יומן הקורונה שלי

לקראת כתיבת היומן בתקופת הקורונה התבקש ממני לספר על חוויה אחת קשה או לא נעימה שחוויתי, ועל חוויה אחרת משמחת ומרוממת שחוויתי. נעזרתי בשאלות הבאות:

את הרגשות שחשתם/ן באותה סיטואציה.

אילו מחשבות עלו בכם/ן תוך כדי הסיטואציה ואילו לאחר מכם/ן?

אילו מחשבות עולות בכם/ן עכשיו כשאתם/ן מעלים חוויות אלו על הכתב?

מדוע דווקא אלו החוויות שבחרתם/ן לספר אודותן? מה המשמעות שלהם/ן?

חוויה קשה מתקופת הקורונה שאני רוצה לזכור- כאשר התבקש ממני לכתוב על חוויה קשה מהתקופה הזאת, ישר נזכרתי בסבא וסבתא שלי, שכבר כמה שבועות ואפילו חודשים לא יצא לי לפגוש אותם. יצא לי רק לשמוע אותם בטלפון וכמובן שזה לא מספיק בכלל. נזכרתי בזה שהם בקבוצת סיכון, שאני לא יכולה לפגוש אותם ושהם לבד כל כך הרבה זמן. אבא שלי היחיד שפגש אותם וגם זה רק כדי להביא להם אוכל.

סבא וסבתא שלי מאוד חשובים לי, הם המשפחה היחידה שאני פחות או יותר בקשר איתם מאז עליית המשפחה שלי מרוסיה, לכן הקשר שלי איתם מאוד חשוב, אבל האמת שרק עכשיו כשאני חושבת רק על זה וכשאני כותבת את זה, אני מבינה שרק בתקופה הזאת אני חושבת על זה ולא חשבתי על זה אף פעם במשך הזה וזה מה שמעציב אותי. קשה לי לקלוט שהם לא יכולים לצאת החוצה ולפגוש אותנו, כי לקיחת הסיכון הזה גדולה עלינו, ואני לא אקח אותה.

חוויה חיובית מתקופת הקורונה שאני רוצה לזכור- מצד שני, ההסגר/ הבידוד הזה כן עשה לי טוב. נכון, אולי לא פגשתי כל כך אנשים, אם בכלל, מה שנתן לי הרבה יותר זמן לעצמי. ראיתי מי ניסה לשמור איתי על קשר בזמן הזה ולמי באמת אכפת מהקשר שלו איתי וזה גרם לי לראות את מעגל החברים שלי אחרת. בנוסף, להתחיל את בית הספר מאוחר יותר גם עשה לי טוב. אני מהתלמידים שבבוקר כמעט תמיד מאחרים לשיעורים, כי השעות שינה שלי בלילה לא מספיקות וכאשר אני מרוויחה עוד שעתיים בבוקר, זה משנה לי את כל המצב רוח ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אני יכולה גם להתלבש איך שאני רוצה וזה נותן לי הרגשה הרבה יותר חופשית ומן שחרור כזה שבא בול בזמן. הייתה צריכה להיות תקופה עמוסה עכשיו בבית ספר ואז הגיעה הקורונה, מה שנתן לי חופש בול מתי שהייתי צריכה, נכון, נותנים המון עבודות, המון, אבל כשאני בבית זה יותר רגוע מבחינתי וללא ספק גורם לי להרגיש בטוחה יותר ושאני לא היחידה שמרגישה ככה. אני גם תמיד אוכל להיעזר בחברים תוך כדי ולחזק קשרים שזה נחמד.

כתיבה קבוצתית בעקבות טקסט

1. בדידות היא מצב רגשי שאדם חווה כאשר הוא נמצא בריחוק מאנשים ומסביבת אנוש.
2. לפי דעתנו הידיעה כי “מיליוני אנשים לבד” תורמת ומסייעת לאנשים המרגישים בודדים בכך שהידיעה שהם לא היחידים שמרגישים כך יכולה לנחם אותם, אמנם הם מרגישים בודדים כלפי עצמם אבל הם יודעים שהם לא היחידים שמרגישים כך מה שיכול לתת תחושה יותר טובה, מנחמת.

כתיבה אישית בעקבות טקסט

היה לי חיבור מסוים עם השיר של מיכה, שהוא מרגיש בודד עם האהובה שלו. לי אין בן זוג אז החלטתי לקחת את זה לכיוון החברים שלי. יש לי חברות שלא נפגשתי איתן מאז שהתחלנו את התיכון אז התקופה הזאת עוד יותר מקשה, ועם חברות מהתיכון הנוכחי שלי, שתמיד יש לנו את הצחוקים שלו, אנחנו תמיד ביחד, לא נפרדות אף פעם, זה מאוד קשה. חברתי ואני שומרות על קשר למרות המצב, אנחנו מדברות בטלפון, וואטסאפ ועושות שיחות זום משלנו כדי שלפחות נראה אחת את השנייה, שתהיה קרבה כלשהי שלא הייתה בחודשיים האלה. אנחנו מנסות ליצור לעצמנו את “התנועה” בה עליה מיכה דיבר בשיר, אבל תנועה לא של בודדים, אלה של חיים מאוד חברתיים, כי בתקופה הזאת להיות לבד זה קשה. בהתחלה זה היה נחמד, סוג של שקט נפשי ופיזי, אבל עם הזמן זה התחיל להיות באמת קשה והבנתי כמה הקשרים האלה חשובים.

יומן קורונה- כתבה
1. המשפט שבחרנו: ״עבור רבים עשויה המגפה להפוך לאירוע גורלי ומכונן בהמשך חייהם״. החיבור שלנו למשפט זה שהוא מתאר את השינוי שעברנו בתקופת הקורונה. התחלנו להיות יותר בבית והתחלנו לעסוק בדברים שלא עסקנו בהם קודם בגלל שלא היה זמן/כח. למשל בזמן הקורונה כשהיינו מוכרחים להיות יותר במסכים גילינו אתרים חדשים ודברים שלא ידענו עליהם קודם. בחרנו במשפט זה ספציפית כי לדעתנו זה מאחד את העם שלנו והעולם, ובשביל כל אחד התקופה הזאת עברה באופן אחר ומיוחד אך כולנו עברנו את זה/ חלק עדיין עוברים. הרגשות שעלו בנו הם בעיקר תסכול וגעגוע כי לפתע אתה נשאר לבד בלי החברה (דרך הטלפון זה לא אותו דבר כמו פנים מול פנים) ומתגעגע אליה ומעריך יותר את מה שהיה לפני הקורונה ומבין מה זה לשבור שגרה (לטובה ולרעה).
2. כן, לדעתנו התרחש שינוי בעקבות הקורונה. כאשר השגרה משתנה ואתה נמצא בבית כל יום כל היום, כל זמן כל הזמן, אז אתה מתחיל לאבד את העשתונות ואתה מבין שאתה צריך להתחיל לשנות דברים בחייך או שאפשר להישאר באותו מצב ולקוות לטוב ביותר (שבנינו, זה לא מה שיקרה).
3. הדרך שבה אנחנו מבינות את כוונת גרוסמן במשפט זה, היא שהשאלות הן כמן תרופה זמנית כלומר, תרופה שתעסיק אותנו בזמננו החופשי ותיתן למחשבה שלנו להמשיך ולדמיין איך ייראה העולם מחר, עד שיבוא אותו רגע גורלי שהכל יחזור לקדמותו ונדע האם הטענות והדעות שלנו לאיך המגפה תסתיים, יתממשו או שלא.

יומן קורונה, כתבה – חוויה אישית
החזרה לשגרה שלי הייתה חזרה לבית הספר. הדבר הראשון שהרגשתי ששמעתי שהולכים לחזור לשגרה זה שממש התרגשתי. התרגשתי לחזור לתחושה של להיות בכיתה, ללמוד עם חברים, להיות עם חברה סביבי ואפילו להתלבש עם בגדי בית ספר ולסדר את התיק. זה הרגיש לי כמו הראשון בספטמבר. היה קשה לקום מוקדם, השעות שינה שלי תמיד קצת בעייתיות אבל זה בסדר סה״כ. כשבאתי לבית ספר והיה את שיעור חינוך בבוקר, הכי פחדתי לקבל לוח מבחנים עמוס ומטורף, או מערכת ארוכה שכביכול תפצה על מה שפספסנו בשיעורי הזום. למזלי זה לא היה ככה ובנתיים הכל בסדר, לא מקבלים יותר מדי שיעורי בית והלוח מבחנים לא עמוס כרגע ואני די מסתדרת. החזרה לשגרה הזאת הייתה מאוד חסרה לי ואני שמחה שסופסוף באמת חזרתי. אני אוהבת להיות במסגרת מסוימת כי ככה היום שלי יותר מסודר. החזרה הזאת גם מאוד משמעותית כי בלעדייה סדר היום שלי היה מאוד מבולגן, הייתי ישנה עד מאוחר, רואה טלוויזיה כל היום ואוכלת שטויות..בקיצור, לא הייתי יעילה בכלל.
כמובן שגם ציפיתי לראות את החברים שלי ולהיפגש איתם כבר, כי אחרי חודשיים בלעדיהם, כבר קשה להחזיק מעמד.