בִּילִי 

נוּרִית זַרְחִי

הָיָה לִי כֶּלֶב,
קָרְאוּ לוֹ בִּילִי,
בִּילִי שֶׁלִי הָאוֹבֵד –
כַּפְתוֹר לְבַנְבַּן,
וְעֵינַיִם שֶׁל יֶלֶד,
הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת.

בִּילִי שֶׁלִי
לֹא הָיָה סְתָם כֶּלבֶ,
הַכֹּל לוֹ הָיִיתִי אוֹמֵר,
דוּמָם הִסְתַכֵּל בִּי מִבְּלִי לְדַבֵּר,
הָיָה לִי פָּשׁוּט חָבֵר.

אִמָא אָמְרָה:

“כֶּלֶב זֶה כֶּלֶב,
וְאַל תִקַח לַלֵב”

אִמָא אָמְרָה:

“יֵשׁ הַרְבֵּה כָּאֵלֶה,
עַל שְׁטוּת שֶׁכָּזוֹ לְיַבֵּב?”

שָׁתַקְתִי, אִמָא כְּלָל לֹא הֵבִינָה,
בִּילִי שֶׁלִי הָאוֹבֵד,
בִּילִי חָמוּד לֹא הָיָה סְתָם כֶּלֶב,
הָיָה לִי יְדִיד אֱמֶת.