קורס ישראליות – מדיניות חינוכית בישראל ובמקסיקו

הסיפור של אילן

.

למדתי בתיכון אורט יד ליבוביץ’ בנתניה בין השנים 1976 ל 1980 במגמת אלקטרוניקה במסלול בגרות מלאה.

מדיניות בית הספר ומשרד החינוך אז כללה בין השאר שני מרכיבים חדשים. האחד, הכנסת חומרים חדשניים לתוכנית הלימודים באלקטרוניקה למצוינות טכנולוגית (אלקטרוניקה דיגיטלית). השני, אינטגרציה חברתית, אל מגמת האלקטרוניקה המצטיינת, של תלמידי פנימייה ממשפחות מצוקה ברחבי הארץ.

מכיוון שלא היו מורים עם הידע המתאים, גויס מורה צעיר, מלא אנרגיה, שחקן ספורט חובב (כדורעף) וכריזמטי מאוד, עם הידע הנדרש. המורה למד בעבר באותו הביה”ס, לפני כעשר שנים, והיה מהתלמידים “המופרעים”, אך התפתח עם הזמן וחזר כמורה לאלקטרוניקה בביה”ס.

תלמידי הפנימייה, כשמונה במספר, השתלבו בכיתה וכמה מהם אף הצטיינו, אך התנהגותם הייתה פרועה, שיבשה את התנהלות הכיתה, עצרה את הקצב, דיכאה חלק מהמורים והיוותה אתגר לכולנו. מה גם שתלמידי הפנימייה גרו יחד בביה”ס והיו מגובשים מאוד. אם כי גם מחוץ למסגרת הכיתתית היה ידוע שקשה לנהל את הפנימייה בביה”ס.

בשיעורי האלקטרוניקה, אותם לימד המורה החדש, באו לידי ביטוי שני המרכיבים החדשים של מדיניות בית הספר. המורה הכריזמטי שבעבר היה תלמיד “מופרע” חשב שיוכל להתמודד עם תלמידי הפנימייה, כמו היכולת המופלאה שלו ללמד אלקטרוניקה דיגיטאלית ומידי פעם לשחק איתנו כדורעף. אך לא כך היה הדבר. ההתעמתות בינם לבינו הייתה עצומה והובילה לאווירה קשה בכיתה ולהתלהמות של מערכת החינוך הבית-ספרית בתלמידי הפנימייה. דבר שגרם ל”התמרדותם” כמעט בכל שיעור ובכל סוגי השיעורים.

הדבר גרם בסופו של דבר לידי הוצאת מספר תלמידי פנימייה מהכיתה והעברתם, תוך אזהרה משמעתית כבדה, לכיתות אחרות בתפזורת. או אז התחלנו לפרוח בלימודי האלקטרוניקה ויכולנו להתגאות בידע והישגים שלא היו מנת חלקם של תלמידים שבכיתות מעלינו, כי אנחנו היינו הראשונים ללמוד. במרוצת הזמן, חלקינו התחלנו ללמד פה ושם כיתות צעירות יותר על מנת לעזור בהשלמת הפער שהיה למורים הוותיקים. כמובן שזה נעשה בניצוחו של המורה החדש שהצליח לאחר מספר שנים לבנות תשתית הוראה חדשה בבית הספר.

במהלך השנים גם הלקח של אופן האינטגרציה של תלמידי פנימייה נלמד, ונמנעו מריכוז גבוה של תלמידי פנימייה בכיתה אחת. בכל כיתה רוכזו לא יותר משני תלמידים מהפנימייה בכל המגמות החזקות – לאו דווקא במגמת האלקטרוניקה.

בהכללה שינוי המדיניות הראשון של הכנסת חדשנות טכנולוגית לתוכנית הלימודים הוכיח את ערכו הרב, כשרבים מחברי ואני השתלבנו בקלות ללימודי הנדסה אקדמיים ולעולמות ההייטק. לצערי אני לא יכול לומר שאלו היו התוצאות לגבי מרבית תלמידי הפנימייה, אם כי גם אם חלקם הקטן זכה, כנראה שהמאמץ היה כדאי.

—

הסיפור של מרים

I will start by talking about how my education was.

I studied at the first Jewish school founded in Mexico (1924).

Speaking of my Jewish upbringing, the language they started teaching us from kindergarten was Yiddish, we learned to read and write it before Hebrew.

I remember much more importance being given to the culture associated with Yiddish and Ashkenazi Culture than with Hebrew Language itself.

We took Jewish Literature and Jewish History in Yiddish.

It seems to me that the ceremony devoted to the Jewish theme that was given the most attention was that of Yom Hashoá.

The festivals dedicated to Hanukkah, Passover, and graduations were in Hebrew and Yiddish.

My history as a teacher.I have taught the subjects of: Jewish History, Jewish Literature, and preparation for the Jidon Hatzionut Contest.I have worked in four schools in the network:a.- School that was born because the first school introduced Hebrew and this school thought more about maintaining a position in favor of Yiddish.Over time it changed and aligned with the rest of the schools, adopted Hebrew and became a Zionist school.This school ended closing in 2010 because the number of students enrolled was not sustainable.

b.-Zionist-religious school of Ashkenazi origin.When I went to work 22 years ago, I was teaching Yiddishe Literatur- Jewish literature in Yiddish, Gueshijte- Jewish History had little to begin with in Spanish.Later, the time allocated to Jewish literature was reduced and classical texts of Yiddish literature began to be given in Spanish.The reality is that the school population is very diverse, we have students from all communities, so taking into account this situation, Jewish literature was removed and this space is currently used to teach Majshebet Israel.A new study program called Knotion was introduced and the hours of Jewish history were eliminated.Previously, Jewish history began to be taught from 5th grade, with Knotion, teaching stopped at primary and started at 1st grade.The situation is that from 2 hours of class (45 minutes each) that were devoted to the subject, the 1st and 2nd years of secondary school were reduced to one hour.This shows what the school’s agenda is currently, showing parents that the school is at the forefront of education even though it is sacrificing subjects that are key in its definition as a school: Modern orthodox and Zionist.

c.-School whose students are of halevi (from Halav) origin: Although the school is defined as Zionist, the time I was working there, from 2015-2019 I did not see that Zionism was very present in the school: On two occasions I had to prepare the Yom Hazikaron ceremonies and my experience had been that in the end, the childern singing Hatikva was the climax of the ceremony, sadly almost nobody sang it. On one occasion the coordinator said to me: you want students  to make aiyá, to which I replied, of course not, the important thing is that we make the students have Israel in their lives.

I was teaching Actualia and Jidón. I never felt that there was a special interest in my progress of jidon with the students, even on one of the occasions that one of the students managed to reach the final, nobody from the department of Judaic studies appeared in the contest.

d.-School whose population is shami (from Damascus): It is my first year in this school and I teach Actualia, I have felt support and there is a more Zionist atmosphere in the school. My only comment is that when I give them a song or a picture in Hebrew, the students tell me that they don’t understand it, they tell me that the level of the school is very bad and that since 2nd year of high school, Hebrew is taught online.

I think it was a good exercise to reflect on how schools have a specific educational policy, how each one, depending on the context, will provide more or less support to certain themes or approaches, which are in accordance with what the school board  decide it is  important.

הסיפור של עידן

אני למדתי בבית הספר “מור” ברעות.

בית הספר שלמדתי היה בית ספר חילוני. המדיניות בבית הספר הייתה להגיע בתלבושת אחידה. לא היה איסור על לבישת מכנסיים קצרים.

היישוב רעות זה יישוב של אנשי צבא ולכן בבית הספר הייתה מודעות מאוד גבוהה לצה”ל ורצון מאוד גדול להגיע לתפקיד נחשק.

אני לא גרתי ביישוב ולא באתי ממשפחה של יוצאי צבא, ולכן במקרה שלי זה לא היה בראש מעייני.

מכיוון שתושבי ישוב בית הספר בו למדתי הם יוצאי צבא לא קיימו בבית הספר גדנ”ע. בעיני, מדיניות בית הספר כן הייתה צריכה לקיים זאת מפני שחשוב להעלות את המודעות לכל תלמידי בית הספר.

בעיני, המדיניות של תלבושת אחידה היא מאוד חשובה והכרחית ומעולם לא הייתה לי התנגדות לכך. בית הספר זה מוסד לימודי וחינוכי ולכן צריך ליצורבו סדר. בנוסף תלבושת אחידה יוצרת שיוויון בין כל תלמידי בית הספר עד כמה שניתן.