמו הנצח. רגליה טופפו על מדרגות מקלט בית הספר, עד שהצליחה לחבק סוף-סוף את ילדיה הקטנים.

מרירה מרים על בנימין שהותירה לבד והלך למילואים, וצריכה להתמודד בגפה עם מורא המלחמה והטיפול בילדיה הרכים.
“כמה ערבים הרגת בצבא?” שאל אחי את אבא בשובו מהמילואים. הימים הם ימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. כל חייל שחזר מהצבא הפך לגיבור מקומי.
“מאה.” ענה אבא והזדקף, מפתח אצל בנו הצעיר תחושת גאווה.
אחי, שהיה אז כבן שש ושמע סיפורי אלף לילה ולילה על עלילות החיילים שחזרו מהמלחמה, שאל באכזבה רבה, “מה? רק מאה?”
“אלף,” תיקן אבי ולא נתן דעתו לזילות בחיי אדם, שפשתה גם במשפחתו. מראות המוות בשואה הקהו את רגישותו למוות. אבא עבר את מוראות השואה כנער והמלחמה ההיא לא הוזכרה בבית כלל.
“אלף זבובים…” הפטירה אמא בזלזול ביכולותיו הצבאיות של בעלה, ששירת במילואים כשומר על מטוסים. אמי ידעה כי בנימין שלה, אבא שלי, אינו מהלוחמים הדגולים וכי העביר את זמנו במילואים, במלחמה בלתי פוסקת ביתושים טורדניים ובחבריהם הזבובים, בעוד היא נשארה לבדה על כל חרדותיה עם ארבעת ילדיה.
באותה עת היא שלתה בעזרת מלקחי עץ ארוכים חיתולי בד שהורתחו בתוך פיילה עמוקה מפח. הפיילה עמדה על פתיליית נפט, ומי כבסים מורתחים בעבעו בפתיתי סבון אמה. היא רואה אותי זוחל על ארבע ברחבה שלפני בית סבתא זוהרה, אני לובש אוברול תכול קצר שהלבישה לי בבוקר. בחוטמה עולה ריחו החריף של שמן רובים מעורב בזיעה גברית של אמצע הקיץ, ובחום של באר שבע הריח המוכר של אבא אינו מגיע לאפי. לעומת זאת, הקול של אבא שלא ראיתיו כבר זמן רב מגיע לאוזניי, ואני ממשיך לזחול לעבר הקול, בדרכי עומדת הפתילייה וריח סבון הכביסה משכר את נחיריי. נעזר בכרעי המיטה ונעמד על רגליי השמנמנות, מדדה לעבר אבא, עוד צעד, רגל דוחפת זרוע מושטת לפנים.
אמא רואה אותי זוחל, מתרגש, וגם אני כבר מסוגל להרגיש איך אבא מניף אותי מעלה, בועות הסבון רוחשות ומטריפות את חושיי ואני נע כמטוטלת לעבר ריח שמן הרובים והזיעה.
“בנימין, שים לב לילד! שלא יגיע לפתילייה!” היא צועקת מעבר לחבלי הכביסה.
“אבא, תרים אותי!” מתחנחן אחי הגדול.
בליל של מי סבון וחיתולים מורתחים מסתבכים בירכיי השמנמנות, ואיני שם לב לריחות, צריבה נוראית פורחת לי בעור הוורדרד. יללותיי מתערבות בצרחות של אחי. היא נזכרת בתחושת העלבון ובכעס, ובקולה שזועק באין-אונים. ואז אבא נוטל אותי ביד בוטחת, מרחיק בעדינות ממני שארי בדים שצורבים את ירכיי, ומנסה להרגיע אותי. הוא מנסה להרגיע גם אותה.

הפנקס פתוח

חודש לפני בר המצווה של אחי, הצטרפתי לאמא לסבב קניות בשוק. תחילה שמנו פעמינו אל חנות התבלינים של האבא והבן. החנות הייתה בקצה העיר העתיקה, היכן שפעם ניצב השוק לפני מעברו למשכנו החדש. ריח חריף של תבלינים היכה בנחיריי בהיכנסי לחנות. ריחות של פלפל טחון וקפה שחור קלוי זה עתה, התערבו בריח מתוק של קינמון ומי ורדים. שקים שקצותם מופשלים הציגו לראווה מיני קטניות שונות ומשונות, אפונה יבשה ועדשים כתומות, חומוס בגדלים שונים וגרגרי שעועית בצבעי שחור, חום ואדמדם, לימון פרסי מיובש ועיגולי דבלה, רצועות לדר וקוביות רחת לוקום.
אצבעותיי כמעט נטו לצבוט חתיכת רחת, לולא מבטה המאיים של אמי ולחיצתה החזקה על קצות אצבעותיי, שהבהירו לי היטב היכן מקומי. בחזית עמד ושירת בחיוך מסביר פנים מנשה, איש כבן 40 שכרסו הולכת לפניו וכותנתו בקושי נרכסה על בטנו, שיערו השחור התפזר בקצוות ונדמה היה כאילו מאייר פיזר את רסיסי רעמת שׂערו על הקרקפת.
בטוח הייתי כי מנשה הוא האבא, ואלי, הבחור שהעמיס ופירק ארגזים וארז חבילות, הוא הבן. אך כשאמא שאלה את מנשה,
“איפה אבא?” הבנתי שמנשה הוא הבן. האבא, שאת שמו לא ידעתי, התעייף מלשרת את לקוחותיו הרבים והופיע רק בבקרים לוודא שהעסק עדיין עובד לשביעות רצונו. מנשה היה ספון בעסק זה למעלה מעשרים שנה, וידע להתאים לכל לקוחה את התבלין הרצוי לה. לנשים התימניות ידע תמיד לשמור חילבה וחווייג’ למרק. הנשים המרוקאיות חשבו שהן לקוחותיו המועדפות בעת הציע להן זעפרן ששמר במיוחד בשבילן. ללקוחותיו האשכנזיות שמר פרג טרי שנטחן כפי שצריך לעוגיות השמרים.
כשאמא שאלה אותו לשלום אביו, גישש לברר מטרת ביקורה הפעם, ופניו אורו כאשר הסבירה לו כי מתכוננת לקידוש לבר המצווה, ובדעתה להכין מגוון עוגיות מרוקאיות. תכף נערמו על הדלפק אגוזים קלופים ושקדים טחונים, בוטנים קלופים ובוטנים מומלחים, קוקוס ומעט ציפורן, לצד צנצנות קטנטנות עם צבעי מאכל. הכול נשקל בקפידה על המאזניים, ומנשה הוסיף מעט על המשקל מזה ואיזן במשקולת מזה, והפנקס פתוח והיד רושמת. באלה הימים עדיין לא הייתה קופה רושמת. “הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה”. מנשה מביט באמא שנמלכת בדעתה אם הכמות אכן מספקת, ולפני שהיא חוזרת בה מדעתה, מוסיף מנשה עוד קמצוץ בכף השקילה, ומחייך. “יש כאן כמעט שמונה מאות גרם, גב’ מרים. לעגל לך לקילו?” ואמא חוככת בדעתה ומוסיפה ומוסיפה.

לפנות ערב, אנו חוזרים הביתה עמוסי כל טוב. שלב א’ במבצע – עבר. למחרת, מתכנסים בביתנו הדודות מהשכונה, כולן נרתמות למלאכת עשיית העוגיות. דודה עיישה היא אחותה הגדולה של אמא, ומתוקף כך ברור לכולן מי הסמכות העליונה. מיד עם הגיעה לביתנו, מושלך שקט בסלון. הבית הופך בן רגע לבית מלאכה להכנת העוגיות, השולחן האובלי ששימש בימים כתיקונם לסעודות השבת ולאירוח הנכבדים היה לשולחן עבודה, המפה הצחורה שכיסתה אותו תדיר נגנזה וציפוי הפורמייקה בצבע אגוז נגלה לעין.
דודה עיישה הייתה אישה ממוצעת קומה ועבת בשר. למרות שהייתה מבוגרת מאחיותיה, עדיין היה עור פניה חלק, ושיער שחור הציץ מתחת לטורבן שחבשה לראשה. אבל אני ידעתי שסימני שיבה נזרקו בו. מדי מספר שבועות הייתה מגיעה לאמא, על מנת שאחותה הקטנה תצבע לה את שיערה.
מיד עם הגיעה לביתנו, הפשילה את שרווליה וידיים גרומות, חרושות ורידים, נצפו מתוך זרועותיה. בתנועות אציליות פשטה את השאל שעטף את כתפיה, לא היה בו צורך, עקב החום הרב ששרר בביתנו. הסירה מעל עיניה את משקפי הקריאה ששיוו לה מראה משכיל, ופנתה לאמא בשאלה: “איפה הקניות?”.

אמא מיהרה להניח על השולחן את השקיות הארוזות היטב בידי מנשה, והזמינה את אחותה רבקה ואת פיבי גיסתה בציפייה למחמאותיהן על איכות המוצרים שרכשה ועל רוחב ליבה. דודה עיישה התוותה את התוכנית, איזה סהרונים נכין מהבוטנים, איזה מילוי יהיה לעוגית המאסאפן, מה יהיה הרכב הסירופ שבו יוטבלו השבקיה או הפזוואלוס. דודה פיבי, בעלת המראה הפריסאי והניחוח הצרפתי, הייתה אחראית על הקישוט והעיצוב, ותנועותיה העדינות וטעמה המשובח ייחדו לה את תפקיד המעטרת והמקשטת. דודה פיבי התהדרה בתספורת קצרה, וראשה היה גלוי, השמלה האופנתית שלבשה הייתה הדוקה במותניה ותנועותיה שיוו לה מראה של שחקנית קולנוע צרפתייה. תחת ידיה עוצבו העוגיות באופן סופי, אך עד שאלה יצאו עמלה כשאר גיסותיה על הכנתן.
דודה רבקה הייתה צעירה מדודה עיישה ומבוגרת מאמא. הכול ידעו את סגולותיה הטמירות בהכנת המאפים. אצבעות עמלניות, שטבעות זהב הוסרו מהן, לשו במרץ עיגולי בצק קטנים בחררה, ועיגולי זיעה גדולים החלו להתפשט תחת זרועותיה. אמא נעה כמטוטלת בין דודה עיישה, שעמלה על הכנת התערובת לסהרוני הבוטנים, לבין דודה פיבי, שתחת זרועותיה רבצו בהתפחה ריבועי בצקיות ומדי פעם נעתרה לבקשת דודה פיבי שעמלה על עוגיות המרציפן, להביא מים לזו, להוסיף כוס שמן לזו, או סתם לשפות קומקום תה מהביל להרוות צימאונן של זו וזו. ואני מביט הייתי בהשתוממות ובסקרנות על המפעל ועוזר ככל יכולתי.
לאחר כמחצית השעה, נשמעה דפיקה על הדלת, ונשלחתי אחר כבוד לראות מי בכניסה. על מפתן הדלת עמדה דודה עיישה. דודה עיישה זו הייתה בת דודתה של אמא, מבוגרת הייתה קמעא מדודה עיישה אחותה של אמי.
ברכות השלום ומאור הפנים שרחשו לה כולן, כולל דודה עיישה שלי, הביאו אותי למסקנה שזוהי הכוהנת הגדולה של העוגיות המרוקאיות. העובדה כי באה לעזור בביתנו, ניפחה בגאווה מתקתקה את ליבה של אמא.

על הגז כבר התבשל סירופ סמיך של סוכר ולימון, וכעת נשפך לתוכו בעדינות שומשום תוך כדי בחישת התערובת בכף עץ עד להטמעת כל הגוש לעיסה דביקה וצמיגית, דודה עיישה מרחה על שולחן הפורמייקה שמן למניעת הידבקות, והעיסה הדביקה נשפכה על השולחן. העיסה רודדה במערוך לכדי עובי דק, ואוזניי לא פסקו משמוע את נקישות צמידי הזהב שענדה דודה עיישה בהקישם זה בזה. אותם צמידים שרקע עבורה סבא כנדוניה לחתונתה.
לפני שהתערובת תתקשה ותקרוש, סכין חדה פילחה את רדיד עיסת השומשום המשורטט למעויינים שווים באורכם .בתבנית אחרת נוצרו סהרונים בתבנית המיוחדת לכך, שעל גבן הונח עיטור מקצף ביצים מסוכר בגווני לבן-צהוב-ורוד, ואני הורשתי ללקק את שאריות הקצף מהמיקסר. לאחר רגעים כבר התפשט בבית ריח אפיית סהרוני הבוטנים, וימים רבים אחרי כן התאפקתי שלא לחסל את העוגיות שהוחבאו תחת מיטת הוריי.

***

הגיע יום רביעי, והחלק השלישי והמכריע עומד להתחיל. יום רביעי הוא יום השוק. אחר הצהריים עשיתי הימור ביני ובין עצמי, את מי תבחר היום אמא להתלוות אליה לקניות בשוק.
אחרי נסיעה לא ארוכה באוטובוס מספר 2 משיכון דרום לשוק העירוני, הגענו לשוק עמוסים בסלי פלסטיק. אותם סלי פלסטיק מרושתים, אשר ידיותיהם רופדו ותוקנו בעזרת צינור גומי, מחוזק בחוט ברזל לבסיס סל הפלסטיק, ובכך מנעו חתכים ושלפוחיות שהיו מנת גורלם של אחרים, כאלו שלא השכילו לרפד את הידיות של סלי הפלסטיק, שחרכו וצרבו שריטות בבשר החשוף כאשר הסל התמלא בכל טוב. על מלאכת שפצור הסלים ניצח אבא, ואמא הוסיפה ללפף את הידית בחתיכת בד ישנה למראה. הסל נראה עתיק ולא חדיש אך היה נוח מאוד לנשיאה. בתוך הסלים היו תחובים עוד אי אלו סלי בד.

תחילה שמה אמא פעמיה אל עבר חנות הדגים של אשר. ואני נשרך אחריה. ממרחק, ריח הדגים הטריים מכה בנחיריי. החנות מלאה בקונים ובקונות, כל אחת ואחד והדגים שלו, כל אחד ואחת והמטעמים שלה לכבוד השבת.
עיניי משוטטות אל עבר תקרת החנות, שממנה משתלשל אנקול אדיר ממדים. תלויים עליו מאות גיליונות עיתון ישנים, אשר ישמשו במהרה לעטיפת הדגים החיים. אחת דרשה מאשר שיארוז לה בקפידה דגי בקלה. האחרת הצביעה על הדגים החיים השוחים את רגעיהם האחרונים בתוך הבריכה. אשר שלה, ברשתו שלושה דגים, והלקוחה מהנהנת. הם נראים לה מתאימים להכנת גפליטעפיש. אשר מושך אותם החוצה, לכבודה, ואחר כך נוטל את הנבוט המונח על שולחן האטליז.
כאשר היכה בחוזקה על ראשו של הדג, פניי התכרכמו. הבטתי בבעתה במוכר המרושע שכך במחי מכה אחת קיפח את חייו של הדג המסכן. לא הספקתי להתאושש ממראה זה, ושוב חוזר המוכר להניף את הנבוט על הדג השני שהוציא מהרשת, דופק לו מכה הגונה. הדם מתחיל לנזול, ואשר ממהר למסור את הדגים לשולייתו, שיעטוף את הדגים בנייר עיתון. אמא ממהרת לנצל את הרגע שבו אשר מתפנה, ומבקשת ובוחנת את הדגים הראויים לעלות על שולחננו השבת. אינה נותנת את ליבה לזוועות שאותן ראו עיני בנה הקט. ורק דויד השולייה נותן בי מבט ומחייך, “בוא חמודי, אל תפחד,” הוא מרגיע את מצפוני,
“כל דג מחוץ למים חשוב כמת.” נטל אותי בידו והראה לי מקרוב את בריכת הדגים המצחינה, בה שוחים הדגים בשארית שעתם.

אמא אינה מתעכבת על זוטות כמו רגשי אשם על אובדן חיי הקרפיון, עליה למהר עוד לסבב בין דוכני הפירות והירקות, להשלים תבלינים, לבדוק אם הגיעו הבדים שהזמינה לשמלת החג ועוד כהנה וכהנה. אמא ממהרת להזמין את הדגים שלה, ואשר בשפה רפה אומר לה שהדגים יהיו מוכנים בעוד כמחצית השעה. אוחזת בחוזקה בידי וסוחבת אותי אל עבר דוכני הפירות והירקות. מרחוק
נראים צבעים עזים של אפרסקים אדמדמים ומשמשים צהובים לצד תפוחי גרנד בצבע ירוק.
בעל הדוכן זועק בקולי קולות, “שתים וחצי קילו בעשר אפרסקים” ומולו בעל דוכן הירקות מסדר צנוניות סגלגלות, שרעננות בריאה נוטפת מהן. על רגבי העפר שדבקו בהן, מונחים צרורות פטרוזיליה וכוסברה ריחניות. נפעם מול המלפפונים הירקרקים העסיסיים ומול העגבניות הבשלות, האדומות, המזמינות אותך לנגוס בהן בתאווה. בליל הריחות והצבעים מתערבב לי עם הצעקות והכרזות הקולניות של הרוכלים, עיניי אינן יודעות שובע, משוטטות אנה ואנה להררי הירקות והפירות, המזמינים כל כך לגעת…

אמא נעצרת ליד אחד הדוכנים ושואלת בערבית מרוקאית, “שחאל חייאר?”. המוכר משיב, “ארבע קילו בעשר לירות”, ואמא מתמקחת, “חמש בעשר”. בחור בעל זיפי זקן, שלראשו חובש קסקט, מסמן בראשו לסירוב להצעתה של אמי, שפונה במרץ אל עבר הדוכן הבא.
בדיוק אז הרוכל חוזר בו וצועק, “גברת, ארבע וחצי בעשר לירות.”
אמא משתכנעת.

אחרי המיקוח, הגיע תור המישוש ובחירה. אמא אוחזת כל מלפפון ובוחנת אותו מכל צדדיו, מסיטה הלאה ממנה מלפפונים הנראים בעלי נגיעות או כתמים. אני מנסה לעזור ובורר לי שני פריטים, אחד גדול מדי והשני עקום מדי, ואחרי ניסיון נוסף אני מצליח לקלוע לטעמה של אמא. אמא מוסרת לרוכל עם הקסקט שקית מלאה במלפפונים. הוא מניח אותם על המאזניים מימין, ומשקולת של חמש ק”ג משמאל, מאזן בצד השקית בחצי קילו, זורק עוד מלפפון עד שהצד של המלפפונים שוקע קלות, ומקבל בחיוך חסר שיניים עשר לירות.
אמא טומנת את המלפפונים בסל וממשיכה ליעד הבא. עד מהרה הסל מתמלא מכל טוב, עגבניות וכרפס, וחבילה נדיבה של חורשף, בצל וסלק אדום, מספר ראשי שום, שני צרורות של עלי פטרוזיליה וכוסברה ומוסיפה עוד צרור של עלי נענע ריחניים מהמוכרת הזקנה, שפרשה מרכולתה על מדרגות הכניסה לסניף בנק המזרחי הממוקם בשוק. ככה צועדים שנינו עמוסים בכל טוב. עבודה רבה מחכה לנו בבית…

בשיא ההכנות, אבא מזכיר לאמא כי מחר יוצא טיול לקברי צדיקים, ואמא מתרעמת, “איפה יש לי זמן עכשיו עם כל ההכנות?! סע אתה!”
ואבא לא מוותר, “הרי הזמנו מקום לשניים.”
“אז קח את הילד, גם ככה הוא מסתובב לנו בין הרגליים…” משיבה אמא.
אני עושה אוזני כאפרכסת, למי אמא התכוונה כשאמרה ‘קח את הילד’…? גם אבא לא כל כך מבין למי מבין ארבעת ילדיו התכוונה אמא. מבטו התלוי באוויר מחייב את אמא לתת לו את ההסבר – “לפני כמה שנים שלחנו אותו לאחותך מרתה, שגרה בכרמל. הוא חזר חולה ומשלשל, ואולי גם מושפל.” לחשה אמא, והביטה סביבה לוודא שאף לא אחד מילדיה שומע.
אבא זכר, אף אני זכרתי במעורפל מה קרה שם. אבא ואמא נסעו צפונה, וסחבו איתם אותי. האחווה הקרירה בין אבא לבין אחיו ואחיותיו, אילצה את אבא לבקר את אחותו שגרה על הכרמל. אבא כלל לא התלהב, אחותו מרתה נטשה את הבית החרדי עוד לפני המלחמה, והצטרפה לשומר הצעיר. המשפחה של אבא לא קיבלה כלל את צעדה זה. ולמרות מאורעות המלחמה, הגירוש, ההשפלה וחרפת הרעב, ועל אף ההצלה הפלאית של כל משפחתו של אבא, נותרו המשקעים. השתיקות. הריחוק. ואמא לא יכולה הייתה לסבול את הקור הזה.
כשאבא ואמא הגיעו לבסוף לביתה של דודה מרתה, הוקסמה אמא כל כך מקבלת הפנים והסכימה להפצרותיה להפקיד את הזאטוט שנלווה אליהם, וללכת לטייל בחיפה ובכרמל. כך חשבו שתי הנשים לפתוח אפיק לשיח משפחתי חדש.
לאחר מספר שעות, שבו לבית הקטן, הממוקם בשיפולי הר הכרמל. לאמי הספיק מבט אחד קטן כדי לדעת מה קרה. לא הייתה בטוחה אם האכילה את הזאטוט במיני טריפות, או סתם באוכל שאליו לא היה רגיל, מה שבטוח שהקטן שלשל קשות, והאחות הגדולה נגעלה, וקשה היה לנקות את הבן של אחיה הקטן, את הבן של המרוקאית שלקחה לה את אחיה הקטן. במבט נוסף, שמה לב אמא לפח האשפה. ראתה את האוברול הקטנטן, סרבל המלח בצבעי תכלת ולבן שקנתה במיוחד לכבוד הנסיעה לזאטוט, מושלך לאחר כבוד בפח. במבט השלישי, ראתה את צבעי פניו החיוורות של הזאטוט, מבוהלות, ותהתה אם ספג צעקות או עלבונות מדודה מרתה. לא הועילו הסבריה של מרתה, וגם ניסיונות התיווך של בנימין לא עלו יפה. בשקט, בעלבון, התקפלו מרים ובנימין עם הזאטוט, ויותר לא הוזכר אירוע זה.
אני שהתביישתי בכך שלא התאפקתי וביישתי את הוריי,
אבא שכה ייחל למעט קרבה לאחותו, ונגוזה תקוותו.
דודה מרתה, שממש לא התכוונה להעליב או לפגוע, ולא צלח לה.
ואמא, שעשתה את כל הדרך מבאר שבע עד חיפה רק כדי לגלות שגם אחות זו בעומקי ליבה בזה לה, ואין זה קשור כלל למידת דתיותה.
והיה עוד עניין, אמא רמזה על כך שהדודה האכילה את בנה בשיקוצים, ואבא נפגע עד עומק נשמתו על האמון שנפגע.
וכעת, הזאטוט ההוא אמור לקבל פיצוי, חוויה מתקנת. והוא שמח על כך. עושה עצמו כאילו אינו שומע, לא מצותת ללחישות.
“טוב, תכיני את הילד.” מסכם בנימין.
ואני, אין מאושר ממני שזכיתי להצטרף לטיול של הגדולים.

נוסעים לצדיק

אחותו של קסלסי עוברת ברחוב, במכנסונים קצרים ובעקבי הפלטפורמה. שפתיה משוחות בליפסטיק זול, אדום וזועק, רגליה מכוסות גרבי רשת ורכבת שסועה לאורכן. השמועה אומרת שהיא עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם… לא שאני מבין בדיוק מה זה אומר. פחדתי מהבלתי נודע, לא רציתי עסקים עם הפושטקים, ועברתי למדרכה ממול. במחשבה שנייה, איני זוכר שהכביש גבל במדרכה. כי במקום שבו הסתיים האספלט, החלה להימתח אדמה חשופה עד לגדרות הבתים. בימים המעטים שבהם ירדו גשמים, שלוליות נקוו בצדי הדרכים, והעוברים והשבים עשו פעמיהם על האספלט. מכוניות לא שעטו ברחוב. הרחוב שימש להולכי הרגל, לרוכבי האופניים ובשעת הצורך היה גם מגרש המשחקים.
שמעתי מרחוק את עקביה של פלורה קסלסי טופפים על האספלט. תיק-תק, תיק-תק, זמזמו נקישות הפלטפורמה על האספלט החם. שעות צהריים מוקדמות, מעטים מהילדים משחקים בחוץ, אימהות אחדות ממהרות להכניס גוזליהן פנימה הביתה. החום מניס את העוברים והשבים פנימה. גם אני משים פני ועולה הביתה. מן החלונות מציצים פרצופים, חלקם בתאווה, למראה מרסל המהלכת. אחרים, בתיעוב.
“מה אתה מסתכל?! אף פעם לא ראית בחורה?” שומע את מרסל פותחת פה על מישהו. חלון ניגף בבהלה. מרסל צועדת בגאון.

בקצה הרחוב עמדה החנות של גנץ. החנות של בנציון גנץ הייתה למעשה בודקה, שבה הוערמו בערבוביה סיגריות, ממתקים ומוצרי יסוד כלחם וחלב. גנץ, יהודי ניצול שואה מהונגריה, ניהל את החנות בבודקה הסמוכה לדירתו, ודאג לפקח עליה 24/7. מלבד שבתות וחגים, תמיד ניתן היה להעיר את גנץ הישן בביתו, לעיתים לבוש רק בגטקס ובנעלי בית צמריות, מגיח מהמבואה שבין הבית שלו לבודקה ופותח את החנות לכל קונה, אף לזה שהעיר אותו משנתו, בעבור חפיסת סיגריות.
“גנץ, תביא לי אירופה!” צועקת אחותו של קסלסי.
“מי?” עונה גנץ במבטאו ההונגרי הכבד, ומתכוון ל”מה?” (בהונגרית).
“אינעל ראבק, גנץ! אמרתי אירופה, לא מישהו…” מקללת בזעף פלורה.
“האזיאתיים האלה,” מגיב בזעם גנץ, “חיים באסיה, מדברים איתי על אירופה.”
“תביא לי כבר אירופה, לפני שיבוא לי המג’נון,” אחותו של קסלסי מאבדת סבלנותה. היא חייבת סיגריה עכשיו, אין לה כוח לפילוסופיה בשקל של גנץ.
גנץ מסתובב אל הארונית, שהיו מסודרות בה שורות-שורות של פקטים של סיגריות, ואז כאילו מתחרט, סב על עקבותיו, ופונה בנועם אל הגברת פלורה, “ומתי את משלמת לי?”
“אחי, מה אתה דואג? מילה של פלורה קסלסי.” פלורה מתחנחנת, מתחננת ומתנמכת. אלו הם ימים קשים, הפרוטה אינה מצויה, אבל לעשן היא חייבת.
“אחי? מה אחי? היה לי אח! יודא, הגרמנים יימח שמם לקחו לי אותו, אין לי אחים.” גנץ לא סולח על הזכרת אחיו בפיה של פלורה.
“אדון גנץ, לא התכוונתי,” אחותו של קסלסי מבינה כי מעדה בלשונה. לא מורגלת להיות במקום הזה, וליבה נכמר מגילוי הלב של גנץ. חוששת לגורלה של חפיסת הסיגריות, שלה היא כה זקוקה עכשיו.
“תן לה אירופה! שלא יבוא לה המג’נון,” קסלסי צץ ומנסה לשוות לקולו הנערי נעימה של בס גברי, ומעז פנים כנגד גנץ שמתכווץ בפינתו.
“סתום את הפה! ולך הביתה לאמא.” גוערת בו אחותו.
קסלסי, רק בן 13, מאבד הרבה מגבריותו ההולכת וצומחת, יוצא מקופל-זנב מהבודקה של גנץ.
גנץ מוציא מתחת הדלפק את המחברת, ורושם אחד אירופה לפלורה. אחותו של קסלסי, מלטפת בעדינות את גב ידו של גנץ, כשהלה מוסר לה את החפיסה, ופוסעת לפסאז’, המרכז שבו היא עובדת.
גנץ מפנה ראשו לאחור, מוודא שאשתו הִילְדָּה לא שמה לב למחווה תמימה זו. הילדה הזו, יש לה עיניים בגב.

שריקות הגברים, המשחקים סנוקר בפסאג’ שבכניסה לקולנוע מרכז, מקדמים את פלורה. ריח שתן חריף נודף בתוככי הפסאז’, בעיקר ליד המעברים החשוכים שליד הקולנוע, שבלילות משמשים מקום מסתור לעלובים שמטילים מימיהם בפינות אפלות. הריחות נבלעים בריח שמן הטיגון של הפלאפל הסמוך, המרצפות מטונפות בסחי שחור של שאריות שמן וזוהמה.
בלוחות המודעות תלויים פלקטים ענקיים המבשרים על הסרטים המוצגים השבוע – “ברוס לי איש הזעם”, “אני סקרנית”, “סטודנטית מבוואריה”. תמונות של ברוס לי עם הנונצ’קו מודבקות על פלקט קרוע של פורנו רך, אולם פלורה לא שמה ליבה לכל אלה. מתעלמת משריקות הגברים ומטפסת במדרגות העולות לקומה השנייה.
בדרכה, שולפת סיגריה מהחפיסה ומציתה אותה בגפרור על המעקה, תנועה שתרגלה במאות הפסקות עישון על מדרגות הפסאז’. שפשוף הגפרור על חיפוי העץ של המעקה מברזל, וקירוב הגפרור הניצת אל השפתיים. יניקה ארוכה, עד שהלהבה עולה מאליה והעשן מיתמר ועולה מעלה. הבנות של משמרת הבוקר כבר מחליפות את בגדי העבודה האפורים לבגדים שעמם הגיעו בבוקר. אחותו של קסלסי שואפת שאכטה ארוכה ומוצצת את הסיגריה בהנאה. הבוס, מזרחי, לא מרשה לה לעשן בעבודה. פלורה מנצלת רגעי חסד אלה. תכף אצבעותיה, שאוחזות כעת בסיגריה, יפעילו את מכונת הסריגה ויתלכלכו בשמן מכונות ויקושטו בלי משים בשנצים של חוטים סינטטיים.
מפלסת את דרכה במעבר בינות לערמות פסולת. שאריות חוטים וקונוסים מקרטון, שלא מכבר לופפו בהם חוטי האריגה ועתה הושלכו על הרצפה כאבן שאין לה הופכין, שכבו שם עד שתעבור המנקה ותפנה את כולן למזבלה. משמרת הלילה מחכה לה. גברים תאבי פורקן.

הפינות האפלות, בשעות הערב המאוחרות הפכו למשכנן של זונות הרחוב. לאחר שפיטרו את אביה, קיבלה על עצמה פלורה לפרנס את משפחתה. הסרסורים ארבו לה השכם והערב והציעו לה חסותם, והיא בזה לכל המלעיזים, ידעה שהופעתה מושכת את לשונם של דיירי השיכון, והציתה דמיונם. לא היה לה אכפת ובלבד שלא ירחמו עליה, על משפחתה. החזות של “עוסקת בזנות” הרחיקה מביתה את עובדת לשכת הסעד. היה קשה לה להודות שמשמרת הערב אצל מזרחי הייתה מפלטה מגורלה המר…

***

קסלסי חוזר הביתה, בועט בדרכו באבנים קטנות. לו היה נועל נעליים, המכה בבוהן לא הייתה כואבת כל כך. אבל דא עקא שהוא היה נעול בסנדלים והמכה שקיבל הכאיבה כמעט כמו העלבון שהטיחה בו פלורה. והוא, רק רצה לעזור לה, נמאס לו שמתייחסים אליה כך, צריך להעמיד את האנשים במקום.

אני מביט בו מהחלון של הבניין, מתיישב על גזע העץ היבש, אוחז בכף רגלו, ומתאמץ לא לבכות. הוא מתאמץ שאף אחד לא יראה. מבטיח לעצמו לנקום בגנץ הזקן. אני ממהר לסיים את שיעורי הבית. מוטי ואיציק מחכים לי כבר מתחת לבניין, ובחברתם קסלסי נראה הרבה פחות מאיים. שלושתנו מחליטים לרדת שוב לוואדי, אלא שבדרכנו אל הוואדי חייבים אנו לעבור על פניו של קסלסי, ואין לדעת איך יסתיים המפגש.
קסלסי הפגוע, מוצא בנו יעד לפרוק זעמו. הוא גדול מאיתנו רק בשנה. למרות זאת, שלושתנו לא רצינו להתעסק איתו ופנינו לוואדי דרך המגרש הריק שעמד בינינו. ויתרנו על הליכה בנחת בשביל המוביל לבית המטבחיים. בית המטבחיים היה ממוקם בדיוק במרכז הוואדי, וניצל באופן טבעי את הזרמת השפכים לוואדי.
הירידה מהמגרש הריק לאזור בית המטבחיים לא הייתה נוחה. בקצה המגרש נערמו הררי פסולת בניין ושברי בלוקים, שמתוכם הזדקרו קורות בטון וקרשים ממוסמרים מבוקעים. קרשים אלו שימשו בעברם כמה וכמה יציקות בטון, וכעת מנוחתם עדן בבית הקברות לפסולת בניין.
פילסנו דרכנו בין הערמות, כשלפתע שמענו קול מאחורינו.
“היי אתם.” הדהד הקול של קסלסי בין קורות הבטון והבלוקים. סובבנו ראשנו וקפאנו על מקומנו.
“לאן אתם בורחים???” מבקש קסלסי תואנה להתנכל לנו.
“לא בורחים, יורדים לוואדי,” עניתי בשם שלושתנו.
“מה אתם מחפשים שם?” התעניין קסלסי.
“שום דבר, משחקים.” עניתי.
“מה כבר אפשר לשחק שם…?” קסלסי מזלזל בנו, ומיד מציע לנו את תוכניתו השטנית, “מה דעתכם להוציא את המג’נון לגנץ הזקן…?”

לא שיערנו מהי התוכנית של קסלסי, ואיך מוציאים לגנץ את המג’נון ובכלל למה קסלסי צריך אותנו. הרי אמא הזהירה אותנו – לא להתעסק עם הפושטקים.

***

מהבודקה של גנץ הידרנו רגלנו, וביכרנו על פניה את המכולת של פנחס, הרחק מזעפנותו של גנץ ומקמצנותה של הילדה, רעייתו.
קסלסי פסע לעברנו, מצמצם במהירות את המרווח. לחמוק מפניו היה כבר מאוחר. מוטי הסתתר מאחוריי ומאחורי איציק וכך נעמדנו בפניו, במבנה של משולש שווה צלעות, שקודקודו האחורי היה מוטי, ואני ואיציק בחזית.
“כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להעסיק את גנץ הזקן בכל מיני שאלות ובקניית ממתקים, כשאני אתגנב מאחורי המכתבה.” קסלסי מתווה את התוכנית, ועושה אותנו שותפים לדבר פשע.
“אני לא יודע, אני לא יודע כל כך לשקר ולהציג, גנץ ירגיש…” איציק מתחמק, או לפחות מנסה.
“אין לנו כסף לקנות ממתקים, ובכלל, אנחנו אף פעם לא רושמים אצל גנץ, רק אצל פנחס.” אני מוסיף.
“מה תעשה מאחורי המכתבה?” מוטי מעז להצטרף לשיחה.
קסלסי מרגיש כי איתנו לא יצליח לעשות גדולות ונצורות, ופוטר אותנו בבוז, “לכו מפה, חבורה של ילדות בכייניות.”
מאיר, הבן של חיים המסגר, מופיע משומקום, להוט להתחבר לפושטקים, להריח כמו הגדולים, עם השיער המשוך לאחור והמכנסיים הארוכים בסגנון פדלפון, למרות הקיץ והחום הבלתי נסבל. משים עצמו, כאילו הזיעה וחוסר הנוחות לא שייכים במקום שבו צריכים לפלס דרך בעולם של גדולים.
קסלסי שמח על הטרף הקל ששוחר לפתחו. אני חש הקלה מועטה מעלבונו של קסלסי וחוכך בדעתי אם להקניטו על המכה בבוהן שחטף, נמלך בדעתי ומניח לשניים לשגע את גנץ.
מאיר עושה כדבריו של קסלסי, נכנס לבודקה ושואל, “כמה עולה ארטיק לימון? כמה מסטיק בזוקה?” וממשיך, “ואמא רוצה שתרשום במחברת גם חלב.” גנץ פונה להביא את המחברת, ובינתיים קסלסי חומק, מנסה לטמון בכיסיו את אשר מצא, ומופתע עם גנץ מזעקותיה של הילדה, רעייתו, שבקושי רב מסכימה לשחרר מתוך ידיה את מאיר, המתחנן על נפשו וזועק מרה על כך שידו לא הייתה במעל. ורק קסלסי נשאר עוד שעות כבול בידיו של גנץ.
“מאיר, תקרא לפלורה!” מבקש קסלסי ממאיר, שכל עזותו השתתקה והוא נס מהמקום על נפשו.
“היי אתה, אתה יכול לקרוא לפלורה?” פונה קסלסי אליי, ואני מביט אנה ואנה, אף אחד לא נמצא בסביבה. ובכל זאת אני משיב, “אתה מדבר אליי?”
“אתה רואה מישהו אחר כאן?” נובח קסלסי.
“מה תעזור לכם הקורבע הזו?” מתערבת ומסננת “הילדה”.
“את תסתמי!” צורח עליה קסלסי, לא יודע מה זה קורבע, אבל המילה לא מוצאת חן בעיניו, שלא ידברו ככה על אחותו.
הפחד מקסלסי, הפחד מגנץ וגם מאשתו, הילדה, מאיצים בי לעשות מעשה. פלורה נראית כעת הכי לא מאיימת. מיד פתחתי בריצה לעבר הפסאז’. ושם נעצרתי, קפאתי. יש רק פינה אחת בעיר, שאם אגיע אליה שוב, אחזור לנקודה שבה פעם באמת פחדתי. בצומת הרחובות של החלוץ והעצמאות, בעיר העתיקה בבאר שבע, שם, על מדרכה מאבן משתלבת שעברו עליה אלפי פסיעות והיא מטונפת בפיח של מכוניות שעברו כאן מזמן, לפני שהפכו את הרחוב למדרחוב. שם, על המדרכה שספגה עם השנים את שמני הטיגון של השווארמה והפלאפל, שאמרו שהוא הפלאפל הטוב ביותר במזרח התיכון, ובכלל לא ידעו שהפלאפל הטוב ביותר דווקא שכן בפחון, במורד רחוב הפלמ”ח. את הפחון ההוא היה המוכר פותח לשעתיים ביום, ותור ארוך השתרך עד לפיקוד דרום, עד אשר נגמר מה שהכין, והוא היה מגיף את דלתות הברזל הכבדות של הדוכן, ואומר לכולם “תבואו מחר”.
שמה, בפינת הרחוב של החלוץ והעצמאות, ממש בכניסה לפסאז’, מתחת לחנות שמלות כלה שקראה לעצמה בוטיק ליין, כשעוד לא היה נפוץ להשתמש בשמות לועזים לחנויות בעיר… שם, על המדרכה, בלאטה השלישית מהעמודים שתחמו את המדרכה משפת הכביש, בפינה, אם אתה עומד בקו ישר לכיוון רחוב החלוץ, מתחת לאורות הניאון שזעקו על ההצגה היומית בקולנוע מרכז… שם, היכן שריחות השתן הבוקעים מהפסאז’ מתערבבים עם תחושת הקבס מהפלאפל שטרם טעמת, שם הייתה הנקודה שבה פחדתי באמת.

זעקתי, “אחות של קסלסי, אחות של קסלסי!” ומבטים של גברים מופתעים ננעצו בי. להיכנס לפסאז’ לא העזתי, ובוודאי שלא לחפש את פלורה במעברים החשוכים.
“אחות של קסלסי!” המשכתי לצעוק. מרבית הבריות לא התייחסו בכובד ראש לילד שעומד בפינת הרחובות וצועק את שמה של פלורה. עוד משוגע או משועמם שצועק בקרן זווית. ורק מר מזרחי, שהכיר את פלורה בשם משפחתה, פנה אליי – “ילד, מה אתה רוצה? למה אתה קורא בשמה של פלורה?”
“קסלסי הסתבך עם אדון גנץ. רק אחותו יכולה להציל אותו. בבקשה תקרא לה.”
“מיד קורא לה,” ענה מזרחי, מבין את הדחיפות שבקולי, ומאיץ בפלורה ללכת עמי. וכך, מצאתי עצמי פוסע במורד הרחוב, עם פלורה.
“מה קרה לגנץ?” שואלת פלורה, מאיצה על עקבי הפלטפורמה לעבר חנותו של גנץ, ואני משיב לה בפשטות, “קסלסי הביא לגנץ את המג’נון”, שומע את פלורה ממלמלת: “הביא לגנץ את המג’נון?! חכה-חכה! אני אראה לו, אני אראה לו מה-זה להביא את המג’נון!”
לאחר כדקה פלורה ניצבת בפתח החנות של גנץ. היא מצדה הבטיחה לגנץ את מה שהבטיחה, ובעמל רב הסכינה למנוע מהילדה להתלונן במשטרה. נראה שקסלסי כבר לא יביא לגנץ את המג’נון.

האוטובוס הגיע סוף-סוף ונשים עמוסות סלי קניות מפלסטיק, עמוסים כל טוב, החלו לתפוס מושבים אחוריים. גברים בקסקטים עשויים קש ועטויים ז’קטים מרושלים, עזרו לנשותיהם בריאות הבשר לטפס אט-אט למושביהן, פילסו להן מעבר בין סלי מזון ובין עוללים שנתלו על זרועות הוריהם. על כולם מנצח בחן רב ר’ שרול-מוישה.
בימים כתיקונם ר’ ישראל-משה היה מזכיר של סניף פועלי האגודה בעיר. פיקחותו, קסמו האישי והחן הרב שבו ניחן הקנו לו מעמד של מנהיג החבורה. מלבד תכונותיו אלה, הוא היה תלמיד חכם מובהק, שנהג לתבל את דבריו במילי דבדיחותא וליצנות. כך נעשה חביב בעיני כל שומעיו. מפעם לפעם אירגן מסע לקברי צדיקים, או עלייה לרגל לירושלים או לציון רשב”י במירון, והצליח לקבץ לטיולים אלו בעלי בתים חסידיים, עם פועלים קשיי-יום, עולים מצפון אפריקה, נשים מכוסות מכף רגל עד ראש, ונערות בנות סמינר שיצאו לחופשה. אימהות מטופלות בילדים קטנים, חלקן צנועות יותר וחלקן צנועות פחות, וכולן עוצמות עיניים ומנשקות ידיהן עם הזכרת שמו של התנא רבי שמעון בר יוחאי, או של רבי מאיר בעל הנס.

שרול-מוישה זירז את הנוסעים לתפוס מקומות, במגפון שהחזיק צמוד לפיו. קולו ניסה לגבור על בליל השיחות בהונגרית ובאידיש מכאן, ובמרוקאית ובצרפתית מאידך. מעל הכול ניסה קולו לטפס מעל הצעקות בעברית: “המקום הזה שמור” ו”פה אין מקומות שמורים”.
ר’ שרול-מוישה מנגח כאן עבדקן, שתופס שני מושבים, מתלוצץ שם עם פועל בניין שמבכר לשבת ליד החלון ולהפריח ענני עשן ממקטרתו, דוחק ממול בגברת עמוסת סלים לתפוס את מקומה, מצליח להשלים בין פלורה קסלסי לבין הגבר במושב הסמוך, שמבטיו שננעצו בה, גרמו לה לפתוח עליו פה. קטטה כזאת ודאי לא תרפה את ידיו של שרול-מוישה, ובתוך רגעים אחדים מצליח להושיב בנחת את כולם.
האוטובוס עושה אט-אט דרכו צפונה לעבר יעדו. מהר מאוד גיליתי שלעת מצוא ישמש בטיול שרול-מוישה גם כמורה דרך, גם גננת וגם חזן. עיניי אינן משות לרגע מהנופים המתחלפים בשמשת חלוני. בתחילה גמעתי במבטיי עשרות שיכונים ובלוקים, שסובבו את העיר בתנופת בנייה אדירה, עד שהתחלף המראה לשעמום של מדבר צחיח. מדי פעם צץ לו נווה מדבר, חורשת עצי איקליפטוס שנטעה בפתחי מעבירי מים תחת לכביש. או עדר עיזים, שרעה לידי עצים שטיים פזורים. תחילה נראה כאילו העדר נע ללא מנהיג, ולפתע מופיע הרועה הבדואי עם כלביו.
מרחוק זיהיתי מאהל בדואי עשוי פחונים מגובבים לצד אוהלים מנוצת שעירי עזים שחורים. ברקע שמעתי את ר’ שרול מוישה מזמר את ברכת הדרך “אמן” מוטעם בהברה מזרחית.
“ואומיין” קולני העיר אותי מהיצמדותי לחלון. הטבתי את ישיבתי. המושב הנוקשה לא היה מרופד דיו, ויושבי האוטובוס נעו מצד לצד בעיקולים. אחזתי חזק באצבעותיי הקטנות בידית ממתכת שהייתה קבועה בגב המסעד שלפניי, ונתליתי עליו, מונע מגופי להיזרק אל עבר זגוגית החלון. צבע המדבר חום בהיר התחלף לירוק של שדות שלף מוריקים של קיבוצי צפון הנגב ושפלת לכיש, ואיתם התחלפו פניה של גב’ מרסל אדרי אף הם לירוק. גב’ מרסל ישבה במושב הסמוך. בחילה נוראית אחזה בה, בגברת מרסל, ומיצי קיבתה עולים מעלה-מעלה בכל עיקול. מה הייתי צריכה את הטיול הזה עכשיו? חושבת ותוהה איך לעזאזל הסכימה להפצרותיה של פאני לצאת אליו.
“יום טיול לקברי צדיקים, קצת מנוחה מהילדים, מהעבודה נעשה חיים.” אמרה לה פאני ולא העלתה בליבה שמרסל בהיריון. הקבס מציף אותה שוב וכועסת על עצמה, ומה הייתה עושה? מגלה צפונותיה לפאני? עוף השמיים יוליך את-הקול, ובעל כנפיים יגיד דבר! אומנם פאני אינה בעלת כנף, אך תוך דקות, לשונה של פאני נעה ונדה לכל עבר, וכל השכונה הייתה מודעת לדבר הריונה. האם דבר הסמוי מן העין סופו להתגלות וכדי בזיון וקצף והקצף היחידי הוא זה העולה מקיבתה…?

***

הנהג לוקח שוב את העיקול בכביש ללא רחם. הקולות באוטובוס נשמעים לה עמומים, זיעה קרה מבצבצת על מצחה של מרסל. רק גרפס קל, ותשתחרר המועקה. היא מוציאה ומשחררת ולפתע זה תוקף אותה. בתנועה בלתי נשלטת, מטנפת את רצפת האוטובוס. חלונות נפתחים ואוויר צח נכנס פנימה, הנהג תר אחר שולי הדרך לעצירה. פניה של מרסל, לבנות כמו הסוודר שהיא עטופה בו, היא מוצאת אחר כבוד לצדי הדרך. מישהו מביא לה בקבוק מים לשטוף את פניה. פאני ממהרת לשטוף את פני מרסל חברתה, ונוטלת פיקוד על הגשת העזרה.
שלושת הגברים, שיושבים קדימה, רוטנים ומלמלים בינם לבין עצמם באידיש על הפרענקית המסריחה, בעוד נשותיהם יורדות מהאוטובוס במטרה לשאוף אוויר צח, שותפות לבחילות שתקפו אף אותן, ומגלות סימני חיבה לאחותן לצרה.
אני מוצא שזו עת רצון להיעלם לי בין השדות המוריקים, לפסוע חרש בעשב הירוק הרך, לפצוע את השיבולים תחת סנדליי. לקטוף חמציץ ולהשתכר מהרוח והמרחב האין-סופי, רק כדי לשמוע את הקריאה של אבא, “לאן אתה נעלם, חזור מיד”.
הרוח קוראת לי ללכת הלאה, היד של אבא מושכת אותי חזרה, והלב רוצה החוצה אל המרחב. אבא קצר רוח אוחז בידי בחוזקה, אוטם את אזניו מלשמוע מחאתי, וחוטמו מלהריח את שאריות הקיא, פעולה שנמנע לעשות, לו היה רואה איך רבקה גיסתו ופאני השכנה צחצחו את רצפת הרכב.
אך תעלוליי וחיבתי למרחבים מנעו ממנו לקלוט את השינוי שניכר באוטובוס.

שרול-מוישה מזרז את האחרונים לתפוס מקומם ולהמשיך בנסיעה,
“חבר’ה, רבי שמעון מחכה לנו,” אבא אוסף אותי ומושיבו לידו, והנסיעה ממשיכה כבתחילה. אבל הפעם ארובות עיניי אינן נתקעות בזגוגית. משפיל מבטי אל מרסל, גם היא משפילה מבטה, נבוכה. אוספת מבטים מכל הסובבים ומצליבה מבטה אליי. משהו בתום הילדותי כובש את ליבה, וחשה ששותפות סמויה כרויה בינינו. אני מחזיר חיוך וממתיק סוד שאיני יודע פשרו.
דודה רבקה שותקת במושב מאחורינו, אמא שכנעה אותה להצטרף לעלייה לציון של רבי שמעון. רבקה לא הייתה מן הנשים שאוהבות לצאת ולטייל. מסתפקת היא בביתה הקטן ובמסעוד שלה, ואינה מוצא עניין במסעות ממין זה. אך שמו של רבי שמעון הילך עליה פלאות, משתוקקת היא לשפוך שיח על יד ציון הצדיק. מיום שמרים אחותה דיברה איתה על אודות עלייה לציון, שנתה לא שינה, ומציירת היא בדמיונה את המילים שתשפוך לפני בוראה על ציון הצדיק.
מבעוד יום הכינה את עוגיות הבוטנים האווריריות מעוטרות באבקת סוכר, שאותן תחלק לפוקדים המרובים שמתדפקים על הציון ותזכה אותם בברכה. אוטמת היא אוזנה מלשמוע את הריכולים שמסביבה ומקפידה להתמיד במלמול פרקי תהילים במנגינה חרישית, כמעט לא נשמעת, רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע, ונבלע בתוך ים הדיבורים.
מאחוריי, במושב הימני, פאני מתלחשת עם אליס, מספרת לה שיצאה למסע לבדה כי פנחס שלה לא יכול היה לעזוב את המכולת. ומי ידאג ללקוחות? הפרנסה מהמכולת, כך טענה, אינה מצויה בשפע והפסד של יום עבודה יכול להעיב קשות על מצבם הכלכלי. אך אליס ידעה כי באופן יחסי שפר עליהם גורלם, והפרוטה הייתה מצויה בכיסם. לא היה זה סוד שפנחס נמנע מלהיראות עם אשתו הפטפטנית.

פאני מצדה שמחה על יום החופש שנטלה מהמכולת.
היום לא הייתה צריכה להשכים עם שחר, להכניס למכולת את ארגזי בקבוקי החלב שהשאיר המחלק של תנובה, לבדוק אם הכסף שהשאירו המקדימים לקחת חלב יתאים לכמות הבקבוקים החסרה. לסדר שוב את מוצרי החלב במקרר, להמתין שפנחס שלה ישוב משחרית ולמהר לביתה הסמוך, לארגן את שני בניה לבתי הספר, לצייד אותם בסנדויצ’ים לארוחת עשר, לוודא שהם לבושים היטב, להתקין לפנחס שלה ארוחת בוקר קלה, ולשוב להחליפו במכולת.
כעת היא משוחררת מכל, מתלחשת עם אליס, “תגידי, את חושבת שפנחס יסתדר לבד?” היא נאנחת.
“הוא יסתדר, מה את דואגת? כולם מסתדרים בסוף, רק אנחנו לא לומדות” מתערבת בשיחתן מרסל, משהוטב לה קמעה.
מבטי השטנה לא נעלמו מעיניהן הרגישות. כעת שמחו לשתף אותה בשיחה אולם אף אחת מהן לא התנדבה לעזור בשטיפת הקיא, זה לא היה מכבודן. לא ככה, באוטובוס, מילא בביתן המצוחצח. והיא, בכל זאת, הכירה להן תודה.

פאני שומעת את המילה בעברית “לשון הרע” בתוך בליל הלהג באידיש, ומבינה שלשון הרע, נזרק לחלל, בתגובה לאמירות על חשבונה. אף היא אינה טומנת ידה בצלחת, ומשערת על אוזנה של אליס, שלדעתה מרסל בהיריון. אליס עונה לה בצרפתית מהולה במרוקאית ועברית, “נה אסט פאס פוסיבלה, הייא וולדת חמל לעם לאחור…”, ושתיהן מגניבות מבטי חמלה במרסל. שתיהן חוזרות להביט זו בזו ומסכימות שנראה שמרסל “נקלטה”.
פלורה תוקעת עיניים מזרמות אימה בשתי הנשים המרכלות, מהמושב האחורי של האוטובוס. שתיקתה מתפרשת כחוסר רצונה להסיט את האש אליה. כשירדה מהאוטובוס בזמן ההפסקה שנכפתה עם ההקאה של מרסל, הרשה את העיניים של הגברים פוצעים את בשרה, כמה השתדלה להגיע לטיול צנועה, הוסיפה סוודר על כתפיה החשופות, ותחבה ירכיה לתוך המכנסיים הצמודים. ובעיניה הייתה צנועה למדי לעומת המיני וגרבוני הרשת, שבהם הסתובבה ביום-יום. כמה חשבה שבטיול של הדתיים לרבי שמעון תציל עצמה, ולו ליום אחד, מהמבטים המפשיטים, האונסים. כפתה על עצמה לא להתבלט, תפסה את המושב האחרון, השקיפה בצער על מבטי המשטמה והבוז של האשכנזים בנשים המרוקאיות, ממש מכריחה עצמה להיבלע בין בנות הסמינר המצחקקות כפרגיות.
לבסוף אינה מתאפקת וגוערת לעבר קדמת האוטובוס, “מה יש לכם? אף פעם לא הרגשתם בחילה? אף פעם לא הקאתם? מה זה כל הבוג’ארס הזה?”
“בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך,” פוצח שרול-מוישה בפזמון, ומצרף אליו את גבריאל ביטון, המנעים בקולו בית אחר בית. עכשיו גם חבריו מנסים כוחם בשירה. קולות בס גבריים מתגברים למקהלה לא מתוזמרת, ושרול-מוישה מנסה לכוון את התנועה, אף שיודע שכוחו אינו יפה במנעד האנדלוסי. זו דרכו להתגבר על שנאה ומחלוקות.
נשים בשביס פרחוני גוזרות על שפתן שתיקה, אמונות על “קול באישה ערווה”. לעומתן נשים שסרט רחב מעטר ראשן ומבדיל בין הנשואות לרווקות המפטפטות בנחת, “קול באישה ערווה” זר להן.
מרסל, מודה בליבה לר’ שרול-מוישה, שבפקחותו הצליח להסיט העניין והמבטים ממנה, מפשפשת בסל הפלסטיק שארזה בערב הקודם, למצוא בו מעט מים, להשיב מעט גוון לפניה, שהחיוורון נצבע בהן וחוט של ירקרקות נסוך עליהן.
משב של אוויר צח מרענן, וכבר מרגישה הרבה יותר טוב. תוהה בינה לבין עצמה האם באמת היא הרה? ואולי המחזור סתם איחר או אינו סדיר, למרות שתמיד דייק להופיע לה כמו המשכורת שנגמרת לפני שמתחיל החודש. שמעה את אחיותיה מספרות שקרו מקרים, ואולי לא. גמלה החלטה בליבה ללכת מחר למרפאה בשיכון ג’, במקום שבו לא מכירים אותה, להיבדק אצל רופאת נשים.

רבקה מכנסת עצמה לתוך פרקי התהלים, משדלת עצמה לא להגות במרסל ולקנא בהריונה או בילדיה. כל אחת מקבלת מהקב”ה את מנת חלקה, מצדיקה עליה את הדין. “אשפוך שיח לפני בוראי”, בוחרת לפתוח שיחה עם גברת הופמן שכנתה. למרות ניסיונה הכושל לקבל ניחומים מגברת הופמן, שבה רבקה ללחוש על אוזנה. יודעת כי גברת הופמן קרובה יותר לגברים, ואינה נמנעת לשחק עמם משחקי קלפים בביתה. בוודאי מתנהלת שיחה כלשהי בין הגברים והגברות בכינוסים אלה… אומנם כבר שמעה כי במשחקים הם בעיקר שותקים, ועדיין, הדברים אינם מתיישבים כיאות על ליבה. ומכל מקום, קרבתה של גברת הופמן לגברים עולה לאי שיעור על ריחוק השורר בעדתה.

הגברים מתכנסים לשתיית בירה ומאזטים ומשוחחים ביניהם, והנשים מתאספות שתיים ושלוש, תוך כדי עבודות הבית האין-סופיות, ומפטפטות על הא ודא. היא לא רוצה לדעת הרבה, רק מה מעיק על מסעוד שלה. היכן מבלה את יומו.
היא מזמינה את גברת הופמן להתיישב לצדה. מנצלת רגע שבו מאסה האחרונה בלהג של גברת מרמולשטיין, שהרי כמה כבר אפשר לספר בהצלחת ילדיה בלימודים וכמה מוצלח יוסל’ה וכמה פיקח מויישי וכמה צנועה ריבקי. גם לה, יש אי-אילו ילדים, גם היא הצליחה לגדל משפחה, ומעולם לא מצאה טעם להתפאר בכך. הן זה מתנת האל כאשר חנן אותה. יש ילדים מוצלחים יותר ויש פחות. ומה תגיד רבקה? עלובה זו כה מצפה לממש את נשיותה, להביא ילד לעולם.
גברת הופמן מתחרטת שלא התייחסה במאור פנים לרבקה בביקורה האחרון. תלאות היום ועיסוקיה הרבים גרמו לה להיות קצרת רוח כלפי אישה זו. ובעצם, מדוע לא? האם היא עברה את המחנות, הרעב, הייאוש המטלטל, המוות שארב בפינה על כל צד ושעל? האם שם העז מישהו לחשוב על פרי בטן…?
מחייכת גברת הופמן לרבקה ומתיישבת לצדה, מאלצת עצמה להדחיק מחשבות רעות על אומללה זו. האם כלל ניתן להשוות בין אומללות אחת לאחותה? מבטיחה לעצמה להיות אוזן קשבת. טלטלת האוטובוס בסיבוב קסטינה, מאפשרת להן להתייחד במושב אחד.
הרחק כמטווחי קשת, עדיין שומעת את גברת מרמולשטיין מקטרת על המרוקאים, שרק הבטן מעניינת אותם ולמה הם בכלל צריכים להביא לטיול כל כך הרבה סלי אוכל. והגברות הנשים מהנהנות בהסכמה, ורבקה שאינה מבינה אידיש שואלת את שכנתה החדשה לפשר ההמולה והמבטים.
גברת הופמן מתחמקת ופותחת במונולוג, “כשהגענו ארצה, לא היה לנו כלום. כל הרכוש שהיה להוריי נבזז, מרבית קרוביי נשרפו בכבשנים, הרעב והמחסור עשו שמות בנפשנו. הדבר היחיד שהחזיק אותנו כאן, הוא הידיעה שלילדינו יהיו חיים טובים יותר. הייתה תחושה, אצל כל מי שבא מהמחנות, שהכול זמני, שחייב להחביא, לחסוך, להטמין מזון וכסף ליום סגריר. אתם לא תבינו אותנו. אנחנו מתעבים בזבוז, קשה לנו לראות שהכול מתמקד ומסתכם באוכל.”
רבקה נאנחת, מחפשת את המילים הנכונות, מנסה להתגבר על העלבון אבל הגוש תקוע בגרון, “אנחנו? הגענו לכאן לאחר שהבטיחו לנו ירושלים של זהב. מסעוד מכר את העסק שלו בפרוטות, במראכש הייתי מלכה. מסעוד שלי היה מלך. מה קיבלנו כאן? הבטיחו לנו ירושלים, הבטיחו לנו ים. הביאו אותנו במשאית, בלילה, למעברה, ובבוקר קמנו. אין ירושלים ואין ים, רק חול וחול. בקושי צריף. אין פרנסה, אין עבודה ורק מי שיש לו פרוטקציה מקבל עבודה. ואיזה עבודות? רק עבודות בניין או ניקיון.”
גברת הופמן מנסה לענות, במוחה כבר עולות מילים גבוהות, כלא הרי זה כהרי זה, ואינו דומה הטבע לחסוך למחסור בעבודה. אבל עוצרת בעצמה. לשם מה? מה טעם ההתנצחות? האם תשנה משהו בתפיסת עולמה? ואם כן, רבקה היא אחת בתוך הים הגדול.

מתוק כסוכר

לא מזמן שמעה מאפרים רובן כי הוא מחפש סוכנת בית. אפרים רובן לא היה מבאי ביתה של גברת הופמן, נמנה עם ותיקי העיר שבאו עם שחרורה, ואילו גברת הופמן השתייכה לקהילת החרדים בעיר. למרות זאת, הייתה עצמאית ומשוחררת מכמה מהמגבלות שהטילו על עצמן נשות הקהילה, ולא חששה ממה יגידו. לכן, כשחיפש סוכנת בית לביתו, פנה למי שהייתה יכולה לסייע לו בכך.
מר רובן השתתף פעם במשחקי הקלפים שנערכו אצל גיסה, אדון שכי בלוי. ינקו, בעלה של גברת הופמן, ושכי בלוי, היו שותפים לעסק של בית מסחר לאספקת מזון, שהפעילו במשותף. מדי פעם התאספו בערבי הקיץ הארוכים למשחקי קלפים, רמי או קנסטה, מרווים צימאונם מהסיפולוקס של הסודה הקרה. באחד הערבים הזמינו את אדון רובן אפרים למשחק הרמי השבועי, ושם נקרתה בזיכרונו גברת הופמן.
באחד הימים התפלאה לראותו, מתדפק על דלת ביתה ובפיו בקשה מוזרה, אם יכולה להשיג לו עוזרת בית. והיא ענתה לו את מה שענתה, ופרח העניין מזיכרונה. כעת, כשרבקה שטחה בעיותיה בפניה, צץ ועלה למוחה רעיון. במחשבה שנייה, אולי זה לא הרעיון הטוב ביותר, הרי במפורש ציינה שכל העבודות שמוצעות הן בניקיון. ומן הצד השני? האם בידה ברירה? ואולי הקב”ה עשה אותה שליח לתווך בין אדון רובן לרבקה. משנסת כוחותיה ומציעה בפני רבקה הצעת עבודה זו.
רבקה לא ציפתה למענה, יודעת שפרקה והוציאה על גברת הופמן את תסכולה, ושבמקום להתנצח היא מציעה לה עבודה. כענן המחשיך באמצע יום חמסין, נופלת עליה הצעה זו.

האוטובוס ממשיך בנסיעתו צפונה, וצבעי החום-לבן המדבריים מתחלפים לצבעים ירוקים ועירוניים.
חוככת רבקה בדעתה, אכן, מצבה הכספי דחוק, כבר חודשים שמסעוד שלה אינו מוצא עבודה מסודרת. בתחילה החל למכור כרים וכסתות שהביאו ממרוקו, אחר מימש את תכשיטי הזהב שהצליח להבריח בבגדיו. כעת, גם המעט שנותר מכלה על המאחיה.
אינה יודעת איפה מבלה את עתותיו, ולמען האמת אינה יודעת כבר מה טורד את מנוחתה. הפרנסה שקופחה, או היעלמויותיו של מסעוד שלה? ומה אם רק פרי בטן יבריא את נפשה המיוסרת?
“אז מה את אומרת,” חוזרת ושואלת גברת הופמן.
“נראה,” עונה ולא עונה רבקה.
“לאדון רובן יש קשרים,” מוסיפה גברת הופמן, “אולי ימצא עבודה לאדון מסעוד.”
“אני צריכה לשאול את מסעוד,” מהססת רבקה.
“והוא, אדון מסעוד, שואל אותך?” משתוממת גברת הופמן.
“את לא מבינה, אצלנו זה לא כמו אצלכם, מסעוד הוא הכול בבית. האישה כבודה כמו בת מלך פנימה, והבעל נודע בשערים.”
“אישה, בחוכמת נשים, יכולה להביא את האדון שלה להחליט כרצונה.” קורצת גברת הופמן. ורבקה מחייכת. כן, היו ימים שהייתה יכולה להניע את מסעוד שלה לעשות כרצונה, אבל איפה הימים הללו עכשיו? מעטה של קרח עוטף את מסעוד שלה. ואינה מצליחה לחדור דרכו.
“טוב,” מסכמת גברת הופמן, “אינך חייבת לתת לי תשובה מיד, אינני בטוחה עד כמה המשרה עדיין בתוקף.”
“אולי זה יהיה מועיל,” נאנחת רבקה, “אולי באמת נמצא למסעוד שלי עבודה.”
“העיקר הבריאות, אל תייסרי את עצמך בכל הדאגות. אז מען איז נור געזונט, איז מען שוין רייך,” מתרגמת גברת הופמן, “אדם בריא הוא כבר עשיר, ותעזבו אותי מכל העצות…”
“אילה בקאת אל ראס מתעדם ששיה,” מוסיפה רבקה בשפתה, “אם הראש נשאר, מה משנה צורת הכובע?” ומבארת – “כשיש בריאות, מה ערכן של יתר הצרות?”.
“כל חברה בוחרת לה את הפתגם שלה,” מחייכת גברת הופמן, “אבל במקרה שלך הייתי אומרת כי א וואָרעם אין כריין, איז זיכער אַז דאָס איז צוקער זיס.”
רבקה פוערת עליה עיני עגל, “מה?!” וגברת הופמן ממהרת להסביר, “תולעת בחזרת, בטוחה שזה מתוק כסוכר,” ומדגישה – “מי שנעול על מצב מסוים, לא מנסה לשנותו.”
המילים האחרונות פוגעות ישר ברבקה והיא מתכנסת בשתיקה. האומנם? האיני מנסה לשפר גורלי?

***

גברת הופמן אינה מרוצה מהמקום שגלשה אליו השיחה, ומרגישה מעט אשמה על העקיצה. מוציאה מצקלונה עוגת שמרים מפרג שאפתה, ומכבדת בה את רבקה. האחרונה מתרצה למחווה, אינה מצליחה לשלוט בתאוותה למתוק הזה.
“עם העוגה הזו, לא אכפת לי להיות תולעת בסלק,” מחמיאה רבקה. וגברת הופמן מדושנת עונג, אינה בטוחה ממה מרוצה יותר – מהמחמאה או מהסטת השיחה.

האוטובוס כעת מתמרן את בין ערי השפלה. חלק מהנוסעים מנמנמים. חלקם משוחחים בשקט. ריח עוגת הפרג מעורר תיאבון. פאני מוציאה מסלה תפוז ובסכין חדה קולפת לפלחים ומגישה פלח למרסל, ופלח נוסף שבו אני זוכה. מרסל גומלת לה בעוגיות מאספן ריח השקדים מתערבב בנחיריי עם עסיסיות התפוז, ורק עיקולי הדרך מעמעמים את תחושת המתיקות האופפת אותי.

עקבות

קולו של ר’ שרול-מוישה מפלח את אוויר האוטובוס הדחוס, מכריז על הפסקה קלה של חצי שעה למנוחה ולהתפנות. תנועת האגנים הקפוצים במושבי הפלסטיק מקדמת את חריקת הבלמים. כולם זקוקים למשב רוח מרענן.
במהרה נאספים חבורות-חבורות, אלה פונים לתאי השירותים להטיל מימיהם, אלה מתיישבים ליד הספסלים ומשביעים את רעבונם במיני מרקחה שהביאו מביתם, אלה מסתדרים בחצי מעגל וכל אחד שולף מכיס מקטורנו חפיסת סיגריות דגל, או אסקוט, לעשן בצוותא. פלורה כמעט מצטרפת למעגל המעשנים, וחוככת בדעתה, זה לא יאה, הספיקו לה המבטים במעבר באוטובוס, עושה עיקוף די גדול, ומוצאת פינה נסתרת בין העצים. רק שם היא מציתה את הסיגריה המיוחלת, וממקום זה צופה כיצד מרסל אדרי מצטרפת לפאני ויחד הן פונות לתאי הנוחיות לנשים. אליס משתרכת אחריהן כצל.
איציק ומוטי, חבריי מהבניין, לא הצטרפו לטיול, וכבר תקופה ארוכה שאיני הולך לחיידר. שולמיילך ודוביד שטיינמץ הם חבריי היחידים, ששמחתי לראות בטיול לקברי הצדיקים. כעת שלושתנו עוזבים את הגדולים ותרים אחר הרפתקאות וריגושים. מרחיקים עצמנו ככל האפשר מבנות סמינר בית יעקב, שמפטפטות בינן ובין עצמן, ולא משגיחות על קיומנו.
המבנים של תחנת הדלק צבועים בצהוב זוהר, הכביש מרוח בשאריות סולר ושמן סיכה, כלי רכב חונים סביבות התחנה. מרחוק נראים בתי השיכון של שכונת המגורים, כשבקצה מוקמה תחנת הדלק. שדה עזוב מפריד בין השיכון ובינינו וממלא את העין בעזובה, ערמות של פסולת בניין, גזם עצים ותשתיות של כביש שבנייתו טרם הושלמה.
לאחר כשעה של קיפוצים בלתי פוסקים על דרגשי האוטובוס הדחוס, האוויר של תחנת הדלק עשה לנו טוב, והשדה העזוב מולנו הזכיר לנו את הוואדי שליד ביתי. במהרה מצאנו עצמנו משוטטים בין ערמות הפסולת והגזם, מחפשים אחרי מציאות.
צינור מתכת מחליד ומעוקם של שני צול, הופך בן רגע למשקפת של רב חובל המנווט את ספינתו. ערמות הזבל וג’ריקנים בלאי צהובים הם המטען היקר שמעמיס רב החובל על ספינתו. הצצה חטופה דרך “המשקפת” אל עבר בתי השיכון, מוציאה ממני קריאת קרב, “ספינת אויב בשעה שתיים!” כאשר האנטנות המוצבות על הבניינים נדמות בעיניי כתורן של ספינת האויב. שולמיילך ודוביד מוצאים מסתור בפאתי ערמת האשפה. מכוונים את המקלות שבידיהם, שלעת מצוא הפכו לרובה צלפים. אילולא הקריאות של ר’ שרול-מוישה היינו עוד שעות רבות מנהלים מלחמה דמיוניות בשדה הקטל.

ממשיכים בנסיעה, מרסל מחליפה מושב עם פאני ומתיישבת ליד דודה רבקה. אבא עובר לספסל קדמי, שולמיילך ודוביד נדחקים למושב האחרון וקוראים לי להצטרף. בצער אני מתרחק מהאזור שכה משך תשומת ליבי, מקטעי השיחות של המבוגרים שקלטו אוזניי, מהדיבורים על בישולים ועל אהבות ושנאות, ומתמכר במהרה למשחקי הילדות, מפליג עם חבריי אל דמיונות הקברניט.
הנסיעה מפליגה צפונה, האוטובוס יעלה הרים, ירד בקעות אל מקום שאליו תעמוד ארץ על מכוניה. נותן עיני בזגוגית אל ההרים הגבוהים והסלעים מחסה לשפנים. אחרים נותנים דעתם על הציפורים המקננות בברושים וסועדים את ליבם בלחם או משמחים כרסם ביין וצוהלים שהיום אינם יוצאים לפועלם ולעבודתם עדי ערב.

הדרך מטפסת בכבישי הצפון המפותלים. באחד העיקולים הנהג לא מצליח לייצב את האוטובוס והרכב נוטה על צדו ומתהפך. צעקות, יללות שבר, חריקת בלמים, חבטה עזה אשר בעקבותיה מקול הרעם אנשים נחפזים ומן גערותיו של ר’ שרול-מוישה, הם פותחים במנוסה. דחיפות, ידיים שמנסות להגיע לדלתות, רגליים שריריות בועטות בחלונות. נשים בשביס מייללות “אויי ויי”, נשים שמטפחת צבעונית קשורה לשׂערן וצועקות “וואעלייה”, בנות סמינר מייללות.
חבורת הגברים החבולים והשרוטים מדדה מבעד לפתחים, מנסה לעזור לאחדים שעדיין כלואים באוטובוס. דקות ארוכות מגישים עזרה לזו, חובשים פצע פתוח ברגלו של זה, מגישים בקבוקי מים ומנסים להרגיע רוחות סוערות.
אט-אט ר’ שרול-מוישה משתלט על המהומה, בודק אחד-אחד, ולמזלו הפגיעות שטחיות בלבד. אבא של שולמיילך מגונן על בנו, שנשרט בפניו, ואמא של דוביד שטיינמץ מחבקת חזק את בנה. גם אבא ממהר לבדוק מה שלומי, ופולט אנחת רווחה כאשר מוצא אותי בריא ושלם, עטוף בחום ובאהבה שמרעיפה עליי דודה רבקה. היא נחלצה מההתהפכות היישר לסריקה דקדקנית על אודות מצבי. רק עתה, אבא שם לב שזגוגית משקפיו התנפצה, מה שמסביר את הזמן הרב שלקח לו למצאני.

באותה שעה, שמתי לב שמרסל נעלמה. היכן נעלמה מרסל? התביישתי לומר לאבא שאני מחפש את מרסל, אחרי ככלות הכול מה לי ולה? מבט אחד באוטובוס?
אנשים ממתינים, ובדרך כלשהי מצליח שרול-מוישה לארגן אוטובוס חליפי. אמבולנסים שדהרו לאזור חזרו כלעומת שבאו. אפילו למשאית כיבוי אש לא היה הרבה לעשות. מתוך שלוש הניידות של המשטרה שהגיעו, נותרה רק אחת. שוטר אחד גובה עדויות מהנהג ומהנוסעים, ושוטר שני מנסה להכווין את התנועה הדלילה בכביש הצפוני ומדרבן נהגים שלא להתעכב לצפות במראה האוטובוס ההפוך הנגלה אליהם. אני מנצל רגעים אלה ללחוש דבר-מה על אוזנה הקשובה של דודתי, ורגע לפני שמגיע האוטובוס המחליף, זועקת דודה רבקה, “איפה מרסל?!”
כל העיניים מחפשות אחר מרסל שנעלמה.
“היא ישבה לידך, לא?” שואלת בתוכחה פאני את רבקה.
“כן, אבל עם כל הבלגן של ההתהפכות, היא נעלמה לי. אחר כך חיפשתי את הבן של אחותי.” עונה רבקה ומבטה מופנה אליי.

“אי אפשר לסמוך עלייך,” מקניטה פאני, והלחץ והאימה מתחילים לעשות את שלהם.
“מה הטעם עכשיו לריב הזה?” אבא מתעצבן, ודודה רבקה מכירה לו טובה.
מן הון להון, החלו הנשים להתפזר בשטח ולקרוא בשמה של מרסל. הופכות כל מזוודה מושלכת ובודקות מאחורי כל סלע, אך לשווא. עקבותיה של מרסל נעלמו. החשש גובר, ועולה השערה כי מרסל נלכדה באוטובוס. אנשי כיבוי אש נערכים לבדיקה מדוקדקת ברכב, אך גם סריקה זו מעלה חרס.
נערות הסמינר, שהתגברו זה מכבר על דמעות הבכי שחנקו אותן, יוצאות בחבורה להתפנות במרחק-מה משאר הנוסעים. היעלמותה של מרסל מדרבנת אותן לצאת כגוש אחד, תוך הצפנת המידע אצל גברת מרמולשטיין, על כוונתן להטיל מימיהן.
אני מציע לדוביד ולשולמיילך לערוך סקירה. ההורים שלנו נרתעים ומבקשים למנוע מאיתנו להסתכן. אבל לאחר שאבא משתכנע, ששאר הנוסעים אין ביכולתם לעזור כל כך, מסכים לבקשתי ובתנאי שנלך יחדיו ולא נסטה מרחק רב מהאוטובוס.

תחת עינם הפקוחה של הורינו ואנשי מכבי אש, אנו מרכזים חיפושינו בשטח שמעבר לנפילת האוטובוס, ממש מעברו השני, שאליו ברחו הנוסעים. במרחק רב מאיתנו הבחנו בנערות הסמינר מצניעות עצמן בתוככי חורשת אלונים סמוכה. החיפושים אורכים שעה ארוכה, ולא נראה באופק קצה חוט.
לפתע מקצה החורשה נשמעת צווחה מקפיאת דם. כל העיניים מופנות לשם, רגליים טופפות בין רגבי האדמה והאצטרובלים הפזורים בשטח, אנשי כיבוי אש ממהרים למקום ומספר נשים אף אוזרות אומץ ומצטרפות ברעדה לחורשה שממנה בקעה הצווחה. ברגעים אלו הוסט המבט מאיתנו. המשכנו בסריקה אחרי מרסל בצד האחר של האוטובוס ההפוך, ולא שמענו מאומה מהמהומה שהתחוללה בצד האחר, בקצה החורשה. הרחקנו מעט, וצעקות הגישוש שלנו אחר מרסל האובדת כבר לא נשמעו באוזני שאר הנוסעים. תשומת ליבם הופנתה כעת לזעקה שבאה מצדה השני של החורשה. במהרה התבררה כאזעקת שווא. בסך הכול אחת הנערות נבהלה מחיה מוזרה, שאינה חתול ואינה דומה לשועל או כלב וגדולה מלהיות חולדה. נמייה, שחצתה בבהלה את שולי החורשה. דווקא הייתה זו הנמייה, שלא ממש הבינה מי אלה החיות המוזרות שפלשו לתחום הטריטוריה שלה…
לאחר שנרגעו הרוחות, חזרו הכבאים לדאגה שהוטלה עליהם – לעקוב אחרינו פוסעים לעבר הנתיב שבו היינו אמורים לחפש. מה רב היה חששם, כשנעלמנו להם מן העין.
עצרתי מעט מחיפושינו, והגעתי להכרה שהרחקנו בחיפושינו מדי. קראתי לדוביד ולשולמיילך לחזור לעבר שאר הנוסעים.
השוטר שגבה עדות מהנהג, עבר לגבות עדויות משאר הנוסעים. אם תחילה ניסה לברר את רצף האירועים שהביא להתהפכות האוטובוס, כעת התמקד הברור שערך ברצף האירועים שהביא להיעלמותה של מרסל. מי ישב לידה? מה היה מצב רוחה? מי ראה אותה נחלצת מהאוטובוס? והתשובות שקיבל העלו בפניו תמונה מעורפלת. היה ברור לו שמרסל במצוקה, היא כבר הקיאה במהלך הנסיעה, והנוסעות האשכנזיות הרי שָׂטְמוּ אותה בשל כך. פאני גילתה השערתה, שמרסל כנראה בהיריון, והשוטר רשם בפנקסו פרט זה. עוד הבין שאחרי ההפסקה החליפה מרסל את מושבה והתיישבה ליד דודה רבקה. חקירתו את דודה רבקה העלתה שתשומת ליבה הייתה נתונה לאחיינה בעת היחלצותה מהאוטובוס ההפוך, ולכן לא שמה לב לאן נעלמה. כעת פנה לתשאל אותי, האם ראיתי משהו, אך לא הבחין בי ושאל את אבא היכן אני.

***

עקבות טריות וסימנים של קיא בפאתי החורש מחישים את צעדנו לעבר קפל בקרקע. מבין עצי החורש הגיח מולנו רכב סיור, שנראה כאילו צץ מן האדמה. שני חיילים לבושים מדי הסוואה קפצו ממנו חיש, והורו לנו בתקיפות לשוב על עקבותינו.

נסערים, שבנו לעבר האוטובוס. הכבאי נשם לרווחה. אבא, דודה רבקה, וההורים של שולמיילך ודוביד, הקיפו אותנו בעיניים מלאות תוכחה. אף אחד לא מתעניין בסיפור שלנו. משולים היינו בעיניהם כפנטזיונריים ללא תקנה, כבר שבעו מסיפורי ריגול ומעקב, שהצמחתי במוחי השכם והערב.
“אבל באמת, היו שם עקבות, ובאו חיילים ואמרו שאנחנו מסיגי גבול,” חזרנו על הסיפור, ואחרי פעם או פעמיים, רק אני דבקתי בגרסתי. שני האחרים, שכנעו עצמם שמוחי ההוזה השפיע עליהם.
כעסתי, שנאתי את התחושה שאף אחד לא מאמין לי.
גומת החן בפניה של פאני העמיקה, וקמטי הבעה החלו חורצים את מצחה. זה היה סימן מובהק לכך שפאני כועסת. על מה כעסה? על השוטר שלדעתה מחפף בעבודתו, על הילדים שנעלמו ושבו עם סיפורי אלף לילה ולילה וגנבו את תשומת הלב ממנה, על הנשים האשכנזיות שריכלו על מרסל ודחפו אותה להיעלם, על בנות הסמינר הפוחזות שצווחות מכל רחש, ועל הנסיעה שהתחרבשה לה.
“אדון שוטר, אתה חוקר או מבזבז לנו את הזמן?” פאני כעסה.
“גברת פאני, שמרי בבקשה על העצבים אצלך,” מרת הופמן מנסה להרגיעה.
“את, אל תהיי לי פתאום אינטליגנטית!” נובחת פאני לעומתה.
“נשים, בבקשה מעט שקט,” מנסה שרול-מוישה את מזלו, “תנו לאדון שוטר לעשות עבודות בשקט.”
גברת הופמן לא מתרגשת מגומת החן המעמיקה בפניה של פאני, גם באמתחתה כמה וכמה כעסים לא פתורים. ובכלל מה לה ולנסיעה לקברי צדיקים? רק זה חסר לה להסתבך עם הנבערת הזו. ולהיכן לעזאזל נעלמה מרסל?!
השוטר נמנע בהפגנתיות מהסכסוך שקורם עור גידים ממש לפניו, ופוסע מולי, מבין הוא מקרבתה המגוננת של דודה רבקה כי אני הוא האחיין שיכול לשפוך אור על היעלמותה של מרסל. אני כבר משתוקק לפרט בפניו את כל מסקנותיי, את העקבות הטריות שמצאנו בקצה החורש, את סימני הקיא, את הופעתם המוזרה של החיילים, ואז הכול מתבלבל. אולי זה באמת הדמיון המתעתע בי? אולי באמת זה לא קרה? פונה ומבקש מבט תומך אצל דוביד. אפילו הייתי מסתפק באיזה ניד של שולמיילך, אך ללא הועיל, ברגע האמת, הם מסתתרים וצמודים להוריהם לבלתי היסחף אחרי הילד ההוזה.
השוטר שואל במיומנות – מי ישב ליד מי, מתי התחלפה פאני עם מרסל, היכן ישבה גברת הופמן, מי ישב ליד אבא, מה עשתה רבקה ואיך ראיתי כל זה מהמושב האחורי. אני בולע את המילים, משתוקק לספר לו על הגילויים המרעישים. השוטר רושם דבר-מה ביומנו, משרטט סקיצה, ובאותה נשימה מגביה את מצחו למהלומה שאותה אני מנחית.
“אלה החיילים שיצאו מהמנהרה שבחורשה, הם לקחו את מרסל, כי היא גילתה את הבסיס הסודי שלהם.”
השוטר פוער את עיניו ותוקע בי מבט תמה, “ילד, אני מבקש ממך להתרכז ולא להפליג בדמיונות,” אומר בהחלטיות וחוכך את בלוריתו, כאשר ידו האחרת מחזיקה את כובעו.
“אלה לא דמיונות, אני ראיתי עקבות, וגם את הכתמים מהשאריות שמרסל הקיאה. החיילים יצאו ממש מתוך האדמה וסילקו אותנו.”
סביבי פורץ צחוק עז, האנשים רגילים לסיפורים שלי, הדי הצחוק המתגלגל פוצעים את הרוח המעטה שעוד נשארה לי בחזה. ובמבט מושפל אני זועק, לוחש, “זה קרה, זה באמת קרה…” לקול צחוקם הגואה של כל הסובבים.

לרגע קט האווירה משתחררת.
הכאבים והשריטות והמכות היבשות מפנים מקום לצחוק משחרר, שמסווה חשש אמיתי לגורלה של מרסל. אני שולח מביט לעבר שולמיילך, אולי משם יבוא עזרי, עין צופה בעין. השמטת מבט. מסיט עיניי לעבר דוביד, אולי משם תבוא הישועה. גברת שטיינמץ ממהרת להרחיקו ולהסתירו תחת עובי בשרה. האם באמת חזיתי מחזה זה? ואולי זהו מוחי הקודח?
חוזר ומישיר מבטי לעבר שולמיילך, מתחנן, מעווה את פרצופי. האומץ נוזל לחבריי הטובים מהפנים כמו גלידה נמסה ביום חם בבאר שבע.
אילולא ר’ שרול-מוישה היה מעלה השערה, שגברת מרסל התפנתה לבית חולים עם אחד מהמכוניות הרבות שנעצרו בשולי הכביש למראה האוטובוס ההפוך, עוד הייתי לנצח מובך מהסיפורים שהיו לצנינים באוזני כל שומעיי.
השוטר, מסתער כמוצא שלל רב על הרעיון, ומתחיל בסדרת הודעות ברשת הקשר המשטרתית. תוך דקות, עשרות שיחות עם המוקד. השוטר מוודא עם בית החולים הגלילי, ולא מוצא תשובה. כל אותה שעה אני מייחל לכישלון משימת השוטר לאתר את מרסל, ולהכרה סוף-סוף במידע היקר שמסרתי. בחלוף דקות ארוכות, הוחלט שאין עוד טעם להתעכב שם. היינו מוכרחים לעלות על האוטובוס שהגיע לחלץ אותנו. אוספים כל אחד את המיטלטלין המעטים שלו, מותירים את השוטר עם התעלומה הלא פתורה, את האוטובוס שנטה על צדו, ואת מרסל שנעלמה כאילו פצתה אותה האדמה.

העלייה לאוטובוס מחדשת כעסים ומגבירה את תחושת האי נוחות. לאף אחד אין כבר חשק במסע לקברי הצדיקים. זה עסוק בחבורתו, זו עסוקה במעט האוצרות שאבדו לה, נערות מלקקות את פצעיהן, ואני משקם את גאוותי הפגועה. אלו כועסים על אלה על הטיול שהתקלקל, על הפגיעות בגוף, על הפגיעה בנפש, על חוסר הוודאות, והרוחות מתלהטות.
ר’ ברוך שטיינמץ מאשים את מרסל. מצווח ככרוכיה וגרונו משתרבב מתוך מקטורנו הדהוי, וניכר בו בז’קט שראה ימים יפים מאלה. לא שועה למרפקים שתוקעת אשת נעוריו וממשיך בלהט, “לא די לה שהסריחה את כל האזור בקיא? גם מצאה לה זמן להיעלם ללא עקבות, חוסר אחריות משווע!”
“וכי מניין לך שאינה שרועה באיזה מקום בחוסר אונים?” נובחת לעומתו גברת הופמן.
“רק כי היא מרוקאית אתה מדבר ככה, תתבייש לך,” רועמת פאני, “אם חלילה זה היה קורה לאחת האשכנתוזיות…”
“די, די! שא! שהה…” מנסה שרול מוישה להרגיע את הרוחות. למרבה צערו זרע הפורענות כבר נזרע והעצבים הרופפים דישנו בדומן את הרוע הדמוני.
גברת שטיינמץ בוהה בבעלה בעיניים מזרות אימה, לו יכלה להבליע את בעלה חלף מרסל. היא אינה חושבת אחרת מבעלה, רק לא יכולה לסלוח לו על שעורר את המהומה ולא נתן לה את קדמת הבמה. גברת הופמן ממהרת להשחיל הערה. אבל קולה לא נשמע כי בדיוק מדלן של בבר בוסקילה פולטת קללה עסיסית, “יתקון אומו מסבור’ה עליה,” {שאמו תלבש שחור כאלמנה}, ומכוונת עיניים רושפות לאדון שטיינמץ.
גברת הופמן וגברת שטיינמץ מחליפות מילים באידיש, סולדות ממנהגן של הנשים המרוקאיות, מלהגן הקולני, מהתבססותן על המטבח גרידא, על בישולים, על כל הקשור לכרס בכלל, ואין דעתן על לימודים ועל השכלה, מקצוע ועבודה. הסלידה מתערבת ברגשות עליונות וברצון לחנך אותן מחדש.
פאני ומדלן מקיפות עצמן בחברותיהן. מדרבנות את הגברים שלהן לענות לאדון שטיינמץ ולחבריו מנה אחת אפיים. מרגישות כי את מלאכת הניצוח צריכים לעשות גברים מול גברים, ונשים מול נשים.
בין כך ובין כך האוטובוס נעשה כמרקחה, אף בנות הסמינר שעד עתה עסקו בפרקי תפילה החלו נותנות דעתן על הסוגייה, אחדות מצדדות בפאני, ולעומתן מדלן, ריבי וסורי מלהגות ומחזקות את טענות ר’ ברוך, ובלהט הדברים נשכחה מרסל ולא היה אחד שואל הימנה, רק צורחים זה על זה, זו על זה וזו על זו. הגברים, גרונותיהם מאדימים וסמוקים, מכווצים מצחם וגבחתם, ומנגבים זיעתם מעל מצחם במטפחת התחובה בכיס מכנסיהם. הנשים לעומתם, נראה שאומנותן היא בדיבור ובצווחה, וכלל לא ניכר בהן שינוי בגרון. רק החום והליחה באוטובוס הדחוס גורמים להן שתהיינה מנגבות זיעה, שמתפשטת על בתי שחיין.
דומה שאין לעסק סוף וקץ, עד שנגלה מראה ציון, אתר קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי. אט-אט משתררת רוח אחרת על נוסעי האוטובוס. אוויר הרים והירוק שממלא את כל הנוף, עושים משהו לאנשים. בושים ונכלמים במריבה מיותרת זו תחת עינו הפקוחה של הצדיק. איך יבואו לפניו בתחינה ובבקשה כאשר טרם כיבסו בנתר ובבורית את כעסיהם? איך העזו להביא את שנאת ישראל לרבי שמעון? לשנוא הרי אינם יכולים. ולכלל סליחה ומחילה לא מצליחים להביא עצמם. על כן, עשו מעשה אנשים שאינם יודעים נפשם והתעלמו ממעשה זה, והשכיחהו מליבם והשליכו יהבם על הצדיק שיתקן מעשיה.
ומרסל? מה היה עליה?

את מה שלא הצליחו לעשות הצעקות, עשו התפילות. וכמה שהתייגע השוטר בחקירותיו – לא מצאה את מרסל, מושא חקירתו. והיא, הייתה כל העת במרחק כמה אוהלים בקדמת הציון של רשב”י. נתונה בידיהם הטובות של משפחת אבוקסיס המחבקת.
עמרם אבוקסיס, את אשתו, בניו ואחיותיו ואת כל קרוביו, היה מעלה עמו לרגל לתנא רבי שמעון שבמירון, ובאים ולנים היו ברחבת הצדיק והייתה המדינה מרגשת.

בשנה הזאת ראו את מרסל שהיא משרכת דרכיה, מבולבלת, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה. מיד נטלו אותה והסיעוה ברכבם, ותקעו אוהלם כמדי שנה בשנה, ברחבה שלפני ציון התנא הקדוש. פרשו סדינים בין העצים, ופירקו לוחות עץ שמהם עשו ספסלים ושולחנות, והתקינו כירה על גבי מדורת עצים. אלמלא הקרבה לציון הקדוש נראה היה כי באו לנפוש ביערות הגליל.
אחת לשנה עזב עמרם את כל עיסוקיו, הודיע למעסיקו כי הוא יוצא לחופשה במירון, אסף את אשתו וילדיו, העמיס על הטנדר ציוד וכלים ופנה עם משפחתו לשם. עשרות רבות של משפחות התלוו לעמרם ולחזונו לפקוד את רבי שמעון ולצפות לישועות מהשמיים.
כל אחד מגיע, וסיבתו עמו. זה בא לבקש זרע של קיימא, זה בא לבכות ולחלות פני עליון לרפואת מי מקרוביו, זו באה בשקט לדרוש אחר זיווג, אלה מבקשים פרנסה ואלה מבקשים להתחזק במצוות וללכת בדרך ישרה. שונים אלה מאלה. המבקש זיווג מקיף את הקבר ומרבה תחינות על ציון רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, ואילו המבקשים רפואה מרבים בקריאת מזמורי תהלים וטומנים פתקים בין ספרי התהלים ומרבים בצדקה, מתן לעניים המחזרים אחר המצפים לישועה.
מלבד למבקשים פרנסה (ולאלו שהפרנסה מצויה הייתה בידם וביקשו להרבות פרנסתם), ולאלו שהיו בטוחים בכוחו הרב של הצדיק ולא עזבו את ציון עד שלא קיבלו סימן שתפילתם נענתה, ומלבד לתחינות לזיווג, רפואה וכיוצא בזה, הצטרפה עתה תחינתה של מרסל, שיניחו לה.
מצאה עצמה מרסל עטופה במשפחה מחבקת, הרחק מכל מבטי השטנה של החרדים האשכנזים, הרחק ממבטי החמלה של שכנותיה על הריונה המתפתח והרחק ממבטי הקנאה של דודה רבקה. סולטנה אבוקסיס פרשה עליה חסותה, הרגיעה אותה, נתנה לה להרגיש בת משפחה. לא שאלו אותה מאיפה באה וכיצד נקלעה ליער בעליות למירון, חבוטה וחבולה מכל עבר. פשוט קיבלה אותה כפי שהיא, ללא שאלות ותהיות. אהבה מרסל להיות בחברת האנשים הפשוטים, המחבקים, ושכחה שישנם אנשים הדואגים ומחפשים אחריה. כיוון שהגיעו למחוז חפצם, פרקו את הכבודה, ומצאו להם חלקת אדמה לנטוע אוהלם, נשאו רגליהם לציון התנא הקדוש לשטוח תחינתם.

סולטנה, מנשים באוהל תבורך, נשארה להתקין את סעודת הלילה. מפצירה בבת חסותה ללילך עם כולם, לפרוט את בקשותיה מול יושב מרומים. ואולם, מרסל עומדת על כך שתישאר עם מיטיבתה, “באשר תלכי אלך,” אומרת מרסל לאישה שאימצה לה כאם ואחות. וכך, מוצאות עצמן מרסל וסולטנה עומדות זו לצד זו, מתקינות בכישרון רב את הסעודה.
מרסל החלה מקצצת מלפפונים ועגבניות לסלט ירקות קצוץ דק, והזילה דמעות בחותכה את הבצל. סולטנה חתכה בידיה כרעי עוף וכנפיים ושיפדה חתיכות בשר, משרה אותן במשחת שמן חריפה ומלוחה, ומדי כמה דקות מגבירה את האש המפעמת בגחלים בעזרת המפוח הראבוז’. סולטנה משדלת את מרסל לצאת לשפוך שיח, עד אשר האחרונה נעתרת לה. פוסעת בשביל העולה אל הציון ומחשבות רצות במוחה, על מה עליה להתפלל? לבקש הצלחה ובריאות בהריונה? או שמא לייחל להפיל? ואולי מוטב יהיה תחילה לבקש בריאות ופרנסה למרדכי שלה, שיעזור לה קצת יותר בגידול הילדים? ככה פורטת אחת לאחת את תקוותיה על השביל וכל פסיעה במעלה מכבידה עליה, שואפת את האוויר הקריר.
נחיריה מתרחבים קמעא, היא צריכה לנוח. מאתרת סלע גדול שמרכזו נראה לה מספיק חלק ויציב וראוי להכיל את ישבנה הגדול. מניחה את גופה הלאה עליו.

***

יום החופש שהבטיחה לה פאני מתחוור כשונה כל כך מהיום הזה. הנה היא בשכונה, ישובה על הספסל במרפאת קופת חולים, ממתינה לבדיקת רופא. סחרחורת קלה תקפה אותה וכל הדמויות התערפלו בראשה. הנה אדון שטיינמץ ואשתו העגלגלה, הנה רבקה, שפתיה נעות וקולה לא יישמע והנה האחות קוראת בשמה “מרסל אדרי”.
מרסל אדרי זוקפת אוזניה ונעמדת בתנועה לא רצונית לעבר קול האחות אשר שב וחוזר על שמה. מרסל אדרי. תקרת המרפאה נצבעת בצבעי השמיים התכולים כמרחבי רקיע, עיניה ממצמצות לעבר הקול הקורא. עכשיו רואה בבירור את מדלן, קוראת בקול בשמה ומקהילה אליה את שאר חברותיה למסע. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

“תפילה לפני הצדיק, לא שבה ריקם,” צוהלת מדלן, שזכתה לגלות את רעותה, ופאני מיד ניגשת ברוך ובעדנה למרסל, מרחיקה מעליה את ההמון, מטיבה את ישיבתה על המסלעה ומחבקת בשקט מכיל.
השמועה עושה לה כנפיים. ורק אני יושב, מצטנף בפינה. עתה שנגלתה מרסל, מעשיותיי יתרוצצו רצוא ושוב ותהיינה למשל..
אני בטוח שהמראות היו אמיתיים. ואם כן, כיצד נתגלגלה מרסל לכאן? אולי החיילים מצאו שסתם נקלעה לאזור לא לה, ושחררוה בקצה השני של החורש? כך או כך, מאמציהם של הסובבים את מרסל היו נתונים כעת לאששה ולהחזירה למוטב מהסחרחורת הקשה שתקפה אותה ביום החופש שהבטיחה לה פאני.
מרסל פונה עם חברותיה למאהל של סולטנה מטיבתה. שם הן מקבלות מעט מידע על אודות היעלמותה המסתורית והופעתה לפתע כאן.
הגברים פנו ונטו משם והחלו בתפילת מנחה. אלה אוחזים בפתח אליהו ואלה בקורבנות, שני מניינים אחד מהיר של חסידים והשני בנחת של המרוקאים.
תפילה לעני כי יעטוף, הגברים עוטפם את תפילותיהם בסידורים ובתהילים המונחים לפניהם. מביט בהם, איני מבין מדוע נצרכים אמצעי התיווך הללו בבוא לשטוח תחינה בפני הבורא, מדוע נצמדים למילים המקובעות בפסוקים ולא פותחים בקלילות את חרצובות לשונותיהם? הנה אבא של דוביד גוער בבנו, שאינו אוחז בסידורו בדף הנכון, והנה שולמיילך משוטט בעיניו בתקרות המקומרות, צבועות בתכלת, בוהה הוא בפרוכות הרקומות זהב ומיני צבעים עזים, באריחי השיש העתיקים שנשטפו שוב ושוב והזוהמה לא פסקה מהם. דווקא בפינות, מתכנסים מכונפים להם אנשים שבורים. הם אינם מצטרפים לקורבנות של תפילת החסידים וגם לא לרינת למנצח על הגיתית מהעבר השני, ועסוקים הם בתפילה חרישית, בזעקה אילמת, בכמיהה לישועה גדולה, לעזרה לנפש פצועה שאינה יודעת מנוחה.
הוד והדר אופפים את מתחם הקבר, ממתנים את יצר השובבות הטבעי ששלט בדוביד בשולמיילך ובי. אף שרצינו מאוד להציק זה לזה ולגרום למבוגרים לכעוס עלינו, הצלחנו להתאפק ולהצטרף לאבותינו בתפילה, תפילת קבע ולא תחנונים. הנשים שהעתירו בתפילה לפני הצדיק, חשות הקלה מסוימת. ותפילתן לא נענתה ריקם.
סולטנה מחרה מחזיקה אחריהן בברכה, “כשם שקיבלתן שאלתכם בבקשתכם את מרסל, כן יתקיימו כל משאלותיכן לטובה.”
“תגידי, את מגיעה כל שנה לכאן, לצדיק?” שואלת פאני את סולטנה בישירות.
“ככה כבר כמה שנים…” עונה סולטנה בגאווה, “הרבה שנים לא נפקדתי.”
מבטים מוגנבים לעברה של רבקה, אף היא זוקפת את אוזניה.
“מה לא ניסיתי, שנתיים ראשונות לנישואיי, כל המבטים על שיפולי כרסי, שום דבר לא צומח שם. חמותי הציקה לי השכם והערב, ביום ייחלתי לעמרם, בלילה ייחמתי, ובבוקר קיוויתי. חודש רדף חודש, וכאשר שוב נראתה הלבנה במילואה, גם הלבנים שלי הוכתמו מחדש. לאחר כשנתיים, הלכנו לבקש ברכה. כאבים, תפילות ומועקה, ובסוף כל חודש, מאומה. חמותי אהבה אותי מאוד, אך לא נרגעה עד עקרה ילדה שבעה. ורמזה לעמרם שלי לקחת אישה אחרת על פניי.”
תווי פניה העגולים של סולטנה נעשו ארוכים, הכאב התפשט על פניה השמחות, דמעה בודדה נספגה בכריות האגודל, ורק הפנים המהופנטות של פאני בוהות בסולטנה, ממתינות להמשך סיפורה.

רבקה שומעת את הסיפור שסיפרה לעצמה, את האמא של מסעוד מתבוננת בבטנה, את העלבון שמרים אחותה הקטנה מביאה ילד אחר ילד, והיא נותרת ריקה. את דמעות האכזבה עם הופעת הכתמים. ממתנת לסוף השמח שמוכרח לבוא, לנס שחולל הצדיק, או התפילה, או מה שחנן הטבע.
וסולטנה נאנחת וממשיכה, “שנים אלה לפני שעלינו ארצה במרוקו היו קשות, לאחר כמה שנים שלא הצלחנו להביא ילד לעולם, התחלנו לנסות הכול, המכשף הערבי שעירב נוצות בעפר ונתן לי לשתות שיקוי מגעיל. המרפא המשכיל שערך בדיקות, ונתן עצות ללא הועיל. האישה שחמותי גררה אותי אליה עד לכפר בהרי האטלס, שאלה לשמי ולשם אמי ועצמה עיניה ומלמלה הברות לא מובנות בעליל. ורבנים ומקובלים בכל הערים ובכל הכפרים שהלכנו לבקש ברכה ועצה, כולם נהנו טוב מאוד מכספנו, מי שבאמת ניסה לעזור ואף מי שניצל את מצבנו, עד שיום אחד לקחני עמרם בעלי ואמר לי ‘אני הולך להתפלל על קברו של רבי עמרם בן דיוואן בכפר אסז’ן הסמוך לוואזן. ידוע רבי עמרם בן דיוואן בסגולות שפקד עקרות, ואיני זז משם עד שיודיעני אם איפקד בבן ממך, ואם לאו. אתן לך גט ואולי איבנה מאישה אחרת’. כמה בכיתי באותו לילה וכבשתי את דמעותיי וצררתי מעט מזונות והתלוויתי לאישי עמרם לרבי עמרם.”

דמעות חונקות את רבקה המתייפחת. מרסל מחבקת אותה, ופאני מביאה לה כוס מים. סולטנה מלטפת את רבקה ולוחשת לעומתה, “שבוע שלם עשינו בדרך, ביום השני נגלה לו לעמרם שלי הצדיק. מה אמר לו, לא גילה לי, רק אסף אותי ואמר ‘בואי, סולטנה, חוזרים הביתה, ולא יסף’,” מיישרת את גווה, מגבירה קולה וממשיכה, “אחרי תשעה חודשים תפילותינו נענו, ונדר עשינו לעלות לצדיק מדי שנה. כשעלינו לארץ בתחילה לא ידענו את נפשנו, איך נמשיך לקיים נדרנו. עד שהיה עמרם שלי שומע את הקול בר יוחאי נמשחת אשריך, עמרם היה אומר משכני אחרי נרוצה. ומאז אנו כל שנה כאן.”

משכני אחריך נרוצה, המשפט מהדהד בראשה של רבקה. שרשראות עבותות קושרות אותה לציון הצדיק, משכני אחריך נרוצה, עבותות בלתי נראות. רדידים עלומים ונימים דקיקים משתרגים כקורי עכביש מתפתלים, משתרכים ונכרכים סביבה. נמשכת אחריו והיא כבר רצה. בר יוחאי נמשחת ואני אחריך, בר יוחאי תן לי סימן, עשה עמי אות לטובה. יראו שונאי ויבושו. ממלמלת, מתפללת. רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. כמטוטלת נעה, פוסעת בשביל העולה לציון. רצה. נמשכת אחריו, רגליה קלות כאיילות.

בר יוחאי נמשכתי אחריך פאני ומרסל קמות להחזירה לרבקה, וסולטנה עוצרת בעדן
“הניחו לה, בר יוחאי נמשחת, אחריך נרוצה. היא קיבלה עכשיו סימן מהצדיק”.

***

דברים שבלב

בין מסדרונות אפרוריים, בין המתנה לבדיקה, בין עזרה לחולה שמחפשת דרכה, שמה ישבה על הספסל והביטה בעצמה. שוקיה רחבות ויכולות לקלוט בגאווה את העולל שטרם בא לעולם. דדיה הבנויות כמגדלות משוועות לפיות שתצמדנה פיותיהן ותמצוצנה את לשדה. בזרועותיה משתרגים הוורידים המבשרים כי עורה החלק חלף עבר לו והניצנים נראו, ומתי עת הזמיר יגיע?
מבטה בוהה במסדרון הארוך, אל עבר רגליים טופפות, ברכיים כושלות, ועקבי גבירות מטופחות. גם קביים נעים בצמדים ובשלשות, מדדים ותומכים בבעליהם, גם תלת רגל מברזל נע לעברה ועליו אינפוזיה תלויה כקופה של שרצים, נדחפת בידי חולה שמשתעל והולך. בין עשרות העקבות, מבחינה בפסיעות מוכרות, פסיעות מדודות-מהססות-בטוחות, כפות רגליים שראתה מקרוב, עצמות שוקיים חזקות וחצאית שגווניה מדיפים ריח של קיא והבל של אוטובוס. לא רצתה להתיק עיניה מהרצפה, לשאת מבטה אל אנשים שיכירוה, שיראו אותה בעליבותה, בעלבונה.
הקול של מרסל שואל איפה חדר מספר מאה ושבע עשרה, והיכן ד”ר נלי, רופאת הנשים. ריח הקיא עולה באפה של רבקה, ובלי משים נושאת צווארה אליה ואומרת לחברתה ‘מה שלומך מרסל, ברוכה הבאה, מה מביאך לכאן’. מרסל, אף היא מבכרת להימנע ממבט, ממפגש. הרעיון שהגתה בלבה, ששקלה בינה ובין עצמה, דומה בעיניה כאילו שקופה היא בעיניי העוברים והשבים. מנסה להרגיע עצמה, נשים בהיריון מגיעות לרופאת נשים גם אם אינן שוקלות הפלה.
“יודעת, רבקה, זה חודש שלא ביקר אותי המחזור, חוששת אני כי אני בהיריון, מרגישה כך ואני עדיין מניקה, שמעתי שזה מסוכן ועליי לבדוק.” סחה לה מרסל בחוסר נוחות מוחצן.
“אחרי שבע לידות, את בטח כבר יודעת מתי את בהיריון,” לוחשת לה רבקה בקנאה.
“יודעת, מרגישה. ולא יודעת מה מרגישה,” ודמעה מבצבצת מתחת ריסיה השחורים, והיא מגישה את אגודליה אל השקיות הנפולות מתחת העיניים ומוחה כאב.
“מה יושב עלייך, מרסל?” מדובבת אותה רבקה שתתעסק בכאב שלה, שתבכה, שתעמיס על כאביי את כל ההריונות שלה, רק שלא תחמול עליי ועל חוסר יכולתי להיכנס להריון.
“ומה יושב עלייך, רבקה?” עונה לה מרסל בשאלה, “התפילות אצל רבי שמעון לא חוזרות ריקם.”
רבקה שותקת, מרסל גם כן. זאת מתכנסת בעלבונה, וזו תרה אחר פתרונה.
“אני לא רוצה את ההיריון הזה, אין לי כוח יותר.” ממלמלת בינה לבין עצמה. רבקה מתחלחלת בקרבה, שברי המלמול מכים בה ברחם ללא רחם, שהרי היא מתפללת ומשוועת לנס, לתמורה, להעברת העובר מהכרס ההיא לבטן השדופה שלה. היא תשמור עליו כבבת עינה.
ודברים שחושבת בלב עומדים לה על קצה הלשון, רואה את מרסל מביטה בה, מצטיירת לה כחיית כיס, קנגורו שעירה, האוצרת בתוכה את עוברה הקטן, שזוחל ומטפס מבין ירכיה של מרסל אל הכיס החמים שבתוכה.
הרעיון שהולך וקורם עור וגידים במוחה, נשתל עמוק בראשה ומעלה חיוך על שפתיה, ואינה שמה לב למבטה הנע מכרסה של מרסל אל בטנה הצבה. אינה מעזה להעלות הרהורים אלה על דל שפתיה. מרסל מביטה בה בתימהון, לא מבינה את השינוי שחל בפניה.
רגעים של שתיקה, מבוכה, עד שהאחות מהחדר הקרוב קוראה למרסל להיכנס לד”ר נלי, ומרסל שואלת את רבקה אם תיאות להיכנס עמה. אם כבר לעשות את הצעד הזה, לבקש הפלה, רוצה לעשות אותו עם רבקה, מישהי מהשכונה שלה, מישהי שתוכל להבין, שלא תשפוט, ואולי תתמוך.

הבדיקה אצל ד”ר די פשוטה. החששות שלה הן רק מהשיחה שאחר כך. איך אומרים שהיא לא רוצה בעובר, שמסתבר שכבר מתפתח בכרסה…?
“קשה לי עם גידול שבעה, אני לבד, כולם בנים, אין עזרה, רוצה עוד ילדים, אבל לא עכשיו, רוצה קצת מנוחה.”
“מה קשה? ההיריון או אחר כך?” שואלת הרופאה.
“אני חושבת שאחר כך,” עונה מרסל, ומביטה לרצפה בבושה.
“סלחי לי שאני מתערבת,” מתפרצת רבקה, “ילד זה לא איזה חתול בקופסה, קשה אז מתמודדים! הלוואי שהיה גם לי היריון. ובעניין גידול הילדים, עלייך רק צריכה לבקש עזרה.”
ד”ר נלי שומעת, מקשיבה ומתחבטת בין אתיקה רפואית ומקצועית ובין אמפטיה למרסל ולקשייה. שומעת את רבקה, זוכרת שקראה את התיק שלה, וכעת מקשרת בין השתיים ומבקשת לשוחח ביחידות עם רבקה. שולחת את מרסל לקיים בדיקה, לאמת את חששה, ובינתיים רבקה נשארת בחדרה.
“בקשר לבעיה שלך,” פותחת ד”ר נלי, “אין לי הרבה מה לחדש, איני מוצאת מזור לבעייתך, אבל חשבתי שאולי יתאים לך אימוץ.”
“אימוץ? כן, חשבתי על זה, למרות שזה לא אותו דבר. אבל אם לא יהיה מנוס, אעשה זאת. גם ככה ההליך לא פשוט, ומסעוד שלי לא עובד.”
“ההליך יהיה פשוט יותר אם תאמצי את תינוקה של חברתך, לא חייב לעשות את זה רשמי, נראה לי שהיא תשמח שמישהי תקל עליה.”
המילים מעירות בה רגש חבוי, כאילו קראה הרופאה את מחשבותיה במסדרון, ביקשה לשוות לארשת פניה מבט של מופתעת, אך הצליחה רק לצבוע הבעה מעוותת, ששמטה את הלסת ועיקמה את אפה מטה-מטה. טיק לא רצוני הזדקר בין גבותיה. היא שמחה שהרופאה אינה יכולה לחוש את הרעד שאחז בברכיה. היא תיקח את הילד, תאמצהו אל ליבה, הוא יהיה שלה.

ההתלהבות שאחזה בה הלכה וגברה, עד שד”ר נלי אמרה לה שקודם לכן מרסל צריכה להסכים. מיד נפלו פניה. הפנים היפות שנמתחו ועור הפנים שנמשך ועלה אל שורשי השיער, לפתע כאילו איבד את חיותו, והתמסמס וגילה קמטי הבעה ודאגה ואף לא קמט אחד של צחוק.
כשנכנסה מרסל לד”ר נלי, טוותה את התוכנית גם בפניה. מרסל לא ידעה אם להסכים או לא, זו חברתה רבקה, וזהו הילד שלה.
את הדרך חזרה הביתה עשו רבקה ומרסל יחדיו, באוטובוס המתנועע לאטו. מטלטל אותן מתחנה לתחנה, מטלטל אותן מהמתנה להבנה. מתסכול להשלמה, מציפייה דרוכה להחלטה נחושה לעזור זו לזו, לא לספר לאף אחת בשכונה, עד שיגיעו תוצאות הבדיקה…

נשמה טובה

שבוע חלף בעצלתיים עד שהגיעו התוצאות. שעות רבות עשתה רבקה במחיצתה של מרסל. עוזרת לה כפי יכולתה, אומדת את הצפוי לה, עד שבעלה של מרסל מרגיש מועקה מנוכחותה המתגברת, וגם רבקה מרגישה שזהו אינו מקומה הטבעי, וממעטת בביקוריה.

רבקה מצאה עצמה הולכת לאדון רובן, הפרנסה בדוחק, ומסעוד שלה לא ממש מוצא עבודה, מהלך מכאן לשם, אינה יודעת מה מעשיו, עם מי נפגש, מהיכן משיג את הכספים המעטים שמביא הביתה. הרגישה שאינה יכולה לסמוך על מעט זה, על חוסר היכולת לתכנן ולכלכל את ביתה. למצער נפשה אין ילדים בבית לטפל בהם, אינה מוצאת סיבה לכלות שעותיה בסידור אין-סופי של ביתה הקט וניקיונו. גמלה החלטתה בקרבה לקחת גורלה בידה.
היטיבה את מלבושיה והקפידה שלא תיראה מוזנחת מדי וגם לא מגונדרת מאוד. דקות ארוכות עמדה מול המראה וחככה בדעתה אם ללבוש את השמלה הפרחונית, שהייתה אומנם נקייה אך מעט מהוהה, שרוולים ארוכים ומטפחת כתומה לראשה, אשר יתנו את ההרגשה של עוזרת הבית הקלאסית, או שמא תלבש לראיון העבודה את חליפת החצאית הבורדו בשילוב חולצת כפתורים לבנה ובולרו תואם, שתעניק לה מראה של אשת העולם, עמה אפשר לנהל שיחה. האם להתאפר, לכחול עיניה, לסמוק לחייה ולמשוח באודם שפתייה, או להשאירה טבעית?
לבסוף עשתה פשרה עם עצמה, לבשה את השמלה הפרחונית הפשוטה, התאפרה קלות ומשחה בשפתון עדין את שפתיה.
היססה דקה ארוכה לפני דלתו של מר רובן, אחר נקשה ברכות על דלתו והמתינה. דקה ארוכה הלמות ליבה ערערו את בטחונה, וכמעט הפנתה גבה וחזרה על עקביה, ואולי הזקן אינו שומע טוב? עכשיו לוותר?
אזרה שאריות אומץ ונקשה בחוזקה על השער. שמעה אותו עונה, “הלו, מי שם?” וזיהתה בקולו את ההפתעה של מי שאינו מורגל בביקורים. לפתע זחל לתודעתה שהמעסיק העתידי שלה, שעלול להיות זקוק לה יותר מאשר היא זקוקה לעבודה. יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. הביטחון נסך אומץ ומיסד את עמידתה, והציף אדמומיות בלחייה. כאשר מר רובן פתח את הדלת, נעמדה לפניו במלוא הדרה, ותכף הציגה עצמה:
“שלום, אני רבקה, שמעתי מגב’ הופמן שאתה מחפש אחרי עוזרת בית, ובאתי להציע את עצמי.”
נבוך, ומופתע מהאישה שהופיעה מולו לפתע, אכן חיפש עוזרת בית. וזו נראתה לו ממש כמו כפפה ליד, אישה בטוחה בעצמה, נראית טוב, מנוסה, לא צעירה מדי, והעיקר – היא תפתח לו פתח לבלוש אחרי עובדי קמ”ג והסתננות הצרפתים. מנסה להיזכר כיצד קראו להוריו של הילד שבא לקחת את הכדור. אותו ילד שהסגיר לו את המידע על אותה קבוצת צרפתים שהסתננה לקמ”ג.
“שלום רבקה, בואי היכנסי למעוני, ונשב לראות מה אנחנו צריכים לעשות.”
המילים שרצה להוציא יצאו בעילגות מפיו, וניכר שהמון שנים לא הורגל בשיח ההחלטי המדוד, השקול, שליווה אותו לאורך כל הקריירה המקצועית שלו.
רבקה שמחה לא לעמוד בפתח, וסקרה בעין-אישה את הבית, את הקירות המוזנחים, את הרצפה המטונפת שידעה טאטוא גס אך לא שטיפה שמכבדת את בעליה. דווקא העציצים שטופחו במסירות מצאו חן בעיניה, והסגירו שיש נשמה טובה מאחורי החזות הספרטנית.
“אז את אומרת שגב’ הופמן, המליצה לך על עבודה זו?” ריכך במעט את אמירתו הקודמת, והוליך את הגברת הצעירה מהמבואה אל תוככי הבית. גם פנים הבית נראה זקוק ליד מטפחת. רבקה כבר משפרת ברוחה את פינות הבית. פה תקרצף ותמרק, באדניות תשתול פרחים או צמחי תבלין. את אוסף הגרוטאות תשליך, וכבר מצאה מקום מכובד לכורסה והנה היא תופרת כיסוי חדש לספה. עוד רגע קט עטפה עצמה בסינר החבוי בתיק היד, והחלה בניקיון.
“גב’ הופמן ואני שוחחנו, ותוך כדי גלגול השיחה, הגענו להסכמה שאתה מחפש סוכנת בית.” מדגישה את המילים סוכנת בית, ומבדילה עצמה מסתם עוזרת. מחפשת בעיני רובן את המקום שאליו מזמין אותה לשבת.
“בואי נשב פה על הספה,” מציע רובן, וקולט בזווית העין את החלחלה שאוחזת
באורחת שלו למראה הספה המטונפת, ומיד מתקן,
“או שמא תעדיפי לשבת בפינת האוכל?”
רבקה מודה לו על ההבנה, ומופתעת מהמחווה הג’נטלמנית שבה משך את הכיסא והורה לה לשבת, ואחר התיישב בעצמו. מהסס במה לפתוח, מנסה להסתיר את הסיבה, את הרוחות והשדים במסווה של פרשת ריגול שתאפשר לו לחזור ולהיות בענייניים. רגעי המבוכה, משים עצמו שלא שם לב לעיניה של האורחת שלו משוטטות על פינות משכנו, ואוזר שארית כבודו ופותח –
“כפי שאת רואה, אני גר לבד וביתי זקוק ליד אישה שתטפח אותו, תיתן לו צורה ונשמה. הן את מבינה, רבקה?” כך פנה לאורחת בשמה, “בית בלי יד מטפחת הוא כמו גוף בלי נשמה.” המילים קולחות מפיו, משתחררות נינוחות, מתפתלות, משתרגות על לשונו ועם השימוש בהן חוזרות לרובן יכולותיו הוורבליות.
“בכך אתה בהחלט יכול לסמוך עליי, כבר יש לי מספר רעיונות,” מעזה רבקה לפתוח צוהר לשוטטות העיניים שלה.
“בעיקר הייתי רוצה אישה שתנקה ותסדר, אני לא אוהב מהפכות.” מצנן רובן את התלהבותה.
“כמובן, לא התכוונתי להפוך לך את הבית!” ממהרת רבקה להרגיע.
“אין לי בעיה עם שינויים. ראי, עלמתי, שנים רבות הייתי שר החוץ של ביתי, ואשתי הייתה אחראית על ארגון והסדר בבית,” מגלה רובן לרבקה על אשתו גולדה, ומשאירה פעורת פה.
“סליחה, לא ידעתי…” מגמגמת רבקה.
רובן ממהר להרגיעה,
“זה בסדר, גולדה ואני לא התגרשנו, לא הרגשנו צורך, היא חיה בתל אביב. מזה שנים שאני מנסה להסתדר לבד, בהצלחה חלקית, כפי שאת רואה.”
“אני מבינה,” פולטת רבקה, תוקעת ראשה ברצפה, נבוכה מהמידע הרגיש.
“ובכן, מה יהיה שכרך?” מסיט רובן במומחיות את השיחה ממקום המבוכה, ובמהרה צוללים הגבר המזדקן והאישה הצעירה בתנאי העסקה.
“לכמה שעות בשבוע תרצה את עזרתי?” רבקה זוקפת ראשה ומנסה להגדיר את היקף משרתה. לוקחת את רובן לסיור במבצרו, מצביעה על הדרוש ניקוי, על הדרוש החלפה וטיפוח. רובן מרגיש סחרחורת קלה מכל הפגמים שמצאה האישה הזרה בביתו, ותוהה אם זו דרכה להגדיל את היקף משרתה.
“בהתחלה נראה לי שאצטרך לבוא לפה פעמיים בשבוע, עד שהבית יעמוד על רגליו. אחר כך, כשהבית יעמוד על כנו, אפשר יהיה להוריד את תכיפות ביקוריי לאחת בשבוע.” מבהירה רבקה לגבר הקשיש את המצב.
“טוב, איך שאת חושבת,” מפתיע אותה בכניעתו המהירה.
“אז מתי אני מתחילה?” היא תוקפת כל עוד הברזל חם, והוא שומע וראשו נתון במקום אחר. מנסה לדלות משולי זכרונו את שם המשפחה של הילד ההוא, החצוף מילדי החרדים, ששאל על הצרפתים. הוא בוהה בה, והיא מביטה בו ומחכה לתשובה, לרגע לא חשה במבוכה לשהות במחיצת גבר שאינו מסעוד שלה. אבל ברגעים אלו שרובן בוהה בה, מתחילה אי-נוחות להשתלט על גופה, המבט הנעוץ בשמלתה, חשה את גופה נחשף ושמחה על בחירתה בשמלה שאינה מבליטה את גופה ומאידך מכרסמת בחשש אם צעדה זה היה נכון.

אמת, זקן זה הניצב מולה אבד עליו הכלח, מה גרם במבטו המשמים הבוהה בה לעלות את כל פחדיה? הרי באמת מבטו לא ליטף את גופה ועיניו בוהות למקום אחר, ועוד קודם שפוצה הזקן בתשובה, יודעת שפחדיה מציפים אותה,
פחד קמאי מטריד אותה. אם תהא מסוגלת לעבוד כסוכנת בית בביתו של גבר זר השרוי ללא אישה…?
הזקן, כמי שניעור משינה עמוקה, מישיר מבט לעבר העלמה הצעירה מולו, ומתבלבל. שנים בהן רגיל היה לנווט אנשים, לשלוט בהם במיומנות של מילים וניסיון של שררה וכוח, שנראה שירדו לטמיון, והחלידו.

“תגידי, איך בדיוק הקשר שלך עם גב’ הופמן…?” המשפט יוצא מפיו, ולא אכפת לו כלל שבמשפט זה אינו משיב כלל לשאלתה, הוא חש שחזר למחוזות המוכרים לו, היא מרגישה שמבטו כבר לא בוהה בה. ובמובן מסוים שאלתו אינה מפתיעה אותה. הרי גם היא לא הייתה מכניסה אדם זר לביתה ללא בדיקה. רבקה מבינה כי התקדמה מהר מדי בשיחה, ועתה רובן משיבה למסלולה הנכון, הטבעי.
“גברת הופמן ואני שכנות, אני גרה בקצה שיכון דרום בדיוק ממול פינת הרחוב שבה דרה גברת הופמן. באמת שאין לי שפה משותפת עם רבות מהנשים החרדיות מהקהילה. רובן מסתגרות בינן ובין עצמן. אך גברת הופמן שונה. מצאתי בה חברה טובה.” רבקה מסתירה את העובדה שיותר מחברה, גברת הופמן היא אוזן קשבת, שאליה היא בורחת לתנות צרותיה. פניה מתכרכמות ואדמומיות מתפשטת בהן, טיק קטן נמשך בקצות השפה התחתונה.
מר רובן מצדו שם לב לכל ניע בפניה של בת שיחו, ומנסה לאמוד איזה מידע היא מסתירה, רושם לעצמו הישג קטנטן. במוקדם או במאוחר היא תחשוף את חרצובות לשונה. די לו בטיק הקטן לקבל החלטה להעסקתה. אולם לא רצה להיראות נמהר או נלהב מדי, והפטיר ביובש,
“אז גברת הופמן ריכלה עליי שאני מחפש עוזרת בית?” שאל והדגיש את ה”עוזרת”.
“לא ריכלה,” מצחקקת רבקה, “פשוט נושא זה עלה כשסיפרתי לה שאני מחפשת עבודה. המצב בבית אינו פשוט, בעלי אינו מועסק זמן רב, וחשבתי לצאת לכמה שעות לעזור בפרנסת משפחתי.” מנדבת רבקה פרטים שלא נתבקשה למסור. אם תקיפות ונחישות לא תכנענה את הזקן הזה, אולי נשאר בו מעט רחמים.
“טיפת רכילות אינה מזיקה. הנה, ראי, בזכותה קיבלת ראיון עבודה,” עונה הזקן בסרקזם ומעיף לכל הרוחות את שאריות אמונתה באנושיותו של גבר זה, שלעת זקנתו ננטש על ידי רעייתו, למציאות בו נשארה הרבה אנוכיות. לכלא אשר בחר לחיות בו בשארית ימיו.
“בזכות רכילות זו, אולי תזכה לבית שראוי להתכבד בו…” משיבה בשנינות ובעוז, לא מניחה לבעל שיחתה להנציח עליונותו, מוכיחה כי אף על פי שהיא נצרכת לעבודה שנחשבת פחותת כבוד, שפתה העשירה מעידה עליה כאלף עדים שהיא באה ממסורת עשירה.
“אכן, אני חושב שזכיתי לראיין את האישה שתעניק לביתי מגע של קסם,” מתחיל בחנופה מר רובן, יודע איך לקנות את בת שיחו ושמח שתהיה לו אישה כזאת בביתו, אחת שתעניק חיים לבית שבמשך תקופה ארוכה נבל והתנוול.
“שמחה שמצאתי חן בעיניך,” מחייכת רבקה, והם מתכנסים לשיח ענייני על גובה שכרה ושעות עבודתה.

שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. ושלושים יום קודם פסח לובשת שכונתנו חיים חדשים של ניקיון. למחרת שושן פורים נעלמות להן כל הסלסילות, ובהן כל מיני מגדנות ותופינים שהגיעו כמשלוח מנות. באופן מחשיד הררי הממתקים, עוגיות הבוטנים, עוגיות המאספאן, הפאזוואלוס והשבקייה, השוקולדים והסוכריות, נעלמים כלא היו. סערת ניקיונות אוחזת בכל השכונה, בפחי האשפה נערמים גרוטאות שאין חפץ בהם, רהיטים שהוחלפו בחדשים וישנים שעדיין לא נס ליחם מושלכים בחוסר כבוד, מי שידו משגת אין לו צורך בהם, ומי שאין ידו משגת בוש לחטט בערמות האשפה.
שטיחים שעשרות נעליים ומגפיים דרכו ורמסו אותם וצברו שכבה אחר שכבה של אבק ולכלוך, הוצאו אחר כבוד ונתלו על חבלי כביסה, גדרות או מעקות, והוכו באכזריות במחבטים עד כלות נשימת האבק האחרון בהם, עד אדמומית נעורים עלתה בהם מחדש והתקפת אסטמה עלתה במכים. חלונות זכוכית הוצאו ממסילתם וקורצפו במים וסבון ונוגבו במרץ בעיתונים ישנים עד שלא הבחנת בין שמשת חלון שקופה לבין מסגרת חלון ריקה. רשתות ששימשו למניעת חדירת זבובים וברחשים, נשטפו במרץ. הגברים כבר יחזירו אותן למסילה.
הבתים נשטפו במים אדירים. בחצרות הבתים דליים נצבו כמו נד נוזלים, שלוליות נקוו וקפאו בתהומות של מי סבון. מי ששפר עליו גורלו והותקן בקרבתו ברז שריפה, השתמש בזרנוק למטרות שלא יועד, כאילו עומד הוא שם מששת ימי בראשית, מוכן ומזומן לעזור בניקיונות הפסח.

לעומת אווירת המים והסבון ששטפה את שיכון דרום, הביאו ימי ניסן קולות אחרים של ניקיון לקהילה החרדית ונספחיה. בעוד אווירת הניקיונות לפסח בשיכון העולים, שם התרכזו משפחות יוצאי צפון אפריקה, נגלתה לעיני כל אווירת המרדף אחרי האויב השטני – החמץ, בתוככי בתי האשכנזים פנימה. תכונה זו לוותה בפעילות כפייתית של ניעור ספרים מהספרייה הביתית, בזה אחר זה. בדיקה קפדנית אחרי פירורי חמץ נעלמים, בוצעה בין עלי הספר, מחשש שדבקו בעת עיון או לימוד בספר בידיים שאינן נקיות. לרוב, כלל לא שינתה העובדה כי ספרים אלה כלל לא היו בשימוש כל ימי השנה, ולמעט אנציקלופדיה מסדה, וחומש רב פנינים, כל שאר הספרים עמדו בדיוק במקום שבו הניחו אותם בפסח אשתקד. קולות ניעור הספרים בבתים אלה החליפו את חיבוט השטיחים בבתי השיכון, והעיר באר שבע צהלה ורעשה.
לילדים ניתנו מטלות, אשר במרחק השנים, היו כנראה רעיון חינוכי יצירתי להעסיק את הזאטוטים שנכפתה עליהם חופשה מבית הספר, בשבוע שלפני התקדש ליל החג. הורינו הביעו מורת רוחם שהיציאה לחופשה נעשתה מוקדם מדי, ואנו שזכינו במתנה זו מן ההפקר, נאלצנו לשלם על תסכולם בעבודות סיזיפיות אין-סופיות. אמא הוציאה אל החצר את כיסאות העץ והשרפרפים, והורתה לנו לגרד ולחטט בין חריצי הכיסאות ובין השליבות, לתור ולנטרל כל שארית אבק, לכלוך או במפגיע האויב האולטימטיבי, החמץ, שנוא נפשה. אנו לקחנו מלאכה זו ברצינות תהומית, ויותר מחששנו ממוראה של אמא, פחדנו שמא נעבור חלילה על בל יראה ובל ימצא. אפילו סרוויס כלי החרסינה המונח תדיר בוויטרינה שבמזנון, שבמשך כל ימות השנה לא זע ולא נע כהוא זה ממקומו, נאלץ עתה אחר כבוד להצטרף לאחיו, כלי הזכוכית פשוטי העם, ולהישטף כמותם משל היה בן תמותה רגיל.
את תכונת הניקיונות השלימה תכונת הקניות של מצרכים כשרים למהדרין. הארון בחדר הילדים, שבימים כתיקונם שימש לאחסנת כרים וכסתות, פונה בקומותיו העליונות ועתה היה מעין מחסן של מצרכים שהביא אבא, מחנות מיוחדת שהקימה הקהילה החרדית לספק את המצרכים בכשרות מהודרת לחברי קהילת החרדים, ולכל מי שחש קרבה לבית הכנסת שלהם, ואף למי שבחר להתפלל בו כי בית הכנסת הזה הזכיר לו את העיר שממנה בא, העיר שממנה נעקר בשואה האיומה, אשר גזרה עליו ניתוק ממחוזות ילדותו, ובחירותו הקשר עם הקהילה נפך בו אחיזה במחוזות של פעם.
אף על פי שרוב המתפללים לא היו כלל אדוקים ונמנים עם הגרעין הקשה שאסף סביבו הרב גרוס, בכל זאת השייכות לקהילה תרמה למציאות. גם מי שמבחינה דתית ואידאולוגית היה די רחוק בתפיסותיו, קיבל על עצמו מנהגים וטקסים שרווחו בקהילה, והרגיש בדבקה במנהגים אלו, שכן הוא ממשיך מסורת אבותיו.
אני ואחיי נדדנו בין מטלות המאפיינות את בתי האשכנזים החרדים, לבין מטלות שבהן נטלו חלק רוב בני העדות המזרחיים.
כך מצאתי את עצמי משחק בעל כורחי עם אמא בסגירת שטחים. כל אימת שחדר או פינה בבית נוקו, קורצפו, שופשפו ומורקו והוכרזו כאזור “כשר לפסח”, מאותה עת נאסרה הגישה לאותו אזור, פעמים באזהרה רפה, ופעמים בסימנים ברורים שלא הותירו מקום לדמיון.
בימים אלה היה דומה כי הפירורים הם האויב האכזר ביותר של אמא. שיגעון הפירורים לבש ופשט צורה, אויב דמוני זה ניבט על כל שעל ושעל, ובפרט מהדהדת הייתה זעקתה של אמא בגמר הארוחה במטבח. ולאחר טקס שכלל ניעור קפדני של כל הבגדים, בדיקה מכף רגל ועד ראש, כולל וידוא שמא נדבק פירור לסוליות הנעליים, ולאחר שעמדנו במסדר הקפדני, הורשנו להמשיך לנוע בבית, אך אם יצאנו מטווח עיניה, מיד חזרה והדהדה זעקת הקרב מסוף הבית ועד קצהו “פירורים, פירורים!”.
כה טבעי שבימים טרופים אלה, לפני החג, אמא הייתה שמחה כל אימת שחמקנו מעבודות הבית, ולא הסתובבנו לה בין הרגליים. בשיטוט למטה כמעט לא פגשנו את שולמיילך או את דוביד שטיינמץ, והנחנו כי הם משועבדים כליל לעבודות הפסח. ברם, איציק ומוטי חיכו לי מתחת לבניין, ובפיהם ידיעה מרעישה, מאיר הבן של חיים המסגר ושמעון בן דודתי פיבי, התקבלו לישיבה קטנה בצרפת.
מעשה שהיה כך היה. לשיכון הגיע בימים ההם גבר עבדקן, חבוש מגבעת שחורה ועוטה חליפה שחורה, שונה היה מהאברכים האשכנזים שתלבושת זו הבליטה אל לובן פניהם החיוורות. זקנו השחור העבות השחיר גם את מעט האור שנשקף מכותנתו הלבנה, ומראה כזה של בן עדות המזרח הלבוש במדים של בני ישיבות היה זר ומנוכר לכל מה שרגילים היינו לחזות בשכונתנו, אף שפתו לא הייתה דומה כלל למה שהורגלה אוזנינו. לא היה בה אותה נעימה מתנגנת של פלפול הגמרא, שכה אפיין את בני התורה האשכנזים, ומנגד היה חסרה נעימת הפיוט הספרדי ומתינותה, ועם זאת שפתו העדינה בשילוב מבטא צרפתי היוו משב רוח משכר ועידנו את סבר פניו החמור.
נהג להגיע לעת ערב לביתם של משפחות קשות-יום ולפתוח במסע שכנוע להפקיד בידיו את ילדיהם, הבטיח להורים שייקח אותם לישיבה איכותית בצרפת. נועם שפתו ומתק לשונו הילכו קסם באופן מפתיע על משפחות רבות בשכונה. והתמימות של משפחות אלה, גרמה לבקשת ארכה להשיב תשובה לנציג הישיבה. האימהות הביעו דאגה רבה ליכולת של הילד להסתגל ולהסתדר בארץ זרה ורחוקה, ללא ידיעת השפה, ללא יכולת ליצור קשר עם המשפחה לעיתים קרובות. האבות שראו איך ילדי השכנים מתדרדרים לפשע או לחוסר מעש תלו תקווה גדולה בהשתלבות ילדיהם בישיבה חרדית בחו”ל.
ועם זאת, עלו תהיות רבות, מדוע לא בארץ? האם אחרי כל התלאות שמצאו אותם בעלייה לארץ, האם יתנו יד לירידה ממנה, ולו זמנית לחו”ל?
האם לסמוך על אדם זה שהופיע משום מקום? האם יש מקום לבטוח בו…? תוהים לגבי ערבויות שיוכל להפקיד בידיהם, לבד מהבטחות גורפות שמים וארץ.
הזר השחור ידע לסובב אותם בתשובות בלתי גמורות, וריתק את הילדים בסיפורי ארצות זרות. נופי צרפת הקסומה, וניחוח של חו”ל עשו את העבודה.

שבוע פגישות עם מספר משפחות, ומתק שפתיים בלתי נלאה, ולבסוף צלח בידי אותו האיש להרכיב רשימה של חמישה נערים שמשפחתם הסכימה לשלחם לצרפת, מיד לאחר החגים.
הידיעה המרעישה, הכתה אותי בתדהמה פעמיים. אחת, בעצם הידיעה כי כמה מחבריי הקרובים עומדים להיעלם מהנוף, ועוד לצרפת. מעט מקנא, מעט חושש לגורלם, תוהה כיצד זה דילג אותו האיש על ביקור זהה במשפחתי. אך הסיבה השנייה לתדהמתי היא הקשר הצרפתי, מדוע לשלוח ילדים עד לצרפת הרחוקה ללמוד בישיבה? הדמיון מצית את דמיוני, לא ייתכן שאין קשר עקיף בין כל הצרפתים שלפתע צצים מכל עבר.
“איציק, גם אצלך ביקר אותו האיש שגייס תלמידים לצרפת?” אני שואל את חברי שנראה מיוזע, לאחר משחק כדורגל.
“הוא היה בבית שלי,” משיב איציק, “אבל בכלל לא התלהבתי מהישיבה, ואמא ואבא לא התעקשו בכלל איתי, אבל הוא לא ויתר ושאל אותנו אם אנחנו מכירים ילדים אחרים שיסכימו.” משלים לי איציק פרטי מידע, ומגלה לי מקצת משיטת פעולתו של האיש הזר.
“ומסרתם לו שמות?” אני ממשיך לחקור.
“אבא חשב שמאיר הבן של חיים המסגר, יכול היות מתאים,” משיב איציק, ומוטי שעומד באפס מעשה לידינו, לא מבין מדוע חיוך של שביעות רצון שפוך על פרצופי, מה כל כך מעניין במאיר, הבן של חיים?
“הוא בכלל לא חבר שלנו, מאיר באמת מסתובב עם הפושטקים, ובאמת אם לא ישלחו אותו לישיבה מחכה לו עתיד ורוד בכלא.” מצטרף מוטי לשיחה.
אני נושם לרווחה. מוטי מקנא במאיר שיטוס לצרפת וכלל לא עולים בדעתו ההקשרים שעתה עלו. אני נפעם מהשיטה המתוחכמת שבה האיש הזר מגייס תלמידים נוספים להסוות, כשכל מטרתו היא להגיע למאיר.

“ושמעון, הבן של דודה פיבי?” אני סותר את טענתו של מוטי, “גם הוא לדעתך חבר של העבריינים? אומנם הוא לא ממש חבר שלנו, כי גדול מאיתנו בשנה, אבל הוא בטח לא יתדרדר לפשע!” אני נעלב בשביל בן דודתי.
“לא אמרתי שהוא פושע, אבל אתה יודע, לא באמת מתאים לו ללכת לישיבה, הוא לא מסוגל לשבת בכיתה שיעור שלם, בטח לא ללמוד תורה כל היום…” מוטי מצליח להדוף את המתקפה עליו, ואני יותר ויותר מבין כי החיבור של האיש הזה דווקא לבנים של דוד יעקב הנגר וחיים המסגר, שעובדים בקמ”ג, איננו מקרי.
אני רושם לעצמי לברר עוד פרטים, ומתלהב מחושיי הבלשיים.

לא עוברים ימים רבים ואף הוריי זוכים לביקור מהזר. הם עושים ככל יכולתם להעלים את הביקור ממני, אולם אני עט על ההזדמנות כמוצא שלל רב, לא מניח להם להתחמק מהפצרותיי. הם אינם יודעים את נפשם מרוב תסכול, אחר המעשה עם המלמד ישרואל, שוב אינם בוטחים במחנכים החרדים, ואיך מסבירים לזאטוט שבחו”ל לא זוהר כל כך…
לא עזרו תחנוני אבי ואמי. הלהט לפתור את החידה הבלשית שנקרתה בדרכי לא הנחתי מידיי, בבחינת מצווה הבאה על ידך אל תחמיצנה.
לא גיליתי את אוזנם, כי אני הוא זה ששתל בראשם של חבריו את שמי ואת כתובתי, ואף שבעצמי סלדתי מהגבר הזר, מצאתי סיבות טובות לכך שחשקה נפשי בתורה מבית מדרשם של גלות צרפת.

עד כאן להפעם 😊

ימים של אביב וריחות שטיפה מעכירים את רוחה של רבקה, ההמולה בכל הבתים סביב סביב משתקים את רוחה, מעונה הדל והקט היה מסויד כל ימות השנה, ילדים לא הסתובבו בין רגליה, ולא פיזרו פירורי חמץ בחדרים, מסעוד שלה הסתפק במעט ממאכליה שטרחה עבורו והתמקד בעיקר במאחייה. אף היא הייתה עסוקה במידת מה בניקיון ביתה, אך לאחר ימים מועטים נשלמה המלאכה, והייתה מהלכת באפס מעשה.
יום שלישי היה היום שבו קבעה עם מר רובן לעשות עם ביתו, מיהרה להתרחק ממים רבים אדירים משברי ים, מיהרה לפסוע ברחובות שידעו אבק דרכים, וכעת היו ספונים באבקת שטיחים. רגליה הוליכו אותה לעבר טירתו של מר רובן. ככל שהתרחקה מדירות השיכון שפר עליה מצב רוחה, וכאשר עמדה על מפתן ביתו של רובן, רוח הנכאים התחלפה בחיוניות וחדוות עשיה, נכנסה בצעדים בטוחים השילה את נעלי הסירה הבהירים, ונעלה נעלי גולדה חצאיות שחורות. החוותה שלום קר לעבר מר רובן, נמנעת בשלב זה ליצור עמו שיחה, והחלה מקרצפת ומנקה את הטירה, עורמת בפינת החצר גרוטאות שלדעתה אין בהם צורך יותר. הסלון הוזז ונסוג, רובן ראה וינוס, השולחן נסוב לאחור. כסאות פינת האוכל רקדו כאילים, כורסאות כבני צאן, מפני סערת רבקה, מלפני סוכנת הבית. ורובן האיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח דרכו, האם בחר בסוכנת בית שתביאו לפתרון תעלומת הצרפתים, או שתהפוך את מעונו הבטוח לבליל מעוצב? רובן משער כי זה יהיה בלתי אפשרי לעצור התפרצות החיוניות הזו, ובכל זאת מרשה לעצמו לנסות לפתוח בשיחה עם מחוללת הסערה:-
“חשבת אולי, גברת רבקה, לשאול לדעתי אם אני מעוניין לזרוק את כל הערימה שערמת בחצר” תוהה ויודע מראש שתקוותו נדונה מראש לכישלון.
“אתה שכרת אותי לעשות סדר בביתך, אני מוכנה לעבור אתך על כל פריט בערמת הגרוטאות, אם תמצא פריט אחד שעשית בו שימוש בשנה האחרונה, אחזיר כל דבר למקומו” מבטה מתריס לעומתו, מוחצת בתשובתה כל אפשרות התגוננות סבירה. גם כלים אחרים שלא נזרקו, יד אדם לא השתמשה בהם בשנה האחרונה, ורק רחמנותה וחששה מהתגברות קצב פעימות הלב של מעסיקה מנעו הימנה לא להשליך לאשפה גם אותם.
“יכול להיות מאוד שאת צודקת, אבל היה רצוי להתייעץ עם בעל הבית” מנסה רובן להחזיר לעצמו מעט שליטה על חפציו.
“אני יודעת מה תהיה תשובתך, ואין לי כח וזמן לנהל עמך דיונים מתישים, על כל כלי וכלי, הנחתי לך מעט מהכלים שנראו לי שיש לך רגשות, או זיכרונות נעימים מהם, אך אין ספק שביתך עמוס בכלים שין בהם צורך” ממשיכה רבקה בשלה תוך כדי גריפת עלים שנשרו, וסידור החצר.
“אני סומך עלייך, רבקה, ובכל זאת קשה לי הפרידה מכל חפציי” פונה אליה בשמה הפרטי לעורר רגשות האישיים.
“אשתדל, מר רובן” מחזירה את הרשמיות לשיחה.
“מכירה את מרים אשת בנימין זאב שעובד בדואר” מפתיע רובן את רבקה בשאלה שאינה קשורה כלל, זו הייתה דרכו לדלות מידע, בדיוק ברגע בו הנחקר לא היה מוכן כלל. ימים שלמים ניסה להיזכר בשם המשפחה של הילד, ורשם לעצמו, להשתמש במידע בהזדמנות ראשונה שתצוץ. רבקה אכן מופתעת ועונה ללא שהות.
“מרים אחותי, נשואה לבנימין זאב שעובד בדואר, ואתה מר רובן מניין אתה מכירה?” סקרנותה גוברת, ועוברת במו פיה על הכלל שאותו החילה על עצמה לא לדבר עם רובן שיחות אישיות אלא רק בענייני העבודה. לא ידעה שאדון רובן אומנם קיבל אותה לעבודה, אך במקביל חקר ובלש על אודות האישה הצעירה ששכר, עדיין היו לו מקורות מידע בשלוחות משרדי הממשלה בעיר, וכך ידע על התייצבותו של מסעוד שלה בלשכת העבודה, כך הבין טוב יותר את מצוקתה, כך גם התוודע לאחותה מרים, שלהפתעתו נשואה לבנימין זאב אותו פגש כמה פעמים בסוכנות הדואר, מכל המידע שצבר על אודותיה, עלץ כי תחושות הבטן שלו לא הכזיבו, מכל עבר הבין שעל רבקה ומהימנותה ניתן לסמוך בעיניים עצומות. ומעבר לכך, לא יכול היה לבקש מקור מידע טוב יותר, הרי הזאטוט החצוף שהציף לו את נושא הצרפתים הוא בנם של אחותה וגיסה .
“אה, הבן שלהם ביקר אותי כאן, ושאל אותי כמה שאלות” מחייך בהנאה רובן ונראה כחתולה שליקק זה עתה שמנת, ראשו הקירח וחיוך עגול מרוח על פניו שיוו לפרצופו מראה עגלגל יותר מכפי שהיה, מראה בטוח בעצמו.
פיסות המידע שנפלו על רבקה בזה אחרי זה, כמעט מוטטו עשתונותיה, מה לו לילד המתוק של מארי אחותה ולזקן אשמדאי זה? איך מלאו ליבו לפנות אליו בשאלות? הרי גלוי וידוע שזקן זה לא סובל חברת ילדים ובפרט שונא את ילדיי החיידר, וקהילת החרדים הלא ציונים. מה הסעיר כל כך את נפשו של אחיינה המתוק שהעז לשים נפשו בכפו והכניס עצמו לגוב האריות?
“איזה שאלות שאל אותך, הבן של אחותי”- סקרנית רבקה.
“הוא שאל אותי שאלה מוזרה. אם העובדים בקמ”ג מרגלים בשביל הצרפתים, טוב ילדים הם סקרניים ומלאי דמיון”- משיב הזקן ומסתיר את סקרנותו.
“ילד מתוק, אבל שוגה בדמיונות” מחייכת רבקה ומדמיינת בראשה אותי נעמד מפוחד ומבוהל ומתיז את דמיוני בפני רובן.
“דמיון מפותח, זה לפעמים כל מה שיש למרגל טוב, זה כלי נהדר, אל לך לזלזל בו” מגיב רובן בניסיון קלוש לשמור על גחלת השיחה.
“הבגדים האלה, הגרביים הלבנים צריכים לעבור כביסה, אני רואה שאתה לא מסתדר כל כך טוב עם מכונת כביסה” רבקה מצליחה לקרוע עצמה מהחקירה, ושבה למחוזות שבהן היא בטוחה.
“את החליפות אני שולח לניקוי יבש, אבל לא יוצא לי כל כך להשתמש בהן את שאר הבגדים אני מכבס ביד” מתנצל רובן, בוש על הריחות בלתי נעימים שעולים מלבניו ובפרט מהגרביים. שם לב לעווית הגועל שנמתחה על פניה של רבקה , את אפה המתעקם ואת העורק הבודד שמזדקר מצווארה לריח העולה מכבסיו.
“במה אתה מכבס אותם” כמעט צועקת “ביד? מה אין מכונה” .
“במים ובסבון” הזקן ממלמל .
“יש להם ריח של מוות, ריח של גופה” רבקה מוסיפה הערה, והמומה מעצמה מהיכן נטלה את הכוחות ככה להתחצף למעבידה, מה גרם לזקן זה להידרדר לשפל כזה. בעודה נוטלת את הכבסים המטונפים בקצות אצבעותיה ומניחה אותם בתוך תוף מכונת הכביסה החצי אוטומטית. בהבזק של רגע היא פונה במבטה לזקן, היא תלמד אותו להפעיל את המכונה, הוא ילמד.
“הנה, כאן בתוף מניחים את הכביסה, הנה פה זה הפתח ששמים בו אבקת כביסה, יש לך אבקת כביסה למכונה, נכון אדון רובן?”
“איני יודע, אולי נשארה אבקה מהימים שגולדה הייתה מכבסת במכונה” הוא מחייך במבוכה, נגלה בפניה כחדל אישים, שמאז עזיבתה של גולדה, לא ניסה לשנות סדרים שהשליטה אשתו בבית. מביט בה מחטטת באצטבאות של חומרי הניקוי, בין אטבי הכביסה והסינטבון, ומוצאת בפינה שקית שכמעט התפוררה משיני הזמן, מגישה אותה לחוטמה, מריחה. רובן רואה שוב את הוריד שמתבלט בצוואר, ואת האף שמתעקם בפניה העדינים של רבקה.
“מה זה הריח הזה” היא מגישה לו להריח.
“זה הריח של גולדה” עיניו מתמלאות בלחלוחית “ריח של גולדה”.

מסעוד שב משחרית בבית הכנסת, לא מיהר לביתו, יום שלישי היום, הסוחרים הבדואים מגיעים לשוק רק בימי רביעי וחמישי, מיעוטם מתמיד להופיע גם בימי שישי, מפזרים את מרכולתם בשטח הפתוח ממערב לשוק העירוני, בימי שלישי התנועה דלה, עדיין לא סוף השבוע בו תגענה כל עקרות הבית לערוך קניות, ואחרי ימי תחילת השבוע שסוחרי מציאות מצאו בו ענין, השוק בימי שלישי היה משמים, מעטים טרחו לפתוח דוכניהם ביום זה, ומסעוד לא מצא סיבה למהר. בבית לבטח רבקה תגיש לו כהרגלה ארוחת בוקר וכוס קפה.
מסעוד מגלה בית ריק, בית נקי ומצוחצח, ממתין בסבלנות לעולל שיחולל בו סערה, אפילו הכביסה של אתמול מצאה מקופלת וממתינה ליד שתחזירה לארון הבגדים. שקט מחניק שרר בבית, גם כשרבקה בבית השקט שורר, שקט מעיק.
יוצא לרחוב, רואה את יעקב גיסו הנגר וחיים המסגר ממתינים להסעה לדימונה, מצטרף אליהם, הם יושבים מכונסים ושותקים, גם מסעוד. ההסעה מגיעה, יעקב וחיים עולים להסעה בשקט, מסעוד עולה אחרים, הם מתיישבים בספסל פנוי, מסעוד מתיישב בספסל ממול, יעקב מגרד את ראשו המכוסה בברט, ותמה מה מביא את מסעוד לעלות להסעה, חיים שובר את השקט ופונה למסעוד
“מה?” חיים אינו מהדברנים, שאלתו הביעה הכול! מה מעשיך על ההסעה? מה מעשיך בכלל? מה קורה בעולמך? ועיניו שוטטו בדאגה מתגובת חברו מסעוד.
מסעוד לא ענה, כהרגלו כובש פניו ברצפת הרכב. האוטו זז ליעדו הבא, שם עלו עובדים נוספים, מביטים בגבר הזר, חלקם מכירים אותו חלקם לא. יעקב אוזר אומץ ומעיר למסעוד, כי כשיגיעו לשער הקריה, הבידוק הביטחוני לא יאפשר לו להיכנס. לשונו הציורית עדיין מושפעת מקריאת המגילה “כל עובדי הקריה והמבקרים יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל הקריה אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להרחיק, לבד מאשר יושיט לו המנהל אישור ביטחוני ונכנס, ואתה לא נקראת לבוא כלל. ” העובדים מסביב נהנים מהחיקוי המוצלח שעורך יעקב לרבי יוסף. מסעוד מבין שהוא נכנס למקום ממנו לא יצליח לצאת. הראש עובד בקדחתנות, הוא חייב למצוא דרך. הוא לא יכול להישאר בבית, אפילו אשתו רבקה נעלמה, כמה ירד מעמדו מסוחר מצליח במרוקו למובטל בישראל, למובטל שמתקנא בנגר ובמסגר שמוצאים לחמם בעבודה שאינם מבינים למי היא מועילה.
“אני נקראתי לראיון עבודה” עונה מסעוד מניה וביה. מצליח להדוף לזמן מה את המבטים. המרגוע מאפשר לו לחשוב על פתרון .
דקות של נסיעה עוברות ביעף, מסעוד מאמץ מוחו למצוא מכרים מהעבר שייתכן שהיו יכולים להמליץ עליו לראיון עבודה. מישהו זרק מילה, והנה הוא בא. הפקידים בכל מקום מלאים ידם בעבודה, והם בטוח יבינו שנפלה ההזמנה לראיון בין הכיסאות ולא הגיע ליעדה, ועד שיחקרו ויבקשו לדעת מי ומה, בינתיים לא ישיבו את פניו ריקם .
מסעוד מעודד מזו המזימה שעלתה בליבו, כה פשוטה וחיננית. פניו העלו ארשת בטחון, סירק את שיערו השחור באצבעותיו ומשכו לאחור. העיניים ששבועות מלאו דוק של עצבות, הבריקו והצבע החום הדבשי שניבט מהן הקרין ארשת בטחון.
ההסעה נכנסה בשערי הקריה, מאבטח עלה ובדק אישורי עבודה, ההליך היה קצר מלבד מסעוד, כולם זוהו והורשו להמשיך איש איש למחלקה שלו. מסעוד נשאל לאן מועדות פניו, והשיב כי הוזמן לראיון עבודה אצל מר בוקר.
טלפונים רצו הלוך ושוב, רצוא ושוב, דא עקא שלא היה כל זכר לפגישה או ראיון ביומן של מר בוקר.
“אולי הוא שכח לרשום” מסעוד מאמין לשקריו “תן לי לדבר אתו, אזכיר לו”
“לא, זה לא הולך ככה” מקשיח ומרצין המאבטח.
“כבר הגעתי עד הנה, טרחתי, פיניתי יום, אתה חייב לסדר לי משהו” מתחנן מסעוד.
“פה זה מקום מסודר, ושמור מבחינה ביטחונית, אי אפשר להיכנס ללא אישור או הזמנה”
“אני מבין זאת, אך בבקשה השתדל למעני” מסעוד כבר לא יודע אם תחנוניו הם באמת לראיון שאינו רוצה בו, ושמא כדי לשכנע את השומר שלא התפלח לחינם לקריה, ובעיקר מנסה בכל מאודו לשוות לקולו צליל של תחנון וייאוש אמתי ממצב הביש אליו נקלע, ומתחיל לשכנע עצמו בשקריו.
השומר עסוק בבדיקות של הבאים והנכנסים ומורה למסעוד להמתין בצד. ההמתנה אינה זרה למסעוד, שעות שמכלה בשוק באפס מעשה לימדוהו את טעמה של הבטלה. מדי פעם מרים עיניו ומנסה ללכוד בעיניו את מבטו של השומר, והאחרון משים עצמו כמי שמעיין בניירותיו או עסוק בחיטוט כלשהו ומתחמק ממבטו של מסעוד, המבט האומר הנני כאן, וממתין .
ושוב משפיל מבטו, וחושב, ומה אם באמת יסדרו לו כעת ראיון עבודה? ומה אם יתקבל לעבודה? ומדוע לעזאזל עלה על ההסעה לקריה? מה חיפש שם.
השעות נוקפות, מהלך העניינים יגע, שעות הבוקר חולפות, כבר מתייאש, ורואה עצמו שב עם ההסעה לפנות כמות שבא.
“הי, אתה” קורא איש הביטחון. ומסעוד לא שם לב, מחשבותיו נודדות הרחק, לעיר הולדתו, למרוקו. לחנויות שניהל, למשרת הערבי, לכספו הרב, לכבוד שרחשו לו חבריו. כל זה נגוז, נעלם.
“הי אתה” קורא שוב
“אני” שואל מופתע מסעוד.
“אתה רואה פה מישהו אחר” עוקץ איש הביטחון.
“לא” נבוך, חושב מה עכשיו.
“מר בוקר יקבל אותך עכשיו, פנה בשביל ימינה, אל עבר המשרדים, ושאל שם בכח אדם על מר בוקר” יורה איש הביטחון קצר רוח.
“אמור לי בבקשה שוב” מבקש מסעוד ולא מאמין למשמע אזניו.
“אני חוזר, מר בוקר ממתין לך עכשיו, מהר לראיון, אתה פונה על השביל ימינה. בבניין המשרדים, במחלקת כוח אדם תשאל על מר בוקר” חוזר לאט בצורה מוגזמת, נותן למסעוד הרגשה כמו שמדברים עם ילד קטן.
פוסע מסעוד על השביל וליבו דופק על החוזקה, מה יגיד, מה יספר. נכנס לבניין וקורא את השילוט, צועד לעבר מחלקת כוח אדם, עומד לפני הדלת, שלט קטן מוצמד אליה “מ.בוקר ס.מנהל כ”א”. הוא זוכר את מיכאל בוקר שליח הסוכנות למרוקו. עתה נגלה לעיניו, פקיד לבוש חולצת כותנה בגוון תכלת, שוליה תחובים בתוכי מכנסי גברדין מפוספסות, ותחומים בחגורה מעור המנסה לאגור בתוכה את כרסו המשתפלת, שיער מאפיר משוך לאחור ומסורק בקפידה מזכיר קלושות את בלורית השיער השופעת מימי קדם והגזרה החטובה שהכיר מסעוד לפני שנים לא רבות, על קצה חוטמו התנוססו משקפי קרן בצבעי חום שנהב מתחלפות. הרים מבטו קלות מעל ערמות הדפים והחשבונות הפזורים על שולחנו.
“מה מביא אותך אלינו” פולט מר בוקר ללא שהרים עיניו מניירותיו.
“שלום, שמי מסעוד פחימה, הכרנו כשהיית שליח עלייה במאראכש” מסעוד. מתרכז בפקיד העסוק ואומד כמה רושם עשה משפטו האחרון על הפקיד.
“נו ו…מה מביא אותך הלום” ממשיך הפקיד, משתדל להיות יבש, לא מחובר.
“ממה מתחילים?” מהסס מסעוד.
“מהתחלה, אבל תגיע מהר לנקודה” מהסה אותו הפקיד.
“אז ככה, במרוקו הייתי סוחר מוצלח ואמיד, בעידוד בסוכנות חיסלתי את כל עסקיי ועליתי ארצה, אבל פה איני מצליח להתפרנס, ניסיתי אבל הדלתות נסגרות לי, אני שולט היטב בצרפתית, וחשבתי על עבודה שתוכל לארגן לי”.
“המממ לא עולים לי כרגע תפקידים מתאמים, אולי יש לך מקצוע טכני?
“לא, הייתי סוחר, ואני יכול להיות קניין או לתרגם מצרפתית.”
“כרגע חסרים לנו מסגרים ועובדים קוראי שרטוט. ואין לי צורך במיומנות שלך. אני מציע שתשאיר לנו פרטים וניצור אתך קשר אם נזדקק לכישורים שלך”.
מסעוד מקבל את הגזירה בהכנעה ואפילו בהקלה. מבסוט שהצליח במשימתו בלי להשפיל עצמו. ואולי מעז יצא מתוק, אינו מאמין לרגע שהפקיד אכן התכוון שיחזרו אליו, אך הוא משחק את התפקיד וממלא טפסים בכתב רהוט ובהיר. ולוקח את הזמן, דקות שיחלפו כאן במשרד יעניקו לו חשיבות עצמית לרגע, עדיפות הן על שוטטות חסרת תכלית בשוק המטונף של באר שבע.
מסיים למלא את השאלון, עובר שורה אחר שורה. מוודא שלא החסיר פרט, מתקן ומחליף, זמנו בידו.
הפקיד יוצא ממשרדו, וחולף ביעף על מסעוד הרכון על השאלון.
נותן בו מבט נוסף, מהרהר. שב וקורא למסעוד להיכנס למשרדו.
מסעוד אוסף את השאלון, מהדקו בקפידה, מה שינה את דעתו של מר בוקר? האם זו הייתה ההכרות המוקדמת? האם רחמיו נכמרו על מסעוד פחימה? האם זו התמונה שהציג של עני המחזר על הפתחים?
שאלות ותהיות שתיפתרנה די מהר. מסעוד לא מספיק להתיישב במשרד וכבר פותח הפקיד בהתנצלות סמויה ומיד מסביר כי חשב על תפקיד מתאים למסעוד.
בעוד כחודש יוצאת משלחת של עובדים להשתלמות בצרפת, הוא שואל את מסעוד אם יהיה מסוגל לדאוג להם ולטפל בכל הצד הלוגיסטי של המשלחת.
מה תפס את עינו, אין לדעת! האם זו הייתה הקפדתו על מילוי השאלון? אך מסעוד שמח על ההזדמנות שניקרה בדרכו והודה למיטיבו בכל ליבו.
בהסעה חזרה הביתה מצב רוחו השתפר פלאים, שפתיו היו חתומות אך סגור ליבו נפתח לרווחה.

מפלס ההתרגשות עולה ככל שהרכב מתקרב לעבר שדה התעופה, בתוך הרכב מצטופפים שישה נערים, את מאיר בנו של חיים המסגר כבר הכרנו. בבוקר ארזה לו אימו את מיטב בגדיו החמודים. וידעה לציידו בבגדים חמים שהצינה מצויה בצרפת, ונשקה לו על שתי לחייו שפלומת שיער שחור החלה לעטר את פרצופו, והזילה דמעה. מגניבה לתוך מזוודתו ברגע האחרון עוגיות מרוקאיות שהכינה במיוחד בשבילו, שלא ישכח את הבית. חיים המסגר נפרד מבנו אמש, יצא מביתו לעבודה בשעת בוקר מוקדמת, ונתן לו את ברכתו, לא לפני שהזהיר אותו לבל יחסיר הנחת תפילין מדי יום, ומאיר הבטיח.
שמעון בנה של דודה פיבי ישב בקבינה ליד הנהג, גופו המגודל שיוו למראהו תחושה של נער הגדול מחמש עשרה שנותיו, מבטו היה תקוע כל הנסיעה לנוף המתחלף, מבט בוהה. דומה היה לדוד יעקב הנגר, גמלוני כמוהו, ותמים כמותו, לא ניכר בו ולו במעט מהניחוח הפריסאי העדין שאיפיין את דודה פיבי, והיא כה שמחה בהזדמנות לשלחו לצרפת, תקוותה הייתה כי השהות האירופאית תעדן את בנה הגדול.
ניסים מלכא היה הצעיר בחבורה והיה קטן מחבריו, פיקח ושנון, ומתמיד בלימודיו, הוריו חשו שזו הזדמנות טובה לבנם להתפתח, הפרוטה לא הייתה מצויה כלל בכיסם. למרות זאת ציידו את בנם בשתי מזוודות עמוסות מכל טוב שמצאו, מפצים למפרע את כאב הריחוק ומנסים להרעיף טובה על בנם שנוסע לארץ רחוקה, הוא מצדו החזיר להם בחיבוקים ארוכים ובלילה רווי דמעות פרידה. הבטיח לכתוב מכתבים כל שבוע ולספר להוריו על התקדמותו בלימודים.
כעת הצטמק בקבינה של המכונית בין שמעון והנהג.
מאחור התיישבתי אני, שאיכשהו שכנעתי את הוריי להצטרף לנסיעה, ורק לאחר שהבינו הוריי כי גם בן דודתי מצטרף לנסיעה, הם סמכו עליו שישמור עלי והוריו דווקא סמכו עלי שאני אפקח עליו עין, למרות גופו המגודל, השילוב בין שני בני הדודים נסך בהם מעט מתחושת הבטחון שאנחנו יחד נסתדר. וכך מצאתי את עצמי בבוקרו של יום מוחה דמעה מעיניה של אמא, מבטיח לכתוב ותולה תקוות רבות בפענוח תעלומות.
את המושב מימיני חלקו דוד ויהונתן התאומים לבית לוי, שלבשו בגדים תואמים, ועיניהם החומות התרוצצו אנה ואנה, בשובבות, ולולא הצלקת הזעירה בסנטרו של יונתן, לא היה ניתן להבדיל בינם. בפי כל נפוצה הסברה כי בכוונה דחפו דוד ליהונתן על הברז במקלחת, לא היה זה מעשה קונדס של זאטוטים במשובתם, אלא מעשה מכוון של דוד שגרם לפציעתו של תאומו בכוונה כדי שיהיה ניתן להבחין בינם על יד צלקת זו. ודויד תמיד טען שסתם מעלילים עליו וזה קרה בטעות במשחק באמבטיה, אבל אף אחד לא האמין לו.

השליח העבדקן בעל הזקן השחור חיכה לנו בבית הנתיבות, הוא דאג מראש לדרכונים ולכרטיסי הטיסה, ממתין לבואנו, ומשראה את הרכב זוחל ונכנס בפאתי בית הנתיבות, התמלא רוח עזוז, וקיבל את פנינו בנהרה גדולה ובמאור פנים, מחבק לזה ונושק על לחיו של זה ועוטף בחום את ניסים הצעיר, מעמיס על שכמו אחת ממזוודותיו, נפרד בשלום לבבי מהנהג שהביאנו, ומזרז את כל החבורה אל עבר דלפק הכרטוס והעליה למטוס. מרוגשים ועינינו בולעות בתאווה את המראות, את היופי והזוהר של טרמינל הנוסעים של נמל התעופה, שבלט בניגוד משווע לעליבות של השיכון ממנו באנו, ועד לרגע זה פסגת העושר הייתה מגוון המצרכים בקיוסק של אדון גנץ. חנויות עמוסות כל טוב, שוקולדים בצבעי זהב וארגמן ממינים וסוגים שונים, ממתקים וסוכריות טופי וחמוצות ועל מקל, וחנויות של נעלי ספורט עם כל המותגים האמתיים, אדידס אמתי ולא חיקוי זול, כמו שנעלנו כולנו מהחנות של ואקרט בשוק . דוד ויהונתן כבר חיטטו בחנות מוצרי חשמל, בחנו את הרדיו-טייפים דאבל קסטה, ואת המצלמות ואת הטייפ-רקורדר. התהלכו מוכי קסם, מוכנים לבלוע באצבעותיהם את כל חידושי הטכנולוגיה, ולמרבה מגינתם לא יכלו לרכוש ולו אחד מהמכשירים הללו, המעות לא היו מצויות בכיסם. מעט הכסף שהוריהם הצליחו לאגור, נתנו להם במשורה, תפרו אותו היטב לבטנת כיס המכנסים, והזהירו אותם לשמרם שם מכל משמר לכל צרה שלא תבוא. את שמעון אפשר היה למצוא משוטט בין ערמות הממתקים, בולס בעיניו וחומד שוקולדים. מחביא במחלצותיו ונמלך בדעתו ומחזיר למקום, ושוב לוקח ומתלבט בין שוקולד בטעם אגוזי בלגי לבין חבילת סוכריות, מהלך בין ערמות הפאקטים של הסיגריות ומשקאות החריפים. מפלס דרכו בין גברים בחליפות קורדרוי משובחות ואפודות גולף שחונקות את צוואריהם, נראים מוכנים ומזומנים לפלוש לעולם הגדול הממתין להם, במיטב חליפותיהם, וכעת רק ממלאים את מצבריהם בטעימה קטנה של סיגריות וויסקי בחנות הדיוטי-פרי בנמל התעופה. לבסוף תחב לכיסו אחד מן הממתקים לאחר שבדק היטב את מחירו, וניגש באימה לעמדת הקופאית. האם יספיק בזמן לשלם ולהספיק לטיסה? גם מאיר לא טמן ידו בצלחת ושוטט בין המעברים, וכבר רקם עסקה עם אחד המבוגרים להעביר למענו ויסקי משובח שהלה רצה להסתירו מעין אשתו, אך מה רבה הייתה אכזבתו כאשר נתקל בקופאית חמורת סבר ששאלה לגילו, ולא אפשרה לו לרכוש משקאות חריפים מתחת לגיל שמונה עשרה. לא הועילו לו תחנוניו וחינחוניו, הגברת עמדה כחומה בצורה, ומאיר נאלץ להשיב את הבקבוק למדפו, ולאכזב את הגבר שהבטיח לו עמלה נאה בצורת חפיסת טובלרון.
“הנוסעים לטיסה 578 למרסיי, מתבקשים להתייצב בשער מספר שניים, הטיסה תצא בעוד חמש עשרה דקות” ההודעה קטעה את שיטוטיהם של דוד ויהונתן, שחיפשו אחר מאיר ושמעון, ופגשו בדרכם את ניסים שהיה כל אותה העת ישוב על דרגש, רכון על ספרון תהילים ופורט על נימי נפשו. ואני, מצפה כבר להגיע לזירת ההתרחשות של דמיוני.

ערפילי בוקר כיסוי את העיר מרסיי, חום יולי אוגוסט התאדה והתנדף, קרני שמש בודדות חדרו מדי פעם מבעד למעטה שלל עננת תחילת הסתיו, הבליחו בדומיה והאירו בצהוב מעומעם את הרציף והטרמינל. האור הדלוח היה מנוגד לגמרי לקיץ המהביל והלח שעתה נעזב בארץ.
עיניים טרוטות משינה חטופה מהטיסה מישראל, התאמצו להרגיל עפעפיים לדמדומי הבוקר האירופאי, עיניים אחרות שופשפו במרץ להעלים עקבות של קורי שינה, וצהוב של לחלוחית בארובות העין. אלה אף אלה הביטו בהשתאות באנשים הרבים ההולכים אנה ואנה לרוחב הטרמינל, ובידיהם נושאים מטריה אף ביום קיץ חם שכזה.
החברים ואני יורדים במהירות בכבש המטוס ומובלים על ידי הגבר העבדקן מכרנו. בתוך דקות אחדות וביעילות המעידה על ניסיון רב בהולכת והבאת ילדים מהארץ לצרפת, כולנו היינו ישובים בנחת במיניבוס שהסיע אותנו ממרסי אל עבר עיירה נידחת במרחק שעתיים ומחצה ממקום נחיתתנו.
השלטים הכתובים בשפה זרה, המכוניות והמשאיות הנושאות כתוביות בשלל דוגמאות ושפות שלא הכרנו. עיניים בולעות את המראות הזרים, בולשות אחר עולם חדש ולא מוכר. אט אט המראות כבר לא עוררו אותנו וכולנו שקענו איש איש למחשבותיו על הבית ועל העתיד הצופה לנו בישיבה.
בנינים אפורים ללא שמץ חן ונטולי כל צורה משובבת נפש קידמה את פני הבאים בשערי הפנימייה. בלב עיירת מגורים רדומה, שכנו מספר בתים במבנים אפרפרים, בעבר שימשו למגורי משפחות, ועתה הוסבו לפנימייה של ישיבה לנערים יהודים. בתוככי הישיבה התהלכו גברים חרדים לבושים שחור לבן, רובם ככולם עוטים זקן, לחלקם זקנקן צרפתי, חלק מתהדרים בזקן עבות על פנים שעירות, מיעוטם עטו זקן מדובלל על פנים לבנבנות. וקרחות שיער מקשטות את פניהם. כולם ללא יוצא מהכלל מהלכים במסדרונות המבנה, ממהרים בתכונה עמלנית לכיתות ולחדרים, יורים מפיהם הוראות ופקודות בשפה זרה במבטא משונה ובעגה שהייתה זרה לנו.
מבטינו נישאו לכיתות, רואים את התלמידים ישובים מאחורי שולחנות ארוכים, לבושים כולם במעין תלבושת אחידה, שכללה חולצה לבנה מושחלת בתוך מכנסיים כהות, ולראשם נעוצה כיפה שחורה מקטיפה.
בעת הישמע הצלצול נחזו נערים נעים בזוגות ובשלשלות בקצב אחיד לעבר האולם הגדול שנראה כחדר אוכל. פניהם כבושות בקרקע, עיניהם כבויות, רגליהם צייתניות, נכנסים בסדר מופתי וממלאים שורות בחדר האוכל הגדול, ספסל אחר ספל בדייקנות מעוררת מפליאה. להפתעתם אף לא אחד מהתלמידים אינו פותח בסעודה, וכולם ממתינים בסבלנות ומצפים להוראה מגבוה.
שמעון ומאיר תוהים במתרחש, הרעב נותן בהם את אותותיו והבטן מעלה מתוכה רחשים של קרקור, זה יממה לא בא דבר מאכל לפיהם. מטעמי כשרות לא נטלו מאומה מהתקרובת שהוגשה על ידי הדיילות בטיסה, כמעט התפתו לטעום מן המטעמים, אך מבטו המזרה אימה של המלווה שלהם, ובושה שנקפה מחבריהם ובפרט מניסים הקטן, אילצה אותם להתגבר על תאוותם. אך כעת הרעב כה הציק להם, ריחות התבשילים שעלו מן המטבח, לא היו מגרים במיוחד, ולא הזכירו במאומה את ריחות התבשילים של אמא מהבית, אך שניהם חשבו מי ייתן לי צלחת מרק או חתיכת לחם ואנשכה כחמור. מופתעים מכך שהתלמידים אינם מתנפלים על הארוחה. וממתינים להוראה מגבוה שתאפשר להם לאכול. המתנה שארכה כמה שניות נראתה להם כנצח. ואז הגיע המשגיח, איש נמוך קומה, וזקן אדמוני מעטר את פניו השמנמנות, עיניו הזעירות תקועות לו מתחת למצח נמוך, על קרקפתו התנוססה ברישול מגבעת קצרה. הוא פסע לעברנו, ופתח בעברית מליצית שנשמעה מפיו באוזננו כאילו נלקחה מהצגה של תיאטרון הבימה.
“הננו מקדמים בברכה, את הבאים מארץ הקודש, מארץ ישראל, לבוא ללמוד ביתר עוז וביתר שאת את התורה הקדושה, אנו מצפים משאר התלמידים לתת כתף ולשאת בעול הקליטה שלהם וכניסתם לעולם התורה של ישיבתנו, כעת נברך כולנו על המזון “, בזה אחר זה פתחו כולם בברכת המוציא ונגסו בלחם השחור בצייתנות מפחידה.
אף מאיר ושמעון הושיטו ידיהם לעבר כיכר הלחם, אך יד חסונה הסיטה את ידם, “קודם עליכם ליטול ידכם ולאחר מכן תוכלו לסעוד את ליבכם” שמעו את המשגיח וכבר ראו את ניסים פוסע לעבר עמדת נטילת הידיים, ממהר בצייתנות תהומית שכבשה אותו להשתלב בכללים של הישיבה. דוד ויהונתן שלמרות אופיים המרדני כבשו את מריים מפני רעבונם ונטלו אף הם ידיהם. החלטתי שלעת עתה עלי להשתלב באורחות הישיבה ואף אני עשיתי כמותם. ואחרונים פנו לעבר הנטלות שמעון ומאיר, ורגעים ספורים לאחר מן ישבנו כולנו משני צדי הספסל הגדול, בירכנו על הלחם בצענו את הפת וטעמנו מהאוכל המוזר והתפל. שום זוהר של חו”ל לא צמח מתוך ארוחה זו, עליבות ונוקשות הייתה שם בשפע, מבטים של תבוסה הופנו מזה לזה, הזאת נעמי? האם על זה חלמנו? החלום ושברו הכה בנו, ברכת המזון נאמרה מהשפה ומהחוץ כי ככה כולם בירכו, מלמלנו בחופזה את המילים המוכרות ופנינו להוליך את מיטלטלינו לעבר הפנימייה וחדרי השינה.
אם חדר האוכל שטוף השמש העכורה היה ניכר בעליבותו, הרי שחדרי הפנימייה היו קודרים הרבה יותר, ריח טחב ועובש עלה מהם, אפלוליים וקרירים, ולא דמו במאומה לחדרי השינה אליהם התרגלנו. בעיר הולדתנו קמנו בבוקר במיטות שקרני השמש חיממו אותם עם בוקר. ופה היה דומה שקרן שמש לא שזפה כלל את חדרים אלה. לאורך הקיר היו סדורות מיטות קומתיים, זוג אחר זוג ובין זוג מיטות למשנהו הפריד חלון קטנטן שדמה יותר לחרך ירי מאשר לחלון שקרני שמש שוזפות ומקדמות בברכה את הישנים בחדר. בין מיטה למיטה הייתה ארונית קטנה מתחת לחלון הקטנטן, הארונית הייתה אמורה להכיל חפציהם של שני הישנים במיטת הקומתיים.
הערב ירד, והעייפות משתלטת על שאריות שרירי העפעפיים, אני וחבריי התארגנו סמוך למיטות, סידרנו את החפצים הרבים בארונית, ומה שפחות שימושי נדחף מתחת למיטות. אחד אחרי השני עלינו על יצוענו.
“הלילה הזה אשן כאן, אך מחר על הבוקר אני עף מכאן, אני חוזר ארצה” מודיע שמעון בפסקנות, תוך כדי פרימת כפתורי חולצתו, לבישת הפיג’מה ורכיסתה.
“איך בדיוק אתה חוזר. מה אתה חושב שנסענו לדוד משה בקרית גת? בן אדם אנחנו רחוק, אנחנו בצרפת!” מלגלג עליו ניסים בנעימה קנטרנית.
“אני לא נשאר פה דקה אחת מיותרת, לא מעניין אותי איך, אני בורח”- משיב שמעון בחמה שפוכה, ותר אחרי מבטי תמיכה מצד מאיר ידידו, וממשיך להביט לעברי ולקבל חיזוק מבן דודו.
“אל תתלהב, ככה זה ביום הראשון, חכה עוד יום או יומיים, נתאקלם, נראה מי נגד מי, תאמין לי שאם המצב יהיה חרא כמו עכשיו, אנחנו הראשונים שנחפש כל דרך לעוף מפה” מתערב דוד בשם שני התאומים בשיחה, הזהיר והמדוד מבין שניהם, ונוטל על עצמו ליטול את הבכורה והמעשה.
“אני לא צריך לחכות למחר, כדי לדעת שחרא לי כבר עכשיו” רוטן שמעון וסיים את רכיסת הפיג’מה. ומאיר שהיה כל אותה עת משים עצמו כמי שמסדר את חפציו, נפנה ולבש ארשת של הבוגר האחראי, הטיב את לסתותיו וצמצם את מצחו עד שנראו בו תלמים חרושים, ובקול עבה אך שקט אמר
“עכשיו ישנים, מחר יום חדש, אנחנו עייפים, בואו נישן”.
דבריו החלוטים, וקולו הבוטח התקבלו על ידי כולם בהסכמה. אפילו אני שמחתי שהישועה מהחלטה חפוזה כזו, ניטלה ממני. עדיין הייתי מחכה להזדמנות להתאקלם במקום ולמצוא שעה נאותה לפענח תעלומות אשר שלשמם הגעתי הנה. שמחתי בדבריו של מאיר, אין זאת אלא שהתשישות והלאות הכריעו את הכף, וגרמה לנו ליפול לשינה עמוקה .
בשחרית, שום דבר ממה שהיינו רגילים אליו לא קרה. תרנגול לא קרא, השמש לא חדרה מבעד לחלונות שבלאו הכי היו צרים מלקלוט את קרני הודה. השמיכה אשר הייתה רגילה ליפול ולנדוד עד לירכתי המיטה, לא נעה ולא זעה מהגופות המצומצמים והמכונסים בתוך המיטות, ולהפך כל אחד משך את השמיכה יותר מכפי יכולתה לעטוף ולחמם ולכסות כל פיסה מהעור החשופה לקור החודר בחדר האפלולי והטחוב. את קולות קריאת הגבר החליף קולו של המשגיח אשר פסע בין המסדרונות ובקולו הצורמני צווח ככרוכיה
“כיתות ז’ ח’ היום יום שני, ספר תורה, התפילה מתחילה ברבע לשבע”
דוד שואל את יהונתן אם הם בכיתה ז’ או בכיתה ח’, ויהונתן העייף משינה טרופה עונה שזה לא משנה בכלל. בפינת החדר ניסים כבר נוטל את ידיו בנטלה שהכין מבעוד יום, וקערת המים אשר לצדה. התאומים מתמתחים במיטותיהם ומנסים לחטוף עוד כמה רגעי שינה אחרונים. הלאות מתפשטת באיברים ומסתלקת חיש ברגע שהקור חודר לעצמות. גם מאיר מתארגן במיטתו, ולובש את בגדי החמודות שלו, ורק שמעון ממשיך בשינה כאילו כל התכונה אינה נוגעת לו כלל. אנחנו החדשים הצטרפנו לשאר התלמידים, מיהרנו לעבר בית המדרש לאחר שנטלנו ידים וצחצחנו את השיניים. מאיר אחז תחת בית שחיו את שקית התפילין הרקומה זהבה, ובה תפיליו החדשים, מרגיש מעט מבוגר לעומת ניסים שעדיין לא מלאו לו שלוש עשרה, וטרם חגג את בר המצווה ונכנס לעול המצוות, אף שהקפיד בהן יותר מחבריו.
גם התאומים דוד ויהונתן אוספים מהמגרה את תשמישי הקדושה שלהם. אך לפני חודשיים חגגו להם הוריהם את חגיגת בר המצווה, אומנם הם היו בני שתים עשרה שנים ומקצת בלבד, אך ההורים בעידוד רב בית הכנסת ר’ יוסף החליטו להקדים את מסיבת בר המצווה לפני הנסיעה לצרפת.
מה שונה הייתה חגיגת בר המצווה שלהם מחגיגת בר המצווה של אחי הגדול שנחגגה אף היא באותם ימים. כבר בערב לפני האירוע הגדול באולם, בחצר ביתם בשיכון דרום, חגגו ההורים של דוד ויהונתן עד שעות הבוקר המוקדמות, עם זמרת שסלסלה מחרוזות שירים ומאוואלים בגרונה. ומחרוזות של זהב התקשקשו על זרועותיה השמנות, ואת מצחה עטרה שרשרת מטבעות מוזהבות, ואף בגדיה ומלבושיה נראו כאילו נלקחו מארמון המלך אחשוורוש. בגדי השש והארגמן מוזהבים בשלל רקמות וצבעים על גופה המלא.כשהיא פתחה בשיר לאחר מאוואל ולאחר מקאם בלווית הכינור של מואיזו, אשר ניסר את חלל האוויר החם והלח לצלילי העוד של ויקטור, קולה הצלול היה מיתמר ועולה דקיק מאין כמוהו, והחוגגים הביטו בהשתאות מוקסמים מהדהוד קולה וליוו את הניגוד החריף בין קולה הדקיק ועובי משמניה.
תקרובת עשירה של עוגיות מרוקאיות וכוסות של עראק עם תאורה מאולתרת, שנמתחה מהבית למרפסת. לצד העוגיות הפסוואלוס והמסאפן, הבוטנים והשקדים. הוגשו צלוחיות קטנות של מזאטים של זיתים דפוקים ושקדים קלויים. ומלפפונים קטנים מוחמצים. וכל זה היה רק הכנה, מעין “חינה” לאירוע הגדול שחל למחרת באולם.
לעת ערב התכנסו כל מכריהם במיטב מחלצותיהם לאירוע בר המצווה באולמי “היכלי לב”. הגברים לבושים במכנסי פדלפון מהודקים בירכיים ומתארכים לעבר הקרסוליים כעין מניפה, או בגרסה הצרפתית “חדק של פיל” פא-דה-אלפון. את עצמות הלחיים פארו פאות בסגנון אלוויס, והשער היה מסורק לאחור סטייל טריפונס. לצד הגברברים פסעו נשותיהם במכנסיים צמודות עד להתפקע, מפוספסות או בהירות, וחולצה פרחונית או מצועצעת השלימה את התלבושת. המבוגרות יותר הגיעו בשמלות ערב קטיפתיות מגונדרות, ועל ראשן היתמר מבנה מרשים של סלסולים, לאחר שעות שישבו במספרה עם רולים תחת הפן המייבש, רק אלוהים יודע איך לא התייבש להן המוח תחת הפן, כאשר ספר הנשים עמל במשך שעות בבניית מגדל זה על ראשן. בימים אלה עדיין הוא היה רק ספר נשים וטרם נקרא מעצב שיער.
את פני הבאים לאולם, קידם כדור בדולח מסתובב, שהאיר באורות מצועצעים את רחבת הריקודים. על השולחנות היו סדורים מלבד הסלטים והמטעמים בקבוקי סטוק 84 או 777, וכל המוזמנים חיכו לטקס המרשים ששיאו היה מזיגת שמפנייה על ראש מגדל של כוסות שמפיין שזרמו מכוס לכוס, וזה ניתן האות להרמת כוסית כללית.
הצטרפנו גם אנו חבריהם של דוד ויהונתן להרמת כוסית, כולם מזגו לעצמם קולה או תפוזים אבל אני ניסיתי להשוויץ ומזגתי לעצמי 777 כמו הגדולים.
כל חברי לכיתה הסבו לשולחן משותף, ואני שטרם ניסיתי כלל שתייה חריפה בימי חיי, החלטתי להראות כוחי, במה ושטרם התנסיתי, הרקתי לקרבי את הכוס בכמה פעימות, המרירות והחריפות לא נעמה כלל לגרוני אך גאוותי לא הרשתה לפי ליסוג מהעמדת פעמים, והריקותי את כל תוכנה לקרבי. ומיד מולאה הכוס בשנית על ידי חבריי. הגברת גנץ הילדה קלטה את הנעשה, שמה לב אלינו הילדים השותים והמשתטים ושמה קץ לכל הסיפור. נטלה את בקבוק ה777 והרימה קול כל שכל האורחים הסמוכים לנו נתנו בנו עיניים מאיימות.
מאותו רגע לא זכרתי את המאכלים הסלטים והתקרובת שהוגשה, גם לא את הדרשה של דוד ויהונתן ואיך הופרעה על יד אחת האורחים שהשתעל בלי סוף, גם לא זכרתי את המוסיקה הרועשת שנוגנה על ידי להקת “ההדים” ולא את הריקודים הסלונים שהציפו את רחבת הריקודים. אבל הרגשתי היטב את האוויר הקריר שתקף את ריאותיי. כשיצאתי לשאוף מעט אויר, הרוח הקרירה של העיר העתיקה של באר שבע נשאבה לתוכי. ההבל עלה והציף את האלכוהול שבי. חבריי ראו אותי מתנדנד וצפו בי נע מצד לצד, ולא ידעו אם אני שיכור או לא, אם אני משחק את המשחק או שבאמת הסחרור משטה בי. ביקשו ללוותני לוויה לביתי, וסירבתי בנימוס ובצחוק מתגלגל, וטענתי בכל פה שאני לא שיכור ורק משחק את המשחק. הם האמינו לי ואף אני עשיתי עצמי מאמין למה שפי דובר אליהם. פסעתי כמה פסיעות והתרחקתי מהם. פניתי לרחוב גרשון ונעלמתי מעיני חבריי. האוויר הקריר התחלף באוויר הדחוס שבסמטה צרה זו, רחוב זה חיבר את רחוב הרצל לרחוב החלוץ, והבתים הערביים סגרו עליו ולא אפשרו לזרימת אויר. נעמדתי בקרן זווית לפני אילן סרק שגדל שם והקאתי את נשמתי. קבס נורא עלה מפי, כל האוכל והשתייה שהערתי אל קרבי במהלך הלילה, כל הסחרחורת שתקפה אותי נשתפכה מתוכי.
למחרת עם שחרית קמתי עם כאב ראש נוראי, חמרמורת. ונדר ושבועה שיותר לא יבוא משקה 777 לגרוני.
לא חמרמורת של שתית אלכוהול שלא בעתה ובזמנה גרמה לשמעון להישאר על יצועו לאחר שכל בני הישיבה כבר עמדו בתפילה, אלא סלידתו מכל המראות שחווה אמש. תרעומת גלויה הביע אמש על מפח הנפש שאחז בו עם הגיעו לפנימייה. לא כך תיאר לעצמו את המסע לצרפת, החירות והמרחבים שלהם התרגל בעיר הולדתו נתחלפו לו במשמעת קפדנית ובצמצום, לחדרים, מסדרונות, הוראות וכללים אשר כלל לא היו לרוחו.
שוכב לו שמעון במיטתו, מתבונן והוגה בדרך להיחלץ ממקום זה. דוד ויהונתן נרגשים בתפילין החדשים מניחין אותם בקפידה, רצועות העור השחורות טרם נתמעכו על ידי שימוש מרובה, וכיסו בפסים מבריקים את ידיהם הזעירות, כך שניכר לעיני כל שזהו שימושם הראשוני, אחדים מנערי הישיבה הוותיקים נחלצו לעזרה, אך הם דחו את העזרה בתוקף ובנימוס, וכרכו את הרצועות על האצבעות כריכה אחר כריכה כפי שהורה להם הרב יוסף, וכאשר לבסוף סיימו מלאכת הנחת התפילין הציבור כבר עמד בתפילת שמונה עשרה. לא הספיקו כלל לעקוב אחר נוסח התפילה שנהגתה בהיגוי ובלחן זר ומוזר. חישבו לעצמם כמה שונה תפילה זו מתפילתם של באי בית כנסת רשב”י שבשיכון, שעשו נחת רוח ליוצרם בהטעימם הברה אחר הברה בנחת ובמתינות. השניים החליפו מבט עם מאיר שישב בספסל הסמוך ואף שהוא שם עצמו כבקיא ורץ עם הציבור בתפילה, גם הוא נרעש מהמהירות ומדי פעם החווה באצבעו על סידורו את המקום הנכון בו אוחזין הציבור בתפילה. נדמה שאני היחיד שהכיר מהחיידר סוג תפילה שכזה. אבל במקום לשים עיניי בסידור, נתתי את עיניי בחבריי. בולש אחרי פרטים נסתרים.
וניסים, ניסים כמו תמיד שקוע בסידורו בקצב שלו, כל עולמו מול אלוהיו.

מעברו השני של הים, יושב מר בוקר במשרדו בדימונה. מכין את רשימת העובדים שייצאו להשתלמות על מכונה חדשה בצרפת, המכונה אותה יצטרכו עוד כמה חודשים להפעיל בקריה. נזקק הוא לאיש קשר מהימן הדובר צרפתית, אחד שיש לו לשון חלקה וכישורים לסדר עניינים לוגיסטיים ואחרים ולתאם בין צרכי המשלחת ובין המארחים בצרפת. נזכר הוא במסעוד שבא לדרוש עבודה זה מכבר, אומנם הוא אינו חלק ממצבת העובדים, אך איך מתאים ממנו לעבודה זו, להיות המוציא והמביא של המשלחת, ומקבל החלטה לזמנו ולהודיע לו על משרה זו.
נרגש מקבל מסעוד את ההודעה, לא בכל יום הוא נקרא לקמ”ג, ומסעוד זה שלושים יום לא בא טעם של עבודה המכבדת את בעליה לידיו. יתרה מכך, רבקה שלו עושה בשבועות האחרונים עם מר רובן, מנקה ומטפלת בביתו, והיא מפרנסתו וכבודו נרמס ונשחת. התמלא מסעוד גאווה ורוח עזוז, ואץ לקבל את המשרה בשמחה.
שוב מהלך מסעוד ברחובה של עיר, ועתה גוו זקוף, ועל פניו בת שחוק וארשת של חיוך משוכה על שפתו, פוסע אל עבר ביתו, חולף על פני ביתה של פאני, קד כלפיה בראשו והיא מחזירה לו ניע. היא מרגישה שהילוכו לא כתמול שלשום, אינו שפוף ונדכא כהרגלו לאחרונה, בוטח הוא בפסיעותיו.
אך סיימה רבקה את עיסוקיה אצל מר רובן, החליפה בגדיה ונעלה מנעלים להם עקב נמוך, ושמה פעמיה לעבר ביתה. בדרכה נמלכה בדעתה וחישבה לעבור לשוק לקנות דבר מה, אולי תפגוש שם את מסעוד שלה, אולי יהיה סיפק בידה למשכו מן השוק, מחבריו אשר משדלים אותו לדבר עברה, לשקוע בדכדוך ובשתייה מופרזת, ובמרה שחורה.
נעצרה אצל גבריאל מוכר הסידקית, חיפשה אצלו חוטים ומחטים לתקן בהם ולהטליא מלבושים שהתבלו ונקרעו מרוב שימוש.
“שלום לך גברת רבקה” פונה אליה גבריאל במאור פנים.
“שלום עליך אדון גבריאל, מה שלומך ומה שלום אסתר שלך” מתעניינת רבקה.
“ברוך ה'” עונה גבריאל.
“ומה שלום מסעוד שלי” שואלת רבקה על אודות בעלה שהיה מצוי תדיר אצל גבריאל ידידו.
“מה את מחפשת פה את בעלך? הרי מסעוד אישך כבר נפנה והלך לו, היום לא תמצאי אותו פה”
“ומה יום מיומיים?” סקרנותה גוברת.
“לא שמעת? קיבל הודעה מקמ”ג, ביקשו אותו לאיזה עבודה”
“איזו עבודה?” שואלת ובאמת לא אכפת לה סוג העבודה אלא שמסעוד שלה ירגיש שוב חשוב ומועיל.
“לא יודע” משיב מניה וביה גבריאל, ופונה ללקוחה שמבקשת דבר מה, ורבקה ליבה גואה בקרבה.
“תודה אדון גבריאל” ושמה פעמיה, חשה אצה לעבר שכונתה, הרחובות העצים האנשים והמדרכות חולפים על פניה והיא כלל לא שמה לבה אליהם, חולפים ועוברים לנגד עיניה מראות שאולי בשגרת יומה הייתה שמה אליהם לב, ועתה חלפו ועברו ביעף, נשתמרו בתוככי זיכרון מודחק, הנה המשעול הפונה לבית שלה, אותה דירת שיכון עלובה, עם הגינה הצמודה בה שתלה כמה שיחי נענע וזוטה ומרווה, ועץ לימון אחד שהחמיץ פנים השנה ונתן את פירותיו במשורה. מאיצה צעדיה ומטיבה מדי פעם את הסרט הקשור לראשה, כלל אינה נאנחת מהנעליים שהיו לוחצות. בדרך כלל כשהייתה מגיעה לפנייה לסמטה הפונה לדירת השיכון שלה הייתה מרשה לעצמה לחלוץ את מנעליה ולעשות את הצעדים האחרונים עד לביתה יחפה. עתה, אפילו נוהג זה שהיה בו פורקן קמעא ואתנחתא מועטה לפני כניסתה לרחוב נעלם במרוצתה לקדם את פני מסעוד שלה. רגליה קלות כאיילות מדלגות על מרצפות האבנים שריפדו את חצר דירתה, והודפת בחופזה את דלת הרשת המגוננת מפני הזבובים, ופותחת את דלת ביתה, אך הדלת אינה נענית לה, ומבינה שמסעוד שלה טרם חזר לביתו והיא הקדימה אותו. אנחת המאמץ נפלטת מפיה והיא מתיישבת על המיטה שהייתה מונחת במרפסת ביתה. אותה מיטה שעליה היה יושב תדיר מסעוד ומקבל את אורחיו עם כוסיות המאחייה והזיתים הדפוקים הקטנים.
עד שנחה וחלצה את מנעליה, ונתנה לדם לזרום עד קצות אצבעותיה, שמעה את צעדיו של מסעוד, לא הצעדים המדודים, המפוזרים אלא צעדים של נחישות, צעדים של נמרצות, צעדים של תקווה. זכרה היטב את מקצב פעמי רגליו משנות נישואיה הראשונים בעיר הולדתה, ועתה צפו ועלו ממעמקים, מנגינה נעימה לאוזניה. אמרה לעצמה שלא תפתיע אותו בשאלות, תיתן לו לספר לה את הבשורות בזמן ובקצב שלו.
“מה לך רבקה, למה את יושבת בחוץ? למה לא נכנסת הביתה? ”
“עייפתי מהדרך, נחתי מעט לפני שאכנס הביתה” ומבטה שואל חוקר ותוהה מתי תגיע הבשורה. מסעוד לא עונה, שולה מכיס מכנסיו את מפתח הבית ונכנס פנימה, רבקה נכנסת בעקבותיו.
“איך היה היום שלך” מתכחשת להבטחתה לעצמה שלא להאיץ בגבר שלה לספר לה הבשורה בדרכו.
“ברוך השם, היום קראו לי מקמ”ג, כנראה שיש להם עבודה בשבילי” עונה מסעוד ביבושת, מנסה להנמיך ככל האפשר ציפיות, משתדל לא להתאכזב ולאכזב.
“ברוך ה’, בשורה נפלאה” עונה רבקה נלהבת.
“לאט לאט, אישה! זו לא עבודה לזמן ארוך, זה רק ליווי קבוצה לצרפת לכמה חודשים” מסעוד מניח את המוקש לפתחה של רבקה.
היא רוצה מאוד שהוא יעבוד אבל להתרחק עד צרפת, כמה חודשים! והיא? מה יהא עליה? מי יקשיב למצוקותיה, מי יתמוך בה, למי תערוג? למי תצפה?
“לצרפת? לכמה חודשים?” זעקתה יוצאת מפיה, נפלטת מנסרת בחלל החדרון הקטן, ועתה משיצאה אין דרך חזרה, נשמטה ויצאה מפיה ואין לה שליטה עליה.
“ומה בכך? הן איני מפרנסך זה כמה חודשים! ומה כבר יקרה אם אעדר לחודשיים שלושה” מנסה מסעוד לצנן את שברונה.
“איני זקוקה למפרנס, אני רוצה בעל! ואני רוצה בעל שיעמיד לי צאצאים!” פולטת רבקה בייאושה וכל יגונה מושלך לחלל החדר.
“התחת אלוהים אני, אשר מנע ממך פרי בטן” חוזר מסעוד על מילותיו של יעקב אבינו לרחל. יודע שהזכרת פקידת האימהות מגבירה את האמונה באשתו, אף על פי שהוא מזמן כבר התייאש, ואפילו שבתוך תוכו, בטוח כי לא יהיה לו הזרע אך נמנע מלשתף בתחושה זו, את רבקה, נמנע מלדכא את רעייתו.
“אני הולך ללוות קבוצה של פועלים מהמפעל שעורכים השתלמות בצרפת, אני אהיה איש הקשר שלהם שם, המוציא והמביא, ובעזרת ה’ תוך כמה חודשים אשוב לארץ, ומי יודע בעזרת זה תבוא לי הישועה ואמצא פרנסה” ממשיך מסעוד לפייס את אשתו. והיא אט אט מעכלת את הבשורה, גומעת את הגלולה המרה של ההתרחקות מבעלה עם מתיקות התקווה שפורחת בקולו.
“אני אניח לדאגה כעת, אעזור לך להתכונן למסע. ואתה הבטח לי שתשמור לי אמונים. הרי פרי בטן אינך יכול להבטיח, ואלוהים כבר יעשה את שליחותך לטובה” עונה רבקה מפויסת.
מסעוד מחייך אליה ונוטלה בחיקו, לא שעת לילה עתה. וקרבה ביניהם בשעה זו זרה לשניהם. מתרפקת בתוך חיקו ויודעת שהלילה תהיה שלו, ואולי הלילה תיפקד מזרע של קיימא.
וכבר טורחת להתקין לו את המטעמים שאהב, את כדורי הבשר הקטנטנים, את צלוחית הזיתים המרירים. ואת הבירה הצוננת. סועדים יחד את רעבונם, טועם מסעוד מעט מהמטעמים ורוחו מפליגה למרחקים, למחוזות אחרים. לעולמות חדשים ישנים לתקוות חדשות, וטועמת רבקה מעט ונפשה מעורערת . ובטנה כואבת ונסערת
בין תשוקתה למסעוד שלה ובין כמיהתה לתקוותו.

מסעוד היה נעלם מביתו לשעות רבות, ורבקה הבינה כי עסוק הוא בהכנות הרבות למסע, באותן שעות המתנה, זכרה את מרסל ואת הריונה, לא שכחה את המועקה שכפתה על ביתה ועל בעלה בביקוריה התכופים, אך עתה משחלפו כמה שבועות וכרסה של מרסל תפחה והייתה מבצבצת, חישבה כי הגיע הזמן לחדש את נוכחותה בחיי מרסל והעולל העומד לצאת משלייתה. ועדיין הייתה תוהה כיצד תספר על מה שעלה בדעתה למסעוד שלה, האם תספר לו עכשיו ותפגע בגבריותו? האם תחריש ולא תוסיף דיבור לתכנית שרחשה במוחה עם נלי רופאת הנשים ומרסל חברתה? ואולי עד שיחזור מסעוד שלה מהשליחות שכפה על עצמו כבר תלד מרסל ויהא זה מאוחר מדי לספר לו. שאלות רבות שאין להן מענה. כל זמן שהרעיון רק תפח במוחה ובטנה של מרסל תפחה הרחק מדירתה והרחק מעינו של מסעוד, לא היה לא צרך לשגות בו כל כך, אך עתה משהודיע לה מסעוד על נסיעתו לצרפת, נעשה העניין דחוף.
מרסל מקבלת את רבקה בפנים שוחקות, מגישה לחברתה קנקן של לימונדה קרה ובה פלחי לימון ועלי נענע טריים, לוגמות שתיהן ומקררות את החום שמעיק כל כך.
קשה לסחוב בטן כזו בחום, ועבודות הבית לא נגמרות, הילדים מתרוצצים בבית, ועדיין זקוקים להשגחה מרובה, כל יד נוספת תהיה מועילה. בשבועות האחרונים נדמה למרסל שרבקה זנחה את הרעיון ושכחה אותה, והיא כבר השלימה עם הריונה ועם הרחבת משפחתה. אך עתה משבאה שוב לבקרה רבקה לא ידעה מה מטרת ביקורה. והחלה הולכת סחור סחור.
“שבועות לא ראינו אותך, מה חדש אצלך” שואלת מרסל.
“ברוך ה’, דווקא עתה שמענו בשורה טובה”
“ישתבח שמו” מרסל משפילה עיניים לכרסה של חברתה. רבקה מבחינה במבט המשתפל לבין ירכיה ומחייכת במבוכה ובצער.
“לא, מרסל, לא! איני בהריון, אף שהייתי שמחה מאוד שזו הייתה הבשורה, רציתי רק להודיעך שמסעוד שלי מצא לו משרה זמנית”
“אוי, אני מצטערת שהבכתי אותך, אבל זו בשורה נפלאה, הלוואי שילך מחיל אל חיל, ובטחונו יגבר ויעניק לך גם זרע” ניסתה מרסל לתקן את המבוכה שהשרתה על חברתה, ובעדינות גיששה פתח לשאלת מטרת ביקורה.
“לצערי המשרה הזמנית הזו כרוכה בנסיעה לא קצרה לצרפת, ואיני חושבת שמסעוד שלי יהיה מסוגל לעבר אותי ממרחקים” רבקה, מנסה לחפות את צערה בהומור.
“אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים” מצטטת לה מרסל.
“איני מתייאשת” עונה רבקה “אך אני מפוכחת, איני צעירה ולא רואה ילדים באופק, וחשבתי לשוב ולראות במה שנדברנו שתינו אצל ד”ר נלי” .
“אף אני חשבתי בכך רבות, ואיני יודעת, בהתחלה הייתי די בשוק, ולא קיבלתי ששוב אני בהריון, אך עם הזמן אני נוטה יותר ויותר לקבל את הריוני, ולא שאיני זקוקה לעזרה, ולא שאיני חפצה שתהיי שותפה בגידול ילדיי, אך איני יודעת איך לספר זאת לבעלי, ומה יגידו השכנים” מתנצלת מרסל.
“בדיוק על זה באתי לדבר, עד עתה דחיתי ודחיתי, אך עתה כאשר מסעוד שלי נוסע הרחק, ומי יודע אם ישוב לפני הלידה, רציתי לדעת היכן הדברים עומדים” רבקה משפילה מבטה ועיניה נתקעות על קצות אצבעותיה של מרסל הנתונות בכפכף שראה ימים טובים יותר.
“ראי מה נעשה” מרסל לוקחת את המושכות לידה, מוזגת לעצמה כוס לימונדה קרה, שותה ממנה קלות ומציעה גם לרבקה, וזו מסרבת בנענוע לשלילה
“אנסה לגשש אצל בעלי, אדבר אתו בשעת רצון”
“שעת רצון…ככה קוראים לשעות שבינך לבינו” מצחקקת רבקה.
“מי מסוגלת בהריון לחשוב על שעות רצון כלל” מחזירה לה מרסל.ולוגמת שוב מן המשקה הצונן.
ראתה רבקה שמרסל לא להוטה לעניין, הניחה לה ולא דחקה יותר. נטלה את סל הכביסה שהתמלא בכבסים שיצאו זה עתה מהמכונה החצי אוטומטית, ופנתה לחצר לתלות את הכבסים על הגדר. מרסל מדדה אחריה, אוחזת בכרסה ומרצה את חברתה
“את לא חייבת, באמת שלא! אני אסתדר לבד” .
“זה כלום, זה לא מאמץ בשבילי, שבי, נוחי” מחזירה לה רבקה, וחוששת שבמעשה זה גורמת לרבקה לחשוש יותר מהתערבות יתר בחיים שלה.
“אני לא עושה את זה בגלל העניין שדיברנו עליו, סתם עוזרת לחברה בהריון” מסבירה רבקה, תוך שהיא מותחת את החיתול המבהיק ושוטחת אותו מול השמש החמימה, ושוב נוטלת מהסל אוברול תכלכל במידה זעירה ומצמידה אותו באטב לגדר. לא מעיזה להביט בפני מרסל לידע איך עשו דבריה רושם.
“לא חשבתי לרגע שבשל כך את עוזרת לי, ובכל מקרה אני כבר ממתינה בקוצר רוחו לשובו של בעלי, מעניין אותי איך הוא חושב על העניין הזה”.
שתיהן קוראות לאימוץ שעליו דיברו, אך לפני שבועות אחדים באומץ רב “העניין הזה”, לא קוראות לו בשם המפורש, לשתיהן לא כל כך נוח עם זה.
הערב בא, ועמו מגיע בעלה של מרסל, טרדות היום מונחות על כתפיו, מרסל מנסה להרחיק ממנו את שאון הזאטוטים, להגיש לו את ארוחת הערב, לחלוץ נעליו, ולנסות תוך כדי השלטת סדר בדירה, גם להשכיב לישון את הקטנים, ולעזור לגדולים יותר בשיעורי הבית. מאמצת את מוחה להבין מה בכלל רוצים ממנה המורים, לא מבינה מדוע את כל השאלות הקשות משאירים לתלמידים לענות בבית, הן שיעורי-הבית בסופו של דבר אינם לתלמידים אלא להורים שמאמצים את מוחם, כדי שיקיריהם הקטנים לא יבושו בפני המורים. עד שהיא מפזזת בין השכבת הקטנה במיטה בחדר התינוקות, לעזרה בשיעורים בחדר הגדולים יותר שומעת את קולו של בעלה קורא “מרסל” והיא אצה למרפסת החצר, לשרת את אדונה. למלא מבוקשו.
“מרסל, מי תלה את הכביסה ככה על הגדר” שואל נוזף בעלה.
“רבקה הייתה כאן היום, ועזרה לי” עונה בחשש מרסל, ומגרשת את אחד הילדים שצץ לפתע מהחדר, ומבקש בתואנה כלשהי להימצא במחיצתה.
“שוב רבקה זו, מה יש לה ממך” זועף בעלה.
“אישה טובה, לבדה, רוצה לעזור, למה לעשות סיפור” מקררת אותו מרסל. ויודעת שהיום לא יהיה זמן טוב לעלות את העניין.
“אני לא יודע, נראה לי מוזר, לא סתם היא מרחרחת סביבך” ממשיך בזעפו.
“האמת, שיש משהו שרציתי לספר לך” עונה מרסל בהיסוס, מביטה בפני בעלה שנדרכים לעומתה, סוחבת את השרפרף ומתיישבת בלאות מולו. לא כך רצתה לספר על העניין, ועל ‘שעת רצון’ במצבה כלל לא יכולה לחלום, וגם היא בתוך תוכה רצתה להשיל ממנה מועקה שסיפור זה כבר סוחבת כמה שבועות.
“ידעתי שיש כאן איזה עניין” רושף בעלה, וממתין למוצא פיה של מרסל.
“לפני כמה שבועות, כשגיליתי שהמחזור מאחר לי” פתחה מרסל “ביקרתי במרפאת קופת חולים אצל רופאת הנשים, סיפרתי לי את חששי מהריון נוסף, ושאלתי על הפלה” שופכת מרסל את כל העיסה שהכילה בקרבה, משך שבועות אחדים. רואה את הווריד המזדקר בקרקפתו של בעלה כשהיא מזכירה את המילה הפלה, את עיניו הנפערות בכעס וזעם, אך לא עוצרת וממשיכה
“באותה שעה גם רבקה הייתה אצלה, המסכנה לא מצליחה להביא ילדים לעולם. ואז הרופאה הציעה שנעשה כאילו אימוץ, אני אלד את הילד והיא תגדל אותו” אם המילה הפלה שחררה וריד בקרקפתו, המילה אימוץ הרטיטה את כל עורקי צווארו, פניו נעשו סמוקים כעגבנייה. וקצף דק עלה על שפתיו.
“אימוץ! הרופאה האשכנזית הזו, רוצה לגנוב לנו את הילד, שמענו על כל גניבת הילדים הרכים במעברה, אצל אחינו התימנים אין בית שבו לא נגנב ילד, גם פה במעברה היו סיפורים על ילדים שנעלמו, ועכשיו באה זאתי, ובלי להתבייש רוצה לקחת לנו את הילד” נושף הוא את מילותיו מול מרסל, וזו נאנחת, גם היא שמעה על הסיפורים, אך זה כלל לא מה שהרופאה הציעה.
“תרגע, אף אחד לא גונב לך את הילד, סך הכול דובר בכך שרבקה תעזור לי לגדל את הילד, גם ככה קשה לי”. מנסה מרסל להרגיע.
“מאיפה חשבת שלאדון גנץ ולהילדה אשתו הלבנה יש ילד שחרחר. היהפוך כושי עורו? האשכנזים האלה יודעים לסדר להם ילדים על חשבוננו. הם מלאים בכסף, מדברים באידיש עם הרופאים שלהם, והופ לגנץ הלבנבן כמו גפילטעפיש ולהילדה הוורדרדה כמו מאטיאס מעושן, יוצא ילד כושי כמו קרמבו. אני לא מאמין לרופאים האלה, יגידו לך זה לא אימוץ, זה רק לרבקה, תחתמי פה ושם, ומחר את מוצאת עצמך בלי ילד” כל תסכולו על הקיפוח העדתי מוציא כעת בפני מרסל אשתו.
“טוב, טוב” מרגיעה אותו מרסל “גם אני לא התכוונתי למסור אף ילד לאימוץ, ובטח לא להפלה, היו לי רגעים קשים, אבל בעזרת השם נתגבר, וחלילה לך לכעוס על רבקה, אומללה זו.”
“אכן אומללה, ואומלל מסעוד שלה, אם כי שמעתי שקיבל עבודה ללוות משלחת לצרפת, בורח הוא מצרתו, עד לצרפת” משתף אותה במידע שכבר שמעה מפי רבקה.
“ולכן חשבתי שמסכנה זו נשארת פה לבדה, ואם רוצה לעזור, מה בכך? נגרשנה?” מוסיפה מרסל החשה שנפתח לבעלה עת רצון.
“טוב ויפה, רק שלא תעזי לדבר איתי על אימוץ” חותם בעלה את הסיפור.
למחרת רבקה הולכת למרסל, מבט אחד וכבר ידעה את התשובה.
אך לא אישה כמרסל, תמנע עצמה מלהשמיע פרטי הדברים. את כל קורותיה בליל אמש, חוזרת ומייפה מה שבעיניה יישמע פחות נעים לאוזנה של רבקה. ולא עוברים רגעים ארוכים יודעת רבקה כי לא מן מרסל תבוא תשועתה

יום גורר יום. מסעוד משלים את ההכנות למסע. רבקה מדחיקה ומדחיקה. אך הזמן אינו עומד מלכת, מסעוד כבר עבר על כל הדרכונים של כל העובדים, ותיאם את כל הסידורים הדרושים לשהייה של כמה שבועות בצרפת. לפתע יורד לרבקה האסימון, מחר הוא נוסע, הגיע רגע האמת. מסיימת את עיסוקה עם מר רובן מוקדם מהרגיל. פונה לשוק לקנות כמה דברים קטנים שינעימו למסעוד שלה את השהייה בצרפת, ויזכירו לו אותה בשעות הגעגוע הארוכות, קונה לו תיק רחצה מעור, ומציידת אותו במברשת גילוח, ובסבונים ריחניים, ובקבוק אפטרשייב של המותג ‘טבק’ שכה אוהבת.
ממהרת לביתה, רוצה להקביל את מסעוד שלה במלוא תפארתה. נכנסת מיד עם הגיעה לביתה ומתקלחת ומחליפה את שמלתה, מתבשמת בבושם שהוא אוהב, לא שוכחת לשים תקליט של ג’און פרנסואז’ מישל, ומזמזמת עם הזמר את הפזמון ‘קופבלו’. הבית נקי ומסודר ובפינה הרחוקה דולקים שתי פתילות של נרות בתוך צנצנת המלאה בחצייה במים ובחציה בשמן זית. מגיפה את הווילונות ומעמעמת את האור בבית ומאפילה אותו. אור הנרות מפיץ אור רך ונעים בבית. ממתינה היא לבואו. רק שלא ישתה היום, שלא יגיע שוב שיכור, המחשבה מדכאת אותה. וכי למה שישתה? יש לו את כל הסיבות בעולם שלא לשתות, סוף סוף יש לו עבודה, יש לו ייעוד. היא כל כך רוצה שהערב האחרון שלהם יהיה רומנטי, ויטעין את שניהם באהבה ובגעגוע עד שובם זה לזה.
עוד היא מחככת בדעתה, שומעת את הצעדים הקלילים של מסעוד שלה, מדלגים על מרצפות האבן בכניסה למשעול ביתה. מניחה לו לפתוח את הדלת, ידיה פרושות, מקבלות מחבקות ואוהבות.
מסעוד מחזיר לה חיבוק עמום, ונשמט מאחיזתה ונפנה לחדר הפנימי.
“מה יש לך רבקה, אני צריך לארוז את המזוודה, מה עשית כאן חושך” תוהה מסעוד. ורבקה מושכת בכתפה, הולכת מאחוריו, אוחזת בידו, מריחה אותו ונרגעת, הוא לא שתה.
“אל דאגה, כבר ארזתי את הכול, אני תכף אראה לך, בינתיים אני רוצה אותך. מסעוד” רבקה מעזה וממש מבקשת מה שתמיד התחבא בחדרי חדרים.
“אל אישך תשוקתך” ממלמל מסעוד.
“והוא ימשול בך” מסיימת רבקה.
היא מראה לו את הפריטים הקטנים שקנתה בשוק, את תיק הרחצה, שהניחה במזוודה, ואת הכותנות המעומלנות, את החליפות והמכנסיים שבחרה בהתאמה. את העניבות ששמה בכיס הפנימי והגרביים והלבנים. כל דבר במקומו ולשביעות רצונו. והוא מעיף מבט לארון מבקש אחר פרט שהיא לא חשבה עליו, והיא כבר מניחה את ידיה על כתפיו, ונושקת לו על שפתיו. והוא נענה לה.

למחרת צועדים שניהם לעבר תחנת ההסעה לנמל תעופה בן גוריון, הוא סוחב את המזוודה הכבדה שארזה לו רבקה, והיא צועדת לצדו, סוחבת את בטנה. את הכרס שעד כה מאנה להתעבר, והיום היא מרגישה שנזרע בה הזרע.
יש תחושות שאי אפשר להבין, היא מרגישה מלאת חיים, יוצרת חיים חדשים.
הפועלים מהמשלחת מתכנסים בתחנת האוטובוס, ומסעוד פותח פנקסו ומוודא שכולם הגיעו, ושוכח לרגע את רבקה.
מרגשת רבקה בתוך תוכה שהגיעה העת להניח למסעוד לפרוח, היא את שלה עשתה, והוא בדרכו, את שלו עשה.

נטלה את עצמה וצעדה לעבר השוק, לקנות כמה ירקות טריים למלא את מקררו של מר רובן. מעט מלפפונים, כמה עגבניות ובצל, כמה עלי פטרוזיליה. כוסברה הוא ממש שונא, אז נמנעה מהם, ולא שכחה גם צנוניות מהם הכין לעצמו כל בוקר סלט ירקות קצוץ. כעת כשהסל היה מלא, שמה פניה לעבר ביתו של מר רובן, הולכת ברגל את כל הדרך מהשוק עד לביתו בעיר העתיקה, אינה ממתנת לאוטובוס מספר 2. אוטובוס שהיה מגיע רק פעמיים ביום והיה עושה סיבוב ארוך סביב משק עזר וסובב את כל שיכון דרום, ועד שהיה מגיע סמוך לביתו של מר רובן, כל גופה היה רוטט מהטלטולים שעשה בדרך, לו היה לפחות עוצר במרחק קרוב לביתו של מעסיקה, אך לצערה התחנה במרחק רב מביתו, ואין סיבה לחכות זמן רב, ולהיטלטל בדרכים ולבזבז זמן יקר בדרכים. כמו רבות מחברותיה העדיפה לעשות את הדרך רגלית, הדרך שארכה לה ביום רגיל כעשרים דקות עתה נראתה לה שאין לה סוף, הרגליים כאבו, כל גופה נמשך כלפי מטה, וכעסה על עצמה שדווקא ביום כזה בחרה לקחת את נעלי העקב. אומנם נעלי עקב נמוכות אך עדיין עדיף היה לו הייתה פוסעת על שטוח, ואין כל ספסל לשבת לפוש או גדר נמוכה להניח עליה את עכוזה. כל הכובד הזה, מניין הוא בא? האם ככה חשות נשים בהריון?
השמש קופחת, פותחת את הכפתור העליון בחולצתה, מוחה זיעה ממצחה. מניחה את הסל למרגלותיה, ולעזרתה מגיע מר רובן, נוטל את הסל בקלילות ואומר לה, “בואי, חם בחוץ”.
הטיפול בביתו של אדון רובן היה שגרתי, ופעולות הניקיון ואחזקת הבית השכיחו ממנה לרגעים מספר שבדיוק בשעות אלה בעלה טס לצרפת, הדאגה לשלומו ולהגעתו בשלום, התחילה לכרסם בה רק בדרך חזרה הביתה, ושוב החלה מרגישה את שוקיה מתנפחים וחשה איך וורידיה משתרגים כזמורות של גפן שורקה. הנעליים שוב לוחצות והיא מסירה אותן ופוסעת יחפה על החול החם. הוא נסע והוא רחוק, והיא כאן לבדה. ובעצם חשבה שאינה כה בודדה, הזרע שזרע בה מתעצם והולך, אומנם עתה הוא רק פצפון. גרעין שיתפח ויגדל ועד לשובו של מסעוד כבר תהיה גדולה כל כך שלא יכירנה בעלה. הוא חייב להצליח שם, לארגן את המשלחת, ואל לה לשגות בתעתועי שווא ובדמיונות. שום טובה לא תצמח מדאגת יתר למסעוד שלה. הוא תמיד ידע להסתדר. היא חייבת לדאוג לעצמה.
החולשה שוב תוקפת אותה, והיא ממהרת לביתה ונופלת בשארית כוחותיה על המיטה בכניסה לדירה. ראשה סחרחר עליה ובחילה עזה עולה מתוכה. בדיוק כמו הריחות של בחילתה של מרסל חברתה בנסיעה לרבי שמעון. והיא מתאמצת לא להקיא. נושמת עמוק מהאוויר החם והעומד. ומייחלת למשב רוח מרענן. לתנודה קלה בכבסים התלויים על הגדר, לאוושה קלה בענפי העצים. וכשהמשב לבסוף מגיע, נושמת בכל פה את האוויר, שואבת וגומעת במלוא לחיים ונשימתה שבה אליה.

אותה שעה כבר נחת מטוס במרסיי, ומבטנו יצאו כחמשה עשר פועלים מהקריה למחקר גרעיני בדימונה, והחלו עוברים את ביקורת הגבולות והדרכונים. לכולם זו טיסה ראשונה בחייהם במטוס. לפני שנים או עשור, את הדרך ארצה ממדינות צפון אפריקה עשו באניות מעפילים, ומשם הובלו באישון לילה לירוחם ודימונה ולמעברת באר שבע, מעולם לא יצאו מתוך השכונה. שמחים שנפל בחלקם להיות מהעובדים בקמ”ג, להתקבל לעבודה בקריה הייתה משאת נפש של כל אחד בשיכון. כל חייהם הבוגרים הם בילו בין המעברה לקריה, וזו פעם ראשונה שיצאו מתוך המקומות הבטוחים והמוכרים כל כך. נרגשים עלו למטוס, בציפייה לבקר בארץ שעברו דרכה, ושהו בה כתחנת מעבר לעלייה ארצה.
גם הם היו עדים לשמועות על כאלה שלא עלו ונשארו תקועים במרוקו או נשרו בדרך והיגרו לצרפת. לרוב, המחשבה על אנשים אלה והחיים הטובים שיכלו לזכות להם לו נשארו בצרפת, לא העסיקה כלל את יומם. קשיי הפרנסה וההסתגלות לארץ החדשה גזלו את מרבית יומם ומחשבותיהם. עתה, בעומדם בבית הנתיבות המפואר, פערו עיניים כמבקשים לבלוע את כל מה שהחסירו בעולם ישן זה, שעמד וציפה להם.
אף מסעוד צועד ומביט בכל מה שהתחדש בעיר שאתה הכיר משכבר.
אך היה גם טרוד בדאגה שכל האחרים לא יפוצו לכל עבר ויישארו סמוך אליו בדבוקה אחת, יחד יעברו את ביקורת הדרכונים, יחד יחכו בטרמינל לקבל את כבודתם, יחד יפסעו לטרקלין המהודר לעבר תחנת ההיסעים, ויותירו לו לתור אחר הנהג שהיה אמור להסיעם למפעל, ולאכסניה בה ישוכנו כל ימי שהייתם בצרפת.
רק לאחר שהסדיר את כל צרכי הפמליה שלו אחד לאחת, התפנה מסעוד לעצמו לחדש את היכרותו עם העיר שאהב. לשווא קיווה מסעוד לפנות לו זמן לבקר בעיר, ובמיוחד חיכה כבר למצוא זמן לבקר במקום שעליו שמע, וחשב שזו הזדמנות פז לנצל את נסיעתו לצרפת ולבקר שם.
תחת זאת, מיד עם הגיעו למקום בו התאכסנו הוצף בטיפול בבעיות קטנות וגדולות, לזה המזרן היה קשה מדי ולזה היה קר מדי ולא הביא מספיק בגדים חמים. ובין לבין טיפל בבעיית המים החמים שאינם זורמים, ניצל את ידיעתו בצרפתית לסדר את כל הבעיות. כשהגיע למיטתו תשוש ועייף מכל התלאות של אותו היום
“מי כאן מסעוד, מי כאן מסעוד” שמע את הקול דופק על דלתות חדרו. קם והתעטף ויצא למסדרון.
“אתה הוא מסעוד שאחראי על הקבוצה” שמע את הקול מדבר אליו.
“אני הוא, ומה רצונך באמצע הלילה” שאלו בנחת, משתדל לכבוש את כעסו.
“אני לא מוכן לישון עם מי ששידכתם לי באותו חדר” אמר הקול וקבע.
“וכי למה אינכם יכולים לדור בכפיפה אחת” שאל מסעוד בנימה לגלגנית.
“כי הוא פתח לי נגריה בחדר, ואני לא מצליח לישון” המשיך הקול.
“נגריה?” תמה מסעוד.
“נ ג ר י ה ” הטעים הקול “הבחור נוחר בקול גדול” מסעוד לא העלה בדעתו, שיצטרך לטפל להיות גננת , ולטפל בזוטות כאלה. באחד העובדים שלא מוכן לישון בחדר אחד עם חברו. החדרים כבר חולקו, ואין לו מקום פנוי. בלית ברירה הזמין את הבחור לחדרו, סידור זמני, כך הבהיר לו. והלה היה אסיר תודה לו על כך.
בבוקר הפנימו חברי הקבוצה כי לא באו לבלות ולטייל, אלא פשוט לעבוד בסדנה, ללמוד על המכשירים ועל המכונות. מחליפים את ההשכמה בבוקר לצד האישה והילדים, בהשכמה לצד חבריהם לעבודה. את ההסעה לדימונה מחליפה ארוחת בוקר בחדר האוכל, ומשם נסיעה קצרה למפעל. רק כאשר אחרון העובדים עלה על ההסעה, נשם מסעוד לרווחה. היום הראשון עבר בהצלחה. עייף, שב לחדרו, התיר את עניבתו, חלץ את מנעליו, הניח ראשו על המיטה, התכנס לתנוחת עובר ונרדם.
בצהרי היום, התעורר וזיעה קרה התפשטה בגוו. הביט בשעונו, מאוחר מדי לרדת לעיר, לבקר באותו מקום שכה ציפה לו. ניחם את עצמו שהשהות בצרפת תימשך שבועות ואולי חודשים, ואל לו להקדים את המאוחר. נפנה לבדוק ולטפל בדברים שזנח ודחה.

במשרדים חיכה לו טלפון ממר בוקר ששמח לשמוע שהנחיתה הייתה רכה, העובדים החלו בהשתלמות, שמע פרטים על האכסניה ועל הסידורים, והבטיח למסור דרישת שלום למשפחות העובדים ולבסוף הבטיח לו גם לעדכן את רבקה כי מסעוד הגיע בשלום. מסעוד שמח על השיחה, ובמיוחד על היכולת להעביר מסר לאשתו, רגשות אשם ליוו אותו שזנחה למשך זמן כה ארוך, לפחות היא תקבל דרישת שלום טלפונית, מהירה.
בבית בשיכון, תורם טרם הגיע להתקנת קו טלפון, קווי הטלפון חולקו במשורה, רק רופאים או עובדים בכירים קודמו בתור לקבלת קו טלפון, ומסעוד אף על פי שהחשיב עצמו כאחד שזכאי לכך, הוא שבמרוקו כבר היה קו טלפון בחנותו ובביתו, לא היה בעל קשרים ופרוטקציה לקבל קו הטלפון המיוחל. ונאלץ להסתפק בקבלת מכתבים בדואר ובמקרים דחופים לחכות בתור במכולת של פנחס.
וכך כבר למחרת היום, רבקה הגיעה למכולת, ופנחס יוצא לקראתה ובפניו נהרה.
ועוד טרם שאלה לשמחה מה זו עושה, פתח ומסר לה כי הבוקר התקשר מר בוקר ומסר לה דרישת שלום ממסעוד והרגעה שהגיעו בשלום.
רבקה מקבלת את הבשורה ברגשות מעורבים, מחד גיסא שמחה שבעלה טרח והותיר מסר ודרישת שלום, לא היה לה ספק כמה חשובה היא לו, ומאידך גיסא קשה היה לה שלא קיבלה את הדרישה בקולו, הוא רק יומיים רחוק ממנה, והגעגוע אוכל אותה מבפנים. ובעיקר רצתה כל כך לבשר לו על מה שצומח בתוכה.
קשה לה לרבקה בלעדי מסעוד שלה, כבר מתגעגעת לשעות הבוקר בהן עמלה על ארוחות הצהרים עבור מסעוד, את חתיכות העוף בתוך כרפס השוחים ברוטב צהוב, ואת לחם הבית שאפתה במו ידיה והגישה חם חם. שעות הבוקר נראו לה ארוכים מנשוא, ובימים שלא עשתה עם מר רובן, התהלכה אנה ואנה, קפצה לשוק, עברה לבית של מארי אחותה, לבקר אותה, לשתות כוס תה מהבילה, לעזור לה עם הילדים.

אימא בישלה לנו דב
רים רגילים שילדים אוהבים, דג וצ’יפס, עוף ואורז, שניצל ופתיתים. אבל כשדודה רבקה באה בקר פתאום הגיעו טעמים וריחות שלא הכרנו, כל ניסיונות השכנוע של אימא לטעום מהקישואים ומהחצילים המבושלים, מהקציצות ברוטב עגבניות לא עלו יפה, גם לא המבטים המאיימים, ושיחות החינוך שבכך אנו מעליבים את דודה רבקה, לא היינו מסוגלים להכניס לפה את תבשיליה של דודה רבקה. רק אימא התענגה עד דמעות מתבשיליה המצוינים. ודודה רבקה שראתה כך, נעלבה והפסיקה להתערב לאימא במטבח. ולהכין משהו פשוט כשניצל וצ’יפס לא הייתה מסוגלת. ככה לא מאכילים ילדים. הגעגועים למסעוד שלה הלכו וגברו, ובכל זאת נמנעה רבקה לבקר את אחותה בשעות הערב עת בנימין זאב גיסה היה בבית, לא רצתה לראות את אחותה באושרה עם בעלה ויותר מכך לא רצתה לראות ברגעים שהיו בהם פחות אושר, אבל שעות הבוקר נראו לה עת רצון, ולרוות נחת מהאחיינים החמודים. ולשם ריצוי האחיינים החליטה שתחרוג ממנהגה ותעזור למרי לבשל מאכלים פשוטים של עוף ואורז.
אני זוכר את עצמי עולה במדרגות הביתה, כבר בקומה השנייה עולים באפי הריחות של תבשיליה של רבקה, שוב אני מעקם את האף, “מה היא לא מבינה שאנחנו לא סובלים קישואים וחצילים” אני רוטן, ואימא מגישה לנו עוף ואורז. ופוקדת תאכל. זה נראה כמו האוכל של אימא, אבל הטעם! הו הטעם! גן עדן מתפצח לי בפה, ומנחם באורז מושלם. את הפלא הזה הייתי חייב לחלוק עם אחיי ואחיותיי, ורבקה ישבה לה בינתיים באחד החדרים, קיפלה במיומנות הררי כביסה שהצטברו והתענגה מאושר ומנחת.
ברבות הימים אימא שמה לב שרבקה אחותה אינה משמינה מנחת בלבד, וממדי גופה הולכים ותופחים, ובפרט בטנה ושדיה. להעיר לה על כך נמנעה ממבוכה, בכל זאת הייתה זו אחותה הגדולה, אולי הגעגוע למסעוד גורם לה לפצות עצמה באכילת יתר, ואולי קרה הנס וסוף סוף נקלטה.
רבקה, התמידה בעבודתה עם מר רובן, נאחזה בעבודה זו, רואה עמל בכך, הטירה של מר רובן אט אט תפסה צורה של בית חם, פינה אחר פינה מקבלת חיות, צבעים של ירוק נזרעים פה ושם ומחליפים את הצהוב של נבילה ועיפוש. ימים אלה מלבד העבודה היוו עוגן בשיחות הקטנות שניהלה עם מר רובן.
מר רובן נשאב לשאלות חוזרות ונשנות על מטרת נסיעתו של מסעוד למרסיי, חשדו משכבר הימים שעלה בעקבות דבריי, לא נתן לו מנוח. הוא שאל ורחרח במקורות שלו, אך העלה חרס בידיו. אף אחד לא הבין מה יש לו לחקור בעניין מסגר ונגר פשוטים שעובדים בקמ”ג, רבים כאלה עובדים שם.
כשניסה לברר עם מקורביו בצרפת, על הנערים שנסעו ללמוד בישיבה באחד מהפרוורים של מרסיי, הסתבר לו שאכן קיימת שם ישיבה, והיא מקבלת תלמידים מהארץ. ובכל זאת חששו לא תם. בשל כך, החליט להניח לחקירה לעת עתה. אבל מששמע שגם בעלה של רבקה נוסע עם משלחת ל”השתלמות” כפי שקראה לכך העוזרת בית שלו, שבה ועלתה סקרנותו. והיצר לחקור את העניין, השתלט עליו לגמרי. שנים היה מר רובן במרכז העשייה, ניהל והניע חפצים ואנשים, נחשף לסודות, להחלטות. אולם, מאז יצא לפנסיה שקע בתוך הנשייה ונשכח מעין כל, התבצר בתוך טירתו אשר גם אותה חמס והעניק לעצמו. ככל שחלפו ימיו הלך והתבצר בזיכרונות, שנא את כל מה שצמח והתפתח סביבו, שנא את באי בית הכנסת של הקהילה החרדית שפרח ממול טירתו. שנא את העולים הבערים המזרחיים, שהיה מהאנשים שקלטו אותם, ולא יכול היה לסבול את השתלבותם בחברה, איך נטלו ממנו את ההגמוניה. כל עוד הוא היה ספון בטירתו, והם היו טרודים בחייהם הקטנים, בתפילותיהם, בקשייהם ובמלחמתם העיקשת להביא מעט פרנסה וכבוד לעצמם, כל עוד לא הביאו את העולם הישן מהשטאטעל המזרח אירופאי או מהמלאח המרוקאי, נהג בהם כילידים נבערים, אך עתה רגשו עליו תחושות קשות של אבדן השליטה, סודות שאינם גלויים בפניו כבעבר, ובפרט נחמץ ליבו שבעתיים כאשר שבבי מידע מגיעים אליו מאחד מילדי החרדים. כאשר פרט לפרט מתחוור לו כפסיפס המשלים תמונה שלמה בפאזל. כאשר בעלה של עוזרת הבית ששכר, ולו בשביל לגלות פרטים, אף הוא מצטרף למזימת הריגול, כל התמונה שנגלתה לעיניו הלהיטה את רוחו, ולא ייחס כל חשיבות למבוי הסתום אליו נקלע, כל אימת שניסה להעמיק בפרטים. אולי בימים עברו, כאשר היה נתון לעשייה, היה יכול היה להתעלם מרמזים, אבל כעת הרגיש כי רק הוא עלה על משהו גדול, הסיפור לא נתן לו כלל מנוחה.
רבקה כלל לא שיערה מהי מטרת השיחות הקטנות שניהל עמה מר רובן. הייתה עסוקה בזרע שטמן בה מסעוד שלה, וכל שיחה בה הוזכר שמו, העלה בה געגוע. שוב ושוב העלה מר רובן את שמותיהם של יעקב הנגר אחיה של רבקה, וחיים המסגר, ותמיהה גדולה הייתה בה, מה למר רובן ולשני פועלים אלה, נשכח כלל מליבה אותה שיחה שניהלו בעת שקיבל אותה לעבודה. גם אז עלה גיחוך בלחייה מהזקן השמנמן והקירח שלוקח ברצינות פטפוטים של ילד מהחיידר. ומשום שלא ייחסה כל חשיבות לסיפור זה. מחקה אותו מזיכרונה. נעם לה שמר רובן מנהל אתה דו שיח, מתעניין באופן מוזר בה ובמשפחתה ובסובבים אותה. לא העלתה בדעתה את הסיבה האמתית להתעניינות בה ובמשפחתה.
מה שראו שניהם כקשר תמים של מעסיק מזדקן הזקוק ליד מכוונת לטיפוח ביתו, ובבחורה שקשיי הפרנסה דחפו אותה לשמש עוזרת בית, נראה בעיני החברה מסביב כקשר לא בריא. גבות הורמו, לשונות רכילאיות החלו להלך היכן שלשונות אוהבות לדחוף את אפן. אנשים ראו את רבקה הולכת ופורחת, מטפחת בחדווה את מעונו של מר רובן. אותן לשונות רעות ראו גם את מר רובן יוצא לקראת עוזרת הבית שלו, עוזר לה לשאת את סלה, ראו אותם מסתודדים ומנהלים שיחות, אנשי העדה החרדית ששטמו את מר רובן על התנכלותו לאנשיהם, שזכרו לו תליית דגלי המדינה וצה”ל על ביתו ממול בית הכנסת שלהם, שראו בזה מעשה של להכעיס, ולא גאווה פשוטה על המדינה וסמליה, מעשה זה היה לצנינים בעינם, קפצו על המציאה לנגח בה את שנוא נפשם. בפרט שהצד הנוסף לרכילות המרושעת הייתה עוזרת בית ממוצא מרוקאי, ולא אחת מבני קהילתם.
שכנותיה לשיכון, לא ראו בעין יפה את הימצאותה בחברת גבר זר, דווקא כאשר מסעוד שלה נמצא בחוץ לארץ. מעט האמפטיה שהייתה להן כלפיה כאשר מסעוד הייתה מובטל ונוטה לדכדוך ולשכרה, התחלפה בקנאה שלא די בכך שמצא עבודה, אלא היה אחראי על משלחת ועוד לחוץ לארץ. זעפנותה ומרירותה על החיים האומללים שהיו מנת חלקה לא תרמו לה לקניית חברות אוהדות. והתנהגותה כעת כאילו היא מתנפלת על החיים, ובטנה התופחת, הביאו לשמועות כי רבקה הרה לזנונים ונכון יותר, כי הרתה למר רובן.
שמועות אלה הגיעו גם לידיעתה של אימא. אימא לא ידעה איך להתייחס למידע זה. האם להעיר לרבקה על כך, ליידע אותה על הרכילות המרושעת שהייתה מנת חלקה של אחותה? האם להתעלם? בינה לבין עצמה, אימא, לא האמינה כלל לרכילות. מכירה היא היטב את אחותה, יודעת כמה עז רצונה להרות, אך גם על אהבתה הגדולה למסעוד. אך חייבת היא להזהיר את אחותה, להביא לידיעתה מה מספרים עליה, ולדאוג שרבקה אחותה תשים קץ לרכילות.
בשבת אחרי הצוהריים, כמדי שבת פסעו אמי ופיבי לעבר ביתה של דודה רבקה, בדרך שיתפה אמי את גיסתה במחשבותיה
“פיבי, שמעת מה מדברים על רבקה”
“לא, מה יש לדבר על רבקה”
“שתדעי לך שאיני מאמינה לזה כלל, אבל מרננים עליה שהרתה לאדון רובן”
“אוי, איזה אנשים רעים, מצאו להם על מי לדבר”
“נכון, זו רכילות מרושעת, אבל מה יקה אם תגיע איכשהו לידיעת מסעוד”
“ואיך לדעתך זה יגיע עד למרסיי?”
“זו לא השאלה, העניין הוא אם אנחנו צריכות ליידע את רבקה, היא בטח תדע לשים לריכולים קץ”
“אני עוד לא נרגעתי מהחוצפה, אנשים מדברים וזה יכול להיות ענין של חיים ומוות” פיבי עדיין המומה ממה ששמעה.
“אני צריכה אותך שתעזרי לי , שנחפש דרך להאיר את עיניה של רבקה”
“אני בכלל לא מסוגלת להעלות דבר כזה על שפתיי בפניה”
“את פשוט תהיי שם לצדי, ואני מקווה שנמצא את הרגע הנכון לספר לה” אימא סגרה את השיחה ומוודאה שאף לא אחד מילדיה מקשיב לה.
וכך יצא ששתיהן ישבו על המיטה המוצעת בקיטונה הדל של רבקה. לגמו מן התה החם שהגישה להן ושתקו, לא אמרו דבר. כל עוד הייתי צמוד אליהן, ומצותת לשיחתן, התלחשו בינן לבין עצמן, כשדודה רבקה הציעה לי סוכרייה מהצנצנת במדף, שמחתי על כך ופניתי לחצר לשחק עם הדודנים שלי.
“מה יש לכן” שואלת רבקה “אתן נראות כאילו בלעתן את הלשון” היא מנסה לדברר אותן “אולי תטעמו מן העוגיות שהכנתי”
למרות הכבדות שנפלה עליה, לא חרגה ממנהגה לכבד ולהציע עוגיות ומגדנות ממעשי ידיה, לשדל כל אחת בכוס תה מהביל.
“ואת רבקה, איך עובר עלייך השבוע, בטח קשה לך לבד” מנסה אמי להמעיט מהמתח, להסיט את השיחה לאפיק אחר.
“ומה בכך, מארי א’חתי” עוברת רבקה למרוקאית “התרגלתי”.
“לא קשה לך במצבך, לעבוד כל כך קשה אצל האשכנטוזי הזקן הזה” מנסה פיבי לגשש, ומרגישה איך רגלה של אמי, חובטת בה בכף רגלה, מנסה לרמוז לה להיזהר.
“מה את מתכוונת במצבי” מזדעפת רבקה “ואל תזלזלי באדון רובן, יש אשכנזים נחמדים, מארי יכולה להעיד” יורה רבקה ומשלחת חץ כפול לגיסתה ולאחותה הנשואה אף היא לאשכנזי.
“אף אחד לא התכוון לדבר עליו רעות” מצטדקת פיבי “פשוט ראיתי כי בימים האחרונים, את מרגישה פחות טוב, וחשבתי אולי את צריכה קצת מנוחה”.
“כולם אומרים שהריון זו לא מחלה, אני חושבת שאני בהריון” ממתיקה רבקה את הסוד, ופניה נראות נבוכות אך מאושרות.
אמי וגיסתה פיבי עושות עצמן כאילו הסוד נגלה לאוזנן זה עתה, לובשות לפניהן מסכה של ריגוש. ופיבי מגדילה ומצחקקת בריגוש מעושה “מזל טוב, רבקה”.
“לאט לאט” משיבה רבקה, “אני רק חושבת כך, יש לי תחושות”
“דווקא בגלל זה את צריכה לשמור על עצמך, ולהפסיק להתרועע עם הזקן הזה” אמי מרגישה שהיא חייבת.
“להתרועע? תכף תגידי שאני עושה אתו משהו, תגידי נפלת על הראש? אין לך מה להגיד? לא מספיק לך ארבעת הילדים שלך, את מקנאה גם במה שצומח בתוכי” גביני גבותיה של רבקה מזדקרים כלפי מצחה. זרועותיה מונפות מעלה מרשרשות בשלל צמידי הזהב שלה, שומטת מן ידיה את קומקום התה שהתכוונה למזוג ממנו לאורחותיה. רעש התנפצות על רצפת המבואה, צווחה חזקה שאין לדעת מאיזה מקום עמוק מגרונה של רבקה בוקע ומתמזג עם הכאב מכוויה קלה מהתה הרותח שנשפך על רגלה. ושקט.
שקט מתוח. שקט רועש כל כך מבלי שתאמר כל מילה. שקט רע.
פיבי משתטחת ארצה במטרה לנקות, ורבקה גוערת בה. היא לא תתערב לה לרבקה בביתה. רבקה מתיישבת מובסת על המיטה. עייפה, כועסת וחבולה.
“מה אומרים עלי?” שואלת לבסוף “ספרו לי הכול, אל תייפו”.
מרים, מנסה אבל כואב לה מאוד על אחותה הגדולה, ואיך לומר מלים שאין הפה יכול להוציאן. לו הייתה יכולה לקבור עצמה, לתפור על עצמה תכריכים ולכסות את גופה ברגבי עפר תחוחים.
“זה בדיוק מה שאומרים האנשים” מתנדבת פיבי לתקוע את המסמר האחרון בשקט וזיק של רשעות ניצת בקצה שפתה.
אמי מסתכלת עליה ועל רבקה חליפות, אומדת את הנזק, את צעדי הנסיגה, לא מצליחה ליצור קשר עין עם רבקה. אבל קולטת גם קולטת את החצי חיוך המקומט על שפתיה של גיסתה, ומחשבת במה לטפל קודם באחותה המתמוטטת לנגד עיניה או במרשעת שניצלה את חולשתה של אחותה, ולחשוב עוד שרבקה אחותה לפני רגע אמרה שהיא, אחותה הקטנה מקנאה בה.
“מי זה האנשים האלה שאומרים” מוציאה לבסוף רבקה את המילים לאט מפיה, כשהיא מושכת את המילה אנשים בתיעוב.
“סתם אנשים” מרים יורה בלי לחשוב “אנשים רעים ונשים רכלניות”
“מה אמרו” שואלת בוכה ממוטטת, חיוורון פניה מתמזג עם הקיר המסויד בלבן, ודמותה מתעמעמת ונעלמת בתוככי עצמה, קווי המתאר שלה נמרחים במיטה שקרסה לתוכה. וכבר אי אפשר להבחין מה הוא יד או רגל ומהי שמיכה או כרית, הכול הופך להיות בליל של שאריות בדים שאמורים להחזיק גוף ממורט והרוס.
“אל תתייחסי, אנשים אוהבים לדבר” מרים מנסה להציל מעט.
“אנשים רואים אותך עובדת אצל מר רובן, אנשים לא אוהבים את הזקן האשכנזי הזה, מחפשים סיפור” ממשיכה פיבי, משתדלת לא להרים עיניה לעבר מרים, ואולי הזיק המרושע לא היה אלא פרי דמיונה של אימא, וידה של פיבי מושטת בחמלה לתמוך בגיסתה.
רבקה מוחה דמעה, ומורחת את האיפור על פניה שחיוורונם מוכתם כעת בשאריות איפור כחלחל.
“אי אפשר כבר לעבוד כמו כל בן אדם? מה יש להם לאנשים?” מתייפחת רבקה.
“את תמשיכי לעבוד כרגיל, רק אל תתני לאנשים סיבות לרכל עלייך” מעודדת אותה פיבי.
“לעודד? מה? מה יש להם לאנשים? אנשים רציניים? אני ואדון רובן? למה מי מת שאני אחליף את מסעוד שלי עם החטייאר הזה?
“אני בטוחה שתדעי איך לסתום לאנשים את הפה”
“שתדעי” מוספיה מרים “היה לנו קשה לספר לך, אבל החשש הגדול שלנו היה שהדיבורים יתגלגלו לאוזניו של מסעוד, ועדיף שתדעי , מה אנשים מדברים מאחורי גבך”
“תודה אחותי, אני כבר אדע מה לעשות” רבקה אומרת. השפתיים אומרות אך המוח אינו מוצא תרופה.

כשהרגיש מסעוד שהעובדים הסתדרו כל אחד במקומו, ופחות הצטרכו להיעזר בשירותיו, התפנה לבסוף לביקור שכה ציפה לו. פשפש בין ניירותיו ומצא את הכתובת של ד”ר פטריק לוי. כבר בארץ כשהתבשר כי עומד להצטרף למשלחת לצרפת נזכר בד”ר פטריק ידידו משכבר הימים, אשר פקד את מרפאתו עוד במרוקו.
למעלה מעשור שנים עברו מאז, הוא עלה לארץ ואיבד את עסקיו, כבודו ויוקרתו. ואילו ידידו היגר לצרפת, וככל הנראה הצליח בעסקיו.
מסעוד היה שבע מהדיבורים עם חבריו למשחקי הקלפים והטבעת היגון במאחייה, שבע היה מקנאתם באלה מהם שביכרו להגר לצרפת וששפר עליהם גורלם, ידע בסתר ליבו שעתה אף הם מרכלים עליו, על מזלו למצוא את העבודה הזו, ומקנאים הם בו במציאת חן בעיני מי שהחליט לשלוח אותו כאחראי לוגיסטי, למשלחת זו, והעדפתו על אחד מהמקורבים האשכנזים. וחשב שלעצמו שהוא לא טוב מהם, שהרי גם בו נפער פתח קטן של קנאה בחברו הטוב ד”ר פטריק אשר משגשג היטב במרפאה שפתח במרסיי.
הוא לא סמך על הרופאים בישראל, לא היה נעים לו להציג את בעייתו בפני רופא המשפחה במרפאה השכונתית, להתערטל ולשפוך את נפשו בפני מי שאינו דובר את שפתו, לתאר את מכאוביו בפני מי שחש עליונות עליו. הוא חש כי הרופאים האשכנזים מזלזלים בו ונותנים לו הרגשה כאילו הוא פרימיטיבי.
אף על פי כן, מסעוד לא נכנס לעימותים, גאוותו מנעה ממנו זאת, בפרט שהעניין שאותו רצה לבדוק לא היה נעים לו כלל להשמיע, בפני כל רופא. בפני הרופא שבעיניו היה נראה כמזלזל בו ובפני אפילו ברופא מעדתו, לו מצא אחד כזה. זה זמן רב שהוא חושד כי החסך שלו ושל רבקה בהולדת צאצא נעוצה בבעיית פוריות שלו, ולאו דווקא בעקרותה של זוגתו. בירור קצר העלה את כתובת מרפאתו של ד”ר פטריק.
מסעוד התהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה כלפי מטה, סוקר את שלטי העסקים הפזורים בשדרה שם פעמיו אל מרפאתו של ד”ר פטריק, כל הדרך חכך בדעתו כיצד לפתוח ולהציג בעייתו. מריץ בדמיון קטעי שיחה ואפשרויות שונות להתפתחותה. שום דבר מתרחישיו לא קרה בפועל.
ד”ר פטריק שמח לפגוש את ידידו משכבר הימים, חלוקו הלבן עטף את חלקו העליון של גופו, משקפיו שמוטים על קצה אפו, מסגרת זהב עדינה מעטרת את משקפיו, שיערו המתולתל שזור גווני אפור, ומצחו נזרע ונסדק שורות שורות כשדה חרוש. מסעוד הביט בפנים שהזמן רק הטיב עימהן, ותהה כיצד הוא עצמו נראה בפני חברו, איך שיני הזמן שינו את מראהו. במחווה בלתי רצונית החליק על שיערותיו המשוכות לאחור, ומבליטות שני צדעיים שזופים, ותחתם זוג עיניים שחורות ששקיות העפעפיים הנפולות כמעט סגרו עליהן, ושב והחליק בידו על חליפתו ויישר את העניבה שחנקה את צווארו, שנדמה היה כי חונקת את זיפי הזקן שצימחו. עניבה זו, הייתה פריט הלבוש שהבדיל אותו משאר חבריו, כשהחום של העיר הדרומית העיק, כשכולם צפו באנשי הממסד והפקידים מתהלכים במכנסי חאקי ובחולצות אתא קצרות שרוולים, והבינו שמה שטוב לאשכנזים בוודאי מתאים גם לפועלים פשוטים, באותה עת המשיך מסעוד לדבוק בחניקת העניבה. ונלחם מדי יום בזיפי הזקן הממרטים את גרונו וגרוגרתו. אך מעולם לא נכנע לנוהג הבזוי שנהגו הצברים בהתהלכם בחולצות צווארון פתוח, או גרוע מכך בחולצות פתוחות עד הכפתור השני ומגלות טפח מחזה שעיר שעורר בו פלצות.
מסעוד חייך קלות, הוקל לו שחברו לא נכנע לאופנות החדשות, ואף הוא היה כמותו ענוב בעניבה, אך בניגוד לחברו העניבה לא חנקה אותו אלא האדירה את ראשו הזקוף.
הרופא השיב לו חיוך בפנים מאירות, והמטיר עליו שאלות רבות על החיים בארץ, על התאקלמותו, על מעשיו במרסיי, והוסיף לשאול ולדרוש בשלום משפחתו הענפה שעלתה לארץ. ומסעוד ענה בנחת ובסבלנות על כל שאלותיו. מתוך נימוס שאל הד”ר
“ומה שלום האישה והילדים?”,
ומסעוד נחמץ וניצל שעת כושר לשטוח את בעייתו
“לצערי איננו מצליחים להביא ילדים, ולכן באתי אליך” אמר בשקט, ומותיר את ד”ר פטריק פעור פה.
“בוא, שב” הרגיע הרופא את ידידו, והצביע על הכסא, הניח את זרועו על כתפו של ידידו והוליכו לעבר המושב, ובעצמו התיישב על כסאו מעבר למכתבה העשויה עץ מהגוני כבד. אם הוא בא בתור מטופל, צריך לייצר חייץ.
“לכל בעייה יש פתרון, בוא נבדוק מה אפשר לעשות” מתעשת ד”ר פטריק, ומעלה ניצוץ של תקווה בעיני מסעוד.
“ספר לי על הבדיקות שעשית, מה היו התוצאות” המשיך הד”ר, ומסעוד משיב
“לא עשיתי כלל בדיקות. ניסיתי ללכת לדבר עם הרופאים בארץ, אבל לא סומך עליהם. כשעליתי לארץ אבדה לי הפרנסה, והעושר, אך מעולם לא וויתרתי על הכבוד. לעולם לא הייתי משפיל עצמי לשטוח את מועקתי בפני זרים. אדם יכול לצבור הון ונכסים רבים אך באין יורש שימשיך אותו, למי אני טורח כל כך, ומה נותר לי אם לא הכבוד? והמעט הזה, הטבעי בים של מאחייה, סוף סוף זכיתי למשרה שהולמת את כישוריי, זה שבועות שלא באה הטיפה המרה לפי”
פטריק מבין לליבו של ידידו ולא מעמיק בשאלות בנושא, עורך בדיקות מקיפות, ממלא טפסים ושואל שאלות, הפציינט שלו מתמסר בצורה מעוררת השתאות.
פטריק מכיר בחברו שכל כולו נתון לשינוי המתחולל בו. ולאחר שהוא מסיים, מסביר הוא לו בצרפתית מתובלת במרוקאית את מצבו, ושולח אותו לערוך עוד אי אלו בדיקות שישקפו את מצבו הרפואי של הפציינט.

שוב מסעוד מהלך ברשות הרבים, מביט בשלטי הרחובות, מחפש את הרחוב ששמו רשום על גבי הפתק שרשם לו ד”ר פטריק, שדרת פראדו המדהימה קוסמת לו ושובה את עינו. אנשים רבים חוצים ומטיילים בשדרה, כל אחד עסוק בעניינו. והוא לא מצליח לעצור אף לא אחד מהאנשים ולבקש הכוונה לרחוב הרשום על גבי הפתק. תועה ומטייל בין הרחובות, הכנסיות והמוזיאונים, המראות בשדרה שובים את עינו, ולרגעים אחדים שוב הוא איש העולם הגדול, לא עוד מסעוד המכור למאחייה, המובטל שמחפש עבודות מזדמנות, הנה הוא מטייל בעיר הקסומה כשאר התיירים.
הזוג שלפניו מצחקק, הוא בחליפת פשתן לבנה, ומגבעת קש והיא נתלית משתפכת על זרועו, תסרוקתה עשויה מגדלים פורחים באוויר, עיניה מצועפות וחיוך של אושר נסוך על זרועותיה וירכיה המלאות, וכולה אומרת הנה אני נושאת ברחמי את התינוק שעשיתי באהבה עם גבר חלומותיי, שצמוד אליי. עייפות ולאות מהסתובבות בין הכנסיות והמוזיאונים גורמים לה לסחוב את בן זוגה לספסל, לנוח ולפוש מעט מהעומס הבלתי נסבל על קרסוליה, ועל כפות רגליה הנתונות בנעלי עקב, ובשקט היא פולטת קללה, וכועסת על שבחרה לנעול הבוקר נעלי עקב ולא נעלים נוחות אשר היו מתאימים לאישה בשלבי הריונה הראשונים, ומסעוד מיטיב את המבט בה, וחשש מתגנב לראשו, שמא זה רק מוחו הקודח רואה בכל אישה בשלה, את רבקה שלו שלא מצליחה להרות? הוא שלח מבט נוסף לעבר הזוג, ומיד הפנה מבטו מהם, מדוע זה כל כך חשוב לו?
לפתע עיניו צדות את שמעון בנה של גיסתו פיבי, משוטט לו בשדרה. מה הוא עושה כאן? האם עינו מטעה אותו? הוא מעמיק את מבטו, ואכן זה הנער? אך מה לעזאזל הוא עושה כאן?
שמעון, לא היה מאלה האומרים הרבה ועושים מעט, וכשהחליט כי לא הוא לא יישאר בישיבה, צירף מחשבה למעשה, נטל רגליו ארז בצרור מעט מחפציו, מצא פרצה בגדר הישיבה, השתחל ונמלט מהמקום המאוס עליו.
שעה ארוכה עשה דרכו בין העצים והשדות במקביל לכביש, משתדל להתרחק ככל האפשר ממבטים של הנהגים המעטים בדרך המקשרת בין העיירה לעיר מרסיי, ולאחר שעשה כברת דרך והתעייף, השתרע במלוא גופו על העשב הרך, ושקע בתנומה קלה. טפטוף טורדני של גשם קליל, העיר אותו מתנומתו, ובלית ברירה אץ לעבר הכביש ניסה לתפוס טרמפ, לרוע מזלו לא נמצא אף כלי רכב, וכבר החל לצעוד חזרה לעבר הישיבה. רטוב רעב ועייף כשל בדרך חזרה, ומרחוק שמע טרטור משאית, אימץ את עיניו והושיט את אגודלו למעלה כמו שראה בסרטים בקולנוע מרכז.
המנוע של המשאית השתנק וקרקר ופלט קולות של חרחור, ניסים לא קורים כל יום, אבל כנראה זה היום של שמעון, לא זו בלבד שהמשאית עצרה, אלא שנהגה הסכים להעלות את הנער הרטוב לקבינה של רכבו והמשיך לנסוע לעיר מרסיי ללא שאלות, כשהתיישב שמעון במושב, והתחיל להתייבש, שמע את הנהג מלהג עמו בצרפתית, והוא לא ענה, ורק העווה בפניו והחווה בידו כלפי המשך הדרך, הנהג השתומם אך מורגל היה בנוסעים מוזרים שאסף בדרכו ולא שאל שאלות נוספות, כך מצא עצמו שמעון לאחר נסיעה ארוכה במבואותיה של העיר, הודה למסיעו בנפנוף ראש וקפץ בדילוג מהיר מהמשאית.
לבדו בעיר הזרה שוטט לכאן ולכאן, מעט מילים בצרפתית והמון תנועות ידיים הוליכו אותו מרחובותיה העניים של מרסיי לעבר הנמל על דייגיו, פוער עיניים תאבות בשווקים לפירות ולירקות המדיפים ריח של עסיסיות, ומרגיש כי שום דבר מאכל לא הגיע לפי מאז אתמול, המגדנות המוצגים בחזיתות החנויות מוציאות אותו מדעתו, ובטנו מקרקשת מרוב רעב. לא מעז להושיט יד ולגעת ורגליו ממשיכות להוליך אותו מהמעגן ועד לשדרה המפוארת נע ונד ללא תכלית. כל כך היה רעב. וכשם שהרעב הדביק את בטנו לגוו, כך הדביק את גאוותו לרצפת האבנים המשתלבות העתיקה, וללא כל תכנית, להיכן ילך ואיפה יניח הלילה את ראשו, התחרט שברח מהפנימייה ולא ידע את נפשו מדוע נקט צעד נמהר זה, לפחות היה משכנע את מאיר או אחד מהתאומים להצטרף אליו.
“שמעון?” שמע קול מוכר פונה אליו. חשש כי ראשו כבר מסתחרר והזיות משתלטות עליו, אך כששמע שוב את הקול קורא והפעם בחוזקה יותר ובבהירות “שמעון?” פנה והשתומם לראות את בעלה של דודה רבקה. נפלאות דרכי האל, פעמים שהמלאך הגואל מופיע בדמותו של הדוד השיכור שלו. אלוהים באמת צוחק ממנו.
“דוד מסעוד” ענה כי שום מוצא אחר לא נראה לו טוב יותר.
“מה אתה עושה פה”
“ומה אתה עושה פה” לא אכפת לו שנשמע חצוף, המנה הגדולה בין כך ובין כך מחכה לו.
“אני הצטרפתי למשלחת של עובדי קמ”ג, שבאו להשתלם בצרפת” מסעוד מוחל על כבודו, ובעיקר מנסה להסתיר את מבוכתו, את סודו. שחוץ ממנו אף אחד לא היה מעלה בדעתו, ששאלה תמימה כעין זו, למעשיו בצרפת, תביא את המשיב לנדוד עד כדי תהייה על סודו, וחיפוש פתרונות לבעיית עקרותו. וכשנרגע מהשאלה ומהמפגש הלא צפוי, הרגיש תחושה חזקה של נער במצוקה, בן משפחתו. כל כך הזכיר לו את חוסר האונים של רבקה שלו מחד גיסא ומאידך גיסא את החוצפה.
“אני ברחתי מהישיבה” ענה שמעון מהוסס, ולמראה התקמטות מצחו של הדוד, המשיך לתאר את קורותיו ביומיים האחרונים. מדגיש “אני לא חוזר לחור הזה” ומנסה לרכך במעט את מעשהו ובאותה נשימה משתדל להישען על הדוד מסעוד שיחלצו מהמצב המסובך אליו נקלע.
מסעוד מקשיב, בניחותא אומד את המצב. ברור לו כי אי אפשר להשאיר את הילד ברחוב, אך גם לא רוצה להתערב בבעיה שאינה קשורה בו, במעט הזמן שמצליח לגרד ולהתפנות מכל המטלות עם הקבוצה שלו, ביום היחיד שאינו צריך לארגן ולתרגם ולתווך, קיווה שיצליח מעט מהדברים שטורדים את מנוחתו, ועכשיו נוסף גם זה על ראשו. אף על פי שהבין היטב את הפער המנטלי בין הנער שגדל על התרבות של עולי מרוקו לבין האופי של הישיבה שכל מנהגיה ורבניה אשכנזיים, החליט להעמיד פנים שהוא לא כל כך משוכנע שהשהייה בפנימייה תהיה גרועה כל כך.
“אתה חייב לחזור לשם, אסור לך לברוח” פתח בנימה הסמכותית ביותר שיכול לשוות לקולו. “בטח כל הישיבה מחפשת אחריך, קודם נחזור ונרגיע את האנשים, אחר כך, אם עדיין לא ימצא חן בעיניך המקום, נטכס עצה איך לפתור את הבעיה”
“אני לא חוזר לשם” חזר שמעון כמו תוכי על דבריו אך קולו הלך ונחלש, ואת המילים האחרונות פשוט לחש, אם בשל ההתנגדות שלו שהלכה ונחלשה, ואם בשל הרעב שהציק לו.
“אבל דבר ראשון, נדאג למלא את הבטן הזו במשהו לאכול” חייך מסעוד תוך שהוא מצביע ומחווה בידו על כרסו של שמעון. והלה אורו עיניו, ופתח זוג עיניים שחורות וגדולות כמו שני זיתים על מצע של פרוסת גבינה לבנה. וחיוך שחשף שיניים לבנות והבל פה שהדיף ריח רע מעיפוש של שעות שלא בא דבר מאכל לפיו.
שני הגברים התלושים ממקומם ומביתם צעדו בצוותא לאחד מבתי הקפה, כל אחד מהם שקוע במחשבותיו.
באותן שעות כבר הייתה הישיבה כמרקחה, דבר העלמותו של שמעון הייתה לשם דבר. כל אחד מאיתנו הנותרים נחקר שתי וערב, בדבר כוונותיו של שמעון, ראשי הישיבה והמדריכים ניסו להוציא מאתנו רמז כלשהו, ואנו גילינו להם את המעט שידענו, את דבריו מאמש של שמעון שהוא לא נשאר בחור הזה.
כל חדר, כל מבואה, כל ארון וכל פינה נסרקו בקפדנות, גם השומר בכניסה נשאל והשיב את הפונים ריקם, אף לא אחד לא הביט, לא ראה ולא שמע משמעון.
ישיבת ההנהלה שהתכנסה דנה בכובד ראש אם יש לערב את המשטרה ואם צריך ליידע את הורי הילד, בין כך וכך התארגנו בישיבה חבורות חבורות לסריקה באזור וביער הסמוך אחר סימנים להעלמות המפתיעה, וחבורה אחת הקיפה אותנו ושבע עיניים שמו עלינו לבל נסטה ימינה ושמאלה, ולבל נהין לחזור ולשנות אחר מעשו של שמעון חברנו, ואנו היינו אובדי עצות כמותם.
לאחר שבא דבר מאפה ומעט משקה שלפיו, חזר שמעון והודיע לדודו, כי בשום פנים ואופן לא יסכים לחזור לפנימייה, והדוד שכה רצה להיות אבא לילד אחד לפחות, שיטיל עליו מרותו ויחנכו בדרכו, נותר אובד עצות לנוכח מריו וקשיות עורפו של אחיינו.
אין זאת, כי מן השמיים מטילים עלי נסיון, היצליח ה’ דרכי אשר אני הולך בה. האהיה ראוי להיות הורה, בין רגע טמן את הפתק עם שם הרחוב לתוך כיס מכנסיו, ונטל את הנער בידו ומשכו בעדינות אל רציף האוטובוס, בלי אומר ובלי דברים מיותרים, העלה את שמעון על האוטובוס הראשון, ועיניו ששילחו מבט מזרה אימה בנער, שיתקו את הלה, ושמעון התמסר מבועת לדודו, שיוליכו חזרה למקום ממנו ברח. את הדרך הארוכה חזרה, עשו שניהם בדממה מוחלטת, זה שקוע במריו, וכבר מתכנן את הבריחה הגדולה, וזה שקוע בשרעפיו, מנסה מדי פעם לפתוח בדבר מה, ונמלך בדעתו וממשיך לשתוק.
כיוון שהגיעו לפאתי העיירה, נתקף שמעון חרדה, ורעד לא רצוני צמרר את גופו, כל ניסיונותיו של מסעוד להרגיעו, להשקותו במעט מים, ולפייסו עלו בתוהו, הילד היה מבועת כליל.
ושוב התלבט הדוד המבוגר אם נכון הדבר להחזירו למקום ממנו נמלט, ואמר לעצמו, אשתהה בפנימייה שעה שעתיים, אעמוד על טיבם של מחנכי הנערים והרבנים, ואחר אטכס עצה כיצד להמשיך. אך ירד מהאוטובוס, ומשלחת מלאכי רעים, התנפלה על שמעון, ועל המבוגר הצמוד אליו.
“איפה היית” “מה ברחת” “איך אתה מעז, חסר אחריות” “מי אתה? איך לקחת אותו בלי להודיע לנו” וכהנה צעקות טענות, שיותר מהכעס העידו על המצוקה שבה היו שרויים רבני הישיבה ומדריכי הפנימייה, למסעוד הספיקה מילה אחת שנאמרה באיטיות מרובה אך בתקיפות “ש ק ט”, מילה אחת שגרמה לקהל שהתעלק על השניים להתרחק מעט, לשמור מרחק מהאיש המבוגר. אבל רק לרגע קט, כי מייד אז התעשת המשגיח המקריח והשמנמן, נטל את שמעון המבוהל בידו, והוביל אותו למשרדו כאשר מסעוד משתרך אחריהם. המדריכים והרבנים פינו את הדרך, ובתווך עברו השלושה. המשרד היה צנוע, וקירותיו היו מכוסים בארוניות מלאים בספרים מהמסד ועד הטפחות, הצבעים הקודרים האפירו את רוחו של מסעוד, וגרמו לו להזדהות עם אחיינו, הוא סקר בעיניו את המקום וניסה למצוא מעט צבע בזקנקן האדמוני שליהג וליהג ללא הפסקה, על אחריות, על עוצמות של לימוד תורה, על שינון ועל צניעות. ואם לא היה מסעוד מפסיקו עוד היה עומד ודורש עד היום.
עמד והזדעק “די, מה לך נטפל לילד. הנח לו” וכשראה שדבריו נופלים על אוזניים קשובות המשיך “ריבונו של עולם, כלום נתת את דעתך מה מתחולל בנפשו של הנער? כלום עמדת ושאלת את עצמך, מדוע יסתכן נער, ויסתובב בדרכים ובמקומות שכף רגלו מעולם לא דרכה בהם, שיישרך דרכו בשווקים וביערות, בנמל של מרסיי ובמחמדיה בלי שפה, בלי מזון ובלי שתיה? וכי ברירה הייתה בידו? האם העלית בדעתך מה מוביל נער שזה עתה הגיע לישיבה לצרפת, לברוח ולהיעלם?”
נסתכל בו אותו משגיח, והשגיח שדברים של טעם יש בהם, ואף שלא היו ערבים לאוזניו, הסכית לשמוע, והתחיל שואל את הנער לקורותיו, ושמעון נתכנס בתוך עצמו, אינו מורגל בדיבורים, ומבולבל מאוד בשינוי כלפיו, ביחס השונה שהפגין דודו משעה שנפגש עם המשגיח. ראה כך המשגיח שהנער מבוהל ואינו משיב כהלכה, פנה לדודו וביקש לדעת כיצד והיכן נפגשו. הביט מסעוד בפני אחיינו והשיב למשגיח
“אף אני השתוממתי בראותי את אחייני משוטט לו בשדרה במרסיי”
מסעוד השגיח שפני המשגיח מתרככים לשמע המידע שהזר מולו הוא דודו של שמעון. “כלל לא ידעתי כי הוא בצרפת, והתפלאתי לראותו מסתובב עייף ורעב, אספתי אותו והבאתי אותו חזרה לכאן, ומעט ממה שעבר עליו סיפר לי, ויותר ממה שהוא סיפר לי אני רוצה לשמוע ממכם”.
הודה לו המשגיח על עזרתו והחזרת הנער לישיבה, וסיפר כמה דאגה וכמה חיפושים נעשו אחריו בשעות בהן נעדר, והמשיך לספר כי התלבטו אם להודיע להוריו, עתה כאשר נמצאה האבדה פטורים הם מכך. נזדעף מסעוד והשיב “ומה על הנער? הרי לא פתרתם במאומה את הסיבה בגללה שם נפשו בכפו ונתגלגל לאן שנתגלגל.”
“אדרבה, בשל כך אנו רוצים לשמוע את הנער, נקרא לנער ונשאל את פיו” חזר המשגיח בפארפזה על דברי לבן על רבקה אחותו.
פעמים שהרוח הנושבת ומכה בתריסים, הלמות זרזיפי הגשם שהחל ניתך, מסיטים את תשומת הלב מההתעמקות בנבכי נפשו של הילד. ככל שהגשם התחזק, נפנה מבטם של המבוגרים משמעון, והלה הרגיש בנוח לפרוק את מועקתו.
“מיד כשהגענו לכאן, הכול היה שחור ומדכא. אני התרגלתי לאור שמש, לחום לחיבוק ולאהבה. ופתאום הכול בפקודות, בציווים מה אסור מה מותר, מתי לשבת מתי לאכול, מתי לישון” פתח שמעון את פיו, מנסה לאמוד איזה רושם עושים דבריו על השניים. המשגיח נאנח ופולט באידיש “נו שויין” , וזקנקנו הג’ינג’י ומבטאו הארכאי מזכיר לו באחת ממה כל כך נרתע, הן למשגיח יש אותו מבט בעיניים שהיה למלמד ר’ ישרואל שהפליא את מכותיו בשולמיילך. אותו זיק מרושע בגביני עיניו ניצת, אותו חיוך זדוני.
“אני לא נשאר כאן דקה יותר” אמר ולא יסף.
“אבל למה? כלל לא ניסית להתרגל, להתערב עם הבריות” ניסה מסעוד.
“לא ידעתי שבארץ הקודש הילדים כאלה אסטניסטים ומפונקים” מחרה מחזיק אחריו המשגיח.
“אני לא נשאר כאן דקה יותר” ממלמל שמעון במעין מנטרה. עיניו מפולבלות. זיעה קרה מכסה את מצחו.
מסעוד מביט באחיינו קצר רוח, מציץ בשעונו, ונחרד לגלות כי חלפו למעלה מארבע שעות מאז יצא מהמרפאה. הערתו של המשגיח עשתה משהו, אכן הצברים האלה מפונקים למדי, והוא תקוע פה עם הילד העקשן הזה, עכשיו היה צריך כבר להסדיר את הבדיקות שרשם לו ידידו ד”ר פטריק וחלף זאת הוא תקוע עם הנער המבולבל הזה. “טוב, אני מפקיד בידכם את הנער, מבקש לטפל בו היטב, ולא להחמיר עמו על מעשה הקונדס שעשה, בעוד יומיים אשוב לראות איך מסתדר, וכעת אני חייב לחזור למקומי, הרבה הזנחתי כדי להחזירו לכאן” אמר בפניה למשגיח, ושוב הציץ בשעון.
“אני לא נשאר כאן דקה יותר” צרח שמעון לתוך חלל החדר, נבעת מנטישת דודו.
“יהיה בסדר” מרגיע הדוד. “זה המספר טלפון בו אפשר להשיג אותי” מפנה מבטו לעבר המשגיח “בכל בעיה מבקש לעדכן אותי”.
“הוא הולך לקשור אותי לשולחן, ולהלקות אותי בשוט החזרן שלו, כמו שעשה לשולמיילך” מתייפח שמעון המצונף בפינתו.
המשגיח והדוד לא מבינים על מה הוא זועק, ומחליפים ברכות פרדה מנומסות. לרגע קל משתהה מסעוד וזיכרון עמום על מלמד פסיכופט, משהו ששמע את רבקה שלו מספרת עם אחותה מרים.
ורק לרגע קל , אך מתעשת ויוצא לדרכו.

ההתלחשויות סביבה של רבקה פסקו, והיא נרגעה מעט, לא הייתה בטוחה שהצליחה לקטוע באיבו את מחול הטרוף, את הלחשים את הלשונות הרעות שצקצקו על הריונה, על התעסקותה עם מר רובן.
“איזה מזל שלא שעיתי לעצתה של אחותי, להפסיק לעת עתה לבוא אליך, להיות סוכנת הבית שלך” צחקקה רבקה כאשר נטלה את המטאטא וגרפה עלים סוררים שנדו עם הרוח בחצר הטירה.
“וכי למה שתפסיקי? ”
“השמועות לא הגיעו אליך” הביטה אליו מלמטה כשהיא מתכופפת להרים את העלים עם היעה.
“איזה שמועות” נהם הגבר הקרח, וגירד את בית שחיו, והרגיש בנוח להסתובב בגופיה ומכנסי זלמן.
“לא שמעת? מספרים שאני הריתי ממך” צחקקה רבקה.
“את הרה” שואל בפליאה.
“אתה מתפלא על ההריון ולא על כך שמדברים עלינו” והחוותה באצבעה עליה ועל מר רובן, וכורכת את שניהם בסוד בלתי אפשרי.
הוא נעץ בה מבט, סקר את גופה, את ירכיה המתרחבות, את הבגדים שהיו יותר נשפכים וצמודים פחות ומחטבים, את הסומק בלחייה, והעמיד פנים כאילו מבוכתה אינה מסבה לו נחת.
“לא חשבתי שבגילך את תיכנסי להריון, ובגילי כבר איני מייחס כל חשיבות למה שמדברים עליי”
“בגילי? בגילך? דווקא נראה לי שאתה די מחבב את העובדה שריכלו כך עליך” עקצה רבקה את הזקן, ועכשיו היה זה תורה לנעוץ בו את מבטיה, להרגיש איך תשובתה מביכה את הגבר המזדקן המתמוגג מלשונות רעות, והמייחסות לו און גברי.
הוא התיישב על הספסל בחצר, פרס את העיתון בעמוד בו הופיע התשבץ השבועי, נטל עט ושרבט. היא הביטה בו, ממלמל כאילו לעצמו “פרי הדר, חמש אותיות אות רביעית ו’ ” היא לכסנה מבטה וראתה אותו רושם לימון, חשבה שהוא בחר בפרי החמוץ כמוהו. ובוחר להתעלם רק מכיוון שהוא שומר על עצמו לא להיפגע והעירה “אתרוג”.
“כן, אתרוג יותר מסתדר, תודה” ענה והחל רושם את האותיות אתרוג בתשבץ ומעבה אותן על פני הלימון.
והיא דווקא התחזקה, נראה לה שאם הרכילות לא הגיעה עד למר רובן, אז השד אינו נורא כל כך. ואז הוא שאל אותה “את בטוחה?”
“בטוחה?” שאלה בחזרה לא מבינה את כוונתו.
“בטוחה שאת בהריון” ענה והשים עצמו מחפש מילה לחמש מאונך. היא הסתכלה עליו, אחר כך הביטה בבטנה, ושוב הביטה בו, הוא היה שקוע בתשבץ. היא כבר לא היתה בטוחה. היא חייבת לקבוע תור אצל ד”ר נלי. אמרה לעצמה ושקעה בעבודות הבית, משתדלת לא להתאמץ יתר על המידה, אומנם הריון זו אינה מחלה, אך הריון כזה צריך לנהוג בו במשנה זהירות.
מה שלא עשו הלשונות הרעות, עשתה לשונו של מר רובן, שלא התאפק יתר על המידה וכבר באותו היום התקשר עם ידידו מר בוקר “הלו, זה אדון בוקר”
“כן זה אני” ענה קצרות חברו, זוכר את המעשיות שסיפר לו הלה על חבורת ריגול, חמלה ותיעוב התפשטו בו למשמע הזקן המשועמם, ורק הנימוס מנע ממנו לטרוק בפניו את השפופרת.
“שמעת? מספרים שאשתו של מסעוד נכנסה להריון ממני” אמר רובן ולא הסתיר את גאוותו מהרכילות שהאדירה את אונו הגברי.
“לא! לא שמעתי! מאיפה צצים לך סיפורים לראש?”
“היום רבקה סיפרה לי שכך מדברים בשכונה”
“מי זו רבקה?” שאל והתחרט מיד, מה הוא מזין את השיחה, החסר משוגעים אני?
“רבקה אשתו של מסעוד, היא סוכנת הבית שלי”
“אהה, אכן , רק השבוע העברתי מסר ממסעוד לאשתו. אין להם בבית טלפון, אז העברתי לבעל המכולת בשכונה.”
“אז מה אתה אומר על הרכילות”
“מה יש לומר, אנשים משועממים, מחטטים בעניינים לא להם, מדמיינים ששני פועלים פשוטים הם מרגלים…” לא היה יכול שלא לעקוץ את חברו, משבית את חדוות החיים אליה התעורר הזקן, שאחרי בלותו הייתה לו עדנה. ונזכר בפרידה שלו מגולדה, את הבוז שזו רחשה לו אז, ולא הבין מדוע אחרי שתמו כל תפקידיו בעשייה הציונית לא חזר לאשת נעוריו.
אף שהייתה זו רכילות זולה, שאף לא אחד מהשותפים לשיחה , ייחס לה אמת כלשהי, ניטעה המעשייה היטב בתאי מוחו האפורים של בוקר. לא בכל יום שומעים רכילות עסיסית. אף הוא לא העמיק מדוע זה נכמרו רחמיו על מסעוד והעניק לו את המשרה להיות איש הלוגיסטיקה של החבר’ה במרסיי. רבים מהקולגות שלו ראשי המחלקות, הרימו גבה ולא סלחו לו על כך שהעדיף אחד משלהם על פני אחד מהמקורבים לצלחת.
ובעודו מהרהר בכך, תפס בן שיחו שאין הדברים פשוטים כל כך, ובאחת ניקרו במוחו שאלות חדשות עם ישנות, לא שכח את סיפור המרגלים, שבו הושם לחוכא ואיטלולה אך מנגד לא סביר שמכל האנשים דווקא מסעוד השתיין, בעלה של רבקה עוזרת הבית שלו יישלח בראש משלחת לצרפת, ולא אחד ממנהלי המחלקות בקמ”ג, אין זאת כי אם יש דברים בגו. ושמא מר בוקר שותף למזימה ולכן התעלם עד כה מפניותיו.
“תגיד, מכל האנשים הטובים בקריה לא מצאת את מי לשלוח לצרפת דווקא את האיש הזה?” מטיח בו הזקן.
“הגם אתה רובן” משתנק בוקר כאילו קראו את מחשבותיו.
“מי עוד?” יורה רובן.
“כולם, כל המנהלים, מדברים גבוהה גבוהה על כור היתוך ומיזוג עדתי ועד שאני מוצא מישהו שיכול לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר, נופלים עלי”
כולם, כנראה לא טועים, חושב רובן לעצמו, אבל נימוסיו גוררים אותו לענות “הממ אם ככה אתה מציג את זה”.
“אני מציג את זה ככה, כי ככה זה” מר בוקר קצר רוח.
השיחה גוועת ברגע שמר בוקר רומז לבן שיחו שהוא עסוק. ויש לו על הקו שיחה ממתינה. בעניין זה לא היה צריך בוקר לשקר , השיחה הממתינה הייתה ממרסיי, נוצר משבר, אחד הפועלים התמוטט ודווקא ברגעים אלה לא מוצאים את מסעוד.
באותם רגעים עשה מסעוד את דרכו חזרה מהעיירה למרסיי, לרוע מזלו כיבה שריפה קטנה בישיבה ,בעוד האש משתוללת בחצר ביתו.
הפועל פונה לבית חולים, ומסעוד שהגיע באיחור התרוצץ לכאן ולשם, סידר מה שיכול, הרים טלפון לחברו ד”ר פטריק, ודאג לטיפול מסור בו, ושב והרים טלפון למר בוקר אך זה הוציא עליו את כל תסכולו המצטבר עם החלטתו לשגר לשם את מסעוד, וצרח עליו לאן נעלם בדיוק כשהיו זקוקים לו, לא הועילו לו הסבריו שהעובד מצוי בידיים מסורות, מר בוקר כלל לא רצה לשמוע על הפעולות הברוכות שנקט מסעוד באמצעות ידידו ד”ר פטריק לרווחת העובד, ובלהט השיחה אמר לו שמוטב שידאג למה שקורה בחצר ביתו. וכשנשאל על ידי מסעוד לכוונתו במילים אלה ניסה מר בוקר להתחמק. כעסו של מר בוקר היה כה חריף, ואף שסלד מרמיזותיו של רובן שדמו בעיניו יותר להזיות של מזדקן בבית אבות לאסקימוסים מאשר ללהג של נשות שכונה משועממות, החליט להעניש את מסעוד, ושיתף אותו במה שהבריות מרננים על אשתו.
רגש הקנאה היה זר למסעוד, מעולם לא הצטרך לרגשות אלה. אשתו מעולם לא נתנה לו פתח לקנאה לא גילתה טפח ולא כיסתה טפחיים. מעולם לא הורגל ברגש כזה, ועכשיו היא כל כך רחוקה, ומה אוזניו שומעות? לרגע חשב שמר בוקר מקניט אותו בכעסו עליו, ולרגע שני חמתו בערה בו להשחית. ידע שכמו ער ואונן לא יהיה לו הזרע, ומאין נזרעה רעייתו? ומדוע לא גילתה לו? והוא? הרי גם הוא לא היה תמים כל כך. הן לא גילה לאשת נעוריו על ביקוריו החוזרים ונשנים במרפאתו של ד”ר פטריק עוד במרוקו, אף לא גילה לה על נישואיו הראשונים שהתפרקו עקב חוסר יכולתו להביא ילדים לעולם. לא גילה לה ולמשפחתה על סדרת הטיפולים שעבר כבר אז בתקווה להשיב לו את אונו, הסתיר ממנה את נישואיו הראשונים, וגם את המטרה האמתית שבגללה הסכים לעוזבה לימים רבים כל כך, בשל כך הגיע לצרפת, לידידו פטריק, אשר שמע על התקדמות הרפואה.
הקנאה והתאווה והכבוד, כמעט הוציאו אותו מן העולם.
הקנאה בזרע של קיימא, והתאווה לבן ממשיך, והכבוד להתברך במורשת. את כולם המיר במאחייה המחייה את הנפש. והיא? רבקה שלו תמיד הייתה שם, כנועה, שותקת ואוהבת. למרות המרורים שהשביע אותה, אהבה אותו אהבת נפש, דאגה לכל מחסורו ולא נתנה לו אפילו קצה ציפורן של סיבות לקנא לה. ועתה? כמה שבועות, וכבר פנתה לו עורף? ושמא עיוור היה כל הימים ולא ראה אותה משרכת דרכיה?

געגוע שחור מעיר אותי לעוד בוקר דלוח. בלילה ניסיתי מעט לדובב את שמעון, אך הלה שקע בתוך עצב עיניו. מלמל משהו על המלמד ישרואל, ושהוא לא ייתן לאף אחד לקשור אותו. שאלתי אותו, חקרתי ורציתי לשאוב מעט מידע על בריחתו שהייתה לשיחת היום, ומאיר הורה לי להניח לו לנפשו. לא עזרו לי הסבריי כי אני מרגיש אחראי לבן דודי, כמצוות דודתי להשגיח על בנה הגמלוני שנראה עתה פחות או יותר כמו צל מכונף של בבואתו. מאיר גער בי, הלוא הגיע לכאן במיוחד דוד שלך מסעוד, הוא החזיר את שמעון, מה אתה מתערב?
מילותיו האחרונות הקפיצו את אוזניי ככלב המזקיר אוזניו למראה בעליו. המידע הזה, שדוד מסעוד נמצא במרסיי עם חורשי המזימות מקמ”ג הסמיר את שערותיי.
כמעט לא צלחתי את השינה הטרופה. והבוקר לא האיר פניו ביותר. שוב אותו סדר יום נוקשה. נטלה, נטילה, תפילה, ארוחת בוקר דלה. שוב שמעון נשאר במיטתו, בקושי סחבתי אותו לחדר האוכל, את הדייסה האפורה אכלנו בלי חשק, שמעון נזכר בערגה על הקרואסון המתקתק שהריק לבטנו בבית הקפה רק אמש, ותוך כדי לגימה רועשת של הדייסה הסמיכה, פלט כמה אמירות על כך שדוד מסעוד הגיע למרסיי כאחראי של המשלחת למרסיי, עם הדברים המבולבלים האלה פלט גם כמה שאריות של דייסה עכורה שנתקעה בין החך והשיניים. ירק לארץ והפליט קללה עסיסית. מעשהו אתמול הקנה לו את העוז לעשות כעת ככל העולה על רוחו, בידיעה שראשי הישיבה יימנעו בשלב זה לרדת לחייו ולשמור על ההתנהגות הנוקשה שהטילו עלינו. כל עוד הייתי לצדו , נדמה היה לי שאף אני מוגן.
גערתו של המשגיח, החזירה אותי במהרה למציאות החמוצה.
באולם הישיבה הגדול אני מוצא את מאיר והתאומים דוד ויהונתן בקיבוץ אחד, ומצרף את נוכחותי אליהם. מאיר כבר תוקע בי את מבט של הנה בעל החלומות הלזה, ואני מבקש חמלה מדוד או יהונתן, הם דווקא לוטשים מבטים לעברי ומצפים שאלעיט אותם במידע חדש. עין אחת פוזלת לעבר מאיר והשנייה לעבר התאומים בורר מילים בקפידה, מה מהידוע לי יישמע ויקדם אותי, מה עדיף עדיין להסתיר ולהעלים, את עליבות תפקודו של שמעון הבוקר לא ניסיתי להסוות אך סיפרתי על הקרואסון שזלל עם מסעוד במרסיי. הם לא שאלו על מעשיו של מסעוד בצרפת ורק התעניינו כיצד קרה הדבר שהצטלבו דרכיהם. התחמקתי ממתן תשובה למרות שעלתה בי מבוכה שכלל לא עלה בדעתי לשאול את שמעון על כך. מאיר בחן אותי במשך כל השיחה, עושה עצמו כלא מתעניין, ולבסוף פשוט הודיע שאם רוצים לברוח מהישיבה צריך לעשות זאת בשכל, בתכנון ולא לתת ליד הגורל להוליך אותך. והוסיף את כעסו על שמעון שבפזיזותו גרם לרבני הישיבה לשים עלינו עין יתרה, ולבלוש תדיר אחר מעשינו. עוד הוא מדבר ויהונתן קורץ לו בעינו שינמיך קולו כי התקרב לעברנו המשגיח האדמוני, וכאילו ניתנה הוראה מגבוה התפזרנו כל אחד לחברותא שהוצמדה אליו, להתחיל בלימודנו. המשגיח קרב לדויד וזיהה בו את החוליה החלשה שבחבורה, הניח יד חברית על כתפו, החל מעסה אותה והראה לו פנים שוחקות. דויד נשמט מאחיזתו, מתחמק מהושטת הידיים שהגעילה אותו והצדיקה את השמועות על נטיותיו. מאחורי גבו היו תמיד ההתלחשות, על הילדים שמזמין לחדרו ושולח ידיים אבהיות. ליטוף מעין סחבקי שבטעות נופל למקומות שאסור להגיע אליהם. בהתחלה שיערנו שדווקא ניסים יהיה על הכוונת שלו, עתה הזדקרו גבותינו לעבר הטרף החדש. גם דויד היה מודע לרינונים והצליח להבהיר למזוקן הג’ינג’י שאתו לא משחקים. תאבונו של האחרון דעך ושכח כלל את הסיבה לשמה נצמד לדויד, והמשיך לפסוע בין הספסלים, בולש ופוזל משגיח או משחר לטרף.
נשמתי לרווחה בראותי איך נסתלקה לה הסכנה לתכניות הבריחה של חבורתנו, המשכתי להגות בתכנון המעקב שאעשה אחר המרגלים ברגע שאצא מהמקום הזה שסגר עלינו, שוב לא הטרידו אותי מעלליו של המשגיח, אך מאיר ראה את הפוטנציאל הטמון בכך, עליו רק לערער מעט את מעמדו של המשגיח, ואז תהיה הדרך סלולה לעשות כאוות נפשו. מאיר חיכה לשעת כושר וזו לא אחרה להגיע.
ניסים כהרגלו ישב מפינתו, מנסה להבין את הסוגיה מתקשה במילים הארמיות, שובר את הראש מה קשה לו לרש”י ועל מה מזדעק התוספות. בייאוש הגובר משורה לשורה מרים את ראשו כלפי מעלה ומצפה לעזרה. כל החליפות השחורות היו רכונים ליד תלמיד זה או אחר , מסבירים מפשטים וצוללים לעומק הסוגיה. רק הזקנקן האדמוני התהלך בין הספסלים, הוא בכלל משגיח, מה הוא מבין בסוגיה בה התלמידים אוחזים, ואולי בכל זאת הוא יודע משהו, מבטיהם צולבים. הצייד ננעל על קרבנו, הניצוד כלל לא יודע שהוא הטרף ונכנס למאורת הצייד בחפץ רב. ניסים שואל את המשגיח שאלה והלה מתיישב לידו בחביבות יתרה. מאמץ את מצחו לרדת לעומק הסוגיה, ומזמין את ניסים לחדרו, להסברים אחד על אחד. הוא לא רואה את עיני הנץ שעוקבים מרחוק, שאנן מהטרף החדש שנקלע לזירתו. עוד רגע קט ונסים נגרר אחר האדמוני לחדרו, מאיר מתחיל לצעוד לעבר היציאה האחורית שם ממוקמים השירותים, בכוונתו לעקוף במהירות את תאי השירותים לאורך המסדרון ולהשקיף על הכניסה לחדר המשגיח. שניות מעטות נעמדו דוד ויהונתן משני צדדי ופסעו אחרי ניסים והמשגיח, כאילו מחפשים ספר בספריה הענקית שהייתה מאחור. הרמתי את ישבני מהספסל ואף אני פניתי אחרי מאיר. וככה בתנועת מלקחיים ארבנו לסוטה ומחכים למעידה קלה. נגיעת יד, חיבוק כתף, נעילת דלת.
באותה שעה היינו שונים במסכת תענית והיינו קוראים תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת ציבור. נדמה לנו המשגיח כמי שפירש מהציבור והיינו בעיני עצמנו כמלאכי השרת, המלווים לו לאדם, אך המשגיח היו לו עיניים באחוריו, ונדמינו לו כמלאכי חבלה. החל מצעק עלינו שאנו בטלים מהלימוד. ואף אנחנו לא מילאנו פינו מים ורמזנו לעברו שהוא עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. המלמד האדים יותר ופרצופו סמק יותר מעגבנייה. תגובתנו הבלתי צפויה העלתה בו חמתו, נסים שהיה חד תפיסה התעשת כשהוזכר מעשה זמרי, מקריאת שניים מקרא וחד תרגום, יצר זיקה בין סיפור עצת בלעם בן בעור להזנות את שבטי ישראל עם בנות מדין, את מעשה זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון עם כזבי בת צור המדינית, אשר זנה אתה לעיני כל העדה, לבין מעשהו של סמוק הפנים, וזעק מרה על מה שהלה זמם לעשות בו. צווחתו נשמעה בתוך אולם בית המדרש כיללה של חיה פצועה, והרבנים ומקצת התלמידים יצאו אל המסדרון לראות על מה המהומה. השמועות על נטיותיו הנלוזות של המזוקן האדמוני לא נעלמו מאוזניהם של חבריו להנהגת הישיבה, מה שאוזניים לא שומעות והעיניים אינם רואות, הדירו ממחשבותיהם כדי לא ללכת רכיל. אבל המהומה שנוצרה עקב זעקתו של נסים, גרמה להם לשחרר את כל רגשות השמחה לאיד שהיו חבויים בתוכם פנימה. ואף אנחנו לא טמנו ידינו בצלחת, והתחלנו להאדיר את עוצמת מעשהו כעדת צבועים המריחים את הדם. מאיר הרים קולו וזעק פושע, יונתן החרה החזיק אחריו ותיאר כי גם עליו ניסה האדמוני להניח יד, החליפות השחורות החליפו מבטים כשהמשגיח הרגיש כי כלתה אליו הרעה, פנה לנסים וממש נראה ככורע ברך ומתחנן על נפשו, ראש הישיבה התחלחל ממעשה זה והפליט הגם לכבוש את הנער עמי בבית? הדבר יצא מפי ראש הישיבה ופני המזוקן חפו.
מאותה שעה הלכה ופחתה תשומת הלב לה זכינו החדשים, אף אחד לא הציק לשמעון שנשאר כל בוקר במיטתו ושקע בבטלה. גם לא שמו לב לכינוסים כחברותא במרכז האולם הגדול, הדיבור שלנו היה בעברית וכל השאר דיברו אומנם את לשון הקודש אך מבחינתם שפתנו הייתה זרה, עגה שונה, והמילים המהירות החצי בלועות, אפשרו לנו לתכנן את הבריחה, ללא חשש שדיבורנו יחשיד במשהו.
עליי הוטלה המשימה לשאוב משמעון את כל הפרטים על מסעו, היכן היה כיצד התגלגל, עם מי נפגש וכל פריט מידע שיכול להיות לעזר. דויד ויונתן כל אחד בתורו נשלח לסרוק את הגדרות השבילים והחצרות, למצוא נקודות תורפה. מאיר ניהל מעקב אחר הרבנים והמשגיחים, מתי שעתו של זה , מי מחליף את מי. הדף האחורי של מסכת תענית הפך להיות יומן מעקב מפורט. הפרטים שהצלחתי לחלץ מפיו של שמעון היו דלים, והפרט היחיד שהוצאתי ממנו הוא שמסעוד מסר לו מספר טלפון אליו יוכל להתקשר כל אימת שתהיה לו בעייה בישיבה, אומנם שמעון הוסיף כי הבין שלמעשה דוד מסעוד מכר אותו לראשי הישיבה, והוא אמר זאת מהשפה ולחוץ, ואני השחתי לתומי את הפרטים. מאיר לא נראה מוטרד כלל, והזכיר לי שמסעוד הוא גם דוד שלי, ולמה שלא אנסה להתקשר אליו. מאיר החמיא לי שאני מעט חד יותר מבן דודי שמעון ולבטח אמצא דרך להגיע לליבו, זרחתי מאושר ממחמאה לא צפויה כזו ממאיר, ומיד ניגשתי לבצע את המשימה.
התחמקתי למזכירות, ובפנים מודאגות ביקשתי לשוחח עם דודי מסעוד בטלפון, ידעתי שהמספר שלו נשמר במזכירות לאחר התקרית האחרונה, למזלי באותה שעה לא הייתה המזכירה החסודה שכלל לא דברה עברית, ומצאתי במקום את אחד הרבנים הזוטרים שהכין לעצמו כוס תה. בפנים נפולות התחלתי לתאר את מצב רוחו הקודר של שמעון, בן דודי. לא נצרכתי להעמיד פנים, באמת ובתמים מיום ליום נעשו פניו מכורכמים יותר ויותר, אדיש ואפאטי היה לכל הסובב אותו. לא נזקקתי להרבה מילים, בהנהלת הישיבה כבר חשו בכך, ואילולי התרגש לפתחם הגילוי על מעלליו של המשגיח, היו כבר נוקטים בצעדים עוד קודם לכך. התמזל מזלי, שצבר האירועים הרצופים גרמו לבעלי החליפות השחורות לשמור מרחק מהחבורה החדשה כאילו היו מחלה מידבקת, ועתה משפניתי אני בעניין לא הייתה ברירה בידי אותו רב, אלא להיענות לבקשתי. אך זאת ציווה עליי , להמתין קמעא עד שתשוב המזכירה מעיסוקיה, והיא תיתן לי כבר לדבר עם דודי.
אותו ר”מ, לא רצה להיות נוכח בעת השיחה שלי, והתרחק מהצרות שאני עלול להמיט עליו, ובתואנה שאינו רוצה להישאר ב”ייחוד” עם המזכירה, ברח מהמזכירות מיד כשהיא שבה, לא לפני ששוחח עמה בצרפתית, במשפטים קצרים, ואני נשמתי לרווחה כאשר היא חייגה ומסרה לי את האפרכסת, והכריזה “מיסייה מסעוד”. עכשיו ההצגה היא שלי, רק אני והוא, אף אחד לא צותת, אף אחד לא יכול להקשיב לשיחתי עם דוד מסעוד.
“הלו”
“שלום, זה אני הבן של מארי”
“מאיפה אתה מדבר?”
“אני כאן בישיבה עם שמעון הבן של דודה..”
“לא ידעתי שגם אתה פה” עכשיו נוסף גם הילד של מארי על בעיותיו. עוד לא התאושש מהמכות שהפיל עליו מר בוקר, ונוסף גם הוא על צרותיו.
“המצב של שמעון לא טוב” ניסיתי לנתב את השיחה.
“מה יש לו?” שאל בחוסר עניין ורצה יותר לשאול מה גם אני עושה שם.
“הוא כל הזמן ישן, בקושי אוכל, מבוהל, מתחבא בחדר שלו” המטרתי את המידע לפני שיהיה סיפק בידו של דוד מסעוד להתחמק מהשיחה.
“אני מבין” הוסיף וחשב רק שלא ייודע מכך לגיסותיו או לרבקה שלו. הן לא תדענה את נפשן מרוב צער, וכבר גלגל בראשו, איך יפנה זמן בין הטיפול בקבוצה, והעובד שאושפז, הרגעת מר בוקר, ובעיקר איך יטפל במידע שרק עתה נודע לו על רבקה שלו. על הרינונים כאילו משרכת דרכיה, ומתי יצליח לבצע את הבדיקות שהורה לו ד”ר פטריק לעשות, ושמא כבר מאוחר מדי?
“אתה לא מבין” העזתי והחצפתי פני כלפיו “הכול פה לא טוב, זה פה כמו בית כלא, אם אבא ואימא היו יודעים לאן שלחו את הילד שלהם היו עושים כל רעש בעולם להציל את ילדם”
“במה אני אוכל לעזור” ואולי הקב”ה מזמן לי כעת פתח תקווה. אולי דווקא עזרתי לשני בני גיסותיי שנקלעו לבעיה תרים את קרני ותשיב לי מעט מגאוותי הפגועה.
“תעזור לנו לצאת מכאן” אמרתי , שוכח לרגע שמטרתי העיקרית היא לתור אחר מרגלים צרפתיים שההרפתקה האחרונה השכיחה ממני את מטרי הגעתי לצרפת.
“אני אבדוק כמה דברים, תחזיקו מעמד כמה ימים” הרגיע אותי מסעוד. הנימה בה אמר את המשפט האחרון נסכה בי בטחון רב.
“ועוד משהו , בבקשה אל תגיד מילה לרבנים של הישיבה, אני לא רוצה שיתנכלו לנו” השבעתי את הדוד, והוא הבטיח לי שכלל לא התכוון לשתפם במאומה.
מיהרתי לשתף את מאיר בשיחה, כעת נותר לנו רק לארגן את הבריחה.

השעות חולפות להן בעצלתיים, בביתו של רובן, מטלות ועיסוקים שלקחו לה בעבר רגעים מעטים התארכו לכדי שעות מרובות, התקשתה מאוד להניף זרועותיה ולתלות את הכבסים בחצר, גם מירוק ושטיפת הבית גזלה ממנה זמן רב מדי. מצאה עצמה מדי כמה דקות נחה על ספסל, מוחה זיעה שהצטברה בעיגולים סביב בתי שחייה, תחת שדיה ובין ירכיה. קבעה תור אחה”צ לד”ר נלי. הריון צריך מעקב. אך עד אז עוד היום גדול ועליה עוד להספיק לעבור בשוק ולמלא את המזווה בירקות טריים, בינתיים החלה לעשב את גינת עשבי התיבול ושיחי הנענע והשיבה שכה עמלה לטפח. עודה כורעת ועוקרת באצבעות חשופות עשבים שוטים, צל גדול מכסה את ערוגת שתיליה והיא מפנה מבטה לעבר גברת הניצבת מעליה בנעלים שטוחות, וגם בחום של באר שבע רגליה נתונות בתוך גרבי ניילון עבים שלא מצליחות להסתר ורידים ועורקים כחולים שנמשכים עד הקומבניזון המסתתר מתחת לשמלת הצמר הגסה שמונחת על כתפיה האישה כאילו לבשה שק.
“מה עשית לצמחי הגרניום שלי?” נבחה האישה כלפי רבקה, והיא לא מבינה כלל מאין הופיעה ואיך נכנסה לכאן, ועל מה היא מדברת בכלל?
לשמע נביחתה אץ לו מר רובן בגופייתו ומכנסי השלושת רבעי שלו.
“מה עשתה הפרענקית הזו לגרניום שלי?” ממשיכה בעלת השק לצווח.
הקול של גולדה שלו לא נשמע שנים בחצרו, ורובן יצא לראות על מה המהומה.
“שה שה שה ” מהסה אותה הזקן “עשרים שנה את לא כאן וחושבת שהגרניום שלך עדיין יצמח מאליו”
“אני רואה שהפרענקית הזו סובבה לך את הראש” ממשיכה גולדה בשלה. ורבקה סוף סוף מבינה מי זו הגברת הזו, בעלת הבית הנעלמת ששבה מתהומות הנשייה לצווח על גרניום, וכבר חישבה כיצד לענות לה. ושומעת את בני הזוג צועקים זה לזה באידיש וקולטת מילים כמו קורבע ופאר-וואס. ואז פונה גולדה לרבקה:- “שלא תחשבי כלל לתלות את הריונך ברובן, ליוצלח שלי כלל אין כח גברא, למה את חושבת שהשארתי אותו פה”
והמשפט יוצא מפיה אך מתהלך מעבר לראשה הנרכן של רבקה, כאילו אין זה מכבודה לפנות אליה ישירות, והקול מהדהד ברחבי החצר ומושמע לאוזניו הכרויות של רובן. מוציאה אותו בשאט נפש ונבוכה שמתבזה להשמיע פרט כה אינטימי בפני אישה זרה. רבקה אינה יודעת אם לצחוק או לבכות, לצחוק שכלל לא עלה בדעתה שהחטייאר הזה יגע בה, ולבכות שנראה הלשונות הרעות התפשטו כאש בשדה קוצים והגיעו עד העיר הגדולה. ועשו כזה רושם שהצטרכה האישה הדוחה הזו לחרוג ממנהגה ולשוב לגבר הלא יוצלח שלה כדי להעמיד את המרוקנית במקום. ומה עונים להאשמה שכזו?
רובן נאלם ומסמיק משורשי פדחתו עד עמקי נשמתו, וגאוותו ומבוכתו מתקוטטות אחת עם השנייה, וכשבא לפתוח את פיו, די לו במבט של גולדה שמצמית אותו ונכלם מתכנס לתוך המבואה הפנימית, רומז לגולדה לבוא אחריו.
ורבקה, אוספת את עצמה ואת שאריות כבודה, ומניחה לזוג להתפלש במיץ שלהם, ייתכן שמעז יצא מתוק, ודווקא ההודעה של גולדה משרתת אותה, והרכילות הזולה על קשריה עם רובן יתפוגגו. ומחליטה שהיא תקדים להיפגש עם הרופאה, בכלל מרגישה כבדה מהרגיל, היא עומדת על המפתן דופקת חלושות, ומודיעה לרובן שהיא הולכת, שהיא סיימה לעת עתה עבודת יומה.
הזעם והעלבון לא ניכרים בעמידתה האיתנה, ורובן מהנהן לה בהסכמה, וגולדה מביטה בתמיהה, מנסה לאמוד על הקשרים ביניהם. העיניים של בעלה שמוטות ואילו של רבקה מצטלבות בעיניה, והיא פוזלת בין שניהם, ומרגישה מחד גיסא הערכה ואמפטיה כלפי האישה, שנקלעה על לא עוול בכפה לשמועות זדוניות, ומאידך גיסא מתעבת את כל הישות הפרענקית הזו המתהלכת בביתה כאילו הייתה בעלת הבית ועושה בתוכו כבשלה.
רבקה נפנית ללכת לעיסוקה, וגולדה מסמנת לה משהו, והיא מנסה להביא מה היא רוצה. גולדה יוצאת עם רבקה החוצה, ומורה לגבר שלה להישאר במקומו, וכששתיהן לבדן, אומרת לה
“כלל לא אכפת לי מת היא עושה עם רובן, אבל הייתי חייבת להוריד את רובן מניסיונותיו לנכס לעצמו גבריות שאין לו. לא די שאמלל אותי ומנע ממני אפשרות להרות, הרי בשל כך עזבתי אותו במחאה על עלבוני הצורב ולא פרסמתי את קלונו ברבים, ושתקתי כל השנים, עתה מתהדר כמו גבר בנוצות לא לו.”
“אני לא מבינה כלל מאיפה זה בא, בשבילי בעלי הוא היחידי שיכולה הייתי להרות לו”. שתי הנשים מצליחות להבין מה שאחרים לא ידעו לעולם, מספיק להן מבט, מחווה שהרי שתיהן חולקות את הכאב המתמשך בשוועתן להיות אימהות.
ורבקה יורדת לסוף דעתה של גולדה ומבינה את המשטמה שהייתה בעיניה לעברו של רובן בעלה, ושואלת מה בכוונתה לעשות, אם תמשיך ולפרסם את דבר עקרותו של רובן ברבים? וגולדה מחייכת ועונה שלא צריך לפרסם ברבים, מספיק שמישהו אחד יידע, וקורצת לה.
השתיים נפרדות ורבקה מרגישה קלה יותר ומצליחה להרים עצמה לעבר הרופאה, ובשעה שהיא מחכה בתור בקופת החולים, כבר יושבת גולדה אצל מר בוקר, והלה מתוודע סוף סוף לסיבת עזיבתה המפתיעה מבאר שבע ועקירתה לתל אביב.
רבקה נבדקת על יד הרופאה, זו עורכת בדיקה וגינלית, ולהפתעתה מגלה רחם קטן ומכווץ, ולא מוצאת סימנים קליניים להריונה, ומפנה אותה לבדיקת דם. בשעה שהיא מבצעת את הבדיקה, כבר מתפשטת השמועה על רובן ברחבי העיר. ורבקה עושה את הבדיקה אף על פי שלא ברור לה למה, שדיה שתפחו, בטנה שהתעגלה , הווסת שפסק, ושוקיה שלא מצליחים להחזיק אותה מעידים כאלף עדים על הריונה, אבל עושה מה שהרופאה מבקשת, ובבוקר למחרת קמה לבחילות בוקר נוראיות, ומקיאה את נשמתה, עביט של שופכין מתמלא בקיאה.
אוספת עצמה ויוצא לשוק, המבטים כבר אינם כשהיו, מבטים של משטמה וקנאה שליוו אותה כמה ימים לפני כן, נתחלפו במבטים של אהדה ותמיכה. אחרי השוק אם היא תרגיש טוב, היא תקפוץ לקופת חולים. חייבת לקבל תרופה נגד הבחילות.
יומיים לאחר מכן הופתעה לשמוע מד”ר נילי שהתוצאות מוכחות באופן חד משמעי שהיא אינה בהריון, לא הועילו לה כל ההתווכחויות, איך זה ייתכן כלל, ולבסוף התרצתה הרופאה לעשות בדיקה חוזרת. שכצפוי הגיעה עם אותה אבחנה בדיוק.
יומיים נוספים נשארה רבקה ספונה בביתה, כועסת על הרופאה, על דבריה, בחילות הבוקר שלה רק מחריפות, היא לא תחזור לרופאה הסתומה הזו.
ביום השלישי בהיותה כואבת ומדוכאת, היום בו הייתה עושה עם מר רובן, ראתה שאין מנוס כי אם לחזור למקום הזה, חרף העובדה שכלל לא איוותה לראות שוב את האדון, הייתה זקוקה לשכרה, ולפחות לקבל את התשלום בעבור התקופה האחרונה שעשתה עמו. דקות ארוכות ממתינה בחוץ שעה שהיא דופקת על דלת העץ הכבדה, לבסוף שומעת את צעדיו הכושלים של רובן, שפותח לה את דלתו.
“מה לך פה אישה?” קורא הזקן, שנראה שבשבוע אחרון התקרב במהירות לאדמה, פניו קמטו לאין שיעור, גבותיו הזעיפו כלפי השמים ורגליו הנתונות במכנסי החאקי, נראו רועדות ולא מקור.
“אל דאגה, רובן, לא באתי להפריע יומך, גם לי אין חשק רב לשהות במחיצתך, אם אינך זקוק עוד לשירותיי, שלם שכרי וניפרד” השיבה רבקה בגאווה מופגנת כתשובה לתגובתו המשפילה והמביכה.
“כמובן, כמובן!” הודה רובן, ונדמה שגולדה בביקורה האחרון נטלה ממנו את שארית גאוותו עם היוודע שניטלה ממנו אונו וגבריותו.
“לא היינו צריכים לשתוק לרכילות שהילכה עלינו, כעת שני ניזוקנו על לא עוול בכפינו” הוסיפה רבקה, רחמיה נכמרו על צל האיש שנותר ממעסיקה וניסתה לנחם ולו במעט את הגבר שעומד מולה.
“לא בוכים על חלב שנשפך” השיח לפי תומו רובן, והזכרת חלב שוב העלתה את הקבס בגרונה של רבקה, רצה אל השירותים, אך שום דבר לא עלה. שטפה את פניה, וכשיצאה המתין לה רובן וצרור שטרות בידו, הרבה מעבר למה שמגיע לה.
“הרי לך שכרך, תודה” אמר חלושות, וידע שכלל לא היה צורך בה לכתחילה, ורק חזיונות שווא הסיטו אותו להעסיקה.
“תודה לך” ענתה ביבושת , והסתלקה לה.

עתה שפסקה מלעבוד אצל רובן ,ימי הקיץ הארוכים, מתישים ומשמימים מדי, מעט מזמנה הקדישה לניקיון דירתה ומעט הייתה מכלה את זמנה ביציאה לשוק, בליקוט מעט מהמצרכים הדלים מהם התקיימה, בביקור חטוף במכולת של פנחס אולי תלקט שביב מידע, זעיר פה זעיר שם מהקו הטלפון החבוי מאחורי מכתבתו, אולי טומן הוא בחובו משב רענן מהאיש שלה, כל עוד הייתה עסוקה ברובן ובהריונה, לא נתנה דעתה על עוצמת הגעגוע והייסורים בבדידות ללא בעל, כר להניח ראשה להשיח לו מעט מצרות יומה, דמותו של מסעוד שלה צצה לה בחלומות הלילה, הייתה בוחרת להופיע בזמן שהייתה תולה כביסה, וחוזרת לצוץ לה במקום מושבו הקבוע בפינה בשוק, בבית הקפה על כסאות הפורמייקה רוכן על כוסית מאחייה, ומכלה את זמנו בעיסוקים שאין להם תכלית. עתה הייתה מייחלת למעט מחוסר התכלית הזה כאן ועכשיו, מהנחת שבעיסוקו ובכבוד שקיבל את התפקיד במרסיי. הטלפון דומם בפינתו אבל וחפוי ראש, ופנחס מציע לרבקה כוס מים ולשבת מעט על הכיסא בחוץ לפוש מעט. ומאהיל בסוכך מפני החמה. “סוכת אבלים אתה מקים לי, על מי אנחנו יושבים שבעה?” מעירה לו בארסיות.
“מה??” פוער פנחס בתמיהה פיו, זאתי מאיפה באה לו? מה יש לה?
“סתם, הטלפון שלך מת, האנשים מסתכלים עליי כאילו אני באבל” מחייכת במרירות. ופנחס ממהר למזוג לה כוס אורנג’דה קרה, והיא מסרבת בנימוס, אבל שפתותיה משתרבבות בתשוקה למעט מתוק, והוא אומר לה שתי, שתי! לבסוף היא מתרצה וגומעת את הכתום בשקיקה.
לא איש בשורות הוא פנחס, נאנח מולה ואומר לה “הכול זה מלמעלה” ומצביע כלפי השמים שמוסתרים מהסוכך שהוא בעצמו האהיל עליהם, והיא מגחכת.
עוד רגע וגם הוא יאמר לה מכתוב. לפחות גברת הופמן לא תגיד לה מכתוב, רעיון טוב חשבה לעצמה, זה זמן רב לא נפגשה עם גברת הופמן. זה מה שהיא תעשה.
רגעים מעטים חלפו מאז שפנתה והלכה לה רבקה לדרכה, והטלפון בחנותו של פנחס מרעיש את חביונו.
“הלו, פנחס, מה שלומך ידידי, זה מסעוד מדבר”
הלו, רק לפני כמה דקות הייתה כאן רבקה שלך” מאכזב פנחס.
“באמת? מה שלומה?”
“היא נראית מעט עייפה, החום מעט משפיע”
“משפיע על מה?”
“אממ על העייפות, מה אני מבין בדברים האלה” גם פנחס שמע את הריכולים, גם על רובן וגבריותו המתחדשת וגם על ביקורה של גולדה ואין אונו. משהו בקולו של מסעוד רמז על כך שהוא יודע משהו. עדיף לשתוק.
“שמעתי שאומרים שהיא בהריון”
“גם אני שמעתי” משיב פנחס ביובש.
“ומה אתה חושב על זה” חוקר מסעוד, חמתו וקנאתו טרם שככה.
“זה ענין של נשים, אל תשאל אותי! אולי אתה רוצה להתקשר עוד כמה דקות, אשלח אחד הילדים לקרוא לרבקה?” מציע פנחס, אם פאני הייתה עונה לטלפון בוודאי הייתה עושה כבר מטעמים.
“טוב, תקרא לה, אני אתקשר שוב עוד רבע שעה” מסעוד מנתק.
אין נפש חיה בסביבה , מי יוציא את חוטמו החוצה בשרב הזה, אפשר לחתוך את החום בסכין. הנה פאני, בואי מהר! בדיוק מסעוד התקשר.
“אתה רציני? ומה הוא אמר? בטח התרגש מאוד, והתאכזב לשמוע שרבקה לא בהריון”
“היא לא ?”
“מה? לא שמעת, היה לה הריון מדומה”
“מה זה אומר?”
“בימים שמסעוד נסע, היא פיתחה לעצמה דימוי של הריון, הרופאה בדקה אותה , היא בוודאות לא בהריון, מסכנה” אם יש שביב מידע בשכונה שלנו, פאני כבר תדע.
“איך נבשר לו את זה? את רוצה ללכת לקרוא לה?”
“בחום הזה? אפילו משיח בא אני לא יוצאת ”
“אז לחינם חזרה גולדה והפיצה את האמת על בעלה” פתאום מתחוורת לו נקודה.
“האשכנזים האלה, אין להם טיפת ח’שומה. את כל הכביסה תולים בחוץ”
“דווקא, שמרה על הסוד הרבה שנים”
“אתה , מה יש לך מהאשכנטוזים האלה? התאהבת בהם?”
“כואב לי על מסעוד, עוד מעט הוא יתקשר שוב, אולי תעני לו את”
לא הייתה שמחה יותר מפאני לפטפט ולרכל. לא היה עצוב יותר ממסעוד לשמוע את קולה של פאני מעבר לים. הבשורות שליהגה ללא הרף צרמו את אוזנו שהתלהטה מחמת הצמדת האפרכסת לפניו, כעסו האדים את פניו, כעס על פנחס שהגיש את הטלפון לפאני, וכעס על פאני, וכעס על עצמו שהאמין לשטויות שהאכיל אותו מר בוקר, וכעס על רבקה שככה עוללה לעצמה וריחם עליה, וכעס על עצמו שככה עולל לה.

הטלפון ממסעוד לא משיג אותה, ורבקה שמה פעמיה ללכת את גברת הופמן, אך החולשה והחום מכניעים אותה והיא מתכנסת בתוך קיטונה, בקושי רב גוררת רגליה אל המבואה החיצונית בה מוצבת המיטה עליה היה יושב מסעוד שלה. היא מטילה את גופה בכבדות על המיטה, חולצת את נעלי הגולדה השחורות מרגליה, ללא עזרת ידיה ומחככת נעל אחת בעקב חברתה עד שמשילה את שתיהן מעליה. פושטת את איבריה הלאים לצדי המיטה, וצונחת בכבדות על מיטה שקפיציה השתחררו מבסיסם והכאיבו לה בצלעותיה. והיא נעה בחוסר נוחות במיטה, הגב התחתון מציק לה מאוד, עקבות הריונה בין אם היה ובין אם כלל לא היה הותיר עקמת בגווה הכפוף ומיטת הסוכנות לא הטיבה עמה. לו רק היה כאן מסעוד שלה, מתעלם מגניחותיה, נאלם בתוך עולם השקט שלו. חככה בדעתה שמוטב לה לישב טנדו עם בעלה השתקן מאשר להתעצב בודדה אל כאביה וגופה הדואב. לא מצאה תנוחה שתביא מרגוע לעצמותיה ולמחשבותיה והניחה למיטתה להישאר בבדידותה וקמה והלכה לה אצל גברת הופמן למצוא מעט ניחומים.
כבר אחרי צוהרי היום וקרני החמה מטילים את שארית כוחותיהן בראשי האילנות, ואינם נכפפים לזעם הכבוש עם החמה לכמוש כל הניכר בדרכה. אף כי רבקה סברה כי כבר נח היום מזעפו, התישו קרניים אלה את הילוכה הזקוף והגיעה אל חברתה כשהיא נוטפת זיעה, מושכת את אגנה במשעול הרחב שבין דירות השיכון הזעירות, חוצה במתינות את הכביש השומם המפריד בין פאתי שיכון דרום ושיפולי הבתים הערביים שנמשכו מהעיר העתיקה ופוזרו באופן ספורדי בין חללים, ורק עין מיומנת הייתה יכולה לשער כי אלה אחוזות כפריות שבהן השתכנו עשירי העיר בתקופה העותומנית שלה, והרחיקו את משכנם ממרכז העיר. אחד מבתי האחוזה האלה היה משכנה של גברת הופמן. חומה הבנויה מאבני אבן מסותתות הקיפה את הבית, ושער מפואר כעין אלה הנתונים בערי חומות ירושלים היה נטוע בפתחו. בשער הותקנה דלת ברזל כבדה. ועליה התנוססה ידית בצורת חיה כלשהי אשר הייתה נתונה על ציר, ושימשה להקשה על דלת המתכת.
רבקה הקישה פעם ופעמיים עד ששמעה את צעדי גברת הופמן נוטים לעברה. הדלת נפתחה והתגלתה לעיני רבקה מבואה שחיברה בין החצר והבית, חומות הבית הגבוהות הטילו צל נעים בחצר, והספסל שהוצב במרכזה קרץ מאוד להסב בו. רבקה עשתה עצמה כאילו מבטי ההפתעה על האורחת הלא קרואה, אינם נוגעים לה כלל, פסעה והניחה את ישבנה בכבדות על הספסל בחצר, ושמחה לקלוט שגברת הופמן כלל לא הציקה לה בשאלות ותהיות על ביקורה ורק שאלה “רוצה כוס מים” ובעצם קבעה, הישעני ונוחי תחת העץ ואצה רצה למטבחה ושבה כאשר תחת ידיה קנקן של מים צוננים ומגש ועליו שתי כוסות, משכה שרפרף והניחה עליו את התקרובת , והמתינה מעט שהאורחת הבלתי קרואה השיבה נפשה והמתינה למוצא פיה. רבקה גמעה את המים בלהט, שקשוק המים המתנפץ אל הלוע זירז את גברת הופמן לשוב ולמזוג לה כוס שניה, ונתזים של מים נקוו בצדי שפתיה , נמהלו בזיעתה המלוחה, ואגלים נשרו לאטם על צווארה ומחשופה. בתנועת יד אופיינית מחתה את הזיעה ממצחה ועיניה, ורק עתה שמה לב למבט השואל מתעניין של גברת הופמן, העיניים שעלו חליפות משפתיים סדוקות לבטנה הצבה, ויורדות למטה לירכיים המלאות וחוזרות ועולות לתפיחת שדיה ולעיגולי הזיעה שגדלו תחת בית שחייה, סיפורה היה ידוע לה היטב הן מצד הלחשושים של שכנותיה והן מהריכולים של חברותיה למשחקי הרמי, ואף קרבתה למר רובן תרמה את התמונה החסרה בפאזל, אך מעולם לא שמעה את הסיפור מפי הדמות העיקרית בעלילה. כעת הייתה זו מוטלת בפניה, מרוקנת מכל תאבון לחיים, פצועה מרוטה וכואבת. חיפשה את קשר העין, מבט חטוף. רפרוף עפעפיים שיספר לה את הסיפור ממקור ראשון, קמטי המצח שיביעו דאגה, האגודלים שעולים מעלה כאילו למחות זיעה וננעצים בארובות העין, ומסדירות את הראייה. עין לעין צופה, נקשרת נטבעת ביגון. ואז באחת הציף את רבקה נחשול של דמעה, משתפך. פתאום התחוור לה כאבה ומאווייה ורצונותיה שהשתברו כמו גל ענק על שובר הגלים ורסיסיו התנפצו על חוף המבטחים של גברת הופמן. אהבתה הבלתי אפשרית לגבר שמעמדו נשחק ונגוז, התקווה להרות לו בן, הרצון לראות בתחייתו בעבודה החדשה, ההתעברות שלא הייתה ואינה, דאגתה ותקוותה ותפילותיה נשברו כאחת סיסי דמעתה נמהלו בזיעתה ובמים שכבר לא היו כל כך צוננים ובכייה גדל והתעצם עד שנשמטה הכוס מידה והתנפצה לרסיסים ויצרה בחצר מרבד עצום של אבק יהלומים.
גברת הופמן נטלה את היעה והמטאטא וכיבדה את החצר, רבקה נבוכה מבכייה ומהשליימזליות שלה. וגברת הופמן לא עושה לה הנחות, למרות שנטייתה הטבעית הייתה לשבת ולסעוד את העלובה ולנחמה. החליטה להטיח בה
“את חושבת שכל העולם סובב על הצער שלך” ורבקה נדהמת, מישירה מבט, מוחה באגודליה את הסכר שנפרץ. גברת הופמן לא ממתנת שהברזל יתקרר ומכה בקורנס מהלומותיה בעוד ההיא מתייפחת
“את בטוחה שמזלך הרע לך מאוד, נישאת לגבר חלומותייך, בעל נכסים שעשה ממך מלכה ורק חוסר יכולתך להעמיד לו צאצאים העיב על אושרך, והנה בגד בכם מזלך הרע והגלגל הסתובב ובעלך נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. את גורסת שמזלך גרם. ובטוחה היית שהבאת ילד לעולם יפתור את כל בעיותיך. אבל על הדרך שכחת שאת לא בת יחידה בעולם. והרבה היו מוכנים להתחלף אתך בצרותייך”
“ממה בדיוק לקנא? המומה מעלבונות שהטיחה בה, זעקה בגרון שבור. “בצחקוקים של כל השכונה? בהריוני שהיה או לא היה? בריכולים עליי ועל רובן החטייאר? בניסיונות הסרק שלי להיכנס בכל מחיר להריון? במאחייה של מסעוד שלי? במה? במה יש לקנא?”
וגברת הופמן לא מרפה “בדיוק על זה אני מדברת, את רואה רק את עצמך, כאילו הבעיות שלך הן עולם ומלואו, קחי אותי למשל..” מילאה ריאותיה אוויר נשמה עמוקות כמי שהולכת לפרוק מטען כבד. הביטה ברבקה המתייפחת, בעיניה שנקרעו מחוריהן, בעוויתות הכאב שהרגיעה את בטנה הצבה והרפה. בשריגי הורידים הכחולים שהתקעקעו בשוקיה, בתפיחת שדיה. האישה מולה הייתה עסוקה כל כך בסבל שלה שלא השכילה לראות, לו רק הייתה עוצרת לרגע את הבכי המתייפח הזה הייתה מספרת לה את סיפורה.
“את הילדים שלי הריתי וגידלתי, והם נעקרו מידי ושולחו למחנות המוות. ולמרות זאת ניסיתי להיאחז בחיים בכל כוחי. אחר כך היה הניסיון להרות שוב לאחר השחרור מהמחנות, להניק ילד במשך חצי שנה ולמצוא אותו מת בעריסתו באחד הבקרים. לו רק היית עוצרת לרגע, ושוקלת בדעתך האם לעולם כזה את כה להוטה להביא ילדים. תינוקות של בית רבן שלא פשעו. ריבונו של עולם איפה הוא היה”.
“קחי אותי למשל…” המשיכה גברת הופמן בסיפורה, ורבקה זקפה אוזניה ושומעת, צרות רבים לא הביאו לה כל נחמה. דמעותיה לא פסקו לרגע , וכשהאריכה גברת הופמן בסיפורה נגשה אליה התקרבה וליטפה את לחייה. חיבקה את האישה החזקה הזו והתחננה בפניה
“מותר לך להרפות, מותר לך לבכות” , חבוקות נפלו זו בזרועותיה של השנייה. שערי דמעה לא ננעלו.
הבכי שיחרר אצל שתיהן כעסים וכאב, אך לא הועיל כמלוא נימה לבעיה. ועולם כמנהגו נוהג, צריך לאכול לבשל לכבס לארגן את הבית שוב לאורחים שיבואו הערב למשחק. אף רבקה חשה שמיצתה את ביקורה במקום זה ופנתה ללכת לעיסוקה, לאן תלך? לאן תפנה? החמה כבר שקעה וכוחה תשש, עת לצאת מהחורים.
פוסעת בניחותא בצל החומה של הבתים, מביטה ולא שמה לב לילדים המשוטטים. למשחק כדורגל על הכביש שאף פעם לא עוברות בו מכוניות, נצמדת לקירות של הבתים, לגדרות כאילו רוצה להיבלע בתוכם. היא לא שמה לב גם לכדור שנבעט וטס במהירות לעבר פניה. שקועה בשרעפיה חוטפת את הכדור בעוצמה בלחי, הכאב החד מפלח את רקתה וראשה מותז ומועף לעבר הכותל לימינה, מתמוטטת במקומה. וכשהרימה עיניה ראתה אותם. ילדים בני תשע או עשר, עומדים נבוכים ומחייכים בפה מלא, לא ידעה מה כאב יותר, המכה הפיזית שהאדימה את לחייה ורקתה או העלבון מהילדים ששמחים לאידה. ניסתה להרים עצמה מהמדרכה וכשלה, או אז שמעה את פאני גוערת בצעקות על הילדים
“אתם לא מתביישים? אישה נופלת למדרכה ואתם צוחקים” ורצה אליה להגיש לה עזרה. “מה קרה? נפלת? מעדת?” ורבקה מניעה את ראשה לשלילה ומסתכלת בילדים.
פאני אף היא מביטה ברבקה ובילדים חליפות, היא שומעת אותם מתנצלים “זה היה בטעות” ואז רואה את הכדור מתגלגל במורד הרחוב “הכדור פגע בה בלי כוונה” ממשיך מישהו.
“אתם לא מתביישים, אישה נופלת ברחוב ואתם צוחקים” פאני צורחת עליהם
ורבקה מהסה אותה “עזבי, הם לא התכוונו, הם נבוכים, לא יודעים מה לעשות, הם רק ילדים”
“חמורים גדולים, עאלק ילדים” מפטירה פאני ומכרכרת סביב חברתה ועוזרת לה לקום.
“אני בסדר” רבקה מתייצבת, בודקת את גופה, מלבד שריטה קלה בגרביון היא שלמה.
“מסעוד התקשר, בדיוק הייתי בדרך אליך, לקרוא לך, אולי יתקשר שוב”
“מתי הוא התקשר” שואלת רבקה ופוערת עיניים.
“לפני שעה, לפני שהחום הגדול ירד”
“ולמה חיכית עד עכשיו?” תמהה עליה רבקה, עד שיש אות חיים מאהובה, חברתה מונעת זאת ממנה.
“ואם הייתי יוצאת לקרוא לך, בכל מקרה את לא היית בבית, אז מה את מתנפחת עלי !”
“אך את זה, את לא היית יכולה לדעת, בטח היה לך הרבה יותר נוח לשבת בבית, לא להוציא את ראשך היפה בשמש הקופחת, שחלילה לא תזיעי בחוץ” מטילה רבקה בפאני את תסכולה.
“זה לא ככה, רציתי לצאת אבל בכל מקרה מסעוד פשוט התקשר לפני כן, לפנחס. הוא סיפר לו את החדשות הישנות על הריונך, ואמר שיתקשר שוב אחרי רבע שעה. בדיוק אז נכנסתי לחנות ואמרתי שחייב לעדכן אותו בחדשות האמתיות, שלא יישאר המסכן בידיעות כוזבות, אז סיפרתי לו הכול” ממשיכה פאני ללהג ורבקה פוערת פה ושואלת מה סיפרת לו, והיא מפרטת לה על השמועות על רובן ואיך שגולדה באה והפריכה אותם ובכלל שהיה זה הריון מדומה , ורבקה כבר לא יכולה לשמוע את הלהג הזה ומפסיקה אותה
“ולא חשבת לרגע שזה מידע אישי ביני ובין אישי? ולא חשבת לרגע שאני זו שאמורה לעדכן אותו? מה היה לך כל כך לחוץ לרוץ ולרכל” והיא מסירה את ידה המושטת של פאני שנשלחה אליה לחבקה ולתומכה. מתייצבת על שתי רגליה מזעיפה פניה ומפנה אותם ופוסעת בשביל לעבר ביתה. ופאני נשרכת אחריה מנסה לתקן במעט “בואי, בואי לחנות, אולי מסעוד יתקשר שוב” אך רבקה ממשיכה בצעידה מחייכת אל הילדים שכבר אינם נבוכים, וכשראו שהוטב לה נשמו לרווחה אך לא העזו לבוא ולבקש סליחה.
פאני פותחת שוב את פיה, מתחננת ורבקה מהסה אותה
“די, את הנזק כבר עשית! מה יש לי לדבר כבר עם מסעוד”.
“אני את שלי עשיתי , זו החלטה שלך”
“זו באמת החלטה שלי”
והשתיים נפרדות כל אחת לדרכה.

יותר מכל היה עכשיו מסעוד זקוק לד”ר פטריק, הלה אמנם הפנה אותו לבדיקות שאותן ביצע, אך מאורעות הזמן והידיעות על אשתו השכיחו ממנו את הרצון לשוב ולבדוק את תוצאות הבדיקה. וכך מצא עצמו מסעוד בבוקרו של יום המחרת צועד בשדרת פראדו היפה, לעבר המרפאה הפרטית אליה היפנה אותו של ידידו הרופא, דואג לאסוף במעבדה את תוצאות הבדיקות. הבדיקות שהוסט מלבצע אותן בעקבות פגישתו האקראית עם בן גיסתו הסורר.
כבר חלפו ימים אחדים מאז ביצע את הבדיקות, הידיעות על כאבה של רבקה שלו והריונה המדומה החריפו את רצונו העז למצות את האפשרויות עליהן דיבר ד”ר פטריק, ועתה הגיע הזמן לפרוע את השטר. רוח חדשה החלה מפעמת בו, תוצאות הבדיקה מונחות בתרמילו, והוא פוסע בגאון לעבר ידידו הרופא, פניו מאירות צווארו זקוף וכתפיו שוב אינם שחוחות כבעבר. הוא מבטיח לעצמו שנפתח דף חדש. יושב מול הרופא, נינוח בכורסת העור, ממתין בדריכות למוצא פיו של פטריק ,והרופא נראה מתעמק בדפי הבדיקות, בוחנם בכובד ראש, מגרד בפדחתו, ומסעוד חוכך בדעתו אם זה סימן טוב או לא, שהרי רק הוא יודע את סודו. אפילו אשת חיקו לא יודעת את פרשת נישואיו הראשונים במרוקו, את חוסר יכולתו כבר אז להביא ילדים, כבר אז במרוקו ניגש אליו לבדיקה. אשתו הראשונה האשימה אותו בעקרותה, והוא שהיה עשיר ובעל נכסים וחשש ללעז על אין-אונו שכר את שירותיו של ד”ר פטריק, אבל לרוע מזלו , הרופא לא היה יכול לעזור לו, אך נשבע לו בנקיטת חפץ, ובשבועת הרופאים שסודו שמור עמו.
משכך, החליט להתגרש מאשתו הראשונה, עזב את עירו קזבלנקה ועקר לעיר מראכש, שם שוב פרחו עסקיו ושם הכיר את רבקה שלו. למשפחתה הציג עצמו כרווק, אף אחד לא שאל שאלות מיותרות, אם ידעו הוריה של רבקה על נישואיו הראשונים, העלימו עין מכך. ועכשיו הלכו לעולמם ואין אחד שיכול לחרוש בסוד עקרותו מלבד ד”ר פטריק ידידו.
תקוותו להביא צאצא לעולם, כולה הייתה תלויה בגירוד הזה בפדחת.
“אני רואה את תוצאות הבדיקות” פתח הרופא בצרפתית קולחת “המצב אינו מזהיר, וסיכוייך להביא ילדים, ללא בעיית גילה המתקדם של רעייתך הם קלושים. אך המדע התקדם רבות מאז ויש סיכוי, אומנם קלוש, שתצליחו להרות”.
“זה מאוד מעודד” מסעוד מעודד עצמו ואת בן שיחו.
“אבל, תצטרך לעשות כמה דברים, כמה פעולות” מנסה הרופא לצנן את התלהבותו.
ומסעוד מוכן לכול, ויודע שגם רבקה שלו תהיה מוכנה לכל מטלה שתביא לו את הישועה, שתביא לו סוף סוף בן זכר, אך גם אם תהיה לו בת הוא יהיה מאושר.
ד”ר פטריק הושיב את מסעוד והסביר לו כי המחקר בתחום העקרות הגברית התקדם מאוד לאחרונה. וכי מקרי העקרות השכיחים ניתן לתקן על ידי הליך רפואי לא מסובך.
מסעוד שידע כי זמן שהותו במרסיי הוא קצר ומוגבל, הבין כי חייב לבצע את ההליך הרפואי בהקדם.
“אז ההליך הרפואי הזה , מה זה בעצם ? ניתוח?”
“ניתוחון” משיב ד”ר פטריק, מצמצם את החשש.
“למעשה” ד”ר פטריק מבהיר לו “זהו הליך חדשני ולבטח אינו ידוע בישראל, ולכן עליך להזדרז ולקבל החלטה לבצעו בהקדם במרסיי”
“בוודאי , כמה שיותר מהר ” משיב מסעוד, והד”ר כבר הרים טלפון לידידו המנתח וקבע לו תור לעוד שלושה ימים.

לא הרחק ממרסי, אני וחבריי בפנימייה הכפרית כלל לא שיערנו, מה קורה באותם ימים עם מסעוד, וכל מעייננו היו נתונים לבריחה מהישיבה. לשעת כושר מתאימה, להוציא לפועל את תוכנית הבריחה.
ואני, בנוסף לכל, לא זנחתי לרגע את התקווה לחקור על אודות המרגלים של הצרפתיים מהקריה למחקר גרעיני. בתחילה ציפיתי שכשנפגוש את דוד מסעוד , אני אדובב אותו מעט, ואתהה על קנקנו, ואתוודע למה שכבר היה ידוע לי. אך ככל שדשתי בעניין עם עצמי, חשבתי מדוע לאחר ולא להקדים, עלי הוטלה המשימה ליצור קשר בין הדוד מסעוד ובין בן דודי שמעון, ואני הייתי זה שאמור לדווח לו פעם בפעם על התאקלמותו של שמעון בישיבה והשתלבות בה. הנה זו ההזדמנות שלי להתקדם ליעד שהצבתי לי.
החלטתי לנצל את ההזדמנות שניתנה לי, פניתי למשרדי הישיבה, בעידודם של חבריי, שהיו בטוחים שאני אדבר עם דודי , ואכין אותו לכך שעוד שלושה ימים אנחנו מתכננים לבצע בריחה ולהגיע למרסיי, כדי שהוא יעזור לנו באפשרות המילוט והנסיעה חזרה ארצה מארץ זרה זו.
הייתי צריך למצוא שעה בה אוכל לטלפן בנחת ואשוחח באופן חופשי עם דוד מסעוד על התוכנית מהטלפון במזכירות הישיבה ללא שאחד הרבנים או המדריכים או המשגיח ישמעו שמץ דבר מתוכנית הבריחה. שעה שבה כל האנשים האלה אינם נמצאים בקרבת המזכירות. הערכתי כי הגברת המזכירה המאיישת דרך קבע את המשרדים אינה דוברת עברית, ואם בכל זאת יודעת מעט עברית הרי אלה מילים בודדות, זעיר פה וזעיר שם. אם כך היא לא תוכל לצותת לשיחה.
מצאתי את שעת הכושר, הייתה שעת אחר צהריים, הרבנים שהיו במשמרת השגחה עלינו, סיימו את ארוחת הצהריים ופנו להסב בחדרי המנוחה שלהם. נכנסתי למשרד, המזכירה לא הבינה מה אני רוצה ממנה, מעט הצרפתית שבפי, לא הספיקה לי להסביר את מבוקשי, נעזרתי בתנועות ידיים, במעט מילים עבריות שהבינה, וכשהזכרתי את שמו של שמעון בן דודי ומסעוד אורו פניה בהבנה. הוצאתי את הפתק עם מספר הטלפון של דוד מסעוד, היא קראה בצרפתית neveu ואני הנהנתי, ווי ווי כן אני אחיינו של דוד מסעוד. היא שמעה את הסיפור של שמעון שברח ודוד מסעוד שהשיבו לישיבה, והרגישה תחושת הקלה כשהבינה שהילד מולה רק רוצה לטלפן לדודו, ולספר לו. התיישבה על הכס המרופד המסתובב, החליקה קלות לפני כן את קפלי חצאיתה ומתחה את ברכיה, הושיטה את אצבעותיה הארוכות וחייגה את המספר שהופיע על הפתק, הצמידה את האפרכסת לאוזנה והמתינה לקול שישיב לצלצולה מעברו השני. מבטיי נדרכו בציפייה, שומע את קולות החיוג רינג ארוך ושוב רינג ארוך, ושקט.
סבלנותה של המזכירה עוררה בי פליאה, שמחתי באורך רוח שהפגינה, היא המתינה בסבלנות לצליל החיוג החוזר ריקם. וכשכבר התייאשתי, ונעתי באי נוחות על הכיסא העץ הנוקשה, וכמעט שכבר קמתי ורציתי לומר, לא נורא, אחזור עוד שעה, ובדיוק באותה רגע שמעתי את קולו הניחר של דוד מסעוד “הלו” והיא ליהגה לפומית בצרפתית “הלו, אני מעבירה לך שיחה”
קיבלתי מידיה את השפופרת, ריח בישום עדין בניחוח יסמין עלה חוטמי ,הצמדתי את הפומית ולחשתי “הלו”
“עם מי אני מדבר” ענה בצרפתית.
“זה אני, הבן של מרים” עדיין לחשתי בעברית.
“תגביר את הקול” פקד עלי מסעוד.
“אני לא רוצה שישמעו פה האנשים מה שאומר לך” עניתי במהירות בולע את מילותיי.
“דבר לאט וברור” גוער בי הדוד שלי.
ואני מגביר מעט את קולי ומצמיד שפתיי לרמקול
“תקשיב דוד מסעוד, אנחנו החלטתו שאנו בורחים כולנו ביום שלישי הקרוב, אנחנו רוצים להגיע למרסיי ומבקשים שתעזור לנו, להסדיר את הניירות לטיסה חזרה לארץ”
שקט משתרר מהעבר השני, אני שומע כחכוח גרון, וכמה רעשים בלתי ברורים, המזכירה מולי מחייכת מולי ועסוקה בתיוק של המסמכים על שולחנה. לאחר כמה רגעים שנדמה לי כי הקו מת, אני שומע אותו נוהם
“זה לא יכול להיות ככה, אתה לא יכול להפיל עלי כאלה דברים”
“אבל” ניסיתי להסביר ומסעוד קוטע אותי
“מה פתאום אתם בורחים מהישיבה, מה כל כך רע לכם שמה? אתם לא מבינים במה זה כרוך, ובכלל אני נכנס ביום שלישי לניתוח” עכשיו היה תורי לדומם מול האפרכסת והוא המשיך “פשוט אל תגיעו, חכו בסבלנות, ואני אצור אתכם קשר”.
“לא! אתה לא יכול לעשות לנו את זה” הגברתי את קולי, כשאני מביט ימינה ושמאלה, שאף אחד מהמדריכים לא ייכנס לפתע, שלא ישמע את זעקתי. המזכירה מולי ממשיכה בחיוכה הכובש.
“אנחנו על הקצה, שמעון הבן דודה כבר משתגע פה, הוא ממש נהיה חולה, אנחנו מצאנו את ההזדמנות לברוח מכאן, ואם זה לא יקרה ביום שלישי הקרוב, נחמיץ את ההזדמנות” קולי היה רך , התחננתי כאילו עמדתי בתפילת נעילה.
“אני מבין” ענה מסעוד, ולרגע חישבתי לפרוץ בצהלה, פתח לנו שער בעת נעילת שער , אבל הוא המשיך
“אבל יש אילוצים, ואי אפשר ככה להנחית עלי, וכמו שאמרתי לך אני עובר ניתוח עוד שלושה ימים, תאלצו לדחות את זה. ובכלל, אני לא אוהב שמערבים אותי”
לא ידעתי מה לענות. הייתי אובד עצות. פתאום צצו לי כל החשדות על המרגלים, משהו לא הסתדר לי, בטוח יש כאן משהו, מה פתאום הוא ממציא לפתע ניתוח? ממתי עושים ניתוח בצרפת.
רעד קל עלה בשפתיי, זיעה קרה כיסתה את מצחי, המזכירה מביטה בי במבט מחמיל, ואני חושב וחוכך בדעתי איך גורמים לדודי להיעתר לבקשותיי, להפצרות שלי.
“מה פתאום ניתוח בצרפת? מאיפה נחת עליך ניתוח?” אני מעז פנים כנגד דודי, והוא עונה בשקט ובתקיפות “זה לא עניינך, ואני חייב לנתק את השיחה”
“בבקשה, לא רציתי לעצבן אותך, אני פשוט לא יודע מה לעשות ומה לומר לחברים שלי”
“טוב, או קיי, תתקשר אליי מחר, אנסה לארגן משהו, בינתיים אף מילה, לא על התוכנית שלכם ולא על הניתוח” מסעוד קולט שנפלט ממנו שביב מידע שלא היה צריך להיאמר, אף אחד בארץ לא צריך לנבור בבעיותיו הרפואיות. וכורך את סודם של הנערים בסודו, זה כנגד זה , מידה כנגד מידה , מאזן אימה .
אני מניח את הטלפון בעריסתו, ועיניה המצועפות של המזכירה מביטות בי בחמלה ובכאב, למרות שכפי ששיערתי היא כלל אינה מבינה על מה שוחחתי עם דודי, ובכל זאת היא כואבת אתי את כאבי, אינה מנחשת כלל על מה יצא זעפי ולמה כה נסערתי, ובשעת רצון זו אני ממלמל במעט המילים הצרפתיות שאספתי ללשוני שגם מחר אסור למשרדה להתקשר, תחילה היא אינה מבינה את מילותיי ושפתי העילגת, ואני נעזר ביומן המשרדי המונח לפניה ומסמן לה את השעה למחרת, וחוזר ואומר שמחר באותה שעה אגיע, ואצבעותיי עוברות מהיומן לטלפון, והיא סוף סוף מחייכת בהקלה שהבינה ואומרת לי ביאן שור, בטח בוודאי .
אני יוצא מהורהר ממשרדה, הסוד שלו, הניתוח שדיבר עליו הדוד מסעוד, מתחיל לקבל בראשי נפח וצורה, אני שוקל את הסוד מכל צדדיו, ומכל זווית אפשרית זה נראה לי מוזר מאוד. הרי לא הכרתי כל בעיה רפואית או חולי אצלו, גם כשהחזיר את שמעון לפנימייה היה נראה במיטבו, ואפילו טוב יותר ממראה הדוד המכור לטיפה המרה שתמיד ציירתיו, ואם כן מאיפה צץ פתאום ניתוח? ועוד בארץ זרה! אין זאת אלא שחשדותיי לא היו חלומות בעלמא.
ניסיתי לשכנע את עצמי שישנם דברים שאני אינני מודע אליהם, ולא הכול סובב סביב הפרשייה שטוויתי לעצמי כי הוא רוקם מזימת ריגול, אך חשתי שהקורים שנטוו בפרשה זו, החלו להיות סבוכים וצפופים, והטרף סוף סוף נקלע היישר למקלעת קורי העכביש שטוויתי ברוחי.
על המדרכה שפסעתי בה, התהלכו ממול שני תלמידים, הם הביטו בי ואני שלחתי אליהם מבט חטוף, הם גיחכו בינם לבין עצמם על הילד המוזר מארץ הקודש שלא מצליח להתחבר להוויה הגלותית שלהם. ואני השפלתי את עיניי ולמרות הגיחוך הקל והמוסתר ממני, מבטם צרב את נשמתי, ויותר מכל הרגשתי שאין לי שום עניין במקום זה.
השמיים קדרו והתעננו, אור היום התעמעם ונחלש, צינה אחזה בכתפיי ובצווארי, הפשלתי את שולי הצווארון של כותנתי ומשכתי אותו כלפיי אוזניי, גם את כובע הצמר שלראשי משכתי כלפי מטה שיכסה את מרבית פניי, כה שונה הייתי בלבושי מאותם תלמידים שקסקט רחב כיסה את קדקודם, וז’קטים צמריים מחממים עטפו את גופם, הצטמררתי ומיהרתי לחדרי. עוד מעט אפסע ואכנס לתוך החדר שלנו, אצטרף לחבריי הממתינים במנוחת הצהריים שלהם, לשמוע ממני על התקדמות התוכנית. מה אומר להם ?
שמעון פותח את הדלת בדיוק כשאני מושך את הידית. וגופי כמעט ופוגע בגופו הגדול, שנינו לוקחים צעד אחורה, נסוגים מעט ממפגש מביך, תוך כדי כך אני מגניב אליו מבט, הוא עדיין נראה במצב רוח ירוד כל כך. עיניו מושפלות ומחייך אליי את אחד מחיוכיו הגמלוניים. אני מנצל הפוגה זו כדי לסקור באופן חטוף את יושבי החדר. מאיר שוכב במיטתו עם בגדיו, פניו מסובים הרחק, יונתן התאום שהצלקת בסנטרו הבדילה אותו מאחיו, גם הוא נמנם בעיניים פקוחות למחצה על המיטה הסמוכה לכניסה, ממול ישבו זה לצד זה ניסים הקטן ודויד והתעסקו במשהו שלא היה ברור לי פשרו. פסעתי במהרה בצעדים חתוליים, מיהרתי למיטתי, התיישבתי עליה, ולפני שמתחתי איבריי חלצתי את מנעליי. להפתעתי היה זה דווקא ניסים הקטן ששאל
“נו, מה אמר אדון מסעוד?” התפלאתי, כלל לא חשבתי שניסים יהיה שותף פעיל לניסיון הבריחה, כנראה שהיתקלותו בסמוק הפנים גרמה אף לו לתעב את המשך שהותו בישיבה. שאלתו מעירה את יושבי החדר, אני מעיף שוב מבט ושם לב שאין בחדר תלמידים אחרים מלבדנו, אפשר לדבר
“לא היה הרבה, דוד מסעוד לא היה יכול לדבר, אמר לי להתקשר שוב מחר” אני מוסר לו את החלקים מהשיחה שינחו את דעתו ומסתיר את המידע שנשבעתי לא למסור.
“סיפרת לו על התוכנית שלכם?” מוסיף ניסים, ושהוא מטעים את המילה שלכם בנימה מתנשאת, תוקפים אותו דויד ויהונתן “שלכם” חוזרים שניהם על הטעמתו, ודויד מוסיף “מה? אתה לא שותף, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה לי אלוקים” מצטט לו את בעל ההגדה “מה עבודה הזו לכם”
ויכוח סוער מתפתח בין יושבי החדר, צעדים במסדרון ממריצים אותי להסות את כולם ולהזכיר להם שמוטב שסודנו לא ירעיש עולמות. דויד נרגע ושב למיטתו, יונתן שב לעיסוקיו, מאיר מתהפך שוב על צדו ומסה לתפוס תנומה ורק ניסים הקטן מרגיש שנפתח לו פתח קטן אך לא היה יכול לסיים את הוויכוח כשחצי תאוותו בידו. ובכל זאת תשובה אמתית לא קיבל כלל ממני לשאלתו. אני לעצמי הייתי מבסוט שהדיון הוסט מסודות שהשתיקה יפה להם, שכן אף לעצמי לא ידעתי אם הניתוח זה אמת או בדיה המכסה על עניין מורכב בהרבה.
ובשקט הוא שואל שוב
“סיפרת לו על תוכנית הבריחה שלנו” ואני נאלץ לספר שסיפרתי ממש בקצרה אך השיחה נקטעה כי היה לדוד מסעוד עניין חשוב להתעסק בו ונדברנו לדבר למחרת.
את השעות עד לטלפון למחרת העברתי במחשבות שלא נתנו לי מנוחה, וכשאני היפכתי וחפרתי בדבר, היה הדוד מסעוד שובר את הראש כיצד עזור לנו מחד גיסא ולהסתיר מעיני כל את בעייתו מאידך גיסא. הוא התקשר לד”ר פטריק וניסה לדחות בכמה ימים את ההליך הרפואי, אך ללא הועיל, הרופא הסביר לו שזו הייתה הזדמנות חד פעמית שהמנתח הידיד נחלץ לעזרתו ופינה לו כמה שעות , ואם לא יבצע את ההליך ביום שלישי יאלץ לדחות זאת לכמה שבועות ואף חודשים.
הן הבטיח לבן של מארי גיסתו שייעשה כמיטב יכולתו, אך איך יעשה זאת, האם יפנה להנהלת הישיבה וידרוש מהם את הדרכונים? האם לא ישאלו שאלות ויעלו תהיות? ואולי מוטב לספר להם בפשטות שהנערים אינם מתאקלמים בישיבה ומוטב להחזירם ארצה, לפני שיברחו ותוטל עליהם האחריות. האם הוא צריך לקחת על עצמו אחריות זו, אולי מוטב להתייעץ עם הוריהם. איך יעשה זאת, אין תקשורת לארץ, ואולי דווקא עדיף לפעול מהר וכך להעלות קרנו בעיני מכריו בבאר שבע כמי שהציל את הנערים ותפס יוזמה. המון מחשבות מתרוצצות במוחו, לקח את עצמו והחל משוטט בסמטאות אנה ואנה, עד שמצא מסבאה קטנה, כוס עראק אחת קטנה תסדר לו את הראש. הכוסית הקטנה הצטרפה לחברותיה, והמחשבות שהטרידו את מנוחתו התפזרו הלאה ואט אט נדמו ושככו. כוסית אחרונה וראשו נשמט על השולחן.

למחרת, כל הבוקר התהלכתי בהרגשה רעה, מנסה להדחיק עוד ועוד את שיחת הטלפון הצפויה לי עם דודי, דומה היה בעיניי שאם אסיט אותה ממחשבותיי היא תיעלם, ככל שהדחקתי והתעלמתי מהשיחה ככה התעצם בי הרצון לברוח מהכול, מהחברים מהישיבה, מהתלמידים האחרים שנועצים בי עיניים, מהמשגיחים שמחפשים על כל צעד ושעל למה כשלתי, באיזה מצוות עשה זלזלתי, איזה החמרה לא ביצעתי בשלמותה. רגליי הביאו אותי לברזייה בחצר, שחתי מעט לשתות מהמים להרוות צימאוני. גם מאיר כופף את קומתו ורכן מעט, עשה עצמו שותה מים ולחש לי
“אתה ניגש למזכירות” ורציתי לומר לו שלא אכפת לי כבר מכלום, ולא מתאים לי שנפל עלי התיק הזה. מחשבות לחוד ואמירות לחוד, אומץ ליבי נכנע והשבתי ביובש “תכף”.
“מה יש לך”
“כלום”
“מה יושב עליך, מה אמר לך מסעוד” מאיר מתחיל לחטט. לא ידעתי מה להשיב לו, אם לספר לו, או להתחמק. גמעתי מלוא לוגמיי מהברז. המים שהערתי לקרבי , הניעו מתוכי אבחה קלה של ניצוץ. שום ברק לא הבריק, הציפורים לא צייצו והאדמה לא פצתה את פיה אך ההרגשה שלי השתפרה, הזדקפתי ואפשר היה להבחין במעט השתקפות מאירה בתוך עיניי הכבויות. משהו בעיניים שלי גרם למאיר להניח לי לנפשי, תמכתי זרועותיי בשפת הברזייה, ונשמתי עמוקות את האוויר הלח, הייתי חייב לקבל מעט חיות מהיום הזה שנפער לו לפתע בשמיים.

מה שהצלחתי להתמלא ממנו, לא שיחק לטובת מסעוד שהתעורר עם חמרמורת נוראית. כועס עצמו שנישבה שוב בקסם הטיפה המרה כשיש לו כל כך הרבה דברים לסגור. דווקא כאשר התפקיד שביצע החל להסתדר, והכול בא על מקומו בשלום, החלו צצות בעיות מצד האחיינים שלו, אשר מעיבים על התרכזות בהליך הרפואי שכה שם בו מבטחו.
ניסה לשטוף פניו בכיור, לסלק את שאריות כאבי הראש וריענן עצמו, סירק את שיערו המכסיף, והחליק את קווצותיו לאחור, מבליט את צדעיו. הביט במראה מצחו החרוש קמטים, השלים עם פסי הלבן שהכסיפו את שיערו השחור, ורק האדמומית בעיניים הותירה את רישומה מהלילה שעבר עליו. לא זכר כלל איך נשאו רגליו את גופו מהמסבאה בה שתה את הכוסית האחרונה למיטתו. גופו זוכר את הפעם האחרונה בה מצאה אותו רבקה שלו, מתבוסס בקיא של עצמו. ליל פורים והוא הפריז בשתייה, נזכר בכאב ברצונו לאבד עצמו לדעת באותו לילה. איפה הוא היה אז ואיפה הוא עכשיו, אסור לו ליפול לאותו מקום, הוא חייב בשביל רבקה שלו, והגעגוע לרבקה גובר עליו. כשמברשת השיניים פגשה את שיניו, והניעה את המשחה על לסתותיו , הגיע להחלטה שכרגע ישקיע עצמו בהליך שמליץ עליו הרופא, הילדים יחכו עד שיסיים, במילא תוך שבועיים שלושה המשימה ללוות את הקבוצה תבוא לקיצה. כבר נעשות ההכנה לסיום ולחזרה ארצה, אז עוד כמה דרכונים, לא יהוו בעיה. הזיפים שעל לחיו גדלו פרא ולא ראו קצף גילוח כמה ימים, בארץ נהג לגלח פניו במכונת גילוח חשמלית, התחושה הזו כבר שנים זרה לו. מאז הגיע לארץ, שכנע אותו גיסו, שאסור לגלח בתער, ומתוך כבוד לחבריו עבר למכונה חשמלית, אבל עכשיו בניכר, הרשה לעצמו להתענג על תחושת הרעננות שהתער מחליק את פניו.
אט אט פגה לה התחושה הכבדה בה התחיל יומו, ופנה לעבר המשרד שלו.

באותה שעה אזרתי את מעט הנחישות שעדיין פעפעה בי, ופניתי למזכירות. לנהל שיחה קלה עם המזכירה לא יכולתי, אז איך בכלל חשבתי שאגיע למרסיי ולרחרח. ניתוח או לא, זה לא יקדם אותי במאומה. בטלפון מסעוד הסביר לי בקצרה ובנחרצות שביומיים הקרובים הוא נכנס לניתוח ויתפנה אלינו רק בשבוע הבא, קיבלתי את דבריו בהכנעה. אפילו המזכירה שמה לב לשינוי שחל בי, ופחות התאמצה להנעים את שהותי, מאיר חיכה לי על הסף, והבין מהבעת פניי, אך התעשת ואמר מיד, אנחנו ממשיכים בתוכנית כרגיל, עם דוד מסעוד ובלעדיו.

מרגע זה מאיר נטל את המושכות לידיו, כינס את כולנו בחדר הגדול, סילק בתואנת שווא מי שששה בחדר ולא היה מקבוצתנו, התלהבותו הציתה את כולנו לפעול, דויד ויהונתן נשלחו לבדוק שהפרצה בגדר עדיין פעורה דיה למעבר. את נסים שלח לוודא שהמשגיח אדום הזקן יהיה עסוק מחר בשעה היעודה. עלי הוטל לארגן תרמילים לכולנו, לצרור מעט בגדים חמים ושמיכות. מאיר ושמעון תכננו להתגנב לחדר אוכל ולפלח מעט קופסאות שימורים, פירות ומזון לדרך. כולנו נדברנו להיפגש תוך שעה באותו מקום, ולדווח על ההתקדמות, כמה דקות לפני השיעורים שלאחר מנוחת הצהרים. לא נותר הרבה זמן, לא היה מתאים ממני ליצור מהמעט שהיה בידי תרמילים וצרורות לשאת בהם הדברים שנצטרך להם, קשרתי סדינים ושמיכות קלות, טמנתי בהם ביגוד חם, והותרתי מקום לדברי המזון, השתמשתי בכל הרצועות שמצאתי, גם שלייקעס, גם חגורות עור וסתם חבלים , לאחר חצי שעה הייתי מוכן. גם מאיר ושמעון שבו לאחר דקות לא מעטות, מתנשפים ומתפוצצים מצחוק, בדרכם לפלח מזון, נתקלו בברל הטבח הזקן, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה על תוספת נערים שנשלחו אליו לשטיפת הכלים, וברגע שהוא סב על עקביו, שלפו השניים מכל הבא ליד, מילאו את בטנות המעילים, דחפו פירות וירקות לכיסים, וסחבו בידיהם שקית מלאה מכל טוב, והתפוצצו מצחוק כשפרקו את שללם , בעיניים אדומות מצחוק מהמחשבה על ברל הזקן המופתע, מול ערמות הצלחות המלוכלכות , וערימת המצרכים המדולדלת. לא הצטרפתי לצחוק המתגלגל, לא אהבתי את הרעיון לפלח דברים שלא שייכים לי, ובטח לא אהבתי לצחוק מהטבח טוב הלב הזקן, ולשמחה זו מה עושה? לא הועילו דבריהם של שמעון שהרי המצרכים האלה מיועדים לנו, ובמוקדם או במאוחר נשתמש בהם, אף מאיר החרה והחזיק אחריו ואמר שהמטרה מקדשת את האמצעים, ואף שביום יום לא היה עולה על דעתו לגנוב מאומה ובוודאי לא מוצרי מזון, הרי עתה השעה מחייבת לפעול כך. שמחתי שנפל בחלקי להיות מאלה שצוררים את הצרורות ולא מאלה הגונבים את הבריות. כל זה לא מנע ממני למלא את התרמילים בדברים הטובים שהביאו חבריי, בדיוק סיימנו לארוז, טמנתי את התרמילים המאולתרים בין השמיכות והסדינים שעל גבי המיטות. ואז דויד ויהונתן חזרו והודיעו שהפרצה נסתמה ולא ניתן להימלט בה. אך הם לא איבדו את עשתונותיהם ומצאו שנהג ממרסיי, מגיע כל יומיים להביא אספקה טרייה וכביסה, ושמחר בשעה שלוש אחר הצהריים המשאית תצא מהשער האחורי של המטבח. נרגשים מהצלחה שנחלה התכנית פגשנו את ניסים על מדרגות כיתת הלימוד, והוא נרגש כמותנו השלים וסיפר שלמרות סלידתו מהמשגיח אדום הזקן, פנה אליו וזימן אותו למחרת בשעה שלוש לספריית הישיבה, בתואנה שבדעתו לעשות סולחה וליישר את ההדורים ביניהם.
מרוצים מעצמנו, נכנסנו כולנו לכיתה, הגוף מלא אדרנלין, הראש חייב להשקיט עצמו. לכיתה נכנס רבי אליהו, המורה החביב בעל המבטא המרוקאי הכבד, היה זה שיעור חומש עם רש”י, בדרך כלל השיעורים היו משמימים, אבל את השיעורים של רבי אליהו אהבתי, הוא היה קורא פיסקה של הפרשן, ושואג, מה קשה לרש”י , מי יודע? בהצבעה. וגרונו שניחר מרוב עישון סיגריות פלט שיעול. לא לבלוט, לא להצביע, לא להירדם. ושוב הוא שואג מה קשה לרש”י, מביט סביבי, לאף אחד אין מושג, ולי הדבר פשוט ונהיר, האצבעות מורמות, ניסיונות כושלים של אחרים לתשובה נדחים בבוז צורב, והוא מצית סיגריה חדשה בבדל סיגריה ממנה שאף וינק את עשנה לקרבו, וריחה המסריח חילל את חלל הכיתה. כשראיתי שאף אחד לא עונה לתשובתו, הרמתי את אצבעי, מאיר מסתכל עלי מופתע, מה הוא פתאום מתחיל מתעניין בשיעור, לא התייחסתי, מבחינתי דווקא עכשיו צריך להתנהג כרגיל ולנסות להשתלב על מנת לא לעורר חשד. תשובתי מוצאת חן בעיני רבי אליהו, הוא מחייך לעברי, ומתחיל להסביר את הקושי של רש”י ואת הפתרון שלו לבעיה, ואז אורו עיניו, הנחית את זרועו השעירה במכה רועמת על השולחן ושאג
“הפירוש הזה נופת צופים” ובמבטא הצרפתי המילה נופת מוטעמת מלרע. והמשיך “בליינד רוח הקודש” שילב את העגה, עם מילות הקודש והעלה גיחוך בכולנו, יותר מכולם הגדיל לצחוק בקול שמעון, שנתקף בצחוק בלתי נשלט, ועל מנת להרגיעו, וגם כי חש כי נגמרו הסיגריות בחפיסה שלו, שלח אותו אל חדר המורים להביא לו משם חפיסה חדשה.
אך יצא שמעון, ורבי אליהו כחכח שוב בגרונו, מנסה להמשיך את השיעור שנקטע. דפיקות על הדלת, לכיתה נכנס ראש הישיבה. פניו חמורי סבר, כולנו נעמדים, חולקים לו כבוד כנהג המקום. מה לראש הישיבה ולשיעור פרשת השבוע? אנחנו מתיישבים, הוא מסיר מגבעתו מעל ראשו ומניחה על שולחן המורה, פוסע לרוחב הכיתה ופוכר את אצבעותיו זו בזו, ומתחיל מצווח
“נעשתה נבלה בישיבה, צעירים העזו לגנוב! צעירים העזו לעשות מברל הזקן צחוק, אנחנו לא נרשה לדברים כאלה לקרות בין כותלי הישיבה. לא נעבור על כך בשתיקה, אם מישהו מכם חשב שזה תעלול נחמד, ומצטער על כך, מוטב שיקום עכשיו ויתחרט בפומבי על מעשיו, אם לא יעשה זאת עתה, אנחנו נדע מי האשם, ונצליח להגיע אליו ולהוקיע אותו ממקומנו, עתה אני נותן לו או להם חמש דקות לקום ולהתנצל” גרונו התמתח מתוך העניבה האדמדמה שחנקה את צווארו, ניכר בו שאינו יודע מי האשם, שהרי לו היה יודע מי האשם או האשמים לא היה נואם נאום נמלץ כזה, מבטים שלי הצטלבו במאיר, והושפלו מיד, הסכמה בשתיקה הייתה ביננו שאף אחד לא קם ומודה. חמש הדקות שהוקצבו עברו ביעף ללא כל סימן שמישהו קם ממקומו. או אז, הודיע לנו ראש הישיבה כי עתה צוות הישיבה יתחיל בסריקות ובחיפושים, ואשר זה שבאמתחתו תמצא הגניבה יסולק לאלתר והשאר יהיו נקיים. הדבר יצא מפי ראש הישבה ופני חבריי חפו.
שמעון בדיוק שב עם חפיסת הסיגריות בידו, כלל לא מודע למה שהתרחש בהעדרו, השיעור שהופסק לכמה דקות נמשך בחוסר התלהבות מצד כולם, אלה שלא היו בסוד העניין סערו על הנבלה שנעשתה במקומם לגנוב מצרכי מזון, והפנו מבטים מאשימים אלינו החדשים, רבי אליהו נסער משיעורו שנקטע והתנחם בשאיפת עשן מחודשת מהחפיסה החדשה, וכלל לא הצניע את זעמו על השיעור שנקטע, ואנחנו סערנו, כי חשדנו שסודנו יתגלה. שפה אחת הייתה לנו, שפה מהירה בעברית עם הסלנג המקומי של באר שבע שהייתה כה שונה מלשון הקודש של הנערים הצרפתים שלא היו מורגלים בלשון זו, כולנו חיכינו בקוצר רוח לצלצול הגואל, להתכנס יחד ולטכס עצה, לא לבלוט ולא להחשיד וגם לא לעשות פעולות כדי שגניבתנו לא תתגלה, ורק שמעון הביט בנו, לא מבין על מה ולמה כל המהומה, ובתמימותו אמר לנו, אדרבה, שיסלקו אותו מהישיבה. ככל שדשנו בדבר, הצדק היה עמו, ובכל זאת לא רצינו להיתפס בקלקלתנו, וממה נפשך אם ניתפס, ניזרק בהקדם מהישיבה, ואם לא נמשיך בתכנית הבריחה, ועולם כמנהגו נוהג.
להפתעתנו, החיפוש בחדרנו העלה חרס, אין זאת כי ההברקה שהייתה לי להשתמש בסדינים כתרמיל מאולתר, הסוותה את הגניבה, והמחפשים בחדרנו ליבם נטה לחשוב כי מדובר בערימת סדינים המגובבים על המיטות, ובהרגלי סידור מיטות שטרם הורגלו אליהם הנערים הברבריים הילידים האסיאתיים.
וכך, למחרת בשעות הצהרים מצאנו עצמנו מתגנבים למכונית שהביאה כביסה, מתחבאים בין הררי הכבסים כאשר תרמילנו המאולתרים על שכמנו, כמה שמחנו שעלה בי הרעיון לנטוש את המזוודות עמן באנו ולהימלט עם תרמילים שאולי לא נוחים כל כך לנשיאה , אך השתלבו היטב בנוף הכביסה המלוכלכת.

פעמים שהצורך לשלוט בכל המאורעות הוא כה גדול עד שאינך שם לב לפרטים הקטנים שמשנים את נקודת האחיזה של המבט שלך.
מסעוד סיים את כל המטלות המעטות לאותו יום, מבעוד יום חפף את ראשו, גילח למשעי את חלקת פניו, בישם קלות את לחייו והביט במראה, כותנתו הצחורה הלמה את מראהו, מכנסיו השחורים התהדקו על בטנו שבשבועות האחרונים עיצבה לה צורה ותוכן, וקפלים של מכנסיו לאורך רגלו השוו לו מראה פריזאי. עתה היה מוכן לצאת לפגוש את רופא המנתח. זוטות של נערים לפני בר מצווה לא הטרידו אותו, עלה על המונית הראשונה שהזדמנה לו.
מעבר לים, ביום שנכפלה בו פעמיים כי טוב, מראות כוסו בווילאות, גם תמונות הפכו פניהם, הספה המהודרת הוכנסה לאחד החדרים, ובמרכז הסלון הוצבו שרפרפים נמוכים ומזרן לישיבה, במטבח הקטן נדחסו שתי נשים עמלניות, הוציאו הכניסו כעכים ופירות, והעמידו מיחם לתה מהביל, ושלקו ביצים קשות לסעודת הבראה. עוד מעט יהום הסער, יאספו אנשי השכונה לתפילת מנחה וערבית שלאחר ההלוויה. ביום שנכפל בו פעמיים כי טוב, נפטר טרם זמנו הדוד ראובן.
שיחת הטלפון ממרים אימי, אחותו של דוד ראובן החמיצה בדקות ספורות את הדוד מסעוד, והוא כבר היה ישוב בניחותא במונית כאשר אימא ניסתה להשיגו על מנת לבשר לו על פטירתו מן העולם של גיסו, האח של אימא ושל דודה רבקה. מרים לא הייתה יכולה להתעכב זמן רב מול הטלפון, בחנות המכולת של פנחס. לשווא ניסתה לצלצל שלוש פעמים רצופות זו אחר זו, לא הייתה תשובה, ההלוויה הייתה אמורה לצאת כל רגע, עליה הוטלה המשימה, רבקה אחותה הייתה גמורה, הבשורה הפתאומית רוקנה ממנה תמציות של תקוות שעוד נשאה ברחמה. מי שלא סעד אותה ברגעים שנשאה ברחמה תקוות לזרע של קיימא, מי שלא היה עמה ברגעי החסר, בלילות הארוכים בהם פשטה את איבריה במיטתם המשותפת, ואיבריה לא פגעו כלל ביד או הפניית גב, מי שהיה כל כך לא נוכח בשבועות האחרונים, לא היה יכול כלל לנחמה במות אחיה. מרים ביקשה מפנחס לנסות יותר מאוחר להתקשר לגיסה, ומיהרה לעטות עליה בגדי אבלות. הבגד העליון בו תיעשה הקריעה, הבגדים שמתחת שהיו אמורים להיגעל על גופה במשך שבעה ימים ללא רחצה. לצערה כבר הייתה מנוסה בישיבת שבעה במות עליה אביה ואמה, וזוטות של מה בכך, כמו איזה בגדים לבחור לשבעה, נעשים במשך ימים ארוכים של שבעה חשובים כל כך.
בפינת בית העלמין התכנסו בני משפחתו של הדוד ראובן, פיבי מיררה בבכי מוגזם כאילו הנפטר היה אחיה ולא אחיו של בעלה יעקב. אך גם בשעות קשות כאלה הקפידה על המראה המושלם, חצאית הקפלים והז’קט המחויט, לראשה נכרך סרט מאריג רשת שחרחר, כיאה להופעה בטכס דתי, להבדיל מגיסותיה שראשיהן כוסו תדיר במטפחת, שיער ראשה היה גלוי ומסורק בקפידה. האחיות עיישה ורבקה התייפחו חרישית זו על כתפיה השחוחים של אחותה, הבזקים של זיכרונות מהלוויה של הוריהם הגבירו את המועקה שעלתה, גוש גדול וצורב נתקע בגרון. לא הרחק מהן ג’יזדרה אשת המנוח, עדת מקוננות סבבה סביבה, וכל אימת שהתקרב מכר ממשפחתו או ידידיו גברה זעקת המקוננות
“יא ווילי , יא ווילי איך הלכת ראובן, אח יא ווילי יא ויילי וואו וואו עליק ראובן”, מרים התקרבה אל אחיותיה עיישה ורבקה, מתרחקת מעט מהאלמנה והופכת גבה אליה. סולדת ממנהג להציף את היגון האישי באופן כה ציבורי, במשפחתה האצילה לא נהגו לגז’דר בפומבי. מחבקת את רבקה תומכת בעיישה ומקבלת חיבוק בחזרה. העיניים דומעות ואדומות. הבעלים שלהן בנימין ויעקב עומדים לא הרחק מהם , ידיהם שלובות להם מאחור, כובשים את מבטם בקרקע, כאילו אינם מבינים מה עושים, ונשמו לרווחה כאשר הוצאה המיטה מחדר טהרה, וזעקת המקוננות שוב עלתה.
“מה עם מסעוד שלי” נזכרת רבקה לשאול את מרים אחותה “הצלחת ליצור אתו קשר?” ומרים מנידה בראשה לשלילה, והן מתקרבות מפלסות דרכן לעבר המיטה המוצאת. האלמנה מתנפלת על גופת בעלה המנוח, ומורחקת בעדינות על ידי אנשי חברה קדישא.
בדירה הקטנה של ראובן נאספו בני משפחה ומכרים, אחדים ארגנו בקומת הקרקע של הבלוק סוכת אבלים, למרות מזג האוויר החורפי, עדיין החורף בבאר שבע לא היה גשום וניתן היה לקיים את מרבית התפילות והאירוח בחוץ. הדירה היתה קטנה מדי להכיל את כל האורחים האמורים להגיע. צצו להם חמורים ופלטות שולחן, ומבית הכנסת השכונתי הובאו סידורים, וספסלים, והשטח הוצל בברזנט. לבית פנימה הצליחו להיכנס רק הקרובים יותר, או מי שחשבו עצמם כקרובים ביותר. אחרי ההלוויה משהו בנפש האבלים הושתק, נשמה שנדה בין עולמות מצאה מנוח לנפשה, ועמה נמצא מנוח לנפש הסוערת של האבלים. האלמנה הניחה את ישבנה על המזרן, והניחה לגיסתה פיבי להגיש לה כוס תה מהבילה, והשביעה רעבונה בכעכים עגולים. הנשים התכוננו לישיבה בסלון הקטן, אחת אחת היטיבה את המסעד מאחורי גבה. עתה היו הנשים לבדנה, הגברים התארגנו בחוץ לתפילת מנחה לפני שקיעה. סביב לאלמנה התקבצו בנותיה וכלותיה, ומהעבר השני התקבצו האחיות של הנפטר, ניכר היה המתח בין שתי המחנות, כעסים ומתחים שהצטברו עם השנים, נאלצו להיות מטואטאים מתחת לפני השטח, ועתה צפו כמו הגפן שהנצה ענבי באושים ועוללות פרי היין. והסודות שנקברו עלו עם מבטי המשטמה וחיוכי המבוכה. שבעה ימים נכונו עוד לסיר הלחץ הזה לגלוש ולהתגעש. אפילו אנחנו הילדים של אמא מארי ושל דודה פיבי והדודה עיישה היינו בקשרים טובים, מדי שבת נפגשו אצל הדודה רבקה, ושיחקנו בחצר של ביתה, אך ל היה לנו שום קשר וקירבה עם הילדים של דוד ראובן, הם גרו די הרחק מאתנו בשיכון ד’ ,לשם עברו לשם לאחר שפונתה המעברה. דירה קטנה בקומה השנייה, בה הצטופפו המנוח ואשתו, ושני בניהם המתבגרים וייתכן שאף אחת מכלותיהם, גם היא לא מצאה דיור מתאים וחיה עמם ושתי בנותיהם, שעדיין לא נישאו והיו מעקמות פניהן בכל אירוע משפחתי כשהפטירו לעברן “בקרוב אצלך”. מה היה שם, מניין צמח הקרע המשפחתי, אולי הפער הדתי, הן אנחנו היינו דתיים בצורה זו או אחרת, ואילו משפחתו של הדוד לא כל כך שמרה על תורה ומצוות. ואף נשמעו רינונים שאחד מבניו נטוע חזק בעולם הפשע השכונתי. ואולי הריחוק היה בעוכריהם. בגלל המרחק הפיזי. ואולי יותר מכל הפער היה תרבותי, המנוח בחר לו לאישה אחת מההרים, מהברברים, זו הייתה אישה מהשלוחים הכפריים, ולא מצאה שפה משותפת עם גיסותיה, הן עיקמו את האף לאמונותיה, ל”שחור” שעשתה, לשפתה הדלה, ללבוש הלא אלגנטי. והיא מצדה לא טמנה ידה בצלחת, שנאה את גיסותיה המתהלכות עם האף למעלה. סבלה מהיחס המתנשא והתרעמה על כך שלא באו לבקר אותה, שהותירו אותה להישלח לדירת שיכון רחוקה.
עכשיו היו צריכים לעבור שבוע ביחד, המנהג מחייב לשבת בבית הנפטר, האחיות היו מעדיפות לשבת בביתן ולא לסבול את נוכחותה של האלמנה עם בנותיה וכלותיה. בינתיים הדוד יעקב מצא עצמו כבוגר האחראי שליווה את בניו הצעירים של הדוד ראובן בקריאה בסידור של הקדיש והתפילות. פותח להם את העמוד הנכון בסידור, אומר איתם את המילים הקשות להגייה בארמית, מקבל כבוד רב מכל המנחמים הרבים שפוקדים את סוכת האבלים. בנימין אף הוא נוכח במקום, אך אינו מהאבלים, ואינו מצליח למצוא את מקומו בין המנחמים, מורחק ממרים אשתו, ויושב בפאתי אחד הספסלים. הוגה בקורה את אשתו בדירה למעלה.
שם שואלת רבקה את אחותה מרים “מארי, מי יודיע למסעוד שלי? יודיעו לו?”
ומרים עונה בעגה המרוקאית “לא, רבקה ח’תי, לא” ועיני האלמנה אורו לשמע שמו של מסעוד, סודו של מסעוד עמד להיגלות, האלמנה מצאה אמתלה לנגח בה את גיסותיה השנואות.
“מה איפה מסעוד?” שואלת האלמנה.
“במרסיי, נסע לפני כמה שבועות עם משלחת מקמ”ג ללמוד על מכונות”
“ומה למסעוד ולקמ”ג” מוסיפה לחקור האלמנה.
“הם בחרו בו, בגלל ידיעת השפה הצרפתית, והכשרון שלו לארגן דברים” עונה בגאווה רבקה.
“הכישרון שלו לארגן לעצמו חיים חדשים” מפטירה האלמנה.
“למה, למה ככה?” מתערבת פיבי
“איך ככה” מיתממת האלמנה.
“למה להעליל עליו סתם דברים” עונה פיבי
“מה היא אמרה בדיוק” שואלת רבקה.
“עזבי, לא חשוב” עונה הדודה עיישה .”דחי שטן” לוחשת במרוקאית, גרשי את הרע, למה לפתוח פה לשטן, למה לפתוח מריבה ככה על ההתחלה.
“למה התכוונת” שואלת רבקה ישירות את האלמנה “איזה חיים חדשים”
“הרי זו לא הפעם הראשונה” עונה האלמנה ומדהימה את רבקה, שמסתכלת לעבר עיישה ופיבי, מנסה לדלות בדל מידע, עיישה משפילה עיניה, פיבי רושפת אש ועוד מעט תסתער על האלמנה, ואילולי היה זה ביתה הייתה קמה עליה.
“איך את מעיזה” צועקת פיבי.
“אדרבה, תספרו לה למסכנה, למה להסתיר ממנה” האלמנה לא מרפה.
“מה לספר לי” מזדעקת רבקה, הווריד במצח עומד להתפוצץ, שפתה משתרבבת מטה בעווית לא רצונית, עיניה שואלות את עיישה, וזו משפילה מבט, לוחשת לא חשוב, למה עכשיו. מבטה סב אל מארי, אך זו מופתעת כמותה, צופה במתרחש בדממה. ופיבי שהייתה עומדת מעליהן ומארחת בהגשה לאורחים את השתייה והכעכים מוצאת לה זמן להתחמק ולהתרחק מעיניה השואלות של רבקה. הבנות והכלות סובבות תומכות את האלמנה, סוככות עליה בגופן מפני רשפי האש שמשלחת בהן הדודה עיישה .
“די! מספיק! קצת כבוד לנפטר” הדודה עיישה מבקשת. הכבוד לנפטר עושה את שלו והרוחות משתתקות למראית עין. דם רע רוחש מתחת לפני השטח.

הדודה עיישה שהייתה מבוגרת מרבקה בכמה שנים, נזכרת שפעם היה דיבור על מסעוד, פעם לפני הרבה שנים כשעמדה רבקה להתחתן, היו לשונות רעות שטרחו לספר להורים שמסעוד אינו רווק כפי שהוא מציג עצמו, גם זכרה היטב שאביה אטם אוזניו לשמוע כל ריכול מעין זה על חתנו לעתיד, זכרה היטב איך סבתא זוהרה היסתה אותה והשביעה אותה לבל תפצה פה ולבל תפלוט מילה ליד רבקה הכלה הטרייה. אף היא, עיישה, הייתה עסוקה בבעלה וילדיה ואיחלה לאחותה רבקה כל טוב.
ידיה חיטטו בתוך אניצים שיצאו ממרכב הספה שהיה דוקר את גבה, ישובה הייתה שלא בנחת, והטרידה עצמה בפריט המעקצץ. ובלבד שלא תישא עיניה מעלה, ותראה את השאלה במבטה של אחותה. נעה וזעה על מקומה, מותחת את ירכה ורגליה שהתחילו להינמל. הצפיפות בחדר עשתה את שלה, החום החל לעלות, והזיעה הצטברה בשורשי שערה תחת המטפחת. טיפה אחת נשרה לאיטה לעבר קווצת השיער שהציצה מעל עין שמאל. זרועה הרחבה העבה עזבה את העקצוץ, וניסתה למחות את אגלי הזיעה הניגרים. לא נוח לה כלל לעיישה . התה המהביל מחמם אותה יותר, ומבקשת מפיבי כוס מים קרים. זו ניגשת למטבחון וחוזרת במהרה, לא רוצה לפספס את ההתרחשות, מגישה לה את הקרירות של המים, ומנסה לגנוב רמז. ובאמת מה היא יודעת? רק קמצוץ של רינון שאף לא אחד טרח לבדוק, ועכשיו גיסתה האלמנה העלתה כאילו מהאוב פרשה זו. כמה מתאים לה להתעסק בכך, לחפש פתרונות למכאובים ב”שחור”, במאגיה שחורה. האלמנה התאמצה לסכור את הגלים שעמדו לגלוש מפיה, ולהציף בנחשול כביר את כל יושבי החדר. עתה שבעלה הלך לעולם שכולו טוב, מה יש לה להפסיד? מה נותר לחבר בינה ובין שלוש אחיותיו שיושבות כאן בביתה? כבוד לנפטר! ככה היא אמרה, הצחיקה אותה זאתי, איפה היה הכבוד כשהיה חי?
זנחו אותו להירקב בדירת השיכון העלובה הזו, עכשיו נזכרה לכבד אותו, כשכבר מת, כשכבר לא יכול להזיק או להועיל. כמה צדקניות אלה עם המטפחות על ראשן, ורבקה זו מתייפייפת עם התכשיט שלה, המסעוד הזה, שהשאיר גרושה אחת ולא הצליח להביא ילדים ודילג לרבקה, עכשיו בטח יוצא לבלות למרסיי, מי יודע אם לא חזר לראשונה שלו.
מסך הכלות והחברות שחגו סביבה וניסו להרחיקה מתגובה החל להתמסמס. לשבריר שנייה, זיהתה שהאוויר החם והדחוס שהפריד בינה ובין רבקה, לא חולל על ידי מי מהנשים שכרכרו סביבה. ניצלה את הרגע היקר וירתה
“אני אגיד לך מה עושה מסעוד שלך, מה הוא מחפש במרסיי”.
מילים אלה שהוציאה מפיה כשכבר היה נדמה כי שככה המהומה, העתיקו את המבטים לעבר מרכז החדר, האלמנה העטויה שחורים הניפה זרועה באוויר וליוותה את מילותיה בתנועות ידיים רחבות, אגב שקשוק צמידים. שיערה המחומצן הקליש לצדי רקותיה, פזילת החן שלה כיערה את פיה, הפתוח לרווחה, והבל פיה החם נטף. לא ייחסה חשיבות לרשפי האש שניקבו מעיניה של פיבי,
גם לא ללחישה של עיישה שחזרה ואמרה כאילו לעצמה “די! די! למה עכשיו” ונעצה את מבטה לתוך פרצופה ההמום של רבקה, ועם פזילת החן שלה סובבה את המאכלת והגישה לה את המנה העיקרית
“בטח הלך לחפש את אשתו הראשונה, אולי היא תצליח להביא לו ילד”.
“אשתו הראשונה, של מי ? של מסעוד שלי?” למה עיישה שותקת? רבקה המומה מהרהרת בינה ובין עצמה, ופיבי לא יכולה עוד לשלוט ברוחה, בפגיעה הישירה בעלובה הזו רבקה, לא די מה שהיא סובלת צריך עוד להכאיב לה? ועוד בנקודה כזו רגישה, ובשביל מה?. והיא קמה וקוראת לגיסותיה
“קומו, אנחנו לא יושבות כאן יותר”.
למילים אלה ייחלה האלמנה, והיא מוסיפה “יאללה, לכו לכו, מי צריך אותכם פה, מארי הזו משתכנזת לנו פה, בטח תפסה שכנטוזי ומרימה עלינו אף, ועיישה שמסריחה לי את הסלון בזיעה המסריחה שלה” .
הבנות שלה מנסות להשתיק את הסכר שנפרץ, לכלוא את הג’ורא שנפלטת מפי אימם ללא הצלחה. כלותיה נבוכות מהתפרצות זעם זו. שלוש האחיות קמות ופונות לעבר היציאה, והאורחות מנסות להניא אותן, להרגיע הרוחות ללא הועיל. פיבי קוראת לבנימין, ואומרת לו,
“אנחנו לא יושבות פה, נעבור לבית שלך.”
כלותיה של האלמנה עומדות חוצץ, פונות להרחיק את האלמנה לחדר הפנימי “סלחו לה, ההלוויה והמוות הפתאומי ערערו אותה, אל תתנו לכעסים לשלוט, היא תירגע וזה יעבור”. עיישה רוצה לסלוח ולהרגיע, מרים מוחלת על כבודה ומחבקת את רבקה שאינה יודעת את נפשה, ופיבי לא מבינה כיצד גיסותיה מוחלות על כבודן, ודוחפת קלות ומפלסת לה מעבר לעבר היציאה. על הדלת כבר צובאים הגברים מלמטה ששמע הריב גונב לאוזנם, ועלו לקומה השנייה לדירה להתערב ובעיקר להסתקרן. המאמץ המשולב של האורחים מחזיר את השקט לחדרון המהביל, אולי הרעב והעייפות עושים את שלהם ומאפשרים לשלוש האחיות לדחות את החלטתן עד שיעבור הלילה.
ארוחת הערב עברה להן בגרון כמו חצץ גרוס, האורז היה יבש, הדג המטוגן, היה רך ותפל, הרוטב החריף שפוזר עליו בנדיבות, שרף את בלוטות הטעם, צרב את החך, לא היה זה הטעם העדין והערב אליו התרגלו מבישולים של רבקה או עיישה. ואפילו הטעמים של מרים, שהיו נושא לגיחוך בפיהן של אחיותיה, על נטייתה לבשל בגוון אשכנזי, עלו בהרבה על ארוחה רעה זו. פיבי אספה בתיעוב את הצלחות הכמעט מלאות מלפני האחיות. מיהרה לסלק ולפנות שאריות, והציעה להן סלט ירוק טרי שקצצה על המקום, וקנקן של מים קרירים. בלוטות הטעם נרגעו במגען עם החמיצות הטריה של הירקות.
הלילה רד, החדר מתרוקן מאורחים, שני בניו של הדוד יעקב, נכנסים פנימה, מאמצים להם פינה ונערכים לשכיבה על מזרן, ספק שכיבה ספק שינה, ללא תנוחה נוחה. כל מי שאינו אבל וחייב להישאר, נפרד בחיבוק ארוך מהקרוב לו. פיבי נפרדת מעיישה ורבקה, תוך השבעתן שאם שוב מתפתחת מריבה הן קמות ונוטשות. מרים משלחת את בנימין הביתה, לטפל בילדים, שנשארו לבד עם הבת הגדולה. הכלות של האלמנה מסדרות את המצעים לבעליהן, ומסתודדות עם הדוד יעקב, סומכות עליו שיהווה חיץ בין הנצים. הדוד יעקב מושך את מזרנו, משטח אותו לרוחב החדר כמתרס בין הנצים. עוד רגע ונחירות עולות מכיוונו. מרים מסתובבת על יצועה הקשה, ומתחרטת על כל אותם רגעים מעטים שבנימין שלה העז לנחור, איך הכניסה לו קטנות כדי שיפסיק להרעיש, ועכשיו הדוד הזה מרעיש עולמות, ואף אחד לא פוצה פה ומצפצף. נוח לכולם שהאש הרוחשת ברקים הפנתה את זעמה לרעמים.
דקות נוקפות, מתגלגלים קדימה ואחור, האור כבה, השמיכות נמשכות לכסות פיסות של גוף. ואז פורצת רבקה בצחוק, הנחירות של יעקב אחיה, מפיגות את כל המתח. מות אחיה ראובן, הרמזים של גיסתה על עברו של מסעוד, הכול מתנקז לפרץ צחוק בלתי נשלט, ולצחוק מצטרפים אחת אחרי השנייה, מרים ועיישה , אך הוא לא נעצר מצדו האחד של המתרס ומדבק גם את האלמנה שגועה בצחוק משחרר, צחוק כואב ומשחרר.
מישהו זר לו היה נכנס, היה נוטה לחשוב שהגיע לבית משתה ולא לבית אבלות, צחוק עד דמעות, שלא מרפה.
לפתע, האלמנה מבקשת סליחה מרבקה, סליחה רפה, בחשכת הלילה. היא קמה מעל המרכב עליו התמקמה, נעמדת ומדלגת מעל יעקב, ונצמדת לרבקה, נשכבת למרגלותיה. רבקה נבוכה ממחווה זו, עדיין כעוסה על הפגיעה בה, ומנגד כיצד תגיב במחווה זו, קשה להתעלם מבקשת סליחה מפורשת כזו בביתה שלה. ללא חשק מושיטה את ידיה ומקבלת את האלמנה לחבוק. עיישה מסבה פניה אליהן, חונקת את הצחוק הבלתי נשלט, ושולחת יד שלישית לחבק. מרים שוכבת רחוקה כמטר, מהססת אם להצטרף לחיבוק המשולש ולהפכו למרובע. תזוזה שלה לעבר השלוש, מסיטה את רגלו של יעקב , והוא מתעורר בבהלה, לא קולט מה מתרחש , ונובח “עוד פעם התחלתם?”

הצחוק המתגלגל מפי כל מגלה ליעקב את טעותו. גם הוא מצטרף לצחוק על חשבונו, וטורח לספר שפיבי בשבועות האחרונים מעתיקה את יצועה לאחד החדרים, וסוף סוף יש לו קצת שקט ממנה. האלמנה מחייכת, שמחה לאיד, לגיסתה שהתנפלה עליה קודם, ומחניקה קמעא קמעא את החיוך הרחב שהתפשט לרוחב קלסתרה. וכדי להסוות את שמחתה קמה, וחוזרת שוב למקומה. ההפוגה בכאב שחוותה רבקה נמוגה באחת. ומחשבות טורדניות מדירות שינה מעיניה.
היא שמעה נכון? למסעוד שלה היו חיים אחרים לפניה? הייתה לו אישה אחרת? מעולם לא חקרה ושאלה לקורות חייו, מאז שנכנס לחייה לא עניין אותה על מעשיו בקזבלנקה. על עסקיו שהתגלגלו, על נסיעותיו התכופות לעיר הגדולה, מי היו משרתיו, מי היו הנשים שאיתן נפגש, עם מי סחר, מי הייתה מזכירתו. מה לה ולכל הריכולים האלה שלא הועילו לה. כל אימת שפאני או אחת מחברותיה החלו בריכולים על דא ועל הא, היא פנתה לפרק תהילים, שמה בו את יהבה. הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה. וחרפה לא נשא על קרובו. ומי לה קרוב יותר ממסעוד. הכאב על מות אחיה, החייה בה את תחושת האין, ככה הרגישה את החוסר כשקראו בפרשת השבוע “וישב ראובן אל הבור, ואין יוסף” הבור שלה ריק. בלי חיים שיצרה בכלי שלה. הזיווג שלה חסר, הכוח שלו להפעים בה יצור חי ובועט. והנה שומעת כי יתכן והוא כבר נקשר לאחרת, האם מסעוד שלה עשה חיים אחרים עם אחרת. התהפכה מצד לצד על המזרן, השמיכה נמתחה לרוחב גופה, מושכת מצד אחד ונפער פתח רחב שחושף חלק ניכר מרגליה, ומושכת את הכסות לצד שני, וגבה מצטמרר מצינת הלילה. החושך מתעבה ונשימות קצובות של אחיותיה ואחיה, אינם משרים בה את השקט והמנוחה. מנערת את השמיכה ומנסה להתכסות בה לאורכה, ומגלה אגב כך שאורך השמיכה, גדול אך במעט מרוחבה. ומה שלא צלח לכסות בראשונה לא ייטיב גם באחרונה. אך מעשה זה גרם לרעש קל שהעיר את מרים מרבצה, וגם עיישה נעה באי נוחות על מקומה. ורבקה שלא הצליחה לתת מנוח לעפעפיה, התייאשה ושקעה נוגות בכאבה.
בקצה החדר, עוד מישהי אינה מסוגלת לעצום עין. ארבעים שנה הייתה נושמת לפי קצב נשימותיו של ראובן. כשעצר נשימתו, אף היא עצרה נשימתה, כשהאיצו נשימותיו אף היא האיצה נשימותיה, כשגנח ושיווע לעזרה, קפצה כנשוך נחש, ועמדה לשרתו. כאשר שמח וצהל הייתה נינוחה ושקטה, וליבה רחב עליה בשמחתו. כשהגיע עייף ויגע, הניחה לו והמתינה לתשובתו. כשהיה לא ירא אלוהים, אף היא התפקרה עבורו. ועתה שנדם ליבו, לא ידעה מה לעשות עם הלב שלה.
מרגשת האלמנה בחוסר הרוגע של רבקה, כמותה היא מעורערת, היא על אבדן החיים של השותף שלה, וזו על אובדן האמון בזיווג שלה, היא על החיים שייצרה אתו והגיעו לפרשת דרכים שאינה יודעת היאך להמשיך הימנה, והיא על החיים שטרם הצליחה ליצור, ועל כך שאינה אתו. רומזת לה בתוך הדממה שחשכה עליהן, לקרוב אליה, לנער מעלה את השמיכה שלא מכסה לאורכה ולא לרוחבה. והסוד כל כך מתיש את רבקה, והשינה שמטריפה את דעתה והיא עושה את הצעד לעבר צרתה, שפתחה צוהר לעולם נסתר ממנה.
“מה את יודעת על מסעוד שלי” לוחשת רבקה.
“לא הרבה, רק מה שסיפרו, שהיו לו חיים אחרים בקזבלנקה” מגלה האלמנה טפח.
“זה גם אני יודעת, הן הוא לא גדל כמונו במראכש” ממשיכה ללחוש רבקה ומנסה לגלות גם טפחיים.
“זה כל מה שאני יודעת, סלחי לי, אם אמרתי ברגע של כעס, דבר שפגע בך, שלא הייתי רגישה די לכך שאין לך ילדים”
“לא, את אמרת משהו על אשתו הראשונה, את לא תתחמקי מזה, מה את יודעת” מישירה רבקה את התקפתה. המחיצות כבר הוסרו, החסמים והפעולות ההסרה היו לה כבר לזרא, הגיע הזמן לחשוף הכול. היא לא תוותר על רגע זה.
“אמרתי לך, אני איני יודעת שום דבר, רק נפלט לי מה שריכלו” אמרה האלמנה וכיחדה שהרי היא הייתה מבכירות המרכלות.
היא זו שהייתה אמונה על תעשיית ה”שחור”, פתיחה בקפה ובקלפים, שחיטטה במעשים של זה ושל זו, וחיפשה באחרים פגמים לחפות על פגמיה שלה.
“ומה ריכלו” עונה רבקה בתמימות מעושה. האלמנה נופלת בפח שטומנת לה רבקה, ויותר מכך, מחפשת אמתלה לפתוח חרצובות לשונה, אם היא לא מצליחה להירדם לפחות תרכל.
“סיפרו שהייתה לו, למסעוד, אישה בקזבלנקה, והיו לו עסקים וחנויות רבות, אך לא הצליח להביא ממנה ילדים, וגירש אותה”. מספרת האלמנה, וממשיכה לתבל סיפורה
“ומכיוון שלא היה נחשב גבר , ולא הצליח להעמיד זרע, התבייש מחבריו וממכריו בעירו, ועקר למראכש, למקום שבו לא הכירו אותו, וחישב וכנראה גם הצליח לבנות לו חיים חדשים, אתך” אינה לוחשת כלל, מתענגת שיש מי ששומע להגה.
“אז את אמרת שלא היו לו ילדים?” שואלת רבקה, מתקרבת יותר ויותר בחושך השורר, לא לפספס אף לא אחת מהמילים והסודות, שנחשפו.
“לא, לא היו לו ילדים” עונה האלמנה, ורבקה חשה שיותר מאשר מקנאה היא על האישה האחרת, הייתה מקנאה לו היה לה זרע. ובמקום רגש של קנאה לצרתה מרגישה אמפתיה למי שחולקת עמה את אותו כאב, ורוצה לדעת יותר פרטים עליה.
“יותר ממה שרציתי לומר אמרתי” ממשיכה ומוסיפה האלמנה, ורבקה חושדת שזו הייתה רוצה לספר יותר מאשר סיפרה, וכנראה לא יודעת יותר מאשר סיפרה, וכל אשר תוסיף מכאן ואילך, מדמיונה הטוב עליה תוסיף.
“אמרת די והותר” אומרת רבקה, והאלמנה בולעת את רוקה, ולשונה שהיה חרוצה להיטיב ולהעמיק את הכאב בגיסתה שבה ריקם. יבש לה בפה, וכעת יותר מכל רצתה למזוג לעצמה כוס מים. לרוות צימאונה. גם בחושך רואה רבקה כיצד האלמנה, כה משתדלת לספר טפח וטפחיים יותר מאשר היא יודעת, ויש לה עדיין לאמת המידע החדש עם עיישה אחותה שניסתה לאטום כל בדל של מידע שפלטה האלמנה. ממתינה היא לבוקר. באור הבוקר האמת נהירה יותר.

כשהשחר עלה סופסוף, הצליחה רבקה להירדם. כשהנצה החמה, הגיעו המקדימים לתפילת השחר. שישה או שבעה שהחלו מזמרים את פסוקי דזמרה, החלו עושים סימני קוצר רוח, מקוששים עוברי אורח להשלמת מניין, נזהרים ומתלבטים להעיר את האבלים. יעקב ושני בני המנוח עדיין מונחים על מזרנם. נעימות פסוקי דזמרה מנשבות על גבם כרוח קרירה של בוקר. מושכים את השמיכה לכסות עוד. להרוויח עוד כמה דקות שינה לא ערבה. קולות המתפללים מעירים את עיישה, ופרצופו של אחד מהם שהשתרבב לתוך החדר, גרם לעיישה לשלוח יד, להעיר את אחיה “ח’שומה, באו להתפלל ולעשות כבוד, ואתם חורפים” .
השלושה, מוחים את הלפלוף מקורי השינה, שוטפים בברז את העיניים, יעקב נוטל את שקית הטלית והתפילין שלו, ויוצא החוצה לאומרי מזמורי התהלים. שני הבנים מחפשים בארון הוויטרינה את התפילין, זכור להם שבפעם האחרונה הם הניחו את תפילהם בבר מצווה, ומאז הן מונחים בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא וייטול, אבל אף אחד לא רוצה. זה מפשפש בכה וזה מפשפש בכה, האלמנה מתעוררת, היא מכירה הכול בביתה, כל חפץ וכל פרט לא נעלם מעיניה. ומנתבת את בניה למקום בו הטמינה את תפילהם. הם יוצאים החוצה לקור המקפיא של בוקר באר שבעי. ולפני שהאירה החמה שמי המזרח, עומדים כולם בתפילה, והחזן מרעיד את קולו “כי לא במותו ייקח הכול, לא ירד אחריו כבודו. כי בנפשו בחייו יברך, ויודך כי תיטיב לך. תבוא עד דור אבותיו, עד נצח לא יראו אור”.
יעקב מהרהר בכך שהמנוח לא ייקח אתו מאומה, כי לא היה לו מאומה. אבל כבוד ויקר יעשו לו. והבנים מהרהרים שאולי המנוח לא יראה לנצח אור, אך מדוע הם הצטרכו להשכים לאור.
כל זה לא הפריע לרבקה לנום את עייפותה. לא מודעת לתכונת הבוקר סביבה. כשהיא כבר תתעורר, תהיינה אחיותיה עסוקות בסידור החדר לקבלת האורחים, ולא תהיה לה שוב עת להסתודד עם עיישה, ולפלות את פירורי המידע החסרים לה בקשר לעברו של מסעוד.
בשעת בוקר מאוחרת, פאני השכנה של רבקה מגיעה, ופיבי שופתת מים על הגז ומוציאה עלי נענע טריים, פאני מתיישבת על המיטה ונאנחת. לקום בבוקר ולהכין צהרים, לרוץ לעבודה כמבשלת בתלמוד תורה, להספיק ביקור ניחומים, ולחזור ולהגיש ארוחה חמה לארבעת ילדיה, לכבס ולתלות, להשלים ולהפריד בין זאטוטיה הנצים, ולאסוף כח לערב שבו יגיע שלמה שלה בהסעה מדימונה. לפעמים טוב שיש בית אבל, מעט מנוחה לוורידה המתנפחים בשוקיה. לא מקנאה פאני ברבקה, רבקה השכנה שלא רואה שמחה בחייה, ועכשיו נוסף גם מות אחיה על צרותיה. מתיישבת ליד רבקה, רוכנת לעברה ועוטפת אותה בחיבוק חם. פאני שלא מפסיקה מללהג סוכרת פיה, ומוציאה תחת שפתיה אמירה אנמית “זה דרכו של עולם”. וכמעט ממשיכה כהרגלה “את צריכה להיות חזקה בשביל הילדים”. למזלה המשפט נאלם באמצעו “את צריכה להיות חזקה”. ורבקה שכבר נפשה במילות הכיבושים שאין בהן נחמה, מקרבת את פיה לאוזנה של פאני, וממתיקה אתה את קורות הלילה שחלף. הן דבר לא נעלם מאוזנה של זו, טוב לה ריכוליה של פאני מאלפי שתיקותיה של עיישה אחותה הבכורה.
למרות שפאני משתדלת מאוד להעלות מנבכי זיכרונה, תמונות ופיסות מידע מעברו של מסעוד, אולם לצערה שום דבר לא מתחבר לה. השקט מסביב מערער את הפטפטנות שלה. וארוחה חמה לילדיה עדין ממתנת לה. פאני אוספת את עצמה “תנוחמו מן השמיים” ופונה לעיסוקה. רבקה קמה ומלווה אותה, על מפתן הדלת, ואז היא נזכרת. לפני המון שנים, ביקרה את אחותה בקרית גת, שמה פגשה אותה, אישה כבויה, סועדת את אביה העיוור, מטפלת בו. מטפחת שסובבה וכיסתה את שיערה לימדה אותה שהיא אינה פנויה, אך לא נצפה שום גבר בחברתה. שאלה חקרה אודותיה, וסיפורה נגע בה. עלתה לארץ בגפה יחד עם אביה הזקן והעיוור. כל עולמה סבב סביב הטיפול בזקן זה. פעם בקזבלנקה היא השיאו אותה אביה ואימה. לאחר שנים לא רבות במחיצת הגבר שלקח אותה לאישה, שלח לה גט, ונעלם מהעיר. לא השאיר בידה מאומה. שנה לאחר מכן נפטרה האימא שלה משברון לב, והיא הלכה וכבתה, חשך עליה עולמה כעולמו של אביה. רק את שמו הותיר לה, גברת מסעוד.
מה שלא הצליחה פאני לנחמה במילי כיבושין, הצליחה להרגיע את רוחה הסוערת ברכילות. לפחות מסעוד שלה לא הלך לחפש את האחרת ברחובות מרסיי.

אותו ליל שימורים שעבר על רבקה, עבר עלינו בשיטוט במבואותיה של העיר מרסיי. האוטו הביא אותם למכבסה, שהייתה ממוקמת באחת השכונות ההרריות המשקיפות על הנמל והעיר התחתית. כשהאוטו עצר קפצנו ממנו, והתחלנו לברוח ללא מטרה וכיוון. מתרחקים במהירות מפניו המופתעות של הנהג, שמתוך הארגז שלו קפצו דמויות נערים לחשכה שהחלה משתלטת על סמטאות העיר. צרורנו תלוי על כתפנו, הצינה של הלילה החלה נותנת אותותיה בנו. השלנו מעלינו את הצרורות, והתלבשנו שכבות נוספות של ביגוד חם על השכבות שכבר היינו עטופים. התקדמנו מעט מבין הרחובות, ואז נגלו לנו אורות העיר התחתית והנמל. יפי העיר הפעים, נשמנו אוויר קר מלוא הריאות. הנמל והעיר הזכירו לי ביקור בחיפה. אצל הדודה מרתה, והנוף הנשקף משיפולי הר הכרמל. האורות קוראים לנו לגלוש במורד, להתמזג עם העיר התוססת. מה שנראה כמו גלישה קלילה, מתברר כמסע ארוך. שמנו פעמנו לעבר העיר התחתית. תחושת שחרור מהולה בפחד מהבלתי נודע. מאיר ושמעון הובילו, כאילו כל חייהם היו מדריכי תיור בעיר זרה, ניסים ואני נצמדנו אליהם. משתדלים לעמוד בקצב. ומאחור נשרכו דויד ויהונתן, בולעים בעיניים כלות מראות וריחות מהבריזה מכיוון הנמל. כשיצאנו לדרך, נדמה לנו שתוך מחצית השעה נגיע לעיר. אחרי שלוש שעות של כיתות רגליים. אורות העיר כבר נראו קרובים, והדרך מתישה. ככל שהתקדמנו יותר לעבר הנמל, והשדרה הרגשנו כמה עוד דרך נותרה לנו.
לפנות בוקר, הוליכו אותנו רגלנו לבתי המרזח שסילקו מתוכם את אחרוני השיכורים, לבתי הקפה שהקדימו לפתוח, וריח הבגטים החמים, והקפה המהביל סחררו את אפנו וגירו את בלוטות הטעם. התביישתי להודות שלמרות בעיית כשרות הבגט, לו הייתה הפרוטה מצויה בכיסי, הייתי זולל לתאבון בגט בחמאה ומקנח בקפה. הרעב הציק לי מאוד, וניכר שגם חבריי חשו כך. זיק של שובבות ניצת מעינו הימנית של דויד, והא משתף אותנו ברעיון לפלח כמה קרואסונים או בגטים. והרעיון לגנוב מזעזע אותי, מילא לקחת כמה מוצרים ממטבח הישיבה, אוכל שהיה מיועד לנו. אבל לגנוב מאיש זר, בעיר זרה, מעשה שלא ייעשה, חילול השם. ובכלל לא כשר, אבל הריח…
לשמעון אין כל בעיית כשרות, וכשהוא מתאר בפנינו את טעמן המופלא של המאפים הצרפתיים שזכה להאביסו, הדוד מסעוד, הנחיריים שלנו מתרחבים. ניסים הקטן, מגלה תעצומות ונעמד מול כולם, ומשטח את טענותיו נגד הגזלה. אני כל כך גאה בו, כמה לא הערכתי אותו, והנה דווקא הוא, מצליח לעמוד נגד הזרם. בלי להיראות צדקני, בלי להסס כלל. למרות שהרעב והעייפות לא פסחו עליו. ניסים משכנע אותנו לסור לגן הסמוך, פארק קטן, לנוח באחת מפינות הישיבה, תחת עצי הגן, הענפים סוככים ומונעים מזריחת השמש להאיר את אפלוליתו בשעה מוקדמת של הבוקר, פוסעים בשבילים, דורכים ומרשרשים את עלי השלכת הפזורים אנה ואנה. להשביע את רעבוננו במעט המזון שצררנו בתרמילנו. לא חלפה שעה ארוכה, ונפלנו אחד אחד לשינה. זה מתח את איבריו על הספסל, זה נשכב על הדשא והאדמה הלחה נהייתה כר לחלומותיו. כנראה שההליכה המאומצת, ההתרגשות והפחד נתנו אותותיהם גם בי, אני שלא הייתי מסוגל להירדם, אלא במזרן רך, כשראשי טמון בכר נוצות מפנק , אף אני שקעתי בתרדמה. לא יודע כמה זמן עבר עלי ככה. נער צעיר שהוציא את כלבו לטיול העיר אותי. הוציא מפיו צעקה עמומה. הוא הביט בנו, בילדים הזרים והמשונים, נוף כה שונה מהשיכורים המוטלים בפינות הפארק, לאחר לילה של שתייה. הבטתי סביבי, דוד ויהונתן היו שרועים על ספסל לצדי, חבוקים איש בזרועות אחיו, השינה הכריעה אותם. שמעון היה שרוע על העשב הרך, נים ולא נים. מאיר התכנס למרגלות המגלשה ששימשה לו מחסה. מהזווית שלי נראה שאף הוא ישן די טוב, בסריקה השטחית לא ראיתי את ניסים. הארת השחר הביאה עמה עוד מטיילי בוקר, שחצו את הפארק עם הכלב או בלעדיו, והצעקה של הנער, גרמה לחלק מהם לפנות ולראות במה מדובר.
בליל מילים בשפה שלא הבנתי, צרפתית מהירה, ובתוכן קלטתי את המילה פוליס שהוזכרה שוב ושוב. הערתי את התאומים, ניסים צץ ועזר לי להעיר את מאיר, הרחנו את הסכנה להמשיך להישאר בפארק, אבל שמעון לא ייחס כל חשיבות, והפטיר כלאחר יד, שאין לנו מה לחשוש, בין כה וכה, הצרפתים אינם ששים להתערב במאורעות לא להם. וביקש להניח לו , לנמנם עוד כמה רגעים. בדיעבד התברר לנו כי ההשתהות הזו, עמדה לנו לרועץ. סמכנו על שמעון והתובנות שלו לגבי הצרפתים.
כילינו את הזמן השאול לריק בתנומה, ובמקום לשטוף את העיניים בבתי הקפה ובחנויות הפזורות בעיר התחתית ובנמל, נאלצנו להיות מובלים שוב לחדרים מוזנחים, בתחנת המשטרה המקומית. לא עברו דקות רבות מאז שנגלינו על ידי אותו נער, וניידת משטרה הוזעקה למקום. נשאלנו על יד השוטרים למעשינו, ולא יכולנו לספק תשובה כדבעי. וכך הובלנו לאחר כבוד לתחנת המשטרה המקומית.
לא כך ביקש מסעוד לפתוח את יומו, קיווה שאחרי ההליך הרפואי, ייקח יום מנוחה ויתאושש בחדרו. בו ביום בו נגלה לרבקה סודו, בו ביום בו תכנן למחוק שאריות של סודו שהעיק עליו, באותו יום המרו אחייניו את פיו, ויצאו להרפתקה שלא חזו את קצה המדכדך. וכך כואב מההליך הרפואי ובלבו תקווה שלהתחלה חדש פתח את יומו מטלפון מתחנת המשטרה.
שעה ארוכה לא הצלחנו להבין מה רוצים מאתנו, מה רע עשינו שנלקחנו לתחנה המצחינה. ברגע של הארה, שלפתי מכיסי את הפתק עם מספר הטלפון של הדוד מסעוד. ומסרתי אותו לחוקרת הצרפתית. זו עזבה אותנו לנפשנו, ויצאה לטלפן ממשרדה.
“הלו, מדברת אן מארי, ממשטרת מרסיי”
“הלו, שלום לך, במה זכיתי לכבוד?” מתעורר בקושי מסעוד. “מצאנו שישה נערים משוטטים בפארק, ללא תעודות זהות, אינם מדברים צרפתית, אחד מהם מסר לנו את הטלפון שלך”
“אני מבין” משיב בנימוס מסעוד, והוא מנסה להבין אם אמרה ששה נערים, איך שני אחייניו צמחו לשישה. “ששה נערים אמרת?”
“אהה, ששה נערים מצאנו ישנים בפארק, יש לך קשר אליהם”
“אני חושב שמדובר בשני אחייני, באו מישראל לישיבה כאן לא הרחק ממרסיי, השאר כנראה חברים שלהם” מסביר מסעוד.
“אתה לוקח אחריות עליהם?” שואלת אן מארי, רוצה לסגור פרשייה זו.
“אני צריך לעשות כמה טלפונים, לדבר עם ראשי הישיבה, ועם ההורים שלהם”
“מתי אתה יכול להגיע לכאן?” חותכת קצרות השוטרת.
“תוך חצי שעה” עונה קצרות אף הוא.
בחצי שעה הקרובה, דיבר עם מנהל הישיבה
“הלו, מדבר מסעוד, הדוד של שמעון, הילד מבאר שבע שלומד אצלכם” פתח מסעוד, ומנהל הישיבה שכבר גילה את הבריחה של הנערים, קיווה למצאם, ולסגור את הפרשייה בתוך הישיבה פנימה. לא ידע מה הביא את מסעוד אליו והעמיד פנים כאילו לא יודע במה מדובר.
“כן” ענה הרב, אני זוכר.
“אתה יודע שהילדים מבאר שבע ברחו מהפנימייה?” שואל מסעוד ומברר לעצמו, מדוע הלה לא שמח לטלפון ממנו. הרב שהיה מזועזע מכך שהיה עליו לערב את ההורים וגורמי אכיפה, ניסה לשוות לקולו רוגע, שלא היה בנמצא.
“כבר אמש שמנו לב לכך, השישה לא הגיעו לארוחת הערב, והתחלנו לחפש בתוך מתחם הישיבה, וסרקנו את האזור, מה אתה יודע על כך? האם יצרו אתך קשר?”
“אכן, הם הגיעו למרסיי, המשטרה המקומית מצאה אותם משוטטים, והם כרגע שם, אני מתכנן לבקר אותם בשעה הקרובה”
“אני שמח לשמוע שהם נמצאו בריאים ושלמים” עונה המזוקן האדמוני ללא ששמחה רבה נשמעת מקולו, אלא יותר דאגה לשמה הטוב של הישיבה. גם מבעד לאפרכסת מבחין מסעוד בנימת ההקלה שחש בן שיחו, ועם זאת לא הייתה זו הקלה של שמחה אלא הקלה, דוגמת עבריין שפוט למשמע הקלה של חומרת העונש הצפוי לו. ברגע זה גומלת החלטה ברוחו של מסעוד לעשות כל שאל ידו להוציא את הנערים מתחת חסותו. אין לו חשק ויכולת להמשיך עמו בשיחת נימוסים וממהר לנתק השיחה, באומרו שיש לו עוד כמה טלפונים לעשות להורים של הילדים.
טלפון להורי הילדים לא יכול היה לעשות, הן מפני שלא ידע מי ההורים, ובטח לא את מספרי הטלפון להתקשרות, והן משום ששיער שכמו ההורים שלי וההורים של שמעון, מכשיר הטלפון טרם הותקן בביתנו, והיה צריך להיעזר בשירותי של פנחס.
חייג בחוסר סבלנות למכולת של פנחס, תכנן להשאיר הודעה קצרה. אך תקוותו נגוזה.
“שלום זה מסעוד, ממרסי” פתח
“שלום לך מסעוד ידידי, איזה טוב שהתקשרת, לצערי איני איש בשורות, אתמול נפטר גיסך ראובן, מרים ניסתה להשיג אותך ולהודיע לך, אך לא הצליחה, מיהרה להלוויה” החנווני מפיל על מסעוד את החדשות הרעות ללא הכנה מוקדמת .
“ברוך דיין האמת” מסעוד ממלמל. לא בעת כזו יפריע להורים היושבים שבעה. הקשר בינו ובין גיסו ראובן לא היה מהקרובים ביותר, כל אחד מהם היה נטוע בעולמו, ולא קרב זה אל זה , לא ביום ולא בלילה. אף על פי כן , צר היה לו על אשתו ואחיותיה, ולא רצה לצער אותם צער נוסף ,להביא לאוזניהם שמועות רעות ואכזבות על ילדיהם שהתוכנית להרביץ בהם תורה במרסיי כשלה. ובאותו רגע נולדה לו החלטה נוספת, לטפל בכל הדברים כפי שהוא יודע, ולהשיבם במהרה ארצה. הוסיף עוד כמה מילות נימוס עם פנחס ומיהר לסיים את השיחה. ושוב התקשר לישיבה, אך המנהל והמשגיח כבר לא היו במשרד, תיאר לעצמו שהוא מכנס את חבריו, מודיע להם על ההתפתחות ומטכס עצות, כיצד להתמודד עם צרה זו שהתרגשה עליהם. בתקיפות ובנימוס דרש מסעוד מהמזכירה, להכין עבורו את כל המסמכים והדרכונים של הנערים, ולהכין אף מלווה שידאג להשיב את הבורחים ארצה. הוא שהיה רגיל לדבר עם מזכירות ועוזרים בתקיפות, הוסיף נימת כוח ותרעומת, ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, חייב את המזכירה לעשות כרצונו. ולא שקט ולא נח עד שזו הבטיחה לו שתעשה הכול כדבריו, למרות שהוסיפה שזו לא החלטתה, אך תשתדל להעביר את המסר לרב. די היה לו בהבטחתה, היה מודע לכוחן של נשים בערמומיותן לכוון ולסובב כך שיצאו הדברים כפי שהן רוצות, ועדיין הגברים שאיתם יחשבו שהם המחליטים, והם הקובעים בעניין. הרבנים נאספו, אדום הזקן משתרך בכבדות מאחור, אחד אחד, הם הסירו את מגבעותיהם הצרות, והניחו אותם לפניהם, על שולחן הישיבות המהוה והמרופט. ממתינים כהרגלם שהמזכירה הנאמנה תגיש לפניהם את כוסות התה התפלים שלהם עם תופינים עבשים. זו הייתה ממתנת לשעת כושר להפעיל את קסמיה, הניחה להם לקטר על הצרה שהתרגשה לפתחם. וכמה כפויי טובה המה נערים אלה. המנהל מאנפף קולו, מחליק על לובן זקנו, ונאנח. הוא באמת ובתמים סבור שהוא עושה טובה לאותן משפחות ברוכות ילדים בארץ הקודש, מציל אותן משמד. מוציא את כעסו על מסעוד המתערב בדבר לא לו. וכי מה הפרענק הזה מבין בחינוך ילדים? תלונתו נשארת באוויר הלח. וחבריו מהנהנים בהסכמה. אך מה עושים, איך מוציאים את הערמונים מהאש מבלי שתיפגע יוקרת המוסד. וכבר הוא חוכך בדעתו ומצווח ככרוכיה, חייבים לנסוע לתחנת המשטרה ולהחזיר את הילדים לכאן, וחבריו מחרים מחזקים אחריו, הן הן. ומי ייסע לשם ויחלצם? האחד מתחמק בתואנה כלשהי והשני מתחמק בכה, והשלישי מתחמק בכה. בשעה זו נכנסה העלמה החסודה, וראתה כיצד הם נבוכים בדבר, וחישבה בינה ובין עצמה, שהנה נפלה לפניה שעת כושר ועת רצון. החלה מחלקת כוסות תה למסובים, ראתה שהם מרווים את צימאונם ואובדי עצות. החלה מדברת בשבחו של אותו מסעוד, ושדווקא ברכה הוא לישיבה שהוא יתעסק בעניין מול המשטרה, ואל יוכתם שם הישיבה. כשראתה שפרצופם נוטה אליה ואינם יודעים כוונתה ולפרש דבריה, המשיכה לרצות דבריה ולהשטיח דיבורה בפניהם.
“מוטב, נשלח ביד אחד הנהגים את הדרכונים, וניירות של הנערים אל מסעוד. בתחנת המשטרה, כשיראו שהוא אוחז בדרכונים ובניירות התלמידים, לא יתעכבו שעות בחיקור, יעדיפו לסגור הפרשיה ולשלחם מעל פניהם” בפשטותם היו דבריה טובים בעיני הנוכחים, ועדיין התקבלו בהיסוס מה, כעסם על הנערים כפויי הטובה לא פג. המשגיח שעדיין חשש לחיקור לסיבת היעלמותם, ויותר מכולם חשש למעמדו, ורצה בכל מאודו להרחיק נערים אלה מנוכחותו, החל מהלל ומשבח חכמות נשים בנתה ביתה, והאיר פניו לאותה גברת. ראתה אותה מזכירה שיפים הם דבריה בעיניהם, אמרה בליבה, יש להכות בברזל בעודנו חם. פתחה את פיה “תודה הרב, אני איני רואה רק מה בלב אישה ואם. ועדיין ילדים המה, שאינם יודעים מימינם ומשמאלם, ולא צריך לנהוג בהם איבה, אדרבא, אולי עדיף אפילו לשלחם חזרה בשמחה ובטוב לבב, ולשלם את דמי נסיעתם, ולשלוח מכתב להוריהם, שהגעגוע גבר עליהם, והצוות החינוכי רואה שעדיף בשלב זה כי ישובו לחיק משפחתם, ואולי כשיגדלו יותר ויחכימו, יוכלו לשוב וליהנות מזיו התורה הקדושה בישיבתנו” בסיימה דברי טעם אלו, אורו פני הצוות. וחשו כי זהו מוצא הכבוד שהיה צריך לצאת תחת ידם לכתחילה. הודו למזכירה הנאמנה בפה מלא. חשה שהשעה שיחקה לה, אספה עצמה ושבה למכתבה שלה. נשארו שם הרבנים והוסיפו מילים כהנה וכהנה, ויותר משהוסיפו דעת, הוסיפו ישיבה בטלה. כדי שלא תצא ההחלטה בידי אישה, ואף שהאריכו בשהייתם, יצאו לבסוף, והמשגיח הורה למזכירה לאסוף את הדרכונים, את הניירות שעליהם חתומים ההורים, ולהתקשר לסוכן הנסיעות להסדיר תשלום עבור דמי הטיסה.
טרם התקשרה לסוכן הנסיעות, מיהרה להתקשר למסעוד, שמחה לבשר לו שהצליחה בשליחות שנטלה על עצמה. מסעוד שהיה כאוב וטרם החלים לחלוטין מהניתוח, טיפל בעצמו בדקות אלה, ניקה וחיטא את האזור והחליף לעצמו תחבושת כאשר ציוותה עליו האחות בבית החולים. גילח את פניו, ולבש את הכתונת הצחורה, סירק את ראשו ומשחו בשמן. היה לו חשוב להיראות במיטבו בתחנת המשטרה. ידע כמה הרושם החיצוני ישפיע על פני בני שיחו. למרות שהבטיח לשוטרת להתייצב בתחנה בתוך מחצית השעה, היו הכנותיו ארוכות מהרגיל, וחולשתו מהניתוח לא האיצה את פעולותיו. הרגיש גופו אינו מותיר לו לפעול כרצונו, ידע כי מוטב להישמע לתחושות הגוף, ובלבד שלא יופיע בתחנה כאחד הריקים.
בדיוק כשעמד בסף חדרו, והתכונן לצאת, החריש את אוזנו צלצול הטלפון, כמעט וחישב להניח לטלפון לצווח לשווא, אך במחשבה שניה לא מצא טעם להרגשה זו, ומה שמח כאשר בישרה לו המזכירה את הצלחת שליחותה, ולא זו בלבד , אלא שעלה בידה לדאוג לממן את דמי הנסיעה. הודה לה מקרב לב. ורוחו שבה אליו, לפתע נזכר בפתגם “הבא להיטהר מסייעים בעדו” הוא פתח קטן, ברצון שלו לסייע לילדים, והנה משמיים נפתחים לו שערי ברכה, ואולי בזכות המאמץ הקטן שלו כלפי ילדים שאינם שלו, יזכה להביא גם ילדים משלו. בלב שמח ונחוש לסייע, הזמין מונית שתביא אותו לתחנת המשטרה, אמנם כוחו שב אליו אך עדיין לא היה מסוגל להלך כראוי ברחובות.
בתחנת המשטרה עלה בידו בנקל להעביר לחסותו את הנערים, שליח מיוחד הגיע מטעם הישיבה ומסר לו את הדרכונים, השוטרים שמחו להפקיד בידו את הילדים. ואנחנו שמחנו בדוד מסעוד, המושיע שלנו.
שעות ארוכות של ישיבה בחוסר מעש, אין דבר יותר מתיש, מתסכל מהנפילה לידי המשטרה המקומית, לאחר שכה הצלחנו במנוסה מהישיבה. והפחד מהלא נודע, וחוסר היכולת לתקשר בשפתנו עם השוטרים והשוטרות. לכן כה שמחנו כשהגיע הדוד מסעוד, אתו היה אפשר לפרוק את כאבנו. ידעתי שהוא כועס עלינו שלא נשמענו להוראתו שלא לעשות דבר עד שיודיע לנו. ידעתי שנקלע לפרשייה זו שלא בטובתו, ומה שאני ידעתי היה יותר ממה שידעו שאר חבריי, הם ראו בו רק האיש שיושיעם וישחרר אותם מישיבה קפואה במקום לח ואפל זה, ואני חששתי גם מתגובתו הנזעמת. זכורה לי עוד אמירתו ההחלטית והנחרצת. וציפיתי למנה המחכה לנו. אף אחרי שהופיע ושוחח אתנו קצרות, ומסר לנו שבמהרה נשתחרר, מעט דאגתי. נאלצנו לחכות עוד שעה ארוכה עד שהגיע השליח עם הדרכונים. בשעה שנראתה החמה בראשי האילנות יצאנו החוצה לאור. בשעה בה מתחילים את תפילת הנעילה נפתח לנו שער. והדוד מסעוד, לא פצה את פיו, לא שאל ולא חקר, והוליך אותנו בשדרה היפה, לשזוף את העין ביופי המרהיב של בתי הקפה והחנויות. הוא התיישב על ספסל, ואף שנאנק מכאבים לא זע ולא נע אף שריר בפניו, אנחנו שוטטנו, ורק אני שניחשתי כי עייפותו נובעת מהניתוח עליו דיבר. מדי פעם הצצתי עליו, לאחר זמן מה ואחר שהשבענו את העין דאג גם שנשביע את הכרס. ונכנסנו כולנו למסעדת פועלים מקומית, אשר בעליה היה יהודי שמנמן וחביב, ששרת אותנו, וניכר היה שמכיר את מסעוד משכבר הימים. כל אותו הזמן, אני מנסה ליצור עם דודי קשר עין, להבין ולהשכיל. והוא הדוד מתעלם ממבטיי, מפגין רכות וטוב לב כלפי כולנו, הארת פנים שלא הייתי מכיר בו. בכל הפעמים שהיינו האחיינים מגיעים בשבתות לביתה של הדודה רבקה, היה הוא נעלם, אם לתפילה ואם לחבריו לשתייה. פעמים מעטות שמצאנו אותו בבית, היה יושב בישיבה שפופה על מיטת הברזל בכניסה לביתו. רזה ומצומק עד כדי כך שוורידיו בלטו מתוך עורו, עיניו שקועות בחוריהן, לראשו חבש כובע צמר סרוג שנאסף בפונפון. כשהיינו קטנים יותר הפחיד אותנו שלד אדם זה, כשמעט גדלנו בזנו לאיש הזה, בעלה של דודתנו אשר כילה את זמנו בישיבה בטלה, במשחקי קלפים ודברים כיוצא בזה שמוציאים את האדם מן העולם. הייתי מביט בו עתה ולא מוצא בו את אותו מסעוד, אפילו פרצופו שנדמה לי אז, שהעיניים שקעו בתוכן, קיבלו נפח וצורה. שיערו היה מסורק למשעי, לא נותר זכר לכובע עם הפונפון, ואפילו קומתו נדמה לי שצמחה וגבהה.
לא שקומתו דמתה לתמר, אך הפעם כולנו נשבנו בקסמו, בשקט שלו. בביטחון שהישרה על סביבתו, אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו. המאמץ לטפל בנו כלל לא ניכר באיש, אך החולשה מפאת הניתוח נתנה אותותיה בו, ובעוד אנו מטיבים את קיבתנו במטעמים שהשיבו את נפשנו, קרס מסעוד על מושבו והתעלף.
תדהמה אחזה בנו, ואני התאוששתי במהירות, ניגשתי למיטיבי, וחשפתי את כותנתו, התפרים דיממו והכתימו את התחבושת. לשמע ההמולה סביבו, הגיע בעל המקום. דאגתי לכסות את הפצעים המדממים, הייתה לי הרגשה עמומה שהניתוח אותו עבר, הוא סוד שעליו שמר מכל משמר. וטרם שפונתה הדרך לבעל המקום השמנמן, שסינר לבן ומוכתם היה חגור למותניו, הסתרתי את הנגלה רק לי. כמנוסה ובקיא הגיש האיש לאפו של מסעוד בקבוקון הרחה, והשכיב אותו על גבו. ומיד חלה הטבה במצבו. ועדיין היה חיוור מאוד. דאגתו הייתה בראשונה לכסות בידיו את אזור חלציו, ושילח מבט מהיר לאמוד את הנזק, מבטו הצטלב במבטי, חייכתי אליו ואישרתי בקריצה את מה שרצה לשמוע, זה היה הסוד שלנו. אחר כך החליף כמה משפטים בצרפתית שלא בדיוק הבנתי עם האיש שטיפל בו. ובקול חלוש אמר לנו שהזמין מונית שתיקח אותו למעונו, שם יחליט מה ייעשה אתנו עד שנשוב הביתה.
הימים הבאים עברו עלינו בבטלה, בהסתובבות נטולת מעש סביב מכון שבתו של מסעוד, תוך שהוא מזהיר אותנו לא להתרחק יותר מדי. ימים אלה ששהיתי במחיצת הדוד מסעוד ובמחיצת משלחת הטכנאים שבאו להשתלם בצרפת, העירו בי את הדחף הישן, לחקור את סיפור הריגול שהזנחתי, ועתה התעורר ביתר שאת. מסעוד הלך והתחזק מדי יום, והודיע לנו שסידר לנו טיסה חזרה ביום שני, אחרי שנעבור כולנו יחד את השבת. בחיטוטים שלי ובשיחות עם הטכנאים, התברר לי כי אף הם מסיימים בשבוע הבא את ההשתלמות, חלקם ישוב עמנו, וחלקם יישאר במרסיי עוד כמה ימים. רחרחתי בכל פינה ובכל מצב, הדוד מסעוד הסתגר במרבית זמנו בחדרו, ורק הגיח מדי פעם, לבדוק שמה שמוטל עליו מתנהל כשורה. ושוב לא צלח בידי ליצור אתו קשר, ורגע החסד ששרר ביננו במסעדה תם ונאלם. למגינת לבנו הגשם לא פסק באותם ימים, השמים קדרו, ונאלצנו להסתגר בתוך המתחם שהוקצה לנו. פעם אחת נכנסתי לחדרו של דוד מסעוד, ושאלתי לשלומו, בדאגה כנה לתפרים שהחלימו. והוא הסיט את השיחה מהמסלול אותו טוויתי, ושאל על הרגשתם של חבריי, ומה היה כל כך נורא בפנימייה, השתדלתי לא להתעכב על פרטים קטנים, ותיארתי בקווים כלליים את התמונה. את פער השפה, פערי הלימוד, הפער העדתי, את מזג האוויר העכור, את תנאי המחייה העלובים ובעיקר את הפער בין מה ציפיתי שיקרה, את הזוהר שדימיתי לחוות בחו”ל, ואת הנפילה העמוקה למקום עלוב זה. ומסעוד הוסיף ושאל מה גרם לנו לברוח, ולא להמתין כאשר ציווה. רמזתי על ההתעללות שחווה ניסים הקטן. אך לא פירטתי בפניו את כל הפרטים, כל עוד היינו במרסיי, פחדתי שמא מילים מיותרות יגרמו לנו להתעכב במרסיי יתר על המידה. נראה שבשלב זה, שנינו העדפנו לכסות טפח, וכך גווע לו הביקור. בערב שבת לבשנו בגדי לבן, והשמיים אף הם לבשו לבן לכבוד השבת, ועננה לבנבנה התכסתה בשמי מרום. אור היום השרה אווירה נעימה. שבת אחים גם יחד, פסענו יחדיו נערים עם זקנים לבית הכנסת השכונתי. תפילת שבת מרוממת כזו מזמן לא חוויתי. לכה דודי לקראת כלה, קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עלייך חמלה. המילים קיבלו משמעות ממשית. קרבה אל נפשי גאלה.

בשבת אין אבלות בפומבי, שלושה ימים עברו, ההלם הראשוני חולף. ודווקא כשהאבל מחלחל לנבכי הגוף, כשהעיניים אדומות מבכי ומחוסר שינה. כשהגוף דואב מישיבה ממושכת בתנוחות לא נוחות, כשהגב כבר נתפס משינה על מזרן דק ולא תומך, כשהזרועות עייפות מלחבק את המנחמים, כשהשפתיים יבשות מלצקצק מילות תודה למבקרים, דווקא אז נכנסת במלוא הדרה שבת המלכה, כלה נסוכה ואוסרת על האבל. דווקא עכשיו כשהחידלון מכה בתודעה. כשהסודות והשקרים נחשפים. וכשמגיעה תורה של ההכלה והקבלה, דווקא אז נוסכים על הפנים מסכת של אור, ואף הבגדים השחורים והקרועים מתחלפים לבגדי שבת. שוב משקרים לעצמנו. אין מנחמים אך רבים המבקרים.
בין המבקרים מופיע גם בעל המכולת פנחס, בא לתפילת ערבית של שבת, ואחרי התפילה מסר לרבקה דרישת שלום ממסעוד. שאלה אותה על הרגשתו, מעשיו, ומה סיפר. ופנחס נאלץ להודות שבעלה לא התאמץ למסור פרטים מרובים, ורק אמר ברוך דיין האמת. ובכל זאת הייתה מרגשת שמסעוד שלה לא התקשר לחינם, ודברים יש לו לספר לה, אישה מרגשת את המיית לבו של בעלה. פנחס משך בכתפיו, גם אם מאוד רצה לרצות את רבקה, לא היה בידו מידע נוסף. כשהגתה רבקה במסעוד, מצאה שהכעס על סודות שהעלים ממנה לא התפתח לכדי טינה. והייתה כבר ממתינה, מתי יגיע היום ותראה שוב את בעלה, אזי תשאל כל השאלות.
לאחר לילה ראשון של שבעה, בו נפרצו סכרים של טינה שהצטברה שנים, האלמנה היה מוקפת כל הזמן במנחמים ובעיקר במנחמות הרבות, מדי פעם נפרץ שוב סכר היללות א- ווילי א-ווילי איך הלכת ככה ראובן. אבל ברוב השעות, כמעט והיה אפשר להבחין בשני מחנות, מחנה של אחיותיו של הנפטר, שהתמקם בפינה הימנית של הסלון ובו, מרים עיישה ורבקה, שאחת לכמה שעות הגיע מאן דהו לנחמן. ומחנה האלמנה ובנותיה שהתמקם בכל שאר פינות החדר. מהיום השני הייתה שביתת נשק בלתי חתומה בין המחנות, ורק במטבח הקטנטן עדיין רחשה מלחמת עולם בזעיר אנפין בין פיבי לכלותיה של האלמנה. האורחים והמנחמים יצרו חיץ טבעי, ובלילות נפלו כולם לשינה. שבת שלום. השבת שהייתה אמורה להביא את השלום לא מילאה את יעודה. האלמנה לא עצרה בעד עצמה מלהקניט את גיסותיה, פינתה עצמה לשירותים להטיל את מימיה. בתנועה מיומנת, נכנסה פנימה, הסיטה עצמה לצד האסלה, כדי שתוכל לטרוק את הדלת, תא השירותים היה כה קטנטן. התיישבה שמה בבית הכיסא, לבדה עם עצמה, כעסה על השד שנכנס בה. כשנעלה את הדלת החורקת עליה, עדיין התהדהד בחדר קולה החורק הלועג לרבקה ולהריונה המדומה מאשת אז’יב אלקסבור ורזעת חבלה בשבעת שהור, כלומר יצאה להביא כוסברה וחזרה בהריון בחודש השביעי.
מה לה לשפוט את האישה הזו שאינה כל כך מחוברת לקרקע. היא מעולם לא חוותה קשיים בלהיכנס להריון, מספיק שהייתה מריחה את ראובן שלה וכבר הייתה נקלטת. התרוקנה משלפוחית השתן הרגיזה שלה. יותר מדי תה היא שותה. ומה יש לעשות, אפילו לשפות קנקן תה במטבח שלה לא מניחים לה.
רבקה, עשתה עצמה כמי שאינה שומעת דברי תיפלה אלה. מתנחמת בפרקי תהילים. “שווא ידברו איש את רעהו, שפת חלקות בלב ולב ידברו. יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. אשר אמרו, ללשוננו נגביר שפתינו אתנו. מי אדון לנו. משוד עניים, מאנקת אביונים”. גם פסוקים ללא כל משמעות, קוראת אותם בדבקות. היא נתונה בעולם של פסוקים ואותיות.
פיבי מניחה לפניה כוס תה עם שיבא. התה לא כל כך חם. אינו דומה תה מהביל של יום חול לתה של שבת. שהמים יוצאים ממיחם של שבת. אבל לפחות לא נשמע שוב את השאיפות והאנחות על כל לגימה ולגימה שורפת.
“תשתי מהר לפני שיתקרר” פיבי מזרזת אותה.
“תודה, שאלוהים יתן לך טוב”
“אל תתייחסי אליה”
“את רואה שלא מתייחסת, עבר לי”
“כל הכבוד לך, אני כבר הייתי מתפוצצת”
“אין שום סיבה להתפוצץ, זאת היא וזאת אני”
“אם לא היינו בבית שלה, הייתי נכנסת בה”
“באמת שאין צורך, היא לא מזיזה לי”
“אומרים שבשבוע הקרוב, מסעוד והמשלחת תחזור מצרפת”
“שמעתי גם כן, אבל כל דבר טוב בעתו” רבקה מנמיכה ציפיות.
“את חושבת שמסעוד יגיע לעליה לקבר בשבעה?”
“אני לא יודעת, לא נראה לי, אני מניחה שהוא יהיה אחרון השבים”
“פנחס לא אמר משהו?”
“לא, הוא לא אמר”
“פנחס, הוא לא מהדברנים”
“גם מסעוד שלי, לא מהדברנים”
האלמנה יוצאת, רוכסת את הסוודר שלה סביב ירכיה, הסוודר העוטף את משמני גופה, נותן לה תחושת בטחון בגופה. וכבר החליטה לבקש שוב סליחה על פליטת הפה שלה. אבל כשהיא רואה את פיבי מתלחששת אתה, נרתעת לאחור, ושבה למקומה, אל שולחן הפורמייקה דמוי האגוז. אוזנה כאפרכסת לקלוט שברי שיחה בין פיבי לרבקה, שומעת פנחס, שומעת מסעוד, הנה מרים מתערבת
“כמה אני מתגעגעת לבן שלי במרסיי, אולי מסעוד שמע ממנו”
“אוף , גם ככה קשה לי, שמעון, חביב דיאלי , לא שמעתי ממנו שבועות” משיבה פיבי.
“אני באמת לא מבינה איך שלחתם את הילדים לשם” מתערבת האלמנה, שנרגעה כשהבינה שהשיחה לא סובבת סביב אמירותיה.
“אני לא רואה שמהבנים שלך יצאו רבנים גדולים” מתריסה פיבי כנגדה במשטמה.
“אל תדברי על הילדים שלי” מאיימת האלמנה. ואחת מכלותיה מחרה מחזיקה אחריה “זאתי חושבת את עצמה, למה מי היא?”
הא קמה ממקומה, מצמצמת את מבטה לעבר פיבי, הליפסטיק האדום משוח על שפתה, מעפעפת בריסים הארוכים שלה, אצבעותיה המחודדות מרוחות בלק אדום גם הוא, ותנועתה אומרת לטרוף את הדודה, או לפחות לשרוט את פניה. להביא לה איזה בוסה בפנים האינטליגנטיות האלה. אלמלי היה הדוד יעקב קם ממקומו ועוצר אותה מתקיפה, חוסם בגופו את הצעירה. מי היה יודע איך היה מסתיימת השבעה. אצבעותיה של הצעירה מתקפלות לתוך אגרופיה. היא מבקשת את עזרת בעלה, הכבוד שלו לא נותן לו להתעמת עם אישה, בטח לא עם הדודה פיבי. לא מבין מדוע הסכימה אימו שיעברו את השבעה ביחד. וכאילו קראו את מחשבותיו
“זוז דסבועא מא יסכנו פראר וואחד” נאנחת הדודה עיישה, שתי אריות לא יכולים לדור במערה אחת. גם היא חושבת שככה זה לא יכול להמשיך. ופונה לאחיותיה “בואו, הגיע הזמן, נלך מפה”.
“את לא תלכלכי על בעלי ותלכי כאילו לא קרה כלום” צורחת הכלה.
“מי לכלך על בעלך? מי? רב גדול הוא לא” מתיזה פיבי לעברה.
“כולם יודעים למה התכוונת” נחלצת האלמנה לעזרת כלתה, ואגב כך מגנה על בנה אהובה.
“וואכא תדפן לחאק, יטלע מן קבורו” מסננת לעברה פיבי בשפתה, למרות שהרבתה להשתמש בצרפתית, לא שכחה את שפת הורתה, והכאיבה למארחתה בשפה שלה, גם אם תקבור את האמת , היא תעלה ותצוץ מקברה. המשפט האחרון, כשעדיין לא הוקמה מצבה על קברו של הנפטר, והרמז המפורש על בנו, ועיסוקיו, הגדיש את הסאה. לא היה מקום להשלמה, לא שבת ולא שלום. האחיות יצאו רגלי, לא לחלל גם את השבת, עיישה הציעה להן לשבות בביתה שהיה הקרוב ביותר, מרים ורבקה הסכימו, ופיבי הרגישה כאילו עביט של שופכין נגולה מעל פניה. אוויר צח מילא את ריאותיהן, והמחנק שחשו בבית פרח לו.
“היינו צריכות להסתלק משם כבר בלילה הראשון” אומרת פיבי, ועיישה משיבה “ח’שומה, כבוד המת, לא יפה ככה”. פיבי בולעת את רוקה
“וכבוד החי?” ומחבקת את רבקה
“ומה עם הכבוד של רבקה אחותך?” קולה נסדק. רבקה עוצרת את המחנק בגרונה, שבת היום, אסור לבכות. הולכות בסך זו לצד זו. מרים מוסיפה
“למה אנחנו כל הזמן צריכות לעשות לה כבוד, ראיתם איך התנפלה גם עלי, כאילו אני משתכנזת עליה, אפשר לחשוב מה עשה לה בנימין בעלי? רק כשהיא צריכה משהו, באה אלינו. מתחנחנת, והוא לא אומר דבר ועוזר, כמה פעמים רמז לי שאינו אוהב את הפה הגדול שלה, ואני תמיד מחפה עליה, אבל זהו, עד כאן. נמאס! תאמינו לי, חבל שלא שמעתי בקולו של בנימין”
עיישה מהנהנת בהסכמה, עייפה מעט מהדרך, מתיישבת על מעקה מאבן נמוך. באמת למי אכפת מה יגידו אנשים? כמה עצרה בעצמה, כמה השפילה עצמה בשביל הכבוד של אחיה, ומה עם הכבוד של אחיותיה?
פיבי נמנעת מלהישען על גדר האבנים, לא רוצה להכתים את בגדי השבת שלה, ומעבירה את משקל גופה מצד אל צד. רבקה מפשילה את הרדיד מעליה, פורשת אותו על משטח הבטון הקר של המעקה, ומזמינה את מרים להצטרף אליה. מחבקות אחת את השנייה, מצטופפות ירך אל ירך, כתף אל כתף, מחממות אחת ראשה בתוך שדי אחותה וזרוע חשופה שמחבקת לאחותה, ומרגישות כמו ילדות שיצאו מבית הוריהן במלאח במראכש. ובפעם הראשונה מאז ההלוויה מרשות לעצמן להתפרק.
ענני כבשים מכסים את עין הארץ, ומלווים את הארבע כענני כבוד, סוככים בכנפיהם מעל ראשי הנשים. עיישה בטורבן סרוג שעוטף שיערה שכבר החלו לבצבץ בו אניצי שיער לבן. רבקה שסינר של מטפחת ראש קשור לראשה, ותחתיו מתגלה צבעו הערמוני של שערה שנצבע רק לאחרונה בחינה אדומה. ומרים שחבושה במטפחת ראש, המכסה כמעט את כל שיער ראשה. ומרשה רק לתלתלים ספורים לבצבץ, ולהזכיר את שיערה השחור המקורזל. ואחרונה חביבה פיבי מתהלכת בראשה הגלוי, תספורת קצרצרה המבליטה את פניה היפיות והנקיות מאיפור, את עצמות הלחיים הגבוהות ועיני השקד.
רק עתה שפרקו את כאבן, פיבי שמה לב לפתע כי בעלה יעקב לא הצטרף אליהן, עדיין לא שב מתפילת השחרית בבית הכנסת, ודאגה לו, כיצד יקבל את הסתלקותן של אחיותיו מבית האבל. היא חושבת לסוב על עקביה, ולקדם פניו. רבקה מקנאה בפיבי, לה יש בעל לסוב על עקביה לקדם פניו, ובעלה כה רחוק ומרוחק. שתלך לה, ליעקב שלה, בית הכנסת לא רחוק מכאן, אם תחצה דרך גינת הצפרדעים עוד תספיק לתפוס את יעקב לפני שיקפל טליתו.
מרים אינה נרגנת כאחותה, בנימין בעלה העדיף להתפלל בבית הכנסת של הרב גרוס. קשה לו עם התפילה המרוקאית והפיוטים.
המרווחים בין הצלילים בתפילה המרוקאית הם קטנים מאד. חצאי טונים ורבעי טונים עד שלאוזן שאינה רגילה בכך זה נשמע כאילו אין כמעט תנודות בין הצלילים. המרווחים בתפילה מבית אבא הם גדולים, עליות וירידות על כל קשת הצלילים, משפטים מוסיקליים פשוטים וישירים, מלודיים, מובנים, קטעי החזנות דיברו אליו יותר מאשר הסלסולים. כל אחד מהפייטנים היה מנסה את כוחו בבחינת כל המרבה הרי זה משובח, עד שקצה נפשו בהם. מרים שהייתה מצטרפת לבעלה בתפילות הימים הנוראים לבית הכנסת האשכנזי הייתה מתענגת על התפילה, על השירים החזנות והנהי. התרגשה ונהנתה מאוד מהתפילה בימים אלה למרות אריכות התפילה. חברותיה לא הבינו מה מצאה בתפילה זו שאינה באה ממחוזות ילדותה, והיא פשוט אמרה שתפילה זו מרגשת אותה. דווקא בנימין לא הרגיש בנוח בימים הנוראים מאורך התפילה, מהחזרות המיותרות לטעמו מניגוני הווי וווי ווי, או ונאמר ונאמר ונאמר. מעטים היו החזנים שערבו לאוזנו העדינה והזכירו לו לחנים משם, מהימים שלפני המלחמה.
גם אם בימי החול, הצטרף למניין שעשה עם יושבי השבעה, השבת דורשת את המגיע לה. שמה הרגיש בבית.
עיישה הייתה מרגשת שהיא כבר מתאבנת על המעקה הקר. בעלה מי יישורנו? רגליו כבר מזמן לא נושאות אותו. כמעט לא יוצא מביתו. כל אחת והחבילה שלה. פיבי עוזרת לעיישה לקום ממכון שבתה, ונפרדת בנשיקה כפולה על כל אחת מלחיי גיסותיה וממהרת להקביל פני בעלה. הגוף שכבר שלושה ימים, היטלטל מיצוע קשה למזרן רך מדי, ויותר משהייה הגוף דואב מקשיות המצעים, היה כואב מעקיצות ומהרמזים שהטילו בהם האלמנה וכלותיה, וטוב להן בטון קר ונוקשה מכוסות תם חם המתובלים במנה גדושה של קינאה וצרות עין.
השלוש קמו, ניערו אבק בלתי נראה שנדבק בבגדן, ומחטי האורן שדבקו בשיערן ובמחלצותיהן ומיהרו לביתה של עיישה.
עצי האורן שצמחו בקדמת המרכז המסחרי הקטן, התאבקו ואספו אל מחטיהם את סופות החול. אותן רוחות סימאו את עיניהם של הולכי הדרכים ובכללם את שלוש האחיות שצעדו תחת העצים.
שלושה עצי אורן עמדו זקופים על משמרתם. ורק כאשר עברו השלוש את העיקול המסתעף מהמרכז, שמו לב לאורן הרביעי הגדוע, שגזעו נבקע ועליו יבשו. ומחטיו כבר לא דקרו ולא עקצו איש, אבקניו כבר לא גרמו להתעטשויות באביב.
רבקה הבחינה כי החור שנפער בגזעו המפוצל, נוצל על ידי עוברי אורח לטמון בו בדלי סיגריות ועטיפות של מסטיק עלמה. הביטה לאחור אל שלושת העצים הזקופים, וראתה את שתי אחיותיה הצועדות אתה, והאורן המת הזכיר את מי שרצתה לשכוח. זרועותיה חישבו לחבק את האורן הגדוע. אלמלי הבושה להיתפס במעשה הייתה מחבקת אותו. אם לא יכולה לחבק את בעלה החי והמרוחק, לפחות תחבק את הדומם.
וממש כאשר החלה רוחה להתדכדך, יצאו מבית הכנסת הקרוב זאטוטים במשובת נעוריהם והשיבו לה את שמחת השבת. העיניים שלה נצצו, משובת ילדים תמיד שימחה אותה, כמה אהבה לצפות בהם, רצים נופלים וקמים, משוחררים מדאגות.
מרים האטה צעדיה והביטה לאחור, משתוממת על אחותה שנעצרה באמצע הדרך “על מה את חולמת רבקה?”
“שום דבר, מארי אחותי, הילדים האלה הזכירו לי את האחיינים, התגעגעתי להם” נבוכה רבקה.
“את מדברת? אני לא ראיתי את הבן שלי כבר כמה שבועות, הלב שלי נקרע מגעגוע ומדאגה. אני לא מצליחה להירדם, לא יודעת מה עבר עלי, איך הרשתי לחרדי הזה לקחת אותו לצרפת”
“באמת זה היה מוזר לי, אחרי הסיפור עם המלמד שהתעלל בילדי החיידר, הייתי בטוחה שלא תסכימי לשום קשר לחינוך של החרדים האשכנזים” זוכרת רבקה את סיפוריה של פאני, ואת תגובתה של מרים. ועיישה שסוחבת בקושי את רגליה, משתוממת ושואלת
“מילא פיבי, הייתה לה תמיד חיבה מיוחדת לצרפת, והבנתי למה היא שלחה את הבן שלה לצרפת. אבל את מארי, לא מבינה אותך בכלל”
“גם אני לא מבינה את זה בכלל, הבן שלי פתאום נהיה משוגע על הנסיעה לצרפת, לא עזב אותנו יום ולילה, ממש לא מתאים לו. בסוף לא הייתה לנו ברירה, אבל עכשיו אני מתחרטת, לבי לא מנבא לי טובות” נאנחת אמא, ונוספתי גם אני על צרותיה.
“די, אל תכניסי עצמך למרה שחורה, אני בטוחה שעוד מעט מסעוד שלי יחזור, ויביא משם בשורות טובות” עודדה רבקה את אמי.

באמת לא היה צורך להיכנס למרה שחורה, אמי ואחיותיה לא ידעו שבשעה זו כבר אהיה בתחילת המסע חזרה ארצה. ויותר מכך לא היו מודעים לשד שנכנס בי לחפש מרגלים במקומות שאינם בנמצא. בשעות אלה כשראיתי את חבריו הטכנאים של מסעוד יוצאים לתפילות בבית הכנסת המקומי, ואת עליצותם ששיערתי שנבעה מהרגשת הסוף, ואז כשראיתי שמסעוד מסתגר בחדרו, ולא מצטרף לתפילות השבת, הבנתי שאכן עבר ניתוח כלשהו, שחשדתיו לחינם. בשעות אלה כבר התנערתי משיגיונותיי בדבר סיפורי ריגול, והכנתי עצמי לשיבה ארצה. שעות אחרונות של שיטוט ברחובות מרסיי, לנשום מעט חו”ל לפני שחוזרים לשגרה הפרובינציאלית.
מסעוד מרגיש בי שאיני כתמול שלשום, והסקרנות שלי מוצאת מקום להתגדר בו, מקום שאינו חיטוט ונבירה. מחייך אלי “בוא, בוא לכאן עינין די מוכא” הכינוי בו כינה אותי, שמעתיו בכמה הזדמנויות, חבריי הקניטו אותי בו. לא ייחסתי חשיבות לביטוי זה, בעיקר משום שלא טרחתי לייחס חשיבות למי שאמרו. בפרץ של אומץ על כל אותם הפעמים שהפנמתי את העלבון מהכינוי, שאלתי את הדוד מסעוד “איך קראת לי”
“עינין די מוכא, כלומר עיניים של ינשוף”
חייכתי בחזרה, אכן עיניים קטנות ושקועות בחוריהם, היו לי .
“יש לך מבט של ינשוף, אתה רואה דברים שאחרים לא שמים לב” מוסיף מסעוד.
“מה אני ראיתי” התעוררה בי שוב הסקרנות.
“מבטך חודר, מבין מה שנאמר וגם מה שלא נאמר, אתה שם לב לפרטים” הייתה זו מחמאה, ונזהרתי היטב שלא תסחרר אותי.
“אתה זוכר את הסוד שלנו, וראיתי פעם ופעמיים שהיית יכול לפתוח את הפה, אך היית נבון מספיק לא לעשות זאת”
שתקתי, מה יכולתי לענות לו? יותר ויותר הנחתי כי הטיפול הרפואי שאותו עבר רוצה להסתיר, הרחיק נדוד עד מרסיי לכך.
“ביום שני בבוקר אתם טסים חזרה, לצערי לא אוכל להצטרף אליכם, יש לי עוד כמה דברים לסגור כאן. בטח כשתחזור אמא ורבקה שלי, ישאלו אותך שאלות, איך היה, מי עזר לכם ומה עשיתי. אני רוצה שהסוד שלנו הקטן יישאר בינתיים ביננו” מסעוד השכיל לרתום את תחושת הגאווה להיותי שותף בסודו. למרות שבעצם לא הבנתי למה הוא רוצה לשמור מידע זה בסוד. החיוורון ששלט בפניו של מסעוד בימים האחרונים נעלם, שיערו שוב היה משוך לאחור, ואפילו זיפי הזקן גולחו למשעי, והתגלה קלסתר פניו החרושות. הדוד הזה חיבב אותי, אך פניו לא גילו כל הארת פנים. הקשיחות במבע עיניו שתמיד הפחידו אותי, כבר לא איימו כל כך. מצאתי את נקודת התורפה והבטחתי לו, סודו שמור עמי.

בבוקרו של יום שני, יום השבעה של ראובן, השכימו מרים ורבקה בביתה של אחותם עיישה. את שאר ימי השבעה העתיקו לביתה של האחות הגדולה. אחרי נטישת בית האלמנה בבוקרו של יום השבת, לא מצאו טעם להמשיך לשבת בבית שבו הרגישו שנואות. פיבי ניסתה לשכנע את יעקב להצטרף לאחיותיו, אך ללא הועיל. הוא מצא שמקומו בבית הנפטר, כמחויב בנטל התפילות והקדישים על אחיו ראובן.
לאחר דקות ספורות רחצו את גופן בחמין, החליפו את בגדי האבלות במלבושים חמימים. והכינו עצמן לעלייה לבית הקברות. ההכנות נעשו בעצלתיים, כאילו היו דוחות הקץ. הסוף של ישיבתן יחד כבימי נעוריהם שלוש האחיות.
בשעות הבוקר המאוחרות הגיעה פיבי וזירזה אותן, ידעה לספר כי בעלה יעקב ושאר בני המשפחה כבר עשו את דרכם לחצרים.
בבית העלמין בחצרים הן תפגושנה את האלמנה ובניה, גם יעקב ופיבי יגיעו לבית העלמין לפניהם.
שוב מוצאות עצמן השלוש, צועדות מתחנת אוטובוס המרוחקת, חולפות על פני פרחי טייס שפספסו את ההסעה לחצרים. עיישה ממלמלת ברכות במרוקאית שישמור אותם האל.
רבקה לוחשת את המזמור “כי מלאכיו יצווה לך לשומרך בכל דרכיך. ה’ ישמרך מכל רע ישמור את נפשך”, ומרים מוחה את אגלי הזיעה המבצבצים תחת המטפחת המכסה את ראשה, מיטיבה את הסוודר הסריג העוטף את זרועותיה, והוגה בבנה המרוחק ממנה, ולא יודעת שבדיוק בשעות אלה הוא כבר בין שמיים וארץ, וזקוק לברכת הדרך.
שבוע עבר מאז ההלוויה, ושוב הן צועדות לאורך החלקות הלא נגמרות של מצבות. שורות ארוכות וטורים ישרים של חיים שתמו והשאירו אחריהם ארבע אמות ואבן חרותה. שמות חקוקים שחור על גבי מצבה. רבקה קוראת את השמות מבלי משים, חלק מהם מוכרים לה, תווי פנים של אלה שהלכו לעולמם נרקמים מול פניה, חולפת על פני החלקה שבה קבור אביה. כמה מצבות הצטרפו ומילאו את עין הארץ מאז. מרים מביטה לעבר קבר אביה, עיישה לא עוצרת לרגע, ואומרת לאחיותיה שנדליק נר נשמה בקבר של אבא אחרי כן.
הן מגיעות לחלקה בה טמונה אמא שלהן, ושוב המבט ניתק, מרים מתחילה לנזול ממקור דמעתה. ורבקה מגישה לה מטפחת למחות דמעתה.
עיישה מתבוננת קדימה, מזהה את קבוצת האנשים מרחוק, העומדת מול הקבר הטרי שנכרה לאחיה. ומזרזת את אחיותיה לא להתעכב יתר על המידה. דומה בעיניה שאחיותיה מבקשות לדחות את הקץ, ולא להיות שוב במחיצת האלמנה וארסה.
מרחוק הן שומעות קולות נהי ובכי. את הטפיחות על הפנים וצרחות שהשמיעה האלמנה, הן מתקרבות יותר ורואות אותה מתנפלת על תלולית העפר. הלב משתנק מהמראה. והראש יודע שחלק גדול ממחזה זה הוא הצגה, בכי מוגזם. אבל העין לא מצליחה להישאר יבשה.
יעקב שוחה מעט לעבר גיסתו, מבקש ממנה לחדול. פיו לא חדל לדקלם את מזמורי התהילים ואלפא ביתא, פסוקים המתחילים באותיות של שם אחיו ראובן.
האחיות שומרות מרחק, לא מתקרבות לאלמנה וחבורתה המתגודדת סמוך לקבר. “יהא שלמא רבא, מן שמיא חיים ושבע וישועה ונחמה ושיזבא ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה ורווח והצלה, לנו ולכל עמו ישראל” הן שומעות את מילות הקדיש העתיקות, עונות בלחישה אמן. מתכופפות ומרימות אבן קטנה, משתטחות על תלולית העפר ונפרדות מהאח. משתדלות לא להתחכך יתר על המידה. הנדת ראש קלה. ופונות לחזור.
השמש כבר מבצבצת מבין העננים. והרוח הקרירה שליטפה את האבלים, מתחלפת בסופת חול. ולמרות שינויי מזג האוויר, נראה שדווקא שיטוט בין מצבות, הדלקת נרות נשמה, ומלמולי תפילות עושים טוב לשלוש הנשים. כמו שטיול למקומות חדשים נותן בידי המטייל כוחות מחודשים לפסוע למרות הרגליים הכבדות, כך האחיות קיבלו כוחות מחודשים מפקידת מצבות של קרוביהם שהיו טמונים בחלקות הבלתי נגמרות.
בצוהרי היום הן מסיימות להדליק את נר הנשמה האחרון ואת מנת האבל והשכול. מרים ממהרת לביתה, כבר שבוע לא זכו ילדיה למנה חמה בשובם מבתי הספר.
עיישה שילדיה כבר היו גדולים, לא ממהרת לשום מקום, ונדברת עם רבקה, לסור לביתה לשתות יחדיו כוס תה. קשה להן להיפרד זו מזו. מלוות הן את מרים לביתה, ובדרכן עוברות ליד המכולת של פנחס. מרים בטוחה שהמקרר והמזווה בביתה בוודאי התרוקן, באין אישה בבית, לא סומכת על בנימין שיעשה בעצמו קניות. וזו הזדמנות טובה להתמלא מחדש. שני ככרות לחם, ושוקלת אורז וסוכר, ממרח שוקולד ותבנית ביצים. פנחס משרת אותה, שוקל ואורז.
הטלפון מצלצל, פנחס מתנצל וממהר להשיב. מאמץ את אוזנו לשמוע היטב, מצמיד את האפרכסת ובדל העיפרון שתחוב שם תדיר נופל על המכתבה.
“זה מסעוד” הוא קורא בקול. מרים שאך לפני שבוע, חיפשה את מסעוד שקועה במקרר החלב והאסימון לא נופל לה. אך רבקה שומעת את שם בעלה וחשה בריצה לתוך החנות, כמעט וחוטפת את השפופרת מידי החנווני. ולפני שהוא עונה הוא מוסר את הטלפון לרבקה
“מסעוד, מה שלומך?” צועקת
“רבקה? זו את?” מתפלא מסעוד
“זו אני, בדיוק שבנו מעליה לקבר אחרי השבעה של ראובן”
“אני מצטער, כואב הלב עליו”
“באמת מסכן, מת כל כך צעיר” מתייפחת רבקה.
“מצד שני, רציתי לבשר לך, ששבוע הבא אני חוזר”
“שמעתי כך, הגיעו שמועות על כך במשך השבעה”
“את רואה את מרים ופיבי” שואל מסעוד.
“בוודאי, מרים כאן” רבקה מרימה מבטה, וחשה את מבטה של מרים שואל ותוהה. תמה מדוע מסעוד גיסה מזכיר אותן.
“תמסרי לה שהבן שלה והבן של פיבי, עושים דרכם בשעה זו חזרה לארץ. אני בעצמי העליתי אותם למטוס. כל השישה שנסעו לישיבה”
“מה” שפתה נשמטת. מרים כבר הייתה צמודה לאפרכסת. חצאי מילים שמעה וכמעט פרחה נשמתה.
“אתה יכול לחזור על הדברים, למסור אותם אישית למרים” מוסיפה ולפני שמרים נוטלת את האפרכסת , לוחשת “מתגעגעת ומחכה לשובך”
לבשורה כזו לא ציפתה אמי. המצרכים כבר לא ענינו אותה. גם הארוחה שתכננה לפנק את ילדיה פסו מזיכרונה. מהמכולת יצאה, מיהרה לרוץ ברחובות לבשר לבנימין את הבשורה. מחצית השעה אחר כך , היו בנימין ויעקב בדרכם לשדה התעופה להקביל פני ילדיהם.
שני השתקנים, אבא ודוד יעקב עשו עמנו חסד. לאחר מסע שעברנו, היינו זקוקים לשעות החסד הללו, שעות בהן לא המטירו עלינו בקשות לספר ולהרבות בפרטים על הישיבה במרסיי, ועל הבריחה. ארשת פניהם הקפואה, מעט מילות ברכה וזהו. הם עזרו לדוד ויהונתן לשאת את חבילותיהם. נדמה היה לנו, לי ולמאיר שהגיסים הללו, אבי ודודי נוטים חיבה לשאר החבורה, ודווקא לגבינו מביעים את אכזבתם, דווקא הם לא היו מהתומכים לנסיעה זו, אך משנפלה ההחלטה, ציפו להפיק ממנה את המיטב, ולא ציפו לשיבה נטולת כל השג.
הם ישבו באוטובוס, מצונפים בפינתם, דוד יעקב שקוע בפיכחון שאחרי שבעת ימי האבל, אבא שלי שקוע בשתיקה התמידית שלו, ואני יושב בפינה שלי שקוע בסיפורים שלי, בסיפור שסיפרתי לעצמי, בסיפור שאספר למשפחה ולחברים. המושבים המרופדים מקלים במעט על הישיבה הממושכת, הנוף הנגלה מחלונות האוטובוס מתחלף והירוק של שדות לכיש מתחלף בצהוב של גבעות הנגב המוכר והאהוב.

שבוע של ציפייה עובר על רבקה, מסעוד שלה יבוא. פעמים שתפילה אינה שבה ריקם. מסעוד יצא את העיר ללא שם וללא תהילה. שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. מסעוד שלה יצא ללא הוד וללא זיו או הדר אך עתה הוא שב ושמו הולך לפניו, כמה מספרים בשבחו, איך הצליח לטפל גם במשלחת הטכנאים במסירות ועם זאת לדאוג לאחיינים האהובים שלה. ימים אלה נסכו בה גאווה, להסתובב בשוק ולחוש שהעיניים התרות אחריה אינם עיניים של רחמים אלא של גאווה ואף שמץ של קינאה.
אוספת שעה לשעה ודקה לדקה בציפייה מתוחה למסעוד שלה. כבר אווררה את הכרים והכסתות, החליפה מצעים וציפיות. מילאה את המזווה במיני מתיקה, ובמטעמים שאהב אהובה. עד עתה היא תיעבה לטפח את גופה, כפי שנוהגות בנות גילה. לפקוד מדי חודש את ביתה של פאני, למרוח שעווה חמה על שיער גופה ברגליה, ירכיה ובמקומות המוצנעים, לעקור משורשו שיער שצימח פרא. למרוט גבות ושפם. כל הפעולות האלה היו לה לזרא. אבל כעת, לאחר שבועות וחודשים שגופה תפח והשמין, ולאחר שגופה התאושש מההיריון המדומה לממדיו הראשוניים, חשה רבקה כי הגיעה העת לעשות את כל הנחוץ כדי שתהיה יפה ונחשקת שוב בעיני בעלה. פוסעת בניחותא לבית שכנתה, ועולים בה זיכרונות מהימים ערש חתונתה, איך התמרקה והכינה עצמה לקראת היכנסה תחת החופה. אלה היו ימים רחוקים במדינה אחרת, ביבשת רחוקה. זמן רב עבר, והיא כבר לא צעירה כל כך, אבל יודעת שהגוף הזה שלה, יכול וחייב להצמיח בתוכו חיים חדשים.
פאני מחייכת למראה שכנתה, ומבוכתה, ומברכת אותה לשלום.
“שלום לך רבקה, כמה זמן לא ביקרת אותי, שמעתי שמסעוד חוזר עוד מעט לכאן”.
פאני מביטה בחברה שעמידתה הנבוכה אומרת שדבר מה אליה, נשענת ביד אחת על מזוזת הבית, כחוככת בדעתה אם להיכנס או לא.
“בואי, היכנסי, מה את עומדת בפתח, בואי שבי”
“תודה! באמת בעלי עומד לשוב בקרוב, וחשבתי ש..” רבקה נבוכה לא מוצאת את המילים, איך לבקש, לדרוש את הטיפול שכה תיעבה.
שנים של הזנחה, עשרות פעמים פאני שידלה אותה לעשות גבות או שפם, והיא נמנעה באמתלות שונות ומשונות, מדי פעם התירה לאחותה מארי למרוט, אך למזלה עור פניה היה חלק, ושיער פרא לא צימח על פניה, לכן לא נזקקה לתחזוקה שוטפת. אבל מאורעות השבועות האחרונים טלטלו את גופה ומראיה, כעת היא לבטח זקוקה לתחזוקה.
“חשבת ש…” פאני חוזרת כהד על מילותיה, ממתינה למוצא פיה, למרות שמשערת מהי סיבת בואה של רבקה, נהנית להביך את שכנתה, שתבקש לעשות שעווה, לעשות שפם, וכבר מחליטה לא להזכיר לה כל ההתנגדויות שלה בעבר.
“חשבתי שהגיע הזמן לעשות שעוות” רבקה מצליחה להוציא את המילים.
“איזה מרגש, איזה יופי! אני אעשה אותך חדשה כמו כלה” צוהלת פאני. וממהרת לחמם את הסיר עם הסוכר והלימון, ונותנת לרבקה לגזור רצועות בד מסדין מהוה שראה ימים טובים יותר לפיסות ארוכות וצרות. תוך כדי שרבקה קורעת את הפיסות, נזכרת בטכס, משיכות החדות וצעקה שנבלמת ומסתירה כאב חד. היא מפחדת.
“אולי נסתפק הפעם רק בשפם וגבות” מנסה רבקה להשתפן.
“יאללה, יאללה, מה את ילדה קטנה?” פאני פותחת פה עליה.
“לא קשור קטנה, אף פעם לא עשיתי, לא רואה סיבה להתחיל עכשיו”
“סידי עלא סיבא, תלק מרתו עלא חזק.” פאני מפתגמת לה בשפה המרוקאית, שהתירוץ שלה כמו אדם שמחפש סיבה ומתגרש מאשתו בגלל נפיחה. וכשרואה שהמילים מתיישבים על לבה של רבקה מוסיפה
“ההפך, את יודעת, רבקה, אומרים משנה מקום משנה מזל”
“אז את אומרת שכדאי לי לשנות ממנהגי, כדי לשנות את מזלי?”
“אני חושבת שזה לא יזיק”
“אני עדיין מאמינה שתפילות לא ישובו ריקם” רבקה מזכירה לפאני את אמונותיה.
“מספיק דיברנו, בואי ותראי לי את הרגליים שלך” פאני מתעלמת ומושיבה את רבקה בחדר הפנימי, מגלה טפח וטפחיים משוקיה וירכיה של רבקה, מורחת בעדינות את השוועה החמה, תוך שהיא ממלמלת
“אוהו, איזה יער גידלת לנו פה” ולפני שרבקה פוצה פה, מושכת במשיכה חדה, וצריחה צווחנית נפלטת מפיה של רבקה.

צעקה חזקה וצורמנית זו לו היה בכוחה, הייתה נעה על גלי הקול, חוצה ימים ויבשות ונוחתת בנמל התעופה של מרסיי. במקום בו מסעוד החל את מסעו חזרה לביתו. תמה לה תקופת שהייתו בארץ זרה. חששות כבדים ליוו אותו למסעו, הוא נשא את מזוודתו, והביט קדימה. לפניו התהלכו לאיטם הטכנאים שדאג למחסורם בשבועות האחרונים. הם שמחו כמוהו לחזור ארצה. הצלקת בבטנו כבר לא שרפה והכאיבה כל כך, אבל עדיין רישומה ניכר בהליכתו, והוא תהה אם המאמץ היה שווה.
הסתכל קדימה, הביט במטוס ובחבורה שלפניו, ונזכר באיזה מצב היה רק לפני חודשים מעטים, שעה שהתגנב להסעה לקמ”ג. זכר איך עמד כעני בפתח במשרדו של מר בוקר. עתה הוא צעד בקומה זקופה, היטיב את מקטורנו וליפף את הצעיף סביב צווארו. צועד הוא לעבר התחלה חדשה.
הטיסה חזרה לא הייתה מלווה חששות כמו בהלוך. חיש קל, הוא שקע בתנומה, והתעורר כשהמטוס חתך את השמיים מעל שמי קפריסין ופנה דרומה לכיוון תל אביב. רק כשניעור משנתו נזכר בה. יש לו חשבון פתוח עמה. הגיע העת לסגור אותו. חשב לעצמו לטפל בכך בהזדמנות הראשונה.
האוטובוס הסיע אותו מלוד לכיוון באר שבע, כשהגיע לשדות המוריקים של לכיש, נפרד לשלום בחופזה מאחדים מהחבורה, חלקם ירד בתחנת קריית גת, ונוסעים אחרים עלו לאוטובוס במקומם. גבר רחב כתפיים פילס לעצמו דרך בין המושבים, והתיישב במושב שהתפנה ממולו. אחריו נשרכה אישה כבת ארבעים. שיער אפרפר נזרק בשיערה השחור, מטפחת ראש צבעונית קשורה ברישול. בגדיה נקיים אך מהוהים מרוב כיבוס. פניה נתונים ברצפת הרכב. משהו בהילוכה תפס את מבטו. לא נעים לנעוץ מבטים, מוטב שתשב כבר ולא תמשיך לעברו. כך קיווה, והפנה מבטו לעבר החלון. אולי היא לא תראה, לא תרגיש. אולי אם יתעלם המבוכה תיעלם יחד אתה. דמדומי ערב האפילו את חשכת הלילה, הנהג כיבה את אורות המעבר, מהחלון הכהה נשקפה אליו דמותה, וחיש שמע את קולה פונה אליו “אדוני, אפשר לשבת כאן?”
מסעוד צמצם את רגליו המפוסקות לרוחב הספסל, ופינה בחוסר חשק מופגן מרחב ישיבה לאישה שפנתה אליו. היא נעצה את מבט חד בגבר. הזהו מסעוד שלה? חיכתה שיסב פניו אליה. שערו השחור המשוח לאחור, באותה תסרוקת שזכרה, האפיר והכסיף. הצדעיים העמיקו לחרוש קרחות ממצחו כלפי קרקפתו. הז’קט אותו לבש נראה מהודר והלם את גופו הצנום. תמיד היה הדור בלבושו. אך היא חיפשה את העיניים. את האישור לתהייתה. התיישבה לצדו. הוא נשם את ריחה. ריח זיעה ללא שום גינוני הסתרה, זה היה הריח שלה. זכר אותו בוודאות. חמיצות עלתה בגרונו מהקרביים והציפה את חלל הפה.
היא פנתה בחשש “מסעוד?”
השניות הארוכות עד שהחזיר אליה את קלסתר פניו נדמו לה כנצח. מבטו עייף ושחוק, ללא ברק. החמצה.
“כן”
“שלום לך! מי היה מאמין שאפגוש אותך שוב.”
“שלום” הוא ענה, וסקר סביבותיו, בחשש מי מהחברים עד לשיחה זו.
“מה מעשיך כאן?”
“חוזר מצרפת, מטעם העבודה, נסענו להשתלמות במרסיי” הצטנע.
“שנים לא שמעתי ממך, שמעתי שהתחתנת עוד פעם, ואתה מתגורר בבאר שבע, חשבתי שהמשכת בעסקי המסחר, לא ידעתי שמצאת עבודה”
“החיים מגלגלים אותך, ללא שתהיה לך שליטה עליהם”
“אוהו … אומר מי שהיה בטוח שהוא שולט בכל” התריסה כלפיו, ואגב כך בחנה את הבעת פניו. מהמסעוד המרוחק והמנוכר עלתה שוב אותה תנועת שפתיים, שרבוב הלשון המוכר, תאוות החיים.
“אני שומע טיפת מרירות בקולך” הקניט אותה.
“הייתה לי סיבה מספיק טובה להיות מרירה. כלפיך, כלפי כל העולם. זנחתי אותי ככה, בלי כלום, ניתקת באחת את כל קשריך איתי, עם עירך ועסקיך ונדדת לעיר אחרת. בלי לחשוב ולהתעכב לרגע, לדקה מה עולה בגורלי. מה נהייה אתי, איך אישה גרושה, בלי כסף, בלי בעל, בלי ילדים ממשיכה את דרכה. אבל כל זה עבר. מה שהיה היה”. ירתה את כעסה והמשיכה “אבל את הזכות להיות מרירה, אתה לא תוכל לקחת ממני”
“הייתי צעיר, יהיר וטיפש. אך את הגלגל לא ניתן להשיב אחור”
“אפילו התנצלות, כמו שצריך, אינך מסוגל להוציא” קולה עלה מעט.
“בשקט, לא כולם צריכים לשמוע את כל הסיפור”
“עכשיו אתה גם מתבייש בי? ”
“חלילה! פשוט הגעת אלי בהפתעה”
“כאילו הגירושין ממך באו אלי, מה זה בהדרגה…”
“אני מצטער, באמת בדרך לכאן חשבתי שיש לי חשבון פתוח אתך שחייב לסגור”
“אני לא חשבון בנק, או סעיף בכרטיס ההוצאות, אני בת אדם”
“את מבינה למה התכוונתי”
“לא! אני לא!” הרימה שוב את קולה.
מסעוד לא הצטרך להביט סביבו, הוא ידע כי על אף העייפות שאחזה בחבריו, מבטיהם הופנו לעברו ולאישה הזרה עמה שוחח. בכל השעמום הבלתי נגמר של טיסה ארוכה והמתנה, ולחכות למזוודות וביקורת דרכונים, הנה הגיעה שיחה מעוררת עניין, בכלל הגבר הזה עורר את סקרנותם, תחילה היו אלה היעלמויות מוזרות במשך היממה במרסיי, אחר כך, לפתע נחתו משום מקום אחיינים שברחו מישיבה, ועכשיו האישה הזו. מסעוד הזה מלא הפתעות!
האמת, שלא היה לו במה לנחם את גרושתו. גם היא ידעה זאת. בחיי העסקים ידע לומר את המילה הנכונה, כעת נאלם. שקל באלה מילים ירגיע את האישה לצדו. הרגיש שככל שהוא מעמיק בשיחה התהום הפעורה ביניהם הולכת ומתרחבת. עדיף שישתוק.
“אין לך מילים? נגמרו?” היא נבחה לעומתו, והוא הנהן בראשו.
הוא שתק, והיא שתקה. הישיבה במחיצתה החלה להעיק עליו.
“אז בסוף זה הצליח לך?” שאלה, למרות שידעה את התשובה.
“מה הצליח לי?” לא הבין כוונתה.
“להביא ילדים לעולם” פצעה אותו.
“לא! לא הצליח לי, אבל לא איבדתי תקווה” לחש.
“איתי, איבדת מהר תקווה”
הוא ידע שהיא צודקת, אבל הייתה עוד סיבה, שבחר להשתיק, ולהסתיר ממנה. אך לא התחרט על נטישתה, לא חש כל אמפטיה כלפיה. שום דבר בישותה לא משך אותו, לא הרגיש כלפיה מאומה.
“אני יודעת מה גרם לך לברוח” היא הנמיכה קולה. מסעוד הביט בה משתומם. זכרון שהדחיק שנים צף ועלה.
“לא הסתפקת בי, היה לך תאבון גדול, ללכת עם אישה נשואה. אתה לא מתבייש? ומה אם גברת קסלסי נכנסה להריון ממך?”
השתנק, גוש של כיח נתקע לו בגרון, הסיט עיניו. צמרמורת אחזה בו.
ואולי, אולי כל המאמץ היה לחינם? ואולי פלורה היא בתו? זיק של תקווה השתחל לחמיצות. אולי לא בו הבעייה? ואולי לא לחינם הייתה הפגישה עם ד”ר פטריק. משום כך, לא יכול היה להביט בפני האישה הזו. ראויה הייתה רבקה לכל המאמץ הזה. כך או אחרת. געגוע מר הציף אותו כשחשב על רבקה, איזה הבדל, שמים וארץ.
השנים לא הטיבו עם תחושתו אל האישה שישבה לידו. ואולי זו לא הייתה כלל התקווה להביא ממנה ילדים. המשך לחייו. ככל שהגה בכך, כלל לא רצה ממנה דבר.
“אולי מוטב כך, ממילא לא היה ביננו כלום” אמר כמעט בלחישה.
מוזר, היא חשבה. דווקא האמירה האחרונה שאמורה הייתה לפגוע בה, הייתה אמתית ובאופן מסוים מנחמת. הרי באמת לא מצאה ענין, בגבר שלא יחשוק בה.
“אולי ככה יותר טוב…” היא חזרה על מילותיו בסגנון מתאים לה. מהרהרת בהן בקול.
“ואת מה מעשייך באוטובוס ? לאן את נוסעת”
“מחר יום חמישי בבוקר, יש את השוק הבדואי, אני מגיעה ביום רביעי בלילה, ישנה אצל חברת ילדות, ועל הבוקר מגיעה לשוק”
“ואת, מה היה עלייך” שאל לקורות אותה מאז שנפרדו. הפרטים אודותיה היו ידועים לו, מדי פעם חקר ודרש בהסתר, וקיבל דיווח מדי כמה שנים עליה. אך היא לא הייתה יכולה לדעת מכך, והנימוס חייבו לשאול.
“אני? מה אני, נשארתי לבד, בדיוק באותו מצב שהשארת אותי, מטפלת בהוריי הזקנים” אמרה בכאב.
“היה לך מישהו אחרי?” שאל. והיא הביטה בו במבט תמה. ומה אכפת לו? הוא נטש אותה ועוד מעז לשאול? במציאות בה היא חונכה, אף אחד לא יכול היה להיות תחליף לו, לא כבעל ולא כגבר. מבוכה מהולה בזעם פרצה בה מגילוי זה. הוא מעולם לא אהב אותה, לא היה לה כל סיכוי.
“לא! אחריך לא יכולתי להסתכל בפני איש. אני שמרתי אמונים לאיש היחידי שידע אותי” המילים יצאו מפיה, ובחילה נוראית אחזה במסעוד, בטנו קרקשה והמתה עליו. גילוי צפונות לבו וסודותיו, העכירו את שתיקתו. האורות של העיר נראו מרחוק, מסעוד היה חיוור כל כך. היא הכירה את חולשתו, ופנתה לשכניה לספסל.
“נראה לי שהוא מתעלף” קראה לעברם “תפתחו חלון בבקשה”
“זה בסדר , קצת חולשה, לא צריך לעשות טרראם” השיב מסעוד.
אבל היא כבר נחלצה ממקום מושבה הסמוך אליו, ועמדה כדי לפנות לו אוויר לנשימה.
תוך שניות הגיע בקבוק מים לשטיפת פנים, ומעט האוויר החזיר מעט צבע ללחייו החיוורות. הריח החמצמץ שלה התרחק מעט, אפשר היה לנשום. הכניסה לעיר סימנה לו את קיצה של הנסיעה, והוא ניסה להסדיר את נשימותיו. אך ידע, כי כשירדו חלק מהחברים בתחנה הראשונה בבאר שבע, ייזרע כבר הנבט שיציף את השמועות בעיר.

לפנות ערב כבר התייצבה רבקה במיטב מחלצותיה בתחנת האוטובוס.
רחוצה ומרוטה ומבושמת. הדקות נקפו. מחוגי הזמן בשעונה התקדמו לאיטם. התיישבה על הספסל בתחנה, האוויר הקריר של הערב הסתווי, לא נעם לה. ועמדה שוב בציפייה דרוכה. סבה על עקביה והביטה שוב בשעון היד. המחוגים נקפו סיבוב שלם, דקה עברה.
ממרחק ראתה אוטובוס מגיח, אימצה את עיניה, להבחין אם מדובר באוטובוס עירוני או בין עירוני, בין כך ובין כך הרכב חלף עבר על פניה בלי לעצור בתחנה. נשמה מלא ריאותיה מהאוויר הקריר, התכנסה בתוך מסתור התחנה להתחמם מעט ואז אוטובוס אחר נעצר בתחנה.
תחילה ירדו ממנו שניים אותם זיהתה בקושי, אחריהם ירד מסעוד כשהוא חיוור ונתמך על ידי חבריו. אחרונה ירדה אישה אותה לא זיהתה, כאשר האחרונה, טורחת סביב בעלה, מוחה זיעה ממצחו, מגישה לו בקבוק מים מתוך הסל אותו סחבה.
“מסעוד! מה קרה לך?” היא צועקת, אך השלושה מתעלמים ממנה, מושכים את בעלה לעבר הספסל בתחנה. היא מנסה לפלס לה דרך אליו. לתפוס מבטו. מבטו מושפל, הזרה נוגעת בו. האוטובוס כבר עזב את התחנה. האוויר הקריר ממריץ את תחושת הקבס של מסעוד, והוא מריק את מעיו על האספלט. מתמוטט על המדרכה. ההקאה מטיבה עמו, ריח החמיצות מתפשט באוויר, ריח הבושם שלה חודר לנחיריו, זר לו. לא רגיל להריח ממנה את הניחוח הזה, היא מבקשת את עיניו, הוא נמנע מלהישיר מבט.
“מסעוד! מסעוד שלי, מה קרה לך” היא חוזרת על קריאתה.
“שום דבר, סחרחורת קלה” הוא עונה, מנסה להתנער משאריות קיא, מטיב את ישיבתו על אדני השפה. ועדיין לא מביט בה. מעגל של ארבעה סובב אותו, רבקה שם, גרושתו גם. הוא צריך עוד זמן.
“זה נראה יותר מבחילה קלה” היא פונה לשני הגברים.
“עד לפני כמה דקות, הכול היה בסדר” אומר המשופם. השני גרר את המזוודות שלהם והעמיס אותם על שכמו.
“בוא! מסעוד, נתקדם” פנתה הזרה לבעלה. ורבקה חשבה מניין זו מכירה את מסעוד שלה בשמו. והיא כבר שנאה אותה, והיא ידעה כי בשלה היה הסער הגדול הזה.
הוא קם, מנער מעליו את העזרה שהוגשה לו, מיישר את חליפתו, ומותח את צווארו. מתחיל לצעוד ומותיר אחריו את שתי הנשים פעורות פה. רבקה ממהרת להתעשת מצליחה להדביק את הפער שפתח בצעדיו, ונצמדת לבעלה. האישה האחרת ושני הגברים האחרים, נשארים מאחור או פונים לסמטאות המתפצלות מהרחוב הראשי, ואחרי כמה צעדים שהיא הולכת במקביל למסעוד, שואלת אותו “מי הייתה זאתי?” ומפנה ראשה לאחור, אבל ההיא כבר אינה שם, וגם מסעוד אינו מפנה מבטו, וממשיך לצעוד בצעדיו המדודים.
“מסעוד! תענה לי!” היא אוחזת במקטורנו, וגורמת לו להיעצר.
“לא כאן, בבית”
“מי זו הייתה, לא ידעתי שהיו גם טכנאיות במשלחת שלכם”
“היא לא”
“אז מי היא”
“אמרתי לך, בבית”
ושוב מסעוד מהלך ברחוב, עיניו כבושות בקרקע, מחשבותיו נודדות, איבריו מדולדלים, גופו הרזה מתנודד אילך ואילך לעבר הסמטה הפונה ביתו, עיניו שקועות בחוריהן, ידיו תחובים בכיסי חליפתו המהוהה. מתי כבר יגיע הביתה ויסיר מעליו את זוהמת הקיא וצחנת הטיסה והתקרית המביכה.
לא כך דמיין את שובו. אותה הסמטה. אותו הריח המוכר של בית. התיישב על המיטה המונחת במסדרון הכניסה שהיא קראה לו הול. היא התיישבה לידו, עוזרת לו לפשוט מעליו את בגדי המסע, הוא מביט בעיניה. היא בשלו. ואין בהם אשמה או תוכחה. היא חומלת עליו וחומדת אותו. ולפני שהוא נשאב לתוך אהבתה ועינוגי הגוף, הוא עוצר אותה,
“יש לי משהו חשוב לספר לך”
“אחר כך” היא כבר מלפפת בידיה את זרועותיו ונושקת לשפתיו.
“לא אחר כך, עכשיו.”
“האישה הזו לא חשובה, עכשיו אתה פה וזה כל מה שחשוב”
“זה לא רק האישה, זה הרבה דברים, נסעתי למרסיי והיה לי הרבה זמן לחשוב”
“גם לי יש הרבה מה לספר, אבל לאט לאט לך”
“שמעי, אני הייתי במרסיי, אבל לא הייתי מנותק ממה שקורה כאן, שמעתי את כל הריכולים, על כך שלקחת לך מאהב זקן, ושאפילו הרית לו, ורתחתי מזעם וחישבתי כי כבר הצמחת לי קרניים, ולא הספקתי לזעום ושמחתי שאת בהריון, ואז שמעתי דברים אחרים, וכל הזמן הזה חשבתי אם בכלל מותר לי לכעוס עלייך? הרי אני בעצמי לא סיפרתי לך תמיד את כל האמת, הסתרתי דברים.”
“אמרתי לך כל זה לא חשוב, העיקר שאתה פה”
“זה חשוב, כי אני מכיר אותך, ואף פעם לא האמנתי באמת לכל הסיפורים שסיפרו עלייך, את תמיד היית נאמנה לי, ודואגת לי. אבל אני לא סיפרתי לך תמיד הכול”
“מה שלא סיפרת, לא רציתי לדעת, אל תהיה קשה עם עצמך.”
מסעוד הביט בזוגתו, משך כרית והחל לחבק אותה, יוצר מרחק מה מאשת חיקו, אף היא השפילה מבטה. לא היה נוח לה בהתוודות שלו.
“מה את יודעת?” שאל אותה לבסוף.
“עם השנים שמעתי קטעי דברים, בשבעה של אחי, שמעתי יותר. יודעת שהייתה לך אישה לפני, זאת האישה שירדה אתך מהאוטובוס?”
פניו החלו שוב להחוויר, ניגשה למטבחון והגישה לו כוס מים.
“כן זאת היא, אבל לא עליה רציתי לדבר”
היא פוערת עיניים בתמיהה, על מה הוא מדבר? אבל אינה מניחה לא לפתוח את סגור לבו, מפשיטה בעדינות את הז’קט, ופורמת את כפתורי כותנתו, הוא מתמסר למגעה, לזרועותיה הבטוחות שמשילות מגופו את המסכות שעטה עליו.
דמדומי העלטה מדנדנים מבעד לרפפה, ומטילים צללים על הבית ויושביו. רעשי היום נבלעים בשקט שצומח מבין שניהם. הוא מנסה שוב לפעור את לועו, אך היא מהסה אותו בתנועה חדה, מניחה אצבעה על שפתיו, עת לשתוק. את מה שהוא הסתיר וכיסה היא תגלה בדרכה, וכבר הוא נעמד כנגדה וידיו מושטות לחבק, לאהוב. והיא ממשיכה לפשוט מעליו את מנעליו ופוזמקאותיו. וחולצת בניחותא את אבזם חגורתו, ומכנסיו משתלשלים מאליהם, שהרי גופו הצנום אינו מחזיק את איבריו. עתה שהוא נותר בגפו בלבניו, כפסע מפריד בינו לבין פריצת מנעוליו וגילוי צפניו, עוד רגע היא תגלה את הצלקת בגופו. מתכופף לאסוף בגדיו ולהשליכם לכביסה. עד כאן הוא נותן לה לחדור לרשות הפרט.
סודותיו שמורים עמו במגרות וקופסאות, נעולים אחר בריח ומנעול. והוא יתפשט לגמרי בקצב שלו. הוא נכנס למקלחת ומבריח את הדלת.
המים חמימים, המים זורמים על גופו, מסעוד מתמכר להרגשה החמה שעוטפת אותו, הברז הדולף מתיז צרורות ונתזים מעבר לווילון הפלסטי הזול. אך מסעוד לא שת ליבו לכך. רסיסי מים וטיפות זעירות נערמות על כתפיו קרקפתו ולחייו, נוזלות על חזהו השעיר ומדלגות על בטנו, מעטה של קצף סבוני מחליק על צלקתו לעבר רגליו, הוא מרגיש שכוחו חוזר אליו. המוח שלו עובד כל הזמן, מחשבות, תהיות. רבקה, רבקה שלו. הלילה היא לא תשאל, היא לא תבקש הבה לי בנים. הלילה הוא ייתן לה את מבוקשה.

בבוקרו של יום חמישי הסתובבתי בשוק הבדואי, ללא מטרה או תכלית. השיטוט בשוק הביא אותי לקצוות הפחות מסחריים. הרחק מהססגוניות של השוק המתחדש. מהבגדים הצבעוניים, מהשמלות הפרחוניות, מחולצות הטריקו הפשוטות שתמונת סיימון טמפלר המלאך מוטבעת עליהן, ומעל פרצופו המחייך של רוג’ר מור מתנוססת טבעת המסמלת היותו המלאך. שם הרחק מנעלי הספורט הזולות, בחיקוי של אדידס מקורי, שם בקצה התנהל השוק הבדואי האמתי.
שם, לא היו אלה סוחרים ממולחים שהשתלטו בקולניות. שם רבצו להם בדואים מהפזורה ששטחו על האדמה את מרכולתם. נמשכתי אל העתיקות או החפצים הישנים שהרוכלים שטחו על גבי שטיח או קרטון, סוגים שונים של כלים מנחושת מרוקעת, מטבעות, קערות, פינג’אנים, אהילים, גלביות, נרתיקים מעור לחרבות, מחרוזות תפילה עשויים ענבר מבהיק. דרבוקות מחימר שעור הכבש נמתח עליהן. חלילי רועים יחד עם כובעים ותיקים מעור, סודרים ושכמיות מצמר עזים, כהנה וכהנה פריטים שאין להם ביקוש ונמכרו בעיקר לתיירים שמצאו בהם עניין רב.
זה עתה שבתי ממרסיי, עדיין לא נמצאה לי מסגרת לימודים מתאימה.
שמה, בין יריעות הברזנט שנמתחו מטנדרים חבוטים, בין ארגזי קרטון קרועים, בין שלושה גמלים הרובצים על גחונם ודבשתם מעוטרת במרדעת צבעונית, וחמש עזים שחורות שמשום מה לא יצאו למרעה. שמה הסתובבתי לי, מעביר זמני בחיפוש אחר מראות חדשים, ריחות לא מוכרים, ממשש חפצים שאין לי בהם חפץ. שומע מרחוק את המולת הרוכלים הצעקניים ומקרוב את נחרת הגמלים.
שם ראיתי את החמסה .הרמתי אותה. היא הייתה עשויה נחושת ושאלתי למחירה, בחנתי אותה, ונהנתי לשחק את המשחק עם המוכר הערמומי, בדואי מרשים שראשו חבוש בכאפייה מסורתית, עליה מונח כנזר העקל, לבוש במעין ג’לביה מפוספסת, ועל ירכו תלוי חרב מרשימה הנתונה בתוך נדן מקושט
“חמישים? אני מוכן חמש” מניח את החפץ והולך. והמוכר צועק אחרי
“בוא, בשבילך אני מוכר בארבעים וחמש. פחות מזה, לי זה עולה יותר”
“חמש לא יותר” אני מתעקש.
עוברת אישה בשנות הארבעים, נמוכה מאפירה, ומטפחת ראש מרופדת ופרחונית קשורה למצחה. לבושה נקי ומסודר, למרות שהוא מיושן ולא אופנתי. אחריה משתרכים זוג תיירים, ואני פונה לדרכי, הבדואי מציע לאישה את החמסה בשבעים, דווקא יפה החמסה הזו. יש עליה פיתוחים וריקועים עדינים כעין סהר וכגלי הים זורמים מעלה עד שמתגלים כלבנה במילואה. אמנם הציר עליה נעה החמסה תפס קורוזיה ודי חורק, אבל אני בטוח שבמעט שימון אחזיר את החמסה לאיתנה, מעט צחצוח ומירוק והיא תוכל להיתלות בגאון על מפתן הבית.
התיירת מתלהבת משכמייה עשויה טלאים וצבעונית להחריד, הבלונד שלה מנוגד לתלתלים השחורים של בן זוגה. ואינה מבינה מה מצאה בחפץ ממתכת הכבד המשונה הזה, שברגעים אלה בחנה אותו האישה הכסופה. החפץ, דמוי יד ששלושה מאצבעותיו מופנות כלפי מעלה ומשני צדיו אגודלים מימין ומשמאל, חשבה לעצמה כמה מעוותת זו היד, ומי האמן הדפוק שייצר אותה.
שמה ראיתי אותה שוב, רגליה היו נתונות בתוך סנדלי גומי, על גופה הייתה מונחת שמלת קיץ קלילה שבקושי רב הסתירה כרס הריונית זעירה. לא היה זכר לעקבי הפלטפורמה ולגרבוני הרשת. גם היא הסתובבה בשוק ביום חמסיני זה, ככל הנראה היא תרה אחר ביגוד זול לגופה המשתנה. זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי אותה בנסיעה למירון. אי שם כשנעלמה מרסל אף היא נמחקה מזכרוני.
עכשיו היא צצה מולי שונה כל כך. הבטתי בה, היא החזירה לי מבט חודר. חודשים עברו מאז אותו רגע תחת קולנוע מרכז, שצעקתי “אחותו של קסלסי” הרגע המאחד ההוא ביננו, נראה כי יובלות חלפו מאז. היא חייכה לעומתי, השבתי בחיוך ביישני. נבוכה משהו ממבטי שהתרכז בבטנה המתעגלת. ניסיתי להיזכר בשמועה שבזמנו לא ייחסתי לה חשיבות. משהו נורא שקרה לאחותו של קסלסי בטיול למירון. ניסיתי בכל כח זכרוני לדלות פיסות מידע, אך מוחי מאן להעלות זכרונות כלשהם. כאילו ניקיתי במטלית לחה את לוח הכיתה. פרטים חשובים נדחקו לטובת שיגיונתיי בדבר מרגלים בצרפת. לוח חלק.
פלורה הילכה לעומתי, רגליה מדדות כברווזה. החום התיש את רוחה, חיפשה אחר מקום מוצל לשבת, לפוש מעט מחום היום, טרם כפות רגליה יפתחו בצקות.
מולנו היה מאהל, זקנה בדואית ישבה על ארגז מעץ ששימש בעברו לאחסון עגבניות ועתה נוצל להיות משכן לעכוזיה הכבדים, שקשקה במרץ קוביות של אבנים שחורות, ומתוך קול השקשוק של האבנים נערמה לפניה בטס הנחושת אבקה אפורה מסריחה כמו הפגר המצחין של החמור שגווע והושלך לוואדי. פלורה נכנסה פנימה. להתקרר מעט מהצל. הריח החריף שנדף מהזקנה הרתיעה אותה, הזקנה הרימה עין אחת, והביטה עליה בעין העקומה שלה, אותה עין שלא היה בה צבע, דלוחה ומימית. העין השנייה הייתה פתוחה לרווחה ולא היה ברור אם היא מחייכת או בוהה. שפתיה מלמלו הברות שאינן ברורות, מילים שבורות, או שמא הייתה זו תפילה מקוטעת.
נשרכתי אחרי פלורה, והכנסתי את עצמותי לתוך המאהל. האבנים השחוקות הותירו אבק סמיך שמילא את חלל האוהל. מחניק ומסריח.
פלורה חיפשה מקום לשבת, והבדואית החוותה בידה אל ערמת סמרטוטים מכוסה בפרוות כבשים. אחותו של קסלסי פשטה את רגליה והשתטחה בלאות על ערמת הסמרטוטים. הריח החריף והאבק הרתיעו אותה, אך פלורה לכסנה עיניה כנגדי, וביקשה והגניבה אלי את המבט המתחנן, שלא אניח לה לשהות לבדה במקום זר. ולא הייתה לי ברירה. אף אני נמרחתי על אדמת הלס היבשה החרבה, וסידרתי את עצמותי בישיבה מזרחית. אט אט הרגלתי את נחיריי לצחנה ולאפלולית ששרתה באוהל.
נתתי עיניי שוב בזקנה. מסביב לארגז שלה היו עשרות כדי חמר, מכל אחד מהם השתרבבה מטלית ספוגה בנוזל חום אדמדם, כל הסביבה שלה הייתה מאוסה ומטונפת ונדמה כי כדי החימר שחו בעיסה שמנונית ודביקה, היא השחילה נר דקיק בתוך אחת המטליות, והדליקה את הנר. ושיפשה את אצבעותיה הגרומות זה בזו לאור השלהבת הכסופה.
נדמה היה לי שפלורה כלל לא הוטרדה מהריח, התמתחה ונתנה הפוגה קלה לבצקיות שפשתה בוורידיה. הסתכלה בה בזקנה, היא ידעה שמצאה את מבוקשה.
והזקנה נתנה בה את עינה העקומה. השקשוק של האבנים גבר, צלצולים חזקים טינטנו באוזניים שלה, ופלורה הניחה את כפות ידה על אוזניה
“היא מסכלת עלי, תגיד לה שתפסיק” צעקה אלי ועצמה גם את עיניה. שפתיה של הזקנה פסקו להשמיע הברות קטועות.
“מה היא אומרת הזקנה?” שאלה פלורה.
קול עמום וחורק בקע מפיה, שפתיה נעו אבל הקול לא יצא מפיה, כאילו הופעל מאחור רמקול, כאילו היא מניעה שפתיים לפלייבק.
העין הפקוחה למחצה החלה לרצד, במבטא ערבי כבד אך בעברית שבורה אמרה
“את רוצה לגלות את הסוד של אבא שלך?”
פלורה נחנקה, המומה. זה כמה חודשים שהיא סוחבת משקל עודף וסוד כבד. כבר חודשים שמלחשים סביבה כי הרתה לזנונים. לו רק הייתה יכולה להתעטף בשחורים, ולשבת על אם הדרך ולהטיח באבי עוברה, הכר נא למי הפתילים והחותמות והמטה האלה. לאיש אשר לו אלה אני הרה. אבל אין פתילים ואין חותמת, ומי האיש?
ופלורה שומעת עצמה
“מי? מי האיש?” והזקנה צוחקת
“בשביל זה את לשלם עשר לירות” וקולה הטבעי שב אליה. פלורה מפשפשת בתיק הצד ושולפת שטר מקומט.
“הסוד של אבא שלך, נמצא אצל הילד לידך” צוחקת הבדואית.
המילים יצאו מפיה ופניי נדרכו, ופלורה מתעצבנת, ומטיחה בה
“מה קשור הילד הזה, רק במקרה הוא נכנס איתי לפה” וכבר מתחרטת על הפזיזות בה הושיטה שטר, על השלכת כספה לריק, דווקא עתה שכה זקוקה לו. אף אני לא נשארתי חייב
“מה זה השטויות האלה” הזקנה התעלמה ממחאתנו.
הושיטה ידה מאחורי הארגז ושלפה משם פינג’אן שחור עם ריח חזק של הל. מזגה ספלון אחד לפלורה וספלון שני לי וציוותה עלינו לשתות. לגמתי מעט כמי שבולע תרופה והנחתי את הכוס משתדל לא לירוק את התוכן. הספלון שלי ניצב ליד הספלון המרוקן של פלורה. בידיים גרומות וחרושות קמטים הפכה הזקנה את הספלונים אל צלחת נחושת, ציפורניים מעוקלות ומטונפות מיששו את שולי הכוסות. עין עקומה בחנה בקפידה את התוצאה. אז ככה קוראים בקפה חשבתי לעצמי.
יצאתי מהאוהל, לא יכולתי לסבול יותר את הריח.
“אנשים באים חושבים שבכסף שלהם אפשר לקנות חלומות” אני חוזר אחרי דברי הזקנה. לפתע מוצא מולי את הגברת הכסופה.
“אני באה אליה כל שבוע, אני כבר לא מחפשת חלומות”
“ואת? מה את מחפשת?” אני פולט
הגברה הכסופה נעמדת מולי, לא מבינה.
“אני? לא מחפשת חלומות, רוצה להחזיר לי תשובה” והיא המשיכה בשאלה לכסות על מבוכתה “וממה אתה בורח?”
לא הבנתי איך מוצאים בשוק חלומות שאבדו או איך מחזירים תשובות.
“רק עכשיו חזרתי ממרסי, היינו שם בישיבה, עכשיו מחפש מקום לימודים חדש, קשה למצוא מסגרת לימודים באמצע השנה” איני יודע מדוע, אבל כשהזכרתי את מרסיי, אורו עיניה
“מה עשית במרסיי, מה לילד כמוך ולישיבה במרסיי”
“היה כאן איזה איש, ששכנע את ההורים שלי ושל עוד כמהללמוד בישיבה בצרפת, כשהגענו לשם התברר לנו שזה לא מה שחשבנו, פשוט ברחו משם, ואז פגשנו שם במקרה את הדוד של, מסעוד והוא עזר לנו לחזור ארצה”
“אז אתה האחיין של מסעוד” היא המשיכה להתפלא, ואני הוספתי
“לולא עזרתו, כנראה עדיין הייתי עתה עם חבריי במרסיי. ולא הייתי עומד כאן ומדבר איתך”.
רגע של שתיקה, כאילו היא מטיילת לה בעולמות אחרים. עיניה שקועות בחורים. נחירי אפה מתרחבים, והיא אומרת בקול עמום שכאילו נלקח מתקופה אחרת.
“בוא, ניכנס לזקנה” ומושכת בשרוולי.
“איכס, הריח שם מגעיל אותי” אני משתמט מאחיזתה. נרתע אבל סקרן והולך אחריה. הזקנה עדיין מביטה בספלונים. הכסופה שואלת את הזקנה
“תגידי, את רואה מישהו ששייך לשנינו” היא מצביעה עליי. הבדואי ממול חושף את שיניו המצהיבות מטבק, וצוחק לעומתה.
“היא לא מדברת עברית” אבל היא מתעלמת, היא מכירה אותה.
הזקנה ממלמלת משהו, העין העקומה מפלבלת, אישונה מרצד בתוך ארובות העין הדלוחות, הריח החריף מתפשט, ואד עולה מן האדמה. אפשר לראות שבתוך העשן המיתמר עולה דמות, אני רואה אותה, גם הכסופה כנראה מרגשת בה, וגופה נרעד. אני חייב לאחוז במרפקה שהחל משקשק.
“את רואה אותו, הוא לא יהיה שלך, הוא שלה” הזקנה מצביעה על פלורה.
אני מנסה לייצב את האישה שנלוותה אלי, הבדואי צוחק. הכסופה מתעלפת.
מה ראיתי? מי לא יהיה שלה? אני שואל את האישה, אין מענה. והיא ברגע נהיית דהויה וכבויה, כאילו ניקבו את בלון תקוותיה וחלומותיה ברחו דרכן.
הזקנה מוסרת לי צרור, שקיק עור זעיר, שנבלע בתוך כף ידי, ואומרת לי בערבית שזה שייך למי שלא יהיה שלה, ומצביעה על האישה הכסופה. הכסופה מתעוררת ושמה לב שאני מנסה להטמין את התשורה בכיס מכנסיי, והיא אומרת בקול לאה “זה שלה, זה אף פעם לא היה שלי, תמסור את זה לאשתו של הדוד שלך, מסעוד”.
פלורה מביטה בתימהון בשנינו, מה קורה כאן?
“מי את? ואיך את מכירה את דוד מסעוד?” שאלתי.
“אולי כשתגדל תבין, אני קיבלתי את התשובות שלי” ענתה ולא הוסיפה לי מידע.
אספתי את עצמי, והושטתי מטבע לזקנה. הרגשתי שזה הזמן להיפרד מהכסופה ומפלורה ומהצחנה של השוק.

הימים הבאים, עוברים עליי בציפייה דרוכה. מחכה בקוצר רוח לשעות בין הערביים של שבת, שעות רעווא דרעווין, להתכנס כמו בימים עברו, כולנו, כל האחיינים של הדודה רבקה. זו תהיה ההזדמנות שלי למסור לה משהו. בינתיים אני שומר בקנאות את הסוד, יחד עם הסוד של דוד מסעוד שעדיין נצור עמי.
אימא, שרואה שאני משתעמם דוחקת בי, לבקר את הדוד מסעוד, הרי לא ביקרתיו מאז חזר ארצה, ומופתעת שאני נענה לדרישתה ללא כל ויכוח כמוצא שלל רב.
שביל מאובק מתפתל מהרחוב המפריד בין בית הוריי לדירתם הזעירה של דודה רבקה ומסעוד. גינות מטופחות בחלקן הקדמי, ודירות שיכון דו-משפחתיות קטנות משני צדי השביל. החצר האחורית פרוצה לוואדי, ולפעמים אני מנסה למצוא דרכי דווקא מהוואדי, ישירות לדירה. וכך הגעתי לדירה הפעם. דודה רבקה יצאה לעיסוקיה, מסעוד שכב במיטתו בחדר הפנימי. בקושי הבחנתי בו באפלולית החדר, הדלקתי את האור, והוא מיצמץ בעיניו ובתנועת יד ביקש לעמעם את האור.
“שלום דוד, באתי לראות מה שלומך, ולהודות” לחשתי וכיביתי את האור. מסגל את עיניי לחשכה.
הושטתי את ידי ושלפתי את שקיק העור הזעיר, לא הייתה יכולה להיות לי תפאורה טובה מהחדר האפל הזה. לשתף בו את הסוד.
מסעוד מביט בשקיק, בוחן אותו מצדדיו, מעווה את פניו ומרחיק אותו ממנו.
“מה זה”
“זקנה בשוק הבדואית, קוראת בקפה, מסרה לי אותו”
“ולמה אתה מביא את זה לי” ואני מרגיש את התיעוב בקולו.
“אני לא בדיוק הבנתי, אך הבנתי שהיא אמרה שזה שייך לך או לדודה” ניסיתי לפרק את המתח.
“אתה תמיד נוחת עלי בזמנים לא טובים, מה רע עשיתי בחיים שאתה ככה נטפל אלי”
“סליחה הדוד, לא רציתי להכעיס אותך” התנצלתי. “באמת באתי לדרוש בשלומך, ובעיקר להודות לך על העזרה שהגשת לנו, ותדע שהסוד שלנו, אני עדיין שומר עליו” תליתי תקווה בסוד.
ההתנצלות עשתה את שלה, משהו בו התרכך.
“בוא, שב ספר, מאיפה התגלגל אליך הקמע הזה.”
ואני סיפרתי לו, וכשהרגיש שאני מקמץ בפרטים, שאל שוב ושוב, על פלורה קסלסי ועל האישה הזרה
“תאר לי אותה”
“אישה בערך בגיל של הדודה רבקה, שיער מאפיר, עם כיסוי ראש כזו מטפחת ראש מרופדת כמו של אמא שלי, נמוכה יותר מהדודה רבקה”
“ומה היא אמרה” אני מספר לו על השתלשלות הענינים.
“מה בדיוק המילים שנאמרו?” הרגשתי עצמי שוב מנסה לדייק. ופרטים שנראו לי פחות חשובים, לפתע בפניו של מסעוד הוארו כחשובים מאוד.
אחר כך, הוא ביקש ממני כוס מים קרים. וכשחזרתי למיטתו וספל של מים צוננים בידי, שמתי לאגלי זיעה שבצבצו במצחו החרוש קמטים. שמתי לב לעיניים שהתרוצצו אנה ואנה כעכבר המחפש מזונו. הגשתי לו את הכוס, הוא לגם אותה בגמיעות ארוכות, ומשהוטב לו, ביקש ממני לשמור את הדבר בסוד, גם מפני הדודה רבקה.
“זה ענין של חיים ומוות” הוא הטעים. ואני פחדתי. הכרחתי עצמי להעמיד פני גדול. וכמעט התמוטטתי אף אני שם. למזלי באותם רגעים שבה הדודה רבקה.
“ברוך הבא, חמוד” צהלה לעומתי “באת לבקר את הדוד שלך”
וכבר הושיטה ידה לאחד הממתקים על האצטבה, השמורים עימה לשעת בין הערביים של שבת. ונגשה בזריזות לבדוק את שלום בעלה.
“אני כבר מעמידה סיר על האש, תאכל איתנו?” היא פונה אלי. ואני כל כך תאב לטעום את מטעמיה, להשכיח ממני את הסוד, את מה שנלחש עתה ביני ובין בעלה. לא הספקתי לענות, ומסעוד נעמד בפתח חדרו, ניכר בו שהוטב לו והתאושש.
“כן, למה לא? תאכל איתנו” הוסיף מסעוד אחרי אשתו.
“לא, אני לא רעב” התביישתי.
“אל תתבייש” פסקה הדודה והושיבה אותי מול בעלה. הוא קרץ בעינו ואני התיישבתי. והתענגתי.

למחרת, מסעוד צועד ברחוב העולה העירה. שם פעמיו אל קולנוע מרכז, מזמן לא ביקר את חברו אדון מזרחי.
האחרון משתומם, מה לאדון מסעוד ולמתפרה שלו.
היו זמנים בהם היה לו שיח ושיג עמו, היו להם עסקים משותפים במראכש, עכשיו שמע שמבזבז זמנו וכספו בכוס.
השמועה על עלילותיו במרסיי לא הגיעה לאוזניו. אבל התרגש מהמחשבה שאולי מסעוד רוצה להיכנס לעסקי הביגוד, אולי לחדש את ההכרות ביניהם. גם ככה העסקים בקונפקציה לא פרחו מי יודע מה. אולי תיקרה להם הזדמנות עסקית חדשה. למסעוד לא הייתה תוכנית, הוא חיפש דרך להתקרב לפלורה.
הם דיברו על הא ועל דא. העלו זיכרונות ממראכש, ומסעוד סיפר על מרסיי, על חנויות ההוט קוטור, והשתעשעו בחידוש עסקים. מסעוד ידע שהפרוטה אינה מצוייה בכיסו, אילי מה ענדוש אלפלוס, קלאמו מסוס כלומר מי שהכסף אינו בידו דיבוריו טפלים. אף על פי כן ולמרות זאת לא נמנע מללהג ללא תכלית, שמא תעלה פלורה על דל שפתותיהם.

מה שלא עשתה השפה הקולחת, עשתה יד המקרה. וסליל של אריגה שנתקע באחת המכונות, שלח את פלורה למשרדו של אדון מזרחי.
תחילה לא זיהה מסעוד את העובדת המדדה ומפלסת דרכה בין שאריות קונוסים של סלילי אריגה. אחר כך, נתן בה שוב מבטו, וראה את התפיחה שבכרסה. ושמע את קולה
“אדון מזרחי, המכונה נתקעה”
ותהה בנפשו, האם היא ירשה את גוון הקול הזה ממנו, וכמה חבל שאינו רואה עצמו במראה. הלוואי ויכול היה לראות את הבעות הפנים. ולדעת .
הכריח עצמו לא להביט בה יתר על המידה, עובדת שמשמרתה הוטרדה מתקלה במכונה, אינה מחייבת אותו לנעוץ מבטים.
מזרחי קפץ מכיסא המנהלים המרופד ופנה לעבר אולם התפעול, שיערו המקליש התבדר ברוח הקלילה שנשבה מהחלון הפתוח. וחלקות קרחות נתגלו בשיערו. בדרכו קרא לעבר ידידו
“אני מייד חוזר, יש לנו הרבה על מה לשוחח, אל תלך לשום מקום”
למסעוד לא הייתה כל כוונה ללכת משם. ועיניו יכלו עכשיו לעקוב אחר פלורה וביתר שאת להביט בתימהון בכרס הקטנה שצימחה לה. תוהה בינו לעצמו אם היא גדולת מידות היא או שמא עינו מטעתו. הוא לא שמע על נישואין ולא על בעל, ולמרות הרינונים שחלקם הגיעו לאוזניו, הריון מחוץ לנישואין לא היה עובר בשתיקה. ובעצם חשב לעצמו, ומדוע לא? נזכר בדברי רש”י ותצא דינה בת לאה, ועליה משלו המשל “כאמה כבתה” שהייתה נפקנית כמותה. הזיכרון מהעסק שהיה לו עם אמה של פלורה לא היטיב עמו. ולמרות זאת זיק התקווה שהבחורה הזו יוצאת חלציו, העביר אותו על דעתו.
עוד הוא מהרהר בה, שב מזרחי כולו עזוז, מרוצה מעצמו שבין רגע עלה בידו להתגבר על הבעיה.
“אז איפה היינו?”
“אמור לי, הבחורה הזו, היא הבת של קסלסי?” נמנע מלהצביע לעברה.
“פלורה? כן היא העובדת הכי טובה שלי”
“מה הסיפור שלה”
“מה הכוונה” השתומם מזרחי.
“היא לא נשואה, נכון? ”
“לא”
“ובהריון?”
“סיפור קשה” נאנח מזרחי. ומסעוד תולה בו מבט, משתוקק וכמה לשמוע עוד. ועוצר עצמו לא להיראות להוט מדי לשמוע רכילות.
“לפני כמה חודשים, היא ביקשה להתאוורר, יצאה עם קבוצה של הדתיים לטיול לקברי צדיקים, למירון. היא חזרה משם אחרת. מבחורה שהייתי סומך עליה בכל, שהייתה קולנית, ומפעילה את כל הבנות, שבה לי משם אישה כבויה, שקטה. מישהו דיבר על אונס. לא האמנתי, לא על פלורה. תבין, פלורה זו לא אחת שתיתן שיפגעו בה. בטח לא מישהו מהקהילה הדתית, אבל מתברר שטעיתי”
“וההיריון הוא מהאונס?”
“כנראה”
“שאלת אותה?”
“לא!” הזדעזע מזרחי “זה לא מקובל ככה לשאול שאלות אישיות.”
“אז מה? מישהו אנס אותה, הכניס אותה להריון, ואף אחד לא נותן את הדין, אין דין ואין דיין?” רותח מסעוד, שלא כהרגלו.
“ומה אתה מצפה שאעשה, לא מספיק שאני משאיר אותה בעבודה, אפילו שזה עולה לי בבריאות, אתה יודע כמה דיבורים? אבל היא עובדת טובה” מצטדק מזרחי.
“תקרא לה!” מצווה מסעוד.
“ומה תאמר לה? למה אתה חושב שהיא תפתח את הפה מול מישהו זר”
“אמת” מודה מסעוד, ולפתע שם לב שהרחיק לכת בתגובתו.

האצבעות המנוסות הטליאו גרביים. שוב נאלצה לתחוב את החוט בקוף המחט. לברור את החוט המתאים מסלסלת הסלילים. מלאכה זו הייתה מאוסה עליה. בזמן שעשה למחייתו בעלה בצרפת, הייתה פטורה מלעסוק בכך. מילא לכבס ולקפל ולהתאים זוגות, מלאכות שמילאו את החלל הפנוי, אך מדוע אצבעות רגליו חייבו לחורר חורים בפוזמקאות. פאני נכנסת, רבקה שופתת מים לתה מהביל. אף שהקיץ בעיצומו. תה מהביל מפיג חום. עלי נענע טריים נחלטים.
“איזה יופי, אני רואה שמסעוד חזר להלך, להסתובב בשווקים ומייצר לך עיסוק בהטלאת גרביו”
“והלוואי והייתי יודעת היכן הולך, ומה עושה”
“תמיד היו לך דאגות, לפני שעשה למחייתו במרסיי, בכית שמבזבז זמנו על המאחייה, כשהיה במרסיי בכית שהוא רחוק ממך, ועכשיו שוב, מה יהיה איתך?”
“את צודקת” נאנחת ומוזגת את התה, וההבל החם מהול בריח הנענע ממלא את ההול.
“אאוצ’ זה חם!” פאני נושכת את שפתיה. רבקה מגיבה במוכניות.
“תיזהרי! אני לא יודעת, הוא חזר משם אחר, משהו שונה עובר עליו”
“לוקח זמן להתרגל”
“להתרגל למה?” תמהה רבקה, ותוך כדי מגששת אחר צלוחית עוגיות שעדיין נשארה לה להגיש לשכנתה.
“הוא היה בטלטלה, אחרי שנים של בטלה, היה לו תקופה טובה של עשייה. ועכשיו לשוב לכלום. וגם המחלה שתקפה אותו”
“אני יודעת, אבל זה משהו אחר, אני מכירה את מסעוד שלי. משהו אחר מסעיר אותו”
“מה אני אגיד לך, את חייבת לשחרר, תפסיקי לחשוש שיחזור למאחייה”
“אני חושבת שהוא לא שותה עכשיו, למה? את יודעת משהו?”
“לא! סתם חשבתי שאת חוששת שחזר לסורו”
“הוא מסתובב במקומות שפעם רגליו לא דרכו. מה יש לו לחפש אצל אדון מזרחי? איזה עסקים מהוגנים יכולים לצמוח במקום הזה? רק שיכורים ובטלנים שהורגים את זמנם בקולנוע מרכז”
“באמת מוזר, מה הוא חיפש שם, ניסית לשאול אותו?”
“את מכירה את מסעוד, אי אפשר לחדור אליו. כמו שאי אפשר להוציא כתמי מיץ רימונים מבגד לבן, כך אי אפשר להוציא סודות ומחשבות שהוא כולא בתוכו”
“אישה יודעת לדבר עם בעלה, בזמן הנכון, ברגע הנכון” קורצת פאני.
“דווקא, ביום שהוא חזר, היה רגע כזה, הוא נפתח, רצה לספר משהו, אבל אני לא חשבתי שזה היה נכון לאותו רגע. באותו רגע שאמרתי לו שנדבר על זה אחר כך, ידעתי שהפסדתי את זה. ידעתי שאותו רגע אינטימי, בו הוא עמד להיפתח, לא ישוב עוד”.
פאני נאנחת, ולא מוצאת מילים מנחמות. רבקה ממוללת את החוט בין אצבעותיה, ונדקרת מהמחט, פולטת אנחה. לו רק ידעה שלא ירחק הזמן והרגע לו ייחלה ישוב, הוא ייפתח שוב בפניה אבל בצורה שלא ציפתה לה כלל.

על כסאות הפורמייקה המרובעים, נצרבו כתמים מסיגריות בוערות. יושבי הקרנות בפינת השוק ששיחקו קלפים וסבאו מהשיכר או מהעראק, לא הקפידו לאפר את הסיגריה במאפרה, משחק הקלפים ריתק אותם עד כדי שכחת סיגריה בוערת, אך אף אחד לה התרגש מעוד כתם צריבה. גם בעל המקום לא שת לבו לכך, והיה מבסוט כל עוד אורחיו, ישבו והזמינו עוד ועוד משקאות. מסעוד הקפיד בלבושו, ומראה הכיסאות המרופטים העיבו על הלך רוחו. נמשך אל המשקה המשכיח, המרגיע ומבריח. ומנגד החזיק עצמו, לא להתפתות, לא ליפול שוב לתהום המדמנה. בחודשים האחרונים הצליח לצאת מהמקום הרע שנדחף אליו שלא בטובתו.
בעל המקום שידע כמה אסטניסט הוא, ניקה במטלית לחה את השולחן הקטן, והניח מסעד מרופד על הכיסא. וקולו התרונן
“ברוך הבא מסעוד, מזמן לא ראינו אותך אצלנו”
ומסעוד, אף שבכל מאודו לא אווה להתיישב שם, הנימוס חייבו להיענות להפצרות. תוך שהוא מבטיח לעצמו שיפוש מעט, ולא יתפתה כלל לשתות. ולפני שהרגיש הוגשו לשולחן צלוחיות המזטים.
טעם מעט מזה וקצת מזה, הרגיש מלוח בפה וסימן שהוא רוצה משהו להרטיב את הגרון. הבירה הקרה ציננה את רוחו. הבירה השנייה הרגיעה אותו. כוסית של מאחייה עשתה אותו שליו. ופתחה את סגור לבו. חבריו לשולחן לא התפלאו כלל על שאלותיו על פלורה, גם הם היו בפיכחון למחצה. רסיסי מידע נפלטו, ומפה לשם השלים מסעוד את התמונה. למרות המראה הזנותי, פלורה לא הייתה כזו. מישהו מהנוסעים הדתיים בטיול לקברי צדיקים ולמירון, ניצל את הבלגן מהתהפכות האוטובוס, וביצע בפלורה את זממו. היא שתקה ממבוכתה. והם השתיקו את הסיפור. מין קשר של שתיקה. והוא ידע שעליו לנפץ אותו. האלכוהול עלה לדמו, צדעיו נזרעו שריגים של ורידים כהים שעמדו להתפוצץ. ואז הוא נזכר שגם רבקה שלו הייתה שותפה לטיול. ולגם עוד כוסית להירגע.

רבקה רואה אותו, לא מתנודד, פוסע לעברה. אבל הריח, כמו ניחוח שהדחיקה לא לזכור צף ועולה. והעיניים הבורקות, והפנים הסמוקות, שמבליטות את חיוורון קלסתרו ואת רזונו.
“עוד פעם שתית?”
“כוסית אחת, לא יותר”
“כן, כוסית אחת, שמענו עליך”
“החלטת לרדת לי לחיים, אישה?”
שתיקה. שוב היא שותקת, המילים בורחות לה.
שוב היא שותקת, שתצעק, שתגיד משהו, שתקלל. רק לא לשתוק. השתיקות שלה מערערות אותו.
“וגם את, לא צדיקה כמו נח”
היא מביטה בו, לא מאמינה, ובפרט אינה מבינה מה הוא שח.
“אני? מה אני קשורה? איזה פסול חדש מצאת בי?”
“זוכרת את הטיול למירון?” הוא שואל והיא מופתעת “מה קשור?”
עכשיו הטיול למירון? מאיפה הוא מביא את זה עכשיו?
“זוכרת, מה נזכרת בזה?”
“זוכרת מה קרה לפלורה קסלסי?”
“כן, זוכרת. איך אני קשורה לזה?” ורבקה לא מבינה איך לפתע מהמתגונן שינה מסעוד את עורו לתוקף. ומה יש בו שגורם לה להיות מתגוננת.
“אתה לא תתחמק מבעיית השתייה שלך, על יד העלאת סיפורים מפעם שאין להם שום קשר” היא מעזה כנגדו.
“את! עם כל הצדיקות שלך, בחרת לשתוק! לשתוק, כמו שתמיד את יודעת. מישהו מתעלל במסכנה. ואת כמו כל הדתיים שלך, בחרת לשתוק. לא לכבס את בכביסה המלוכלכת בחוץ, מילא הוו’ווז’ים, מה להם ולפלורה? אבל את וכל האנשים שלנו, ככה לשתוק? מי זה היה? אחד מווז’ווז’ים? או יותר גרוע, זה היה אחד משלנו?” הוא הרים את קולו יותר ויותר. פניו נהיו סמוקים ואדומים, העיניים כמעט ויצאו מחוריהם. רבקה מביטה בו, ומפחדת שמא יקרה משהו לבעלה מעודף ההתרגשות, הן לא מזמן קם ממיטת חוליו, וכועסת עליו, על מה ולמה העלה נושא כאוב זה, ומה הוא קשור אליה? ויתרה מכך, מה זה עניינו, ובעיקר מה הוא מתלהם כל כך.
היא מנסה להיזכר, אם ידעה משהו, אם שמעה משהו, מנסה בכל כוחה לדלות ממעמקי זיכרונה פרטים כלשהם. ושום דבר שהודחק לא צץ.
“אני לא יודעת, זה היה מוזר, האוטובוס התהפך, הייתה ממש אנדרלמוסיה נוראית, אנשים נפגעו, מרסל נעלמה, בן אחותי והחברים שלו לא היו באזור, ועד שמצאנו את כולם לקח שעות. ואז הגענו לרבי שמעון והייתה תחושת הקלה כשמצאנו את מרסל. אחר כך שמעתי בדרך חזרה שקרה משהו לפלורה, היא לא דיברה , לא סיפרה, ואני לא שאלתי, לא אוהבת לחטט בחיים של אחרים, בטח כשהם לא מנדבים פרטים. הרי אתה מכיר את המשפחה של פלורה, יש להם גאווה, זאתי לא מוכנה לקבל עזרה מאף אחד.”
מסעוד שומע אותה, ודמעה מתגנבת לקמטים בזווית העין.
רבקה מתקרבת, ולמרות ריח העראק, מחבקת את מסעוד. מתפעלת כל פעם מחדש כמה רגיש בעלה, למרות החזות הקשוחה.
הוא פונה לפינתו והיא מתמקמת באמצע מטבחה הקטנטן.
“רוצה קפה שחור חזק?”
“בשמחה רבה”
“ועדיין, מה לך ולפלורה?”
“ראיתי אותה אצל מזרחי, כבר לא יכולה להסתיר את הכרס. שאלתי אותו ממי זה, והוא סיפר לי. נראה שכולם יודעים ושותקים. קרו דברים כשהייתי במרסיי. זה שיגע אותי”
רבקה שומעת את הסברו, ספק רב אם דברים אלה שיברו את אוזנה, אך לעת עתה מסתפקת בהם. מסעוד ילגום מהקפה, יעשה מקלחת טובה. מקווה שזו מעידה חד פעמית. הלילה השחיר והכהה את סמוקת פניו, הקפה השחור העכיר את ברק עיניו. ומסעוד נפל שדוד מעייפות במיטה המונחת בהול.

כשהשחר האיר את שמי המזרח, קרני שמש ראשונות הפציעו והציקו למסעוד, לו היה נרדם בחדר הפנימי, האפל, עם רבקה שלו, החמה לא הייתה מקדמת אותו בפנים כה זעופות. אין זאת כי אם הרגלי השתייה שלו נותנים בו את אותותיהם, וכבר לא יכול לשתות כוסית אחת, ללא הכאב הראש שיתלווה לכך בבוקר.
קם לשטוף פניו, למחוק שאריות של אתמול. ובבינו לבין עצמו הודה שזו לא הייתה כוסית בודדה. ונזכר בהתנפלות שלו על רבקה, והתעצב אל לבו. לא כך רצה שהיא תרגיש. אך את הנעשה אין להשיב, נטל את תפיליו וצעד לבית הכנסת על שם רבי שמעון בר יוחאי.
כשרבקה ניעורה משנתה, מסעוד לא היה בבית. לא הייתה צריכה לחפש, המגירה בה הניח את תפיליו הייתה פתוחה במקצת. הניחה שהלך להתפלל שחרית. אספה את עצמה, ויצאה לפטפט עם פאני שכנתה, לשתות כוס תה של שחרית. פנים שוחקות קיבלו את רבקה. האחרונה כבר שילחה את ילדיה לעיסוקם, ושמחה על החברה שסיפקה לה רבקה, מעט רכילות וקצת פטפוטי בוקר.
“מה חדש?
“ברוך השם, תודה לאל”
“נרגעת מאתמול?” שואלת פאני ומוזגת לרבקה את הכוס.
רבקה טועמת מעוגיות השקדים, מצקצקת ממתיקות העוגייה על לשונה. כפות ידיה אוחזות בחוזקה את הכוס המהבילה, שואבת מהחום שלה את הכוח. נזהרת לא להיאנח, לא להפגין חולשה.
“נראה לי שאני בסדר, סתם היה לי אתמול מצב רוח” משקרת רבקה.
“את בסדר?” תמהה פאני. הביקור המפתיע, העיניים שאמרו לילה ללא שינה. כל אלה לא נעלמו מהחטטנות של פאני.
“ככה, יהיה טוב” מפטירה רבקה. מטביעה את קלסתר פניה בכוס התה.
“יאללה תוציאי, הרי לא באת לכאן בגלל עוגיות השקדים שלי”
“את! את רואה הכל” מחייכת רבקה.
“אם את לא רוצה, את לא חייבת” פאני ממהרת להציע דרך נסיגה. אך מתחת למילים, צורת אמירת המשפט מבהירה היטב שחסר לה שרבקה לא תשפוך עכשיו הכול.
“שמעי” פותחת רבקה “אתמול סיפרתי לך, שיש משהו שמסעיר את מסעוד שלי, משהו שהוא מסתיר ממני. אתמול הוא חזר והתחיל לשאול שאלות על פלורה קסלסי, את מכירה אותה, זו שעובדת אצל אדון מזרחי”
“בטח מכירה, מה לו ולה?”
“זה מה שאני שואלת, פתאום הוא שואל מה קרה לה במירון, מה היה הסיפור שם?”
“היה סיפור, את יודעת , פלורה זו לא הבחורה הכי צדיקה, מי שמסתובבת ככה, אין פלא שקורים לה דברים”
“איזה שטויות! הבחורה הולכת עם מיני, אז מותר לפגוע בה?” מוצאת רבקה עצמה מרימה את קולה. מניחה את העוגייה מידיה, ומישירה מבט לעבר פאני. שממהרת להשפיל מבטה. מסתירה את תנועת הגלגלים החורשים בתוך ראשה, מבקשת לקשור נימים סמויים המוליכים בין מסעוד ורבקה וחוצים במסלולם בגסות את קורי העכביש שמטילה פלורה. מאמצת מוחה למצוא קשרים.
“ובכל זאת, לא מבינה, מה הוא התחיל להתעניין בסיפור הזה? עברו חודשים, למה עכשיו?” מהרהרת בקול פאני, והמילים שלה מרירים כמו השקדים המרים שנקלעו לתוך העוגייה שבפיה של רבקה. והיא מקנחת את פיה בכוס התה המתקרר.
“אני חושבת שהגיע אליו מידע הקשור לפלורה בצרפת. יכול להיות שזה מה שהוא ניסה לומר לי ביום שובו ממרסיי, ואני בטיפשותי השתקתי אותו”
“את חושבת?” שואלת פאני וזיק של עניין ניצת שם, אם מישהי תוכל לגלות מידע כזה, זו תהיה היא.
“בהתחלה חשבתי שזה קשור לאישה ההיא”
“איזה אישה?” מתחסדת פאני, כאילו לא שמעה, הרי אוזניה כרויות לכל רכילות, ולא אישה כפאני תפספס את הסיפור על האישה שישבה ליד מסעוד באוטובוס בחזרה מנתב”ג.
“אל תעשי את עצמך” מחייכת רבקה. ופניה של פאני נפלו. כלב תועה נובח בחוץ. אולי מישהו לא קרוא התקרב. אבל שתיהן מתעלמות מהרעשים בחוץ. ורבקה ממשיכה לספר “בכל אופן, כבר באותו לילה שבעלי חזר, התוודה בפני שהאישה הזו הייתה האישה הראשונה שלו …” עיניה של פאני נפערו לרווחה. לזה היא לא ציפתה. לא היה לה בדל מידע. קצה חוט, תמיד חשבה שמסעוד ורבקה הם זיווג ראשון. רבקה מבחינה בלסת השמוטה, אך היא נחושה להגיע לעיקר
“בכל אופן, כבר אז הוא רצה לספר לי, להתוודות על משהו נוסף, משהו אחר” ממשיכה רבקה להטיל פצצות.
“אני יותר מבטוחה, שזה העניין עם פלורה. מרגישה משהו חזק. זה משהו שקשור למסעוד שלי יותר מדי, הוא לא היה מתפרץ עליי ככה אם לא היה נוגע לעמקי נשמתו” מגלה רבקה עוד מידע מקורותיה אמש.
“התפרץ עלייך? מי? מסעוד?”
“לא בדיוק התפרץ… כלומר כן. כאילו הוא לא היה רגיל. לא השקט הזה שלו. פתאום שאלות, וזרק לי שגם אני לא ממש צדיקה ששתקתי כמו כל אלה שידעו ממה שקרה לפלורה”
“מסכנה שלי, באמת לא מגיע לך”
“פלורה היא המסכנה, למה באמת כולם שותקים?” מהסה רבקה את דברי הנחמה של חברתה, יודעת שלא נאמרו מכל הלב.
“למה זה כל כך חשוב לך?”
“אם זה חשוב למסעוד שלי, זה חשוב גם לי” פוסקת רבקה וקמה ללכת, בטח מסעוד ישוב במהרה, ולא רוצה שבית ריק יקבל פניו.
הכלבים בחוץ נבחו. רבקה לא סבלה כלבים. נרתעה מהם.
החישה צעדיה ונכנסה מבוהלת לביתה.
שמה חיכה לה בעלה, ישוב על כוס קפה שחור. בית ריק חיכה לו. והוא, דווקא שמח בכך. לא היה לו רצון שוב להיכנס למריבה עם רעייתו, והאפשרות שיתנצל בפניה על התפרצותו אמש , כלל לא עלתה בדעתו. השקט המבורך הזה הרגיע אותו. הכלבים שנבחו בחוץ כלל לא הטרידו את שלוותו. פרצופה המבוהל של רבקה שנכנסה זה עתה, הסיט אותו מהרוגע הרגעי.
“מצטערת התעכבתי אצל פאני, אני תכף מכינה ארוחת בקר”
“לא צריך” נהם מסעוד “בואי שבי”.
רבקה התיישבה. צייתנית. מושיטה זרוע לעבר קופסת הכעכים, פותחת אותה ומקרבת אותה לעברו.
“די להלעיט אותי, התחלת לסגל לעצמך הרגלים של החברה שלך הפטפטנית פאני” רטן תוך כדי שהוא מרחיק ממנו את הקופסה.
“מה יש לך? מה מעיק עליך?” בקושי הוציאה את המילים, חנוקה מדמעות.
“שום דבר! מה יש לי? מה את רוצה ממני”
ורבקה יודעת, כעת זה לא עת רצון, היא תניח לו. תאפשר לו לצאת לשוטט. לבלות את יומו לריק. אולי ישוב ויתרכך.
ברגע שהוא יצא, נתקפה רעב, והחלה לפשפש במקרר אחר מזון שישקיט רעבונה. אך שום פריט לא קרץ לבטנה המקרקשת. ואז נחו עיניה על קערת הפירות, אבוקדו בשל התנוסס מעל. רק אתמול היה קשה . בוודאי יהיה עתה טרי ורענן. נטלה סכין והחלה לקולפו. לצערה תוכו השחיר כמו ליל אמש. בלית ברירה השליכה אותו לפח. ורעבונה השקיטה בפת לחם שחור מאתמול.
בינתיים נביחות הכלבים שככו, ורבקה העזה להוציא את ראשה מחוץ לביתה. רגליה נשאו אותה לבית של אחותה מארי.
רעש של ילדים תמיד החזיר לה את מצב הרוח. שתי האחיות נפלו אחת בזרועות השנייה , התחבקו והתנשקו כמנהגן ,נשיקה על לחי שמאל ונשיקה על לחי ימין וחזרה לנשוק על שמאל.
הסתכלתי בהן ותמהתי, מוזר היה בעיני חיבוק והנישוק המוגזם כאילו לא התראו יובלות. חייכתי משועשע, והן הביטו בי ובעיניהם מבט של ולשמחה מה זו עושה. הסברתי להן כמיטב יכולתי. והן צחקו. ורבקה הוסיפה
“יש לו גנים אשכנזיים לילד שלך”. ודודה רבקה הוסיפה וסיפרה בגאווה
“את יודעת, אתמול הוא הגיע לבקר את דוד מסעוד, ונשאר לאכול איתנו” ואני התפללתי בלבי שלא תשים לב למבוכה שאחזתני, לסומק הקל שעלה בלחיי. ולפחד שמא אפלוט משהו מהסוד שהשביע אותי דוד מסעוד.
“מה אתה מתבייש מדודה רבקה” מצחקקת אימא.
“הניחי לילד” מבקשת הדודה ואני נאנח אנחת רווחה. וכמעט מסתלק משם.
“אולי תספר לנו הפעם, מה היה שם במרסיי, איפה פגשת את בעלי” לפתע דודה רבקה משנה כיוון. ואני חש בנוח, הדברים שקרו במרסיי כבר סופרו ואינם סוד, ככה לא תחשוד שהיה עוד משהו. משהו מהשוק הבדואי.
ואני מספר על הבריחה של הבן דוד שמעון, על פגישתו המקרית ברחובות העיר מרסיי. והיא שואלת מה היו מעשיו בעיר בכלל , ובשדרת פראדו בפרט. ואני עניתי, מה שהיה אמת לאמתה, שאיני יודע כלל מה היה מעשיו שם, הרחק מהפרוור בה שוכנה המשלחת של קמ”ג. והמשכתי לתאר את בואו של מסעוד לישיבה עם שמעון. ואת הקשר שנוצר ביננו.
אמא הייתה גאה בי, על התושייה. ורבקה הייתה גאה בבעלה על תבונתו ופעילותו. שתיהן לא הפסיקו לשלוח אלי מבטים של חיבה והערצה. ואני מרגיש שוב חשוב ולא הוזה. ומשהו בי משתחרר
“באמת היה לי קשר טוב עם הדוד , ושמרתי על הסוד שלנו” אני מגלה טפח מהידידות שנרקמה בנו על רקע שמירת סוד. אך יצא פרט זה מפי, ודודה רבקה קפצה כנשוכת נחש
“סוד? איזה סוד חלק אתך בעלי” ואני מבין את הטעות שעשיתי ומנסה להתחמק. אם לפני כן הצלחתי להחליק את מבוכי והסומק שעלה בלחיי, כעת הרגשתי איך פניי להטו כעגבנייה עסיסית. נתפסתי בקלקלתי, ולא היה מוכן שקר באמתחתי לענות לדודתי. הרגשתי צורך עז לברוח משם, והברחתי עצמי לתא השירותים, להסדיר נשימה, להרגיע את החום שעלה בי, ולחפש אחר מוצא מהסבך אליו נקלעתי.
מאחורי הדלת המוגפת שמעתי את אימא, היא עברה לצרפתית, הבנתי שזו דרכה, שלא אבין מה היא מספרת עם אחותה. למרות השהות שלי בצרפת, למדתי רק מעט מילים בצרפתית. הצלחתי בקושי לדוג את שמו של מסעוד ו”סוקרט” ניחשתי שסוקרט הוא סוד ממש כמו הסיקרט באנגלית. אמא אמרה לאחותה, שכנראה מסעוד מצא דרך להתקשר עם אחיינו על ידי שותפות כביכול לסוד. ובכך קנה את אמונו ושיתופו לבצע את המוטל עליו. וניסתה להניא את רבקה מלבנות מגדלים על סודות אפלים. למרות כך, רבקה ממאנת לקבל ומספרת לה על ההתפרצות של בעלה אמש, על כך שנודע לה על האישה האחרת, ובעיקר שהיא חושבת שלא לחינם הוא מתעקש לפתע לגלות סימפטיה כלפי פלורה. בנקודה זו אימא פותחת עיניים מופתעות, ולרגע שוכחת שבנה עדיין מאזין מאחורי הדלת, ומגיבה בשפה שמובנת לי היטב “פלורה? מאיפה הוא מכיר את פלורה?” ורבקה מרימה את קולה “זה בדיוק העניין, מה לו ולפלורה”. אני שומע את שמה פלורה, וליבי מתכווץ בקרבי, אכן נודע הדבר. הסוד שהוא עניין חיים ומוות נפרם.
“מה פתאום בעלך מתעסק עם פלורה הזו, אפשר לחשוב, בחורה שמסתובבת ככה, מה את מצפה. אז נכנסה להריון, בטח לא יודעת ממי, ומאשימה אנשים באונס” אני שומע את אמא, שממשיכה בלהט “תמיד הרחקתי את הילדים שלי והזהרתי אותם לא לשחק עם המשפחה של הפושעים האלה, כששמעתי מבעלי שגם היא הייתה בטיול למירון, ממש פחדתי, אני רואה שאני לא סתם מדמיינת”
רציתי לצאת ממחבואי ולזעוק שהיא לא ככה. אבל אולי אני באמת לא יודע הכול. אולי באמת אמא צודקת.
רבקה שתקה, עם פאני השכילה לטעון כנגדה, עם אחותה נזהרה יותר. הן בעלה הוא אחד מהגברים האשכנזים שהיו בטיול ההוא.
אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה שם, אבל כשזה מתקרב למשפחה צריך להיזהר, לשמור מרחק.
שתיקה מביכה שררה. יצאתי ממקומי. אמא ודודה רבקה מביטות בי, מופתעות קמעא. הרגע החמקמק שבין הידיעה שהילד נמצא כאן, קרוב ושומע. לבין ההדחקה שהדיבורים האחרונים לא היו אמורים להישמע בפניו. הראש שיודע שהוא כאן והלב שמדחיק הלאה. למזלי גורם ההפתעה מנע ממני לפתוח את סגור לבי ולחוות את דעתי מה קרה לפלורה. פניתי לצאת לעיסוקיי, הפניתי את גבי וידי כבר אחזה את ידית הכניסה לבית, ואז שמעתי את דודה רבקה
“אתה היית בטיול למירון, מה קרה שם לפלורה קסלסי?”
השתהיתי כמה שניות, חוכך בדעתי מה לענות. אצבעותיי חיככו את הידית, מתלבטות אם לעשות עצמן כאילו לא שמעו מאומה. גבי עדיין מופנה. אני שומע את אמא מכחכחת בגרונה, ואני משהה את אחיזתי בידית הדלת. אני מחליט לומר את האמת, שאין לי שום מושג מה קרה לפלורה. שומע את אימא
“עזבי את הילד, מה את רוצה ממנו, את לא רואה איך הוא מסמיק”. אם לפני כן הייתי אדמדם כעגבנייה, כעת פניי להטו כסלק שלוק. הסתובבתי ויריתי
“אם היית שואלת אותי מה קרה למרסל, אז הייתי מספר לך שנעלמה, וחיפשנו אותה, הייתי מספר לך שאפילו דמיינתי כמה דברים שעלו לי בבדיחות על חשבוני, הייתי מספר לך שמצאנו אותה על ציון של רבי שמעון. אבל מה את שואלת אותי על פלורה. בקושי מכיר את אח שלה, וגם ממנו מתרחק.” אמרתי אמת אבל רק חלק מהאמת. כלל לא הזכרתי שפגשתי אותה בשוק הבדואי.
אמא הייתה מבסוטה ממני. רבקה מעט נבוכה מהרמת הקול שלי. ואיכשהו יצאתי מזה.

אני איכשהו יצאתי מזה, אבל רבקה הייתה שם. ונשארה. היא ניסתה להבין, לחקור אך הגיעה למבוי סתום. השיטוט שלה במבואות המפולשים של חקר התנהגותו של מסעוד העלה חרס.
ובינתיים, הדוד לא שקט על שמריו, וחיפש כל דרך להתקרב למי שחשב שהיא יוצאת ירכו. גם אימא לא הניחה לעניין, למרות שנראה שנושא זה אינו מעניינה, ואך הגיע בנימין מהעבודה, ראיתי אותה רומזת לו לצאת איתה למרפסת. שם הוא שלף את חפיסת סיגריות דגל והצית לעצמו אחת. כשהיא טרקה את הדלת המחברת את המרפסת לסלון, וכשהייתה בטוחה שאף לא אחד מבני הבית שומע את שיחתם. ובפרט שאני מעבר לתחום בו אוכל לצותת, או אז פנתה לבנימין ושאלה אותו
“אתה זוכר את הנסיעה למירון? מה קרה שמה עם פלורה קסלסי?”. בנימין משך בכתפיו והמשיך לשאוף מהסיגריה ולפלוט עשן.
“לא שמעת שום דבר?” המשיכה מרים לחקור. מגרשת נחיל עשן סמוי שמסריח את נחיריה.
“הייתי עסוק בכל כך הרבה דברים, לשמור על התכשיט שלך, שלא ילך לאיבוד. לחפש כמו כלב גישוש עיוור אחר המשקפיים שלי שנשברו. לנסות לא לתפוס צד במריבה בין אלה שצידדו בהמשך החיפוש אחרי מרסל, ולא להמשיך בטיול עד שנמצא אותה, לבין אלה שחשבו שאין הרבה מה לעשות בעניין, ולתת למשטרה לטפל בכך. בסוף התברר שדווקא הם צדקו, ומרסל הגיעה בכוחות עצמה לרשב”י, ולא היה טעם להישאר שם. אז שמעתי משהו בקשר לפלורה, אבל גם את לא היית מייחסת לבחורה כזו יותר מדי” בנימין הרצה את דבריו בנחת, ולא מיהר לסיגריה הבוערת ולאפר שהצטבר עליה. הוא איפר את הסיגריה על רצפת המרפסת, מרים עיקמה את פרצופה למראה הרצפה המלוכלכת.
“כמובן, בכלל כששמעתי שהיא הייתה יחד איתך ויחד עם הילד בטיול, לא אהבתי את הרעיון. בטח ניצלה את ההזדמנות, להעליל על מישהו. בטח נכנסה להריון בלי להתחתן, וחיפשה מי להתלבש עליו”
“אני חושב שלא, אם הייתה מעלילה על מישהו, הייתה עושה מזה טראסק גדול. כל הדרך חזרה כמעט לא שמענו כלום מהסיפור הזה. בכלל אף אחד לא רוצה להתעסק עם פלורה. נראה לי שבאמת היא עצמה הופתעה, והתביישה ולא הוציאה את זה החוצה. בכל אופן אף אחד מהגברים לא היה רוצה להתייחס לכך”
“אז מאיפה צץ הסיפור?” שואלת, מטיחה אימא “הגברים, ברור ששתקו, אצל הנשים האשכנזיות בטוח שפלורה לא מצאה ניחומים, המרוקאיות מתרחקות ממנה, אז עם מי היא חלקה את הסיפור? מרסל נעלמה. רבקה לא יודעת, אז עם מי פלורה חלקה את הסיפור”
“לא יודע” מודיע בנימין.
“לא ציפיתי שתדע, אני סתם חושבת בקול”
כשאמא נכנסה למרפסת, אני יצאתי מהבית לשחק בקומת העמודים. את סופה של השיחה, שמעתי. ניסיתי להיזכר אם שמעתי משהו בטיול. אבל לא זכרתי דבר. אבל שני מאורעות צצו בראשי, הראשון הוא הבדואית שאומרת לפלורה “הסוד של אבא שלך, נמצא אצל הילד לידך” ואחר כך מצביעה על פלורה ואומרת “את רואה אותו, הוא לא יהיה שלך, הוא שלה”. והשני הוא דוד מסעוד שמשביע אותי “זה ענין של חיים ומוות”. הדוד מסעוד לא היה שותף לנסיעה, אז הוא יוצא מכלל חשד. אבל הוא קשור לפלורה. ואני משחזר שוב את מילותיה של הזקנה הבדואית “הסוד של אבא שלך…” ופתאום מתחוור לי העניין. לפתע המשפט שהוציאה הבדואית מפיה לא היה עילג. היא התכוונה לאבא שלה, אבא של פלורה, ולא אבי העובר שבכרסה, כפי שפלורה חשבה. כשאני חושב על זה שוב, אני נזכר כמה הדוד חזר וביקש שאצטט לו במדויק מה היו מילותיה של הזקנה. ואם כך, הוא יודע משהו שאני לא יודע , והוא השביע אותי על סוד שלא שיתף אותי באמת.
אני נתתי בו אמון, והוא תמרן אותי לרצונותיו. כעסתי, מוטרד התהלכתי בחצר הבניין, בועט באבנים לכאן ולכאן. שעת בין הערביים, עוד מעט יצא אבא להתפלל מנחה וערבית, בטח יקרא לי, וכשלא ימצאני, ילך לבדו לבית הכנסת.
התרחקתי מעט מפתח הבניין, והסתובבתי מאחוריו, שמה שיחקו ילדי השכנים הזאטוטים בגולות. הטילו את הגולה הקריסטלית או החלבית קרוב לקיר, הבטתי משועמם במשחק. מדי פעם מוציאים מהכיס, צרור בו שמרו את הגולות היקרות יותר, את הפושטיות שילחו לחופש במשחק, ורק כשקלו כל הקצים, נאלצו להיפרד גם מהנדירות. השקיק בו ארזו את הגולות, הזכיר לי את השקיק שנתנה לי הזקנה. ניסיתי להיזכר במילותיה. היא מלמלה משהו בערבית, אבל האישה האחרת אמרה משהו, מה זה היה?
“זה שלה, זה אף פעם לא היה שלי, תמסור את זה לאשתו של הדוד שלך, מסעוד”. רגע , אני מסרתי את השקיק למסעוד ולא לרבקה.
לפעמים שנראה שהדברים מסתדרים מאליהם על הצד הטוב, מגיע איזה ענין שולי וטורף את הקלפים. ככה הרגשתי. משהו בתוכי אמר שחייב לספר לדודה רבקה. משהו אחר עצר אותי, הבטחתי למסעוד. ומצד שני כעסתי עליו. מאוד כעסתי.

למסעוד נודע שמר בוקר מחפש אותו. ומסעוד התמלא עזוז. רוח הנכאים שהשתלטה עליו מאז חזר, פגה והתמוססה מאז החל לחפש דרכים להתקרב לפלורה. אמנם ללא הצלחה יתרה, אבל מנגד לא נפל שוב לטיפה המרה. והנה שוב אדון בוקר צריך אותו, מעניין מה זה הפעם. דרוך ומלא ציפייה עלה על ההסעה לקריה. הפעם לא עוכב בשער הכניסה, שמו של אדון בוקר זירז אותו, ונדמה היה לו שהעובדים לוטשים אליו יראת כבוד, והערכה.
למר בוקר הייתה הצעה, לקחת את נושא ההסעות לקריה באופן עצמאי, או כקבלן משנה. הוא החמיא לו על כושר הארגון. וטען שהוא האדם הנכון שיכול גם להתחבר עם העובדים וגם עם הנהגים. הסביר שהוא אינו מרוצה מהחברה שעושה זאת. מסעוד הוחמא מהצעה אך ביקש ממר בוקר כמה ימים לבדוק ולהתייעץ, לבדוק שההצעה מתאימה לו ולפי כוחותיו. ולבדוק שיתוף פעולה כלכלי עם אחד או כמה מחבריו להרמת פרויקט כזה.
ואכן, כאשר שב אל העיר, נשאו אותו רגליו שוב אל אדון מזרחי, לגלגל שיחה על ההצעה שהועלתה. בתוך תוכו ידע כי יש סיבה נוספת לביקורו אצל אדון מזרחי. וגם ידע גם, שלחינם הוא מנסה להתקרב אליה. הרי מה הוא יאמר לה? אני חושב שאני אבא שלך? מגוחך ומעורר כעסים וזיכרונות שהודחקו. ככל שחשב על מהלכיו בימים האחרונים, בא לידי הכרה שאין בהם תכלית.
לרוע מזלו, הזרע שנטמן בהתפרצותו כלפי רבקה כבר השריש ושלח פארות.
היחידה שלא התעסקה יתר על המידה, בזהותו של אבי עוברה, הייתה פלורה עצמה. פאני התלחששה על כך, רבקה לא פסקה מלחשוב עליה, אני זעמתי על מסעוד וריחמתי עליה, ואפילו אבא השתקן והמופנם החל להגות בה.
מסעוד מטפס בגרם המדרגות קולנוע מרכז, עולה באיטיות משרך דרכו. סוחב רגלים לעבר הקומה השנייה, ממנה יוצאת פלורה, מדדה וכרסה בין שיניה. הוא מישיר מבט ומברכה לשלום, היא מתחמקת ממבט. ממשיכה בדרכה. הוא מנסה שוב, ומתחרט. עיניה עוקבות אחר הגבר המוזר, זו פעם שניה שהיא פוגשת בו. משהו בו מרתיע אותה. מעודה לא חיבבה ביותר חברת גברים. צמצמה את נוכחותם להכרחי. לאחר הנסיעה למירון התחושה הטבעית הזו התעצמה, וסלידתה מכל מגע או מבט גברי ניכרה בכל תנועה. הרגישה בו שנועץ בה מבטים. מבטי גברים מפשיטים ומבזים לא היו זרים לה. המבט שלו היה אחר. מבט חודר, חוקר שואל. כמו קיפוד היא מסתמרת, מבליטה את קוציה ולובשת ארשת של בלתי ניתנת לחדירה. כל חיות הלילה הגיריות התנים והאוח אשר אורבים לה לאחר חשכה, למדו להתרחק הימנה. גם הזאב בעור אדם לא יכול לה. אבל איש זה נבר בתוך נשמתה. היא התרחקה במהירות. מסעוד הביט בה ממושכות מתרחקת. וכבש את מאווייו בתוכו פנימה.

את דודה רבקה פגשתי בגינת המשחקים, פיסת קרקע פנויה מבתי שיכון חדי קומה, מובלעת של צמחיה, עצי אורן ואשלים תוחמים בקעה מלאה מים שברוב השנה היו עומדים. ראשנים, צפרדעים וקרפדות שרצו שם, קרקרו את נשמתם והקנו לגינה את השם שהיה מחמיא מדי לביצה זו “גינת הצפרדעים”. בין שבילי הפארק ניטעו בתפזורת תמוהה מתקני שעשועים לרווחת הילדים. קרוסלה ממתכת, מגלשה ומתקן נד-נד, עלה ורד. גם ארגז חול הותקן בפאתי הגן כראוי לגן שעשועים. וכרי דשא מלאי קרחות נפרשו בין השבילים. הגן היה מקום המפגש לפנות ערב לאימהות הצעירות עם התינוקות שלהן, לעגלות ילדים בעלות גלגלי מתכת. לזאטוטים בני חמש עד שבע, שמצאו ענין רב במתקנים בשעות הצהריים. לזקנים ולזקנות שנזקקו מדי פעם לפוש מטיולי הבוקר בספסלי העץ. והביטו בוהים בגינה השוממה. אך בעיקר שימושה העיקרי של גינה זו , היותה מעבר וקיצור דרך בין בתי השיכון לעיר, לרחובות השוקקים. לבתי המסחר ולמשרדים ששכנו בעיר העתיקה.
שוטטתי בפיזור דעת, נושם את האבק הנושר מעצי האורן. רבקה פסעה בצעדיה המוכרים, מצליבה את השביל בו חלמתי. בראותה אותי פניה התרחבו, החיוך התפשט על לחייה. ירכיה הכבדים אשר קודם נראו כאילו מטביעים חותמות של יגון בשביל, התקללו ומנעד צעדיה התחיל להתרונן. כאילו נעלי הגולדה שנעלה העניקו לה מעין רחפנים קטנטנים שהחישו את צעדיה כלפיי, ונשיקה רטובה הוצמדה לשתי לחיי, ואני נבוכתי מהמחווה המוגזמת ככה בלב הגינה הציבורית, פיזרתי את מבטי מעבר לגבותיי בקשת רחבה, וכשנוכחתי כי אנו לבד בגינה הנחתי למבוכה שאחזתני.
היא הצביעה על ספסל קרוב, פירות עץ הסרק נשרו עליו וריפדו את המושב בשכבה מאוסה של פרי רקב. היא בחרה את הצד שהיה פחות עמוס בנשורת, מתחה את שמלתה עד מעבר לברכיה והתיישבה, בעוד אני מפנה את ניצני הפרי ושכבת הסחי לקרקע, משאיר מקום נקי לאחוריי, ומתיישב לידה כמצוותה.
מאז הנסיעה למרסיי, הרגשתי שרבקה רוצה לשוחח עמי על דבר מה. אך כל העת הנסיבות לא אפשרו זאת, היו אלה הוריי שהיו בסביבה או מסעוד שנכח בחדר הסמוך. עתה ניקרה ההזדמנות המיוחלת, ורבקה לא תיתן ליד המקרה לחמוק שוב.
הכעס שלי על מסעוד הסתדר היטב בנכונות שלי לשתף אותה, הן לא מזמן בנסיעה למירון הייתי מחמד עיניה. ורק ייחלתי שהיא תפתח בשיחה.
“לא סיפרת לי כל מה שקרה במרסיי, באמת הישיבה שם הייתה כל כך נוראית? הרי אתה לא חלש אופי כל כך” היא דייקה את תמיהתה כלפי אופיי, ותוך כדי כך ידיה מנגבות זיעה ממצחה.
“האמת” השבתי “זה באמת לא היה נורא כל כך, באמת לא ציפיתי לארמון מזהב, אבל בתוך תוכנו חשבנו שאנחנו הולכים לחוות עושר וניצוצות של חו”ל, האכזבה הייתה ביום הראשון, אבל הסתגלנו. היה זה שמעון, הבן דוד שפשוט השתגע, ומשם הכול נגרר להרפתקה שבסיומה נעזרנו בדוד מסעוד” קיצרתי והמעטתי את חלקי. מדלג בכוונה על כל ההשתלשלות, ושם לב שזיק ניצת כאשר הזכרתי שמו של מסעוד. שיכלתי רגל על הירך כדרך שהגדולים עושים, רגליי מופנות כלפיה. נשענתי בגופי על מסעד הספסל, הנחתי יד תומכת ביני ובינה. שומר את המרחק הנחוץ לשיחה.
“אבל איך עלה בדעתך להיעזר במסעוד שלי? ומנין לך שהוא במרסיי” היא שאלה שוב, למרות שידעה את התשובה. הסברתי לה
“אחרי הבריחה הראשונה של שמעון, ואחרי שהוא נטל על עצמו את המשימה להחזירו לישיבה מצא אותי מסעוד האדם הראוי לסמוך עליו, וליצור עמו קשר בעת צרה. לא חלפו ימים רבים וצרה כזו אכן התרגשה עלינו, ולא יכולנו עוד לשהות במקום זה” משהו בדבריי לא הניח את דעתה, והיא תהתה
“משהו לא מסתדר לי , הרי מסעוד הוא איש עם הכבוד ושתיקות האינסופיות, ואף פעם לא ראיתיו משוחח עם ילד. גם לא עם נער חמודות היושב ומלהג עמי” היא קיצרה בדיבורה ואני ידעתי שחשבה ולא אמרה שאני ידוע במנהגי לדמיין מאורעות שחוזה בראשי, ומסעוד רגליו תקועות עמוק בקרקע. אולי משהו ידוע לי, אולי באחד מהפרזות הדמיון שלי הגיע למחוזות אשר מסעוד שלה מנע מכל אדם להיכנס. היא הכירה את דרכי הפעולה של מסעוד שלה, משהו לא הסתדר לה. גם ההסתודדות שלנו בחזרה ארצה הייתה תמוהה בעיניה
ופלורה חשבה שהיא תכה בברזל בעודנו חם, היא תפלוט כמשיחה לפי תומה, ונראה איך ייפול דבר.
“אז מה הוא הבטיח לך? איזה סוד היה בינכם, מה הבטחת לו”
“סוד? איזה סוד?” פני האדימו.
“משהו שהוא אמר לך, משהו שאתה אמרת לו, משהו שגרם לו לבטוח בך ולא באף לא אחד אחר מכל הילדים” היא המשיכה להכות בברזל, ולי היה חם. חם מאוד, הצל שהטילו העצים על הספסל כבר לא פרש את חופתו על אדמוניות פניי.
“לא יודע מה גרם לו לבטוח בי, אולי כנראה בגלל שגיליתי שעבר איזה הליך רפואי” החלטתי להקריב את הסוד הקטן, תמורת הסוד הגדול, הסוד שמסעוד כינה ענין של חיים ומוות.
“הליך רפואי?” מצחה של רבקה נחרש קמטים, עיניים מבוהלות נפרצו בחורים. דאגה בקשר למצבו הרפואי של מסעוד החלה לכרסם בתוכה. כל החששות שלה שינו כיוון. מסעוד שלה חולה. זו הייתה סיבת התמוטטות שלו בחזרה ארזה, הוא מסתיר ממנה מחלה. והיא מוטרדת מזוטות.
“אני לא יודע, כשהיינו במרסיי, ראיתי אותו חבוש בבטן, לא יודע מה זה אומר. הוא לא רצה לדבר על זה. הבטחתי לו שלא אגלה לאיש, לא הייתי צריך לספר לך”
“טוב שסיפרת” היא ניסתה להסיר ממני אשמת גילוי, “ילד בגילך לא אמור לנשוא על עצמו משא כבד”.
לא סיפרתי לה שדווקא אני נושא עמי משא אחר, כבד מנשוא, סוד שטומן בחובו ענייניים כבירים יותר. אבל היא כבר נדדה ברוחה למחוזות אחרים. ואני המשכתי לשוטט בגינה באפס מעשה.

אותו הלילה, מסעוד לא היה מספר עם רעייתו, לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. רבקה שהייתה מורגלת במנהגיו, חששה ביותר לכוחו, וביתר שאת עשתה עצמה כאבן שאין לה הופכין, שלא ייעור יצרו מדי. דאגתה הייתה נתונה לדברים שהשמיע לאוזנה אחיינה. כשגופה ניעור ממעשה האהבה, הקשתה גווה, וצווארה נדרך. אף היא מספרת עמו על דא ועל הא. ומפייסתו בזוטות להשכיח הימנו את תשוקתו. בין כך ובין כך, גופפו אצבעותיה את כרסו, אותה תנועה שהייתה מורגלת בה, תנועה שסיגלה לעצמה לאמוד כמה התרחבה או הצטמקה כרס הבירה שלו. הוא לא שיער מעודו, מדוע התרכזה כולה באיבר זה, ולא נתן דעתו לדאגתה. נוח היה לו בליטופיה.
הפעם, הסיט את אצבעותיה, לא רצה שתחוש בצלקות. סירובו הגביר בה את הרצון והסקרנות, ולאחר רגעים מעטים שוב טפסו אצבעותיה במעלה בטנו, גיששו חיטטו, העמיקו לחקור. כאילו הייתה ערמת חיטים. בוררת אורז נגוע וחשה את הצלקת, את בליטות הבשר, ואת הרתיעה של בעלה למגעה.
עוד היא מרפרפת סביבו, זרועו הסיטה בנחישות את ידה המגששת, ושלחה את אישוניה הכבויים בחיקו לשאול את עיניו הנעצמות. אף על פי שניסה להסוות, שפתיה לחשו, צרבו עת לחשה את שמו.
בשעת מעשה של בינה לבינו, התרצה וענה ללחשה.
“תגיד לי את האמת, מסעוד, אתה חולה במחלה? מה פשר הצלקת בבטן”
“לא, מה פתאום. אני לא חולה חלילה. הצלקת הזו זה סתם. עברתי איזה הליך רפואי פשוט במרסיי”
“הליך רפואי פשוט?” מזדעקת וידה ממששת את הבליטות המחוספסות המעטרות את כרס הבירה, שהייתה מוכרת לה כל כך. החושך מעמעם את עיניה השואלות, אבל הוא מכיר את הדאגה שבקולה, ומושך את הזמן, מחפש את המילים להרגיע, לספר, לפרוק.
“אה, תשמעי, את בטח חושבת שלא כואב לי שאין לנו ילדים, שלא אכפת לי, שאני מאשים אותך שאת עקרה. את בטח מפרשת את השתיקות שלי כהאשמה.”
“מה קשור עקרה…”
“אל תפסיקי אותי” הוא נוטל את זרועה הממששת ומסיטה לעבר פיה, כמי שמנסה להסות אותה מלדבר עכשיו. “גם אני הלכתי לרופא חבר שלי להיבדק, מישהו שהכרתי עוד במרוקו, הוא המליץ לי לעשות ניתוח קל, שיגביר את הסיכוי שלי להיות פורה”
“מסעוד” היא מיבבת חלושות. אוחזת בידו המשתיקה. ומתנה אתו אהבים.

הסוד ההוא, שהשביע אותי הדוד מסעוד, הסוד שהוא הגדיר כענין של חיים ומוות, לא נתן לי מנוח. חופשת הלימודים שנכפתה עלי שלא בטובתי, לא נראה שמגיעה לקיצה. ולהסתובב באפס מעשה כבר נמאס לי. נטלתי את עצמי והחלטתי לעשות מעשה. לחקור ולבלוש מי עשה אותו מעשה עם פלורה, מי הוא אבי עוברה? הן אני הייתי בין הנוסעים למירון. אני אולי לא שמתי לב, אך זכרתי היטב מי השתתף באותו טיול.
הייתי בטוח שדבריה של אותה זקנה בדואית שמסרה לי את השקיק, ליד פלורה וליד אותה אישה כסופה, שזה שייך לאשתו של מסעוד, קשורים. וזכרתי את דבריה “את רוצה לגלות את הסוד של אבא שלך?” ואת החקירה והדרישה של מסעוד, עד שהוציא ממני את מילותיה המדויקות.
הדמיונות שלי כבר סיבכו אותי בצרות, הייתי צריך עכשיו לכלכל את מעשיי בתבונה. מאיפה להתחיל? היכן לשאול בצורה כזו שלא תעורר שוב את הלעג והשחוק עד שיגיונותיי ודמיוני.
אני יכול לגשת ישירות לפלורה, אחרי המקרה עם קסלסי וגנץ. אחרי הסיפור שלי אתה אצל הזקנה הבדואית, הרגשתי מספיק קרוב. והפסקתי לחשוש ממנה. מצד שני, אם היא לא פתחה את הסיפור בפני אף אחד, למה שתחשוף אותו מול ילד זר?
מי עוד היה בטיול ההוא?
גברת מרמולשטיין, מה לי ולה. בטח תשוב ותספר כמה ילדיה מוצלחים.
גברת הופמן, לה דווקא יש דיבור עם הגברים האשכנזים שהיו בטיול, והיא לא מחשבנת לאף אחד. ראיתי אותה משוחחת עם דודה רבקה בטיול.
ואולי נתחיל את המסע לגילוי האמת עם הדודה. אמנם גם היא מחפשת תשובות, אבל זו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה. אולי דרכה נגיע לגברת הופמן.
שללתי מראש פניה לקסלסי, אח של פלורה. הוא לא היה אופציה כלל.
שולמיילך ודוביד שטיינמץ, גם הם נשללו על הסף, הם היו צמודים אלי במשך כל ההתרחשות, ואם אני לא שמתי לב, על אחת כמה וכמה, שעיניהם טחו מלראות זוטות כאלה.
לפנות לאבא לא העזתי, אבל שרול-מוישה היה האיש, שום דבר לא נעלם מעיניו. אם יש מישהו שידע מה קרה, הוא האיש.
הילכתי בסמטאות של העיר העתיקה, בין בתי האבן הערביים ובתי המלאכה. החנויות והפסאז’, המדרכות המאובקות, פסיעות מהוססות ומחשבות טורדות. רגליי הוליכו אותי, ומצאתי עצמי בפתח בית המלאכה של אדון פרקש הזגג. נכנסתי פנימה, בבית המלאכה הקטן, לא ניכר ששנים שחלפו מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.
לפני כמה שנים, באחד הימים התלוויתי לאבי, והגענו לבית העסק הקטן של ר’ פרקש, ששכן באחת מהמבואות שהתעקלו מרחוב האבות בעיר העתיקה .בכניסתי לבית המלאכה הוקסמתי משלל הזכוכיות בגדלים השונים, מריח הדבק והפוליטורה שבו היה צובע את לוחיות העץ והמסגרות. ובעיקר, מידיו המיובלות שבחרו בזריזות חתיכת זגוגית מערמה שעמדה בפינה, אותה היה משטיח על שולחן העבודה, ביד אחת מיישר הסרגל, וביד שנייה חותך בסכין את הזגוגית שתתאים לחלון השבור שאותו ביקש אבי להחליף, ומתחת לשפמו היה מפזם “כי הנה כזכוכית ביד המזגג ….ברצותו חוגג וברצותו ממוגג” לאחר מכן היה מקלף בדייקנות שאריות המרק מהחלון השבור ומניח את הזגוגית לאחר כבוד במקומה החדש. ואז נטל חבילת מרק ולש אותה בין אצבעותיו הגרומות. ופנה אלי ואמר “קח, זה כמו פלסטלינה” ותוך כדי דיבור החל מצמיד את הזגוגית למסגרתה באמצעות המרק. מוקסם ומאושר הייתי בחתיכת ה”פלסטלינה” שלי. הבטתי בזגג. מבטנו הצטלב, וזיק של שובבות ניצת בעיניו, איני יודע מה ראה בעיניי, אך פנה אלי בלשון אבהית
“אמור לי בחור צעיר, מדוע בהגדה של פסח ארבעת הבנים הם חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול ואילו בתלמוד הירושלמי, מופיע חכם, רשע טיפש ושאינו יודע לשאול “.
לא ממש ידעתי לענות תשובה, ויתרה מכך, באותה עת דעתי הייתה נתונה לשחק בפלסטלינה ולא לייגע מוחי בקושיות מן ההגדה. חששתי שהתכוון ללעוג לי ובעיניו אני הייתי תם או חלילה הטיפש. תשובתו לא איחרה לבוא, ופיזרה את ענני ספקותיי, בנעימה של לימוד גמרא הטעים באוזני
“אותו בן הנמצא בבבל ושומע על קורבן פסח, ושואל מה זאת, אכן תם הוא. אך אותו בן הנמצא בירושלים, ורואה את הקרבת קורבן הפסח ועדיין שואל מה זאת, בוודאי טיפש הוא”, חייכתי בהנאה למשמע התשובה המחוכמת.

כעת שמתי לב כי אותם חלונות ממתינים ליד האומן שיטפלו בהם. אותן דלתות המבקשות שיתיקנו בהן צוהר. אותן מסגרות שוכבות ללא ניע, מקדמות פניי. השפם של אדון פרקש האפיר מאז, כפות ידיו הגרומות הדלדלו, והילוכו נהיה מתון מתון. אבל החיוך מסביר הפנים לא מש מפניו. הביט בי וראה היסוס שאחז בי מלהיכנס לתוככי היכלות בית מלאכתו.
“שמא שכחת את התמונה שהבאת למסגור” שאל, וסידר את הכיפה השחורה שכיסתה את פדחתו. “תמונת מחזור סוף שנה?”
“לא, לא הבאתי דבר למסגור, אני לא יודע מדוע הוליכו אותי רגליי הנה” השבתי במבוכה וכמעט פניתי לאחור, מפלס דרך נסיגה.
“אם כבר באת, שב, ספר לי היכן אתה אוחז בגמרא”
“בטח שמעת, הייתי עם הנערים שברחו ממרסיי, עכשיו לא לומד, בשום מקום”
“לא, לא שמעתי, ספר לי”
“לא חשוב, אין לי כח לספר” עייפתי מכל הסיפור, כשאתה בתוך זה, אתה בטוח שסיפורך מוכר לכל. המציאות לפעמים טופחת לך על הפנים. הפעם הייתה כמשב רוח נעימה. מרסיי הייתה לי לזרא.
“אם כך, בוא והצטרף אלי לדף היומי שלי” והזגג פנה להביא מסכתו. פשפש בין כליו ושלף את תיק העור שלו, ושלה ממנו ספר כרוך ממורט.
“זוכר אתה את הטיול למירון? כאשר נעלמה מרסל. קרה משהו עם האחות של קסלסי. אני הייתי שם. שמעתי שמשהו קרה לה, אולי אתה יודע” העזתי ויריתי את השאלה. שתיקה ארוכה נשבה אלי מכיוונו של הזגג. הוא סגר באיטיות מופגנת את הגמרא. הניח אותה בחיקו. גביני עיניו נזעפו. שפתיו השתרבבו מחפשות את המילים
“אנחנו לא עוסקים כאן ברכילות”.
“רכילות? בטח. אסור. אבל להסתיר מעשה נבלה, לכסות, להתעלם. מה עם ומבשרך לא תתעלם?” כעסתי, על הצביעות, על רוממות הצניעות וההלכה, שכל כולה שימור הסדרים.
“אתה מערב מין שבאינו מינו, פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהייתה שלו מרובה משל חברו, פטור” פרקש ניגן לי פסוקו כאילו היינו אוחזים בדף היומי, ואגודלו מתנועע מעלה ומטה.
“אז פלורה, היא אינה לפי כבודך? זה מה שאתה רוצה לומר לי”
“זה לא העניין, אני פשוט מסרב להיכנס לרכילות. אפילו לא שאלתי מה העניין שלך בה”
“זה כבר רכילות. אבל אם שאלת אענה” השבתי כעוס, וכבר חישבתי מה לענות.
“לא, אין צורך. אני באמת לא רוצה לעסוק ברכילות”
הבנתי שוב שאין לי יותר מה לחפש שם, שמתי פניי ליציאה והלכתי משם.
ידעתי שאמצא את שרול-מוישה בסניף. ידעתי גם שלפנות ערב, הוא מתפלל מנחה וערבית בבית כנסת של הרב גרוס. ארבתי לו על הדרך, ליד הקונדיטוריה של אקרמן. ריחות הניחוח של הרוגלעך עם השוקולד או הקקאו, סחררו את חוטמי. ביקשתי ממר אקרמן כוס גזוז. לגמתי לרוויה, שילמת לו את האגורות המעטות שברשותי והרגשתי כמו מלך, התיישבי באחד הכסאות שהניח מר אקרמן בחזית חנותו, למשוך את החיילים ממחנה פיקוד דרום הסמוך.
אחרי רגעים לא מעטים, צלליתו של שרול-מוישה ריצדה על כותלי הרחוב. מגבעת הקש שלו נראתה מרחוק כאילו נוגעת בראשי האילנות. הילוכו הבטוח של גבר בעמיו. עוד עשרה צעדים והוא חוצה את המדרכה המפרידה ביני ובין הוויטרינה של אקרמן.הזדקפתי מכיסאי, ופניתי אליו בברכת שלום עליכם.
“עליכם שולם” חייך לעומתי. “הבן של בניומין, מה שלומך, בוא והצטרף אלי לתפילת מנחה”
“בשמחה” קמתי והילכתי לצדו.
“עדיין שוגה בדמיונות, או שהחוויה בצרפת ביגרה אותך” הקניט אותי, ההוא שיודע הכל, שזוכר הכול. ההקנטה נאמרה בשחוק ובמאור פנים כה גדול, שלא יכולתי כלל להיעלב הימנה. האיש שהלך לצידי היה בן גילו של אבי. אף הוא כאבא היה חובש לראשו מגבעת קש קצרה. לרגליו, מכנסי גברדין מפוספסות. חולצה בגווני חאקי תחובה בתוך המכנסיים, החולצה מעט שקופה ומסגירה את פסי הטלית קטן תחתיה.
בלעתי את רוקי, ונאחזתי בהקנטה, כדי להגיע למה שביקשה נפשי.
“אתה בטח מתכוון לסיפור שלי בטיול למירון, כשנעלמה מרסל. אתה יודע לפעמים מציאות ודמיון מתערבים זה בזה, ואינך יודע מה חלום ומה בדיה. והלוואי שבמקום לראות חיילים יוצאים ממנהרה סודית, הייתי רואה מה קרה לפלורה קסלסי”
“פלורה קסלסי?” היתמם שרול-מוישה “מי זו פלורה קסלסי”
“נו, אתה יודע, זאתי שהולכת על עקבי פלטפורמה, שעובדת אצל אדון מזרחי בפסאז’ מעל קולנוע מרכז, היא הייתה גם בטיול למירון”
“אה, זאת, אני לא יודע מה לה ולטיול לקברי צדיקים. אבל כל אחד שרוצה קצת אידישקייט לא דוחים אותו”
“לא דוחים אותה, אבל הבנתי שעשו בה מעשים שלא יעשו”
“שוב התחלת עם הדמיונות שלך, בחור צעיר!” שרול-מוישה צינן את התלהבותי. דומם צעדתי אחריו. המילים נעתקו מפי.
הדרך עד לבית הכנסת נמשכה דקה אחת או שתיים, שנינו פסענו זה ליד זה, בשקט. אבל היה זה השקט הכי רועש שחוויתי מעולם. יכולתי ממש לשמוע את גלגלי השיניים הטוחנים את המידע בראש. המצח חרוש הקמטים הניד את המגבעות על ראשו קלות. הרגשתי שהוא יודע יותר ממה שהוא אי פעם ישתף במידע אתי. הידיעה שלא אצליח לחלץ ממנו פיסת ידיעה, צערה אותי. ויותר מכך נעצבתי שהאיש הזה בחר להעליב אותי, במקום להתעמת עם הסודות של הקהילה שלו.
שרול-מוישה החיש את צעדיו, ככל שיגיע מהר יותר לבית הכנסת, יתפטר מהמועקה, מהצורך להביך. הלוואי שהבן של בניומין ישתוק, שלא יחפור בסיפור כאוב זה. ובכלל מאין צץ לו סיפור זה, ומה בכלל הקשר שלו לבחורה כזו?
רגלינו אך דרכו במדרגות העולות לבית הכנסת, וכבר שרול-מוישה סימן לאדון וסרמן, להתחיל בתפילה, ההוא שהיה בעל חיוב, הרים את קולו “אשרי יושבי ביתך” והמשיך למלמל וכבר סיים את המזמור “שומר ה’ את כל אוהביו… הברות מקוטעות… מעתה ועד עולם, הללויה”. ומעט הגברים שהתקבצו עונים אומיין, ועומדים בתפילה. הבטתי בהם, כה שונה תפילת המנחה מבית כנסת של רבי שמען בר יוחאי. ועיני בולשות, אולי מי מהם הוא אבי עוברה. ואולי עיני הטעתני? אמנם איני פיקח כקורח בשעתו, אך מה ראיתי לשטות זו? כלום שושלת של צדיקים ראיתי יוצאת מבין כרסה של פלורה?
יצאתי משם כמות שבאתי, נכנסתי עירום מידיעה, ויצאתי בלא תפילה. שתי דרכים היו מכאן הבייתה, דרך העיר, החנויות וקולנוע מרכז של פלורה, ודרך השיכון והבית של דודה רבקה.

על מפתן ביתה של דודה רבקה אני רואה את דוד מסעוד, לא ציפיתי לראותו. ובעצם די ייחלתי שלא אראה אותו שוב. כל הכעס שהייתי טעון כלפיו, בסודות המדומים שהלעיט אותי, בשקרים ובחצאי האמיתות, בכזבים, בדרכו הערמומית לקנות אותי בהשבעות, בחקירתו על מילותיה המדויקות של הזקנה, כל המרירות הזו התנקזה לזעם העצור בי, למראה בעלה של דודתי שנראה זחוח. נושא את ראשו בגאון, חליפתו האפורה המרופטת כאילו הפיחה חיים באיבריו. כולו מרץ וחיוניות. כמעט וחלף על פניי ללא מנוד ראש לשלום. לכסנתי את מבטי אליו, לצוד את אישוניו. להטיל בהם מעט חמלה. להציף בהן אשמה.
אך הוא פנה והלך לו, לא שת לעברי, כאילו הייתי עלה נידף ברוח.
בלעתי את רוקי, וגאוותי והקשתי על מזוזת ביתה של דודה רבקה.
היא פתחה לי את דלתה ונהרה שפוכה על פניה, לבושה בשמלה פרחונית וקומבינזון שקוף מציץ מתחת לברכיה. וכאילו עורה נמתח והצעיר, שפתיה נשאו סימני אודם שנמרח לאחרונה. העייפות והלאות התאדו מפרצופה. שמחה ואור קיבלו פניי. לא הבנתי מהיכן הגיע שינוי כה גדול בפניה, והחלטתי שהשעה אינה נוחה להעיב בסיפורי כזבים והשבעות של דוד מסעוד.
טרם הספיקותי לפצוח פי, וכבר היא שופתת את קומקום התה, ומתחרטת ושואלת “אולי תתלווה אלי לגברת הופמן, יש לה עוגיות שמרים של פרג מצוינות”
“אני לא יודע, מצטער שהגעתי בשעה לא נוחה” הנימוס מחייב, אך בתוך תוכי שמחתי על ההזמנה.
“אני יודעת שגם אמא שלך למדה להכין עוגות שמרים כמו ההונגרים, אבל העוגות של גברת הופמן הן ליגה אחרת” משדלת אותי דודה רבקה, ומחזירה את כוסות התה הריקות למזווה.
“אני בכלל אוהב עוגות קקאו” התחמקתי.
“יש לה גם קקאו, עם המון סוכר. מעדן!”
“שכנעת אותי” אני שש על המציאה ודקה אחר כך, עומד נבוך במפתנה של גברת הופמן. אף שגברת הופמן מופתעת למצוא את ידידתה עם האחיין שלה בפתח ביתה, אינה מגלה כלפינו פנים חמוצות או מופתעות. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פניה של דודתי רבקה נהרו, והביעו דבר מה שנשגב ממני. ובמקביל פלח של אור חדר מבין ענפי הבוסתן שבחצר הבית, והאיר את קמטי השפתיים והעיניים של גברת הופמן, צבע אותם בצהוב ובאדום. והחיוך שנמתח עליהם הבליט את הגוון החיוור של מצחה ולחייה.
“הריח של עוגות השמרים הנהדרות שלך הביאו אותי” התחנפה רבקה.
“מוזמנת בכל עת, ואני רואה שגם הילד ישמח לפרוסה”
“זוכרת, אמרת לי שצריך הרבה תפילות, ואני כעסתי עלייך שגם את …” רבקה הזכירה למארחתה. וההיא הפסיקה אותה
“בטח זוכרת, לא היה לי מה לומר” התגוננה ההופמנית.
“אז אני לא יודעת אם זה התפילות, או משהו אחר, אבל עכשיו אני יותר בטוחה במסעוד שלי” צוהלת רבקה, ואני וגברת הופמן מביטים בה בתימהון, רבקה מסתכלת עלי, ומחזירה פניה לחברתה.
“ומה עם העוגה, את רואה שהילד כבר קשה לו להתאפק” מנסה רבקה להשקיט סקרנותי באגוזים ובקליות. וגב’ הופמן מחרה מחזיקה אחריה “כמובן, כמובן! מיד אני פורסת לי ופונה אלי
“מה חמודי מעדיף שוקולד או פרג” אני מסמיק ונבוך ומנענע את ראשי לשלילה. אך היא כלל לא שועה להיסוסי הגמלוניים ופורסת ומגישה הן מהפרג והן מהשוקולד, וכשאני מתענג על הטעם המתוק והנהדר, ממתיקה רבקה סוד עם חברתה, ואני עושה עצמי כמתעניין בשכיות החמדה של המזנון של גברת הופמן, וקולט את לחשה של דודתי על אוזניה של הגב’ הופמן.
“בשעת מעשה, גיליתי צלקות בבטנו של בעלי. הכרחתי אותו לספר מה זה , כבר חששתי לבריאותו ושלומו” זקפתי את אוזני, הצלקת בבטן, זה הסוד הראשון אותו שיתף עמי. מה הוא חשף בפניה? איזה שקרים שיקר לה? המשכתי להטות אוזן.
“מסתבר, שלמסעוד הציקה בעיית הילדים עוד במרוקו, הוא ניסה כבר אז לטפל בכך, אצל רופא ידיד. כעת כשביקר בצרפת, חידש קשרין עם אותו רופא, הוא סיפר לו שמאז הרפואה התפתחה ביותר, ובעזר ניתוח קטן, אפשר להגביר את סיכויי הפוריות שלו”
את המילים האחרונות היא ממש לחשה, בקושי הבינותי כוונתה. בטח עוד אחד מהשקרים של מסעוד, ככל הנראה הקשרים שלו עם הצרפתים אינם כה תמימים, ואולי הוא המרגל? אולי נפצע? שמא הוא מסווה פעילותו החשאית בסיפורי הליכים רפואיים.
“אז למה את אומרת שתפילות אינן עוזרות, הנה הקוידוש בריכו שלח לך תשועה בדמות הרופא הידיד” מחזקת גברת הופמן את חברתה
“תטעמי גם מהשוקולד, זה יצא עכשיו מהתנור”
“ישועת השם כהרף עין” זורחת דודתי.
“ולכן פנייך כה זורחות, איזה בשורות טובות” את זה שמעתי היטב והסתובבתי לחזות בזיו פניה הזוהרות, והסבת פניי, גילתה לשתי הנשים לחרפתי שאוזני הייתה כרויה לשיחתן.
“זה עדיין מוקדם, עוד חזון למועד” ציננה דודתי את הרוחות.
ואני חשבתי על פלורה, זוכר איך לפני כמה ימים ענין פלורה הטריד מאוד את מוחה של הדודה רבקה, וחישבתי שזה הזמן לפעול. החומות נפרצו קמעא, הנתיב אומנם זרוע מוקשים, אך גם אני וגם דודה רבקה נפגענו מפגעי הדרך, וכשרה השעה.
“דודה רבקה, גילית לבסוף, מה קרה לפלורה קסלסי בטיול למירון?” המילים יצאו מפי והלסת של גברת הופמן נשמטה.

חודשיים חלפו להם ביעף. אחרי החגים, חבשתי שוב את ספסל הלימודים, תעתועי מרגלים דעכו. חיפוש נואש אחרי אבות מסתוריים שככו. הסקרנות שלי טבעה בים החומר שהפסדתי בחודשים האחרונים.
שעות הבוקר של הסתיו בפאתי המדבר קרים מאוד. כבר קשה לצאת מהמיטה החמימה לרחוב הקריר. להוציא את פרקי הידיים מהשרוולים המשוכים עד כלות. הקיץ הארוך שעברתי ושיממון הלמידה, השיבו לי את חדוות הלמידה. וכך מצאתי עצמי ברחוב היוצא מביתי, ממהר להגיע לבית הספר.
האחרון אותו רציתי לפגוש בבוקר קריר זה היה קסלסי. לדאבוני, הוא ולא אחר, מיהר לקראתי. ניסיתי להעמיד פנים כי איני שם לב לנוכחותו. אך הוא לא נתן לתרגילי ההתחמקות שלי לקצר את המרחק ביננו. קולו התעבה בדממה החרישית, וגבר על המיית היונים וקרקורי התרנגולים בחצרות הבתים.
“הי, אתה, בוא’הנה, תקרא לדודה שלך רבקה. אחותי עומדת ללדת” תחילה נעמדתי, איני מבין כלל , מה הוא אומר, ומהיכן נחתה עלי צרה זו.
“מה אתה עומד כמו גולם” צווח לעומתי ובאחת החזיר אותי חודשים אחורה.
נשאתי את רגליי, והחלתי לרוץ לביתה של הדודה. ידעתי כי לאחר טעימת העוגה אצל גברת הופמן, רבקה ופלורה התקרבו אישה אל אחותה. אך לא תיארתי לעצמי קירבה גדולה כזו.
חציתי את הגינה הגדולה, דרך קיצור לביתה של דודה רבקה, וכשפניתי לרחוב, אחותו של קסלסי מדדה ועוברת לנגדי, שמלה סתווית פעמונית מחליפה את המכנסונים הקצרים, ונעלי ספורט של חיקוי אדידס מחליפים את עקבי הפלטפורמה. שפתיה משוחות בליפסטיק זול אדום וזועק. רגליה מכוסות גרבי רשת שאינם מצליחים להסתיר ורידים נפוחים. ממרחק שומע את פסיעותיה של פלורה קסלסי נמרחות על האספלט. גם היא ממהרת, אך כרסה מאטה אותה. לו היה לה טלפון הייתה מזמינה אמבולנס או מונית. אף רכב לא נע בשעת בוקר זו. לו היה נוסע בכביש הזה רכב מכל סוג שהוא, הייתה מרימה ידה לעצור אותו.
העובר שבתוכה ביקש את נפשו לנשום כבר אויר קריר, היה מבעט ודוחק את השעה. ופלורה לא ידעה את נפשה, מעודה לא התנסתה בחוויה כזו. נשים אחרות במצבה נעזרו באימא, או בחברה או במיילדת, אך פלורה לא זכתה לכך. ועתה מצאה עצמה בודדה בדרכה לבית החולים ליולדות.
כל הלילה התפלתה מכאבים על מיטתה. צירים תקפו אותה כבר מהערב, אך היא לא הייתה מנוסה בכך, וחישבה שאלה מיחושים חולפים ועדיין לא הגיע זמנה. בשעות הלילה המוקדמות, גברו הצירים ותכפו, והיא גמרה אומר בלבה , לקום ולנסוע לבית החולים. אפילו כעסה על עצמה שלא עשתה כן קודם. אבל כאשר חשה הפוגה בתכיפות הצירים. התעשתה וניסתה להירדם, ללא הצלחה יתרה. אחרי חצות העירה את אחיה, אך הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו, וחזר לישון. וככה סובלת את ציריה חיכתה לבוקר. כשהפציע השחר, הייתה כאובה ובאפיסת כוחות.
כשראיתיה, התמלאתי חמלה ואמפטיה, לרגע היססתי , ואז שבתי על עקביי
“אחות של קסלסי, חכי כאן, אני רץ לקרוא לדודה רבקה” צעקתי אליה כשאני חוצה את הרחוב המפריד ביננו. פלורה הסיטה פניה והביטה בי, קריאתי הייתה לה כמשב רוח צוננת ביום חמסין.
“תשבי פה” והצבעתי על גדר האבן הנמוכה “אני אנסה להביא את דודה, כמה שיותר מהר”
“תמהר, אני לא יכולה יותר, אם אמצא רכב אני אסע, תגיד לרבקה להגיע אחריי לבית חולים, ליולדות” אמרה והתיישבה כמצוותי בעייפות רבה על הגדר הנמוכה. הנחתי לה ושמתי פעמיי לרבקה, רגליי קלו כנשר ,וחיש קל מצאתי את עצמי בסמטה המוליכה לביתה האהוב של דודה רבקה.
בפתח הבית עמד מסעוד, לא ידעתי אם זה אות מבשר טובה או רעה, חלילה. על מנת לבצע שליחותי, הייתי חייב לעבור דרכו, ולא היה בי כח להתמודד עמו שוב.
“פלורה קסלסי עומדת ללדת, היא ביקשה שדודה רבקה תתלווה אליה” פלטתי במהירות את המילים לעברו, מתנשף ומסדיר נשימות מהריצה. ציפיתי לראותו מופתע, ולא מבין מדוע אשתו דווקא צריכה להתלוות אליה. ציפיתי שיעיר דבר מה, ויסיט אותי מהשליחות שנטלתי על עצמי. אך הוא פנה לתוככי קיטונו וצעק
“רבקה! בואי! פלורה עומדת ללדת, אנחנו חייבים לעזור לה עכשיו” שמעתי את צעקתו ולא הבנתי, כאילו הוא ואשתו מחכים זמן רב לרגע הזה שיקראו להם, ולא הספקתי להרהר כיצד זה הפך הליווי המתבקש של דודה רבקה ל”אנחנו חייבים”, ועוד אני המום מההתפתחות, ראיתי את דודתי עוטפת את כתפיה ברדיד של צמר .וכשמבחינה בי ,שואלת בניחוחות “איפה היא?”
ואני מספר לה קצרות, ומתאר לה בדיוק את המקום בו השארתי אותה, היא לא ממתינה לי שאסיים דבריי וכבר פוסעת בשביל, מזרזת את בעלה להשיג רכב, אני עוקב אחר תנועותיו המחושבות, והיא פותחת בריצה קלה בחיפזון שמפתיע אותי, בקלילות רגליה, אני מנסה להשיגה, אך למגינת לבי, טרם הצלחתי להסדיר נשימותיי ואני מפגר אחריה בכמה עשרות מטרים.
מרחוק צופה בה מגיעה אל פלורה ומעודדת אותה בחמלה רבה ומנחמת אותה תוך עיסוי שכמותיה. ועד שאני מצליח להדביק את הפער שפתחה דודה רבקה, מגיח מרחוב צדדי טנדר אפרפר, עוצר בחריקת בלמים. הטנדר מסוג דבל-קבינה, וליד הנהג יושב מסעוד מיודעי. שתי הנשים עולות עליו ומתרחקות.

עזרת הנשים של בית כנסת רבי שמעון בר יוחאי, הוסבה בימי חולין, לאולם אירועים מאולתר, בזעיר אנפין.
בשעה של אחרי הצהריים, ולפני שהחמה תשקע ותפנה מקומה לעוד ערב של חולין, התכנסו בתוכה מניין מצומצם של גברים. וגם כמה נשים שבמבט שטחי חלקן היה רב יותר מקומץ הגברים. רובן היו לבושות במיטב הגרדרובה שלהן. ילדים לא נצפו כלל באירוע זה. הייתי הצעיר ביותר בחבורה, ולדאבון אחד הגברים טרם מלאו לי שלוש עשרה ולא יכולתי להצטרף למניין לתפילת מנחה, שארגן אחד הקרואים. מנגד, הייתי גדול מדי להצטרף לחבורות הנשים שהתגודדה סביב עריסת התינוק. וכך מצאתי עצמי מהלך בתווך בין הדבוקות ובין הדבקים. לא כאן ולא שם. נוטל זעיר מכאן וזעיר משם.
“פוציל’ה, מאמיל’ה, איזה מקסים” קריאות התפעלות אמיתיים ושלא אמיתיים מילאו את חלל הדבוקה הנשית. ובתווך יושבת פלורה, בבגדיה ההדורים, בשמלת פשתן לבנה, שלחצה עליה באזור החזה ועמדה להתפקע, והייתה מונחת על גופה כמו שק. בכלל פלורה הרגישה חבוטה כמו שק חבטות. לרגליה נעלים חצאיות צחורות, כל תנועת גופה אומרת שלא נוח לה כלל בבגדים אלה. אינה מורגלת בלבוש הדר, אוהבת את בגדיה הפשוטים, את סנדלי הפלטפורמה, וחצאיות המיני המושכים מבטים. חודשי העיבור האחרונים הרחיבו את גבולות מתאר גופה , ועיוותו את צורתה ושינו את טעמה, אך לכלל הגעה ללבוש מגונדר לא הגיעה.
טרם הרגילה את עצמה להיות אימא, טרם סיגלה לעצמה לאהוב את הגוף הזעיר הנתון בתוך העריסה. לא ציפתה להרגיש ככה, שפרי בטנה יעורר בה דחייה ויהיה כה זר למגעה. ועתה, גוהרות על עריסתה, כל מכרותיה וקרוביה. מרעיפים מילות חיבה והתפעלות, והיא אינה יודעת את נפשה.
זר לו היה נכנס לחדר, היה יכול לטעות ולחשוב כי רבקה היא בעלת האירוע, מוציאה ומביאה, ומנשקת ומחבקת, ומתגאה בבן לא לה.
באמת, פלורה חושבת לעצמה, היאך הייתי שורדת את החודש האחרון לעיבורי. כיצד הייתי צולחת את הלידה לבדי, ומי היה עורך לכבוד בני ברית כזו מושקעת? ההייתי מסתדרת ללא עזרתה של רבקה?
פלורה שמה לב לגבות המורמות, אך היא מורגלת בטבעם של אנשים, אנשים אוהבים לדבר, לרכל. שידברו. לא מזיז לה.
רבקה מתאימה לילד, והיא מניחה לה להתנאות ולהתגאות בתינוק שזה עתה יצאה מרחמה כאילו היא יילדתיו.
גם מסעוד בעלה, מקבל את האורחים, אחרי שהזמין את המוהל, וערך את הכיבוד והכין את הכיסא של אליהו הנביא. עוד מעט יונח עליו התינוק. גם את טליתו הביא, היום הוא יתכבד להיות הסנדק, והילד הזה יכנס בבריתו של אברהם אבינו על ברכיו.
אף הוא לא שת לבו לרמיזות ולחשושים סביבו, שידברו.
ורבקה, אף היא ערה לכך, ולמרות השיחה שנהלה קודם עם בעלה, שתתעלם מכל הלחישות והרמיזות, אינה יכולה שלא לשים לב לדיבורים וללחישות מאחורי גבה, ולתהייה על הקשר שבינה ובין פלורה, וביתר שאת על חלקו של מסעוד בפרשה, והייתה נותנת ראשה ורובה, בדאגה לטיפוחו, והצגתו של הרך הנולד. בבחינת כל העושה דבר, ועסוק בו אין לבו פנוי להרהור על עסקי אחרים.
אם לא הייתה עסוקה כל כך, הייתה עושה אוזנה כאפרכסת ומקשיבה לשתי הדודות המרוחקות, כחמישה צעדים ממנה.
“שמעתי שמסעוד הוא אבי הילד, ורבקה אשתו עושה הכל כדי שלא תצא הפדיחה ברבים. פלורה העמידה להם עובדה, או שיתמכו בה בהריון ובלידה ובגידול הילד, או שתקום ותספר הכל, כולל זה מסעוד אנס אותה” והגברת לצידה שומעת ומחככת שפתותיה בהנאה גלויה. אין כמו רכילות טובה בצהרי היום. ושולחת מבטים לעבר פלורה ורבקה ובמסעוד, וחוזר חלילה. עד שחברתה הרכלנית תוקעת לה מרפק, ואומר לה בלחישה
“זה לא יפה, ח’שומה, תורידי את העיניים”.
אם הרכילות הייתה לדידה של פלורה כאיסטרה בלגינה קיש קיש קריה, הרי שרבקה לא יכלה להתעלם ממבטי התמיהה, מהרמיזות, מההתלחשויות. וכשהתחיל מסעוד לפייט “אערוך מהלל לבי, לכבוד הקדוש רבי..” המבטים של הדודות המרוחקות ננעצו בבשרה כמו מחטים. וכשנתבקשה להרים את התינוק כדי להגישו למוהל, חשה כי זרועותיה אינם נענים לה, כאילו הטילו בה לחש קסם שהפך את זרועותיה לשיש. רעד ומבוכה התחיל להשתלט בה. ומבטים של שטמה פצעו אותה, על זו שמשתלטת על ברית לא לה.
בלית ברירה נאלצה פלורה, לקום ממקום רבצה, לשלוף את הפעוט הנח לו בעריסתו, בצעדים עייפים קמה. הדודות והקרובות פינו לה דרך, עשו לה כבוד, נלהבות שסוף סוף היא קמה להרים את בנה.
פלורה נוטלת את התינוק בזרועותיה, ומושיבה אותו בחיקה של רבקה ולוחשת לה “לכי, הגישי לו את הנער, למסעוד בעלך, אולי תיבני ממנו”
רבקה מלפפת את התינוק הקשרון בביקה, בצעדים מהוססים, עיניה מלטפות בחיבה את הילד, צועדת שתי פסיעות, מישירה מבט לעבר מסעוד שלה, שביב של נהרה זרוח על פניו. היא מחייכת. חוט של חסד משוך על פניה. עוצרת מהססת, ומסבה לאחור פניה אל הקרואים לברית ואומרת:
“זה הילד אשר ילדה פלורה על ברכיי, בזכות זאת אולי אף אני איבנה ממנה”
כעת היא יכולה להישיר מבטה לגבר שלה, צחוק מלא שיניים, מקדם את פניה, ידיו פשוטות לקבל את התינוק מידיה . היא צריכה להאמין לך את ההיילוד, ובדיוק בזווית הזו.

סוף

“שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶמ֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ
עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה
וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָָֽה

מסעוד שלי

רבקה אוספת את כוסיות הערק וצלוחית קטנה של כדורי בשר קטנטנים עם זיתים. גם היום הלך מסעוד לשוק, גם היום חזר בלי מצב רוח, ובלי עבודה. מסעוד אהב את המאחיה. והמאחיה אהבה אותו. רבקה נותנת עיניה בכוסית הערק הריקה, ובצלוחית הבשר המלאה. הם לא נגעו בה. מריחה את כדורי הבשר הזעירים, השוחים ברוטב הצד זיתים מרים. טועמת זעיר פה וזעיר שם, והמליחות נמהלת במליחות דמעתה. עד שהיא מתעשתת ופותחת את פיה להוציא את הקודמת ליבה, מסעוד כבר עושה צעיר מחוץ לדירת השיכון הזעירה.

פאני השכנה מגיעה, ורבקה שופתת מים על הפרימוס, מוציאה עלי נענע טריים שהביא מסעוד שלה היום מהשוק. פאני מתיישבת על המיטה ונאנחת. לקום בבוקר, להכין צהריים, לרוץ לעבודה כמבשלת בתלמוד תורה, לחזור ולהגיש את ארוחה הלי ליגת ילדיה, לכבס ולתלות, להשלים ולהפריד בין זאטוטיה, ולא סוף למידה, שיגי שלמה שלה בהסעה מדימונה.
רק מעט מנוחה לוורידה המתנפחים בשוקיה, מחפשת מנוחה אצל רבקה שכנתה. ופאני לא מקנאה ברבקה, הרי היא עקרה, עם כל הקושי במרוץ הבלתי נגמר של עבודה-ילדים-בעל-בית, שמחה פאני בחלקה, על הילדים אשר חנן אותה האלוהים.
“מה אני אעשה עם מסעוד שלי, כל היום מסתובב בלי עבודה, בלי פרנסה, הכול הולך לימק …” רבקה מבכה.
פאני, ספק מעודכן ספק משתתפת בצערה, ממשיכה, “כל עוד ילדים, הבעל מסתקר על כל עבודה ולא בוחל באף הצעה, הרי כל עבודה מכבדת את בעליה, אבל למסעוד שלך, מה יש בחיים? וכאן …? ” המילים הישירות חותכות כמו מסמרות בבשרה של רבקה, רבקה יודעת שהדברים הקשים שהיא שומעת אמת הם, נכון קשה לרבקה לקבלם. מוזגת תה מהביל עם נענע לכוסות הזכוכית, ממתקת אותו בכפית אחת לה ובשתי כפיות לפאני, ומגישה לשכנתה. חם בקיץ של באר-שבע ואני כמו כוס תה מהבילה להפיג במעט את החום. רבקה גומעת לגימה ארוכה ונאנחת. אולי החום נפוג מעט, החור בלב לא נסגר אף פעם.

אם ימי השבוע היו קשים לרבקה, ערב שבת היה קשה מנשוא. כל בתי השכונה נמלאו ניחוחות תבשילים לכבוד שבת המלכה. החצרות מלאו בילדים שהחליפו מחלצות שלהם לבגדי שבת, ויצאו לשחק בגינה קרב, מול הדירת השיכון של רבקה. למרות הפצרות שלהם של אחיותיה ושכניה, ביכרה רבקה לעשות את הסודות השבת במחיצתו של בעלה, ולא להתארח. היה מתכנסת לה עם מסעוד שלה בין גיחותיו התוכנות לבית הכנסת, מפנקת את אהובה במאכלים ערבים, אין לה אלא את מסעוד, והוא לא צריך לה.

בשעות הצהריים של שבת, התכנסו אצלה אחיותיה מארי ופיבי, וגיסותיה וכמה מאחייניה הרבים. השעה זו הסבה לה קורח רוח מרובה. רבקה הייתה נוטלת ממתקים מהצנצנת שעמדה על המדף, בקיטון ששימש לה מטבחון, המחלקת סוכרייה לכל ילד. נושקת לכל אחד על לחיו, וממלמלת את הפסוק: “בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין” או “אחותנו את היי לאלפי רבבה”.

***

מסעוד מהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה לו מטה כמי שעומד בתפילה, ומה הולך כמו אדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, וזיכרונות מה בעבר מציפים את ליבו. כמה כבוד חלקו לו במרוקו. כילד, כף רגלו מעולם לא דרכה על הדרך המובילה מבית אביו במלאח, לחנות התבלינים שניהל בשוק. משרתו הערבי היה מעמיס אותו על גבו ומוליכו ממקום למקום. מילות ברכה וענפה, מפיהם של העובדים הערביים, מילאו את הסמטה הדרך שכנה החנות, כשהתקרב אליה. איך התקבצו לעת מנחה כל סוחרי השוק בבית הכנסת, ופצחו יחודיו – “למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור מה הספר משכנותיך …”
נזכר מסעוד בימים הטובים הטובים ביותר שיש להם מישהו אחר, וגם היום הימים קודרים היה לו על עצמו, לד בז לכל האנשים שהזהירו אותו כי ימים רעים עתידים לבוא על יהודי מרוקו. לא הועילו להם הפצרות שלהם של שליחי המוסד לעלייה, הוא עמד בבקנותו להמשיך לפקוד את החנות התבלינים משכבר הימים. איך בבת אחת נשבר מטה לחמו וכבודו. איך נאלץ להיפטר ידיעות ראשירית מכפי שוויה האמיתי.
מיישר מסעוד את הז’קט שמונח על שכמו, סורק את כותנתו, שרבקה שלו כה עמלה לגהץ אמתמלן. כל הכבוד לו את כל אושרו ועושרו, את הכבוד לא ייקחו ממנו, הרי “כל התלמיד חכם שיש לו רבב על בגדו חייב מיתה ”.

המוצא של הפנחס הוצב שלט הגדול של “קריסטל”, ובצדה הניח פנחס שולחן מפורמייקה ושני כסאות. נכנס מסעוד למישהו ולוקח בקבוק בירה, ופנחס מחכה לתשלום. מתיישב על הכיסא ואומר לפנחס: “תרשום”, ופנחס מתוסכל משיב: “מה תרשום? אתמול אמרת ‘תרשום’, שבוע שעבר אמרת ‘תרשום’, וממה אני אחיה ?!”
מה, אני בורח ?! פנחס לוקח אף הוא בירה מהמקרר, ומתיישב ליד מסעוד. גומאים הם את הבירות שלהם, ושותקים.