הכלב טנגו

“מִפְלֶצֶת מְכוֹעֶרֶת!” קָרְאָה אִמָּא אֶל הַחַיָּה שֶׁהִצְטַנְפָה בְּכַף-יָדוֹ שֶׁל אַבָּא.

“לֹא כָּל-כָּך מְכוֹעֶרֶת “, הֵגֵן אַבָּא עַל הַגּוּר הַקָּטָן שֶׁבְּיָדוֹ.

“לֹא אַסְכִּים שֶׁהַכֶּלֶב יִסְתּוֹבֵב בֵּין הָרַגְלַיִם שֶׁלִי בַּבַּיִת”, כָּעֲסָה אִמָּא.

“אַל תִּדְאַג!” הִרְגִּיעַ אַבָּא אֶת אֱיָל, “אַתָּה תְּטַפֵּל בַּכְּלַבְלָב- וַאֲנִי אֲשַׁכְנֵעַ אֶת אִמָּא. הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר”.

“תּוֹדָה אַבָּא. אֲנִי אֲטַפֵּל בּוֹ וְאֶשְׁמֹר עָלָיו. אֲנִי מַבְטִי

ימים רַבִּים מְבַקֵּש אֱיָל לְגַדֵּל כֶּלֶב . אַבָּא דַּוְקָא מַסְכִּים, אַךְ פָּנֶיהָ שֶׁל אִמָּא מַאְדִּימוֹת וְקוֹלָהּ רוֹטֵן בְּכַעַס:”לֹא וָלֹא!” הִיא קוֹרֵאת, וְאָז גַּם אַבָּא חוֹזֵר מֵהַסְכָּמָתוֹ. עַד הַיּוֹם.

הַבֹּקֶר נָסַע אַבָּא אֶל אָחִיו בַּכְּפָר. הַכַּלְבָּה שָׁם הִמְלִיטָה שְׁלוֹשָׁה גּוּרִים, וְהוּא חָזַר עִם גוּר קָטָן.

“אֵיךְ נִקְרָא לַגוּר?” שׁוֹאֵל אֱיָל.

“אֲנִי מַצִּיעַ: טַנְגוֹ”  עוֹנֶה אַבָּא לְאַחַר רֶגַע שֶׁל מַחֲשָׁבָה.

“לָמָּה טַנְגו?”

“טַנְגו הוּא שֵׁם שֶׁל רִקּוּד”, אוֹמֵר אַבָּא, “לְגַדֵּל כֶּלֶב – זֶה כְּמוֹ לִרְקֹד אִתּוֹ יַחַד. אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁיוֹם יָבוֹא, וְגַם אִמָּא תִּרְקֹד עִם טַנְגו”.

אֱיָל לֹא כָּל-כָּךְ הֵבִין אֶת הַהֶסְבֵּר, אֲבָל הַשֵׁם “טַנְגו” מָצָא חֵן בְּעֵינָיו.

וּכְמוֹ שאַבָּא אָמַר- הִסְכִּימָה אִמָּא לְקַבֵּל אֶת טַנְגו לִתְקוּפַת נִסָּיוֹן, אֲבָל קָבְעָה: “מְקוֹמו בַּמִּרְפֶּסֶת בִּלְבַד”.

בַּיָמִים הַבָּאִים הָיָה אֱיָל הַיֶּלֶד הַמְאֻשָּׁר בְּכָל הַשְׁכוּנָה. הוּא וְהַיְלָדִים שִׂחֲקוּ עִם טַנְגו בֶּחָצֵר, וּלְכָל מָקוֹם שֶׁהָלָךְ, טַנְגו הָלַךְ בְּעִקְבוֹתָיו.

אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ הַסְּתָו עִם הַלֵּילוֹת הַקָּרִים, הֶחְבִּיא אֱיָל אֶת טַנְגו בֵּין הַשְּׂמִיכוֹת בְּמִטָּתוֹ.

בְאַחַד הַבְּקָרִים רָאֲתָה אִמָּא אֶת טַנְגו בַּמִּטָּה שֶׁל אֱיָל וְאִיְּמָה:” אִם עוֹד פַּעַם אֶתְפֹּס אֶת טַנְגו בְּמִטָּתְךָ אֲגָרֵשׁ אוֹתוֹ מִיָּד.

לְאַחַר כְּשָׁבוּעַ תָּפְסָה אִמָּא אֶת טַנְגו זוֹלֵל קְצִיצוֹת בַּמִּטְבָּח. אִמָּא הֵקִימָה כָּאֵלֶּה

צְעָקוֹת , שֶׁאַבָּא נֶאֱלַץ לְהַחֲזִיר אֶת טַנְגו לְאָחִיו

אֲבָל כַּעֲבֹר שְׁלוֹשָׁה יָמִים שָׁב טַנְגו הַבַּיְתָה. אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ עָבַר בְּרִיצָה. אָמְנָם הוּא נִרְאָה כָּחוּשׁ כְּמַקֵּל שָׁטוּחַ, אֲבָל עֵינָיו נָצְצוּ מֵאוֹשֶׁר.

אִמָּא  הִסְּסָה לְרֶגַע: אַךְ כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַנְּשִׁיקוֹת וְהַחִבּוּקִים בֵּין אֱיָל לַכֶּלֶב,אָמְרָה:

” אִם טַנְגו עָבַר אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ, אָז הוּא כֶּלֶב נֶאֱמָן וּמָסוּר”.