פרשת שבוע

: פרשת ויקרא

1. וַיִּקְרָ֖א אֶל-מוֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:                                                 למה נאמר “ויקרא” ???, אומר המיזם התנחומא: בפרשה קודמת, ראינו הסויש לשוע , (נתן לו רשות לבוא), למה נכתב “ויקרא” באל”ף קטן ??? אומר בעל הטורים: בתחילה רצה משה רבינו לכתוב “ויקר” כדרך שנאמר בבלעם: “ויקר אלהים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח”, שהקב”ה נגלה על זה, כי גם משה רצה לכתוב “ויקר” כדי שיחשב שהקב”ה נגלה גם אליו במקרה, אמר לו הקב”ה, הוסיף אל”ף, וכתבה משה קטנה, כתוב במערכת רבה: עשרה שמות נקראו לו למשה: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור,

2. דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:                                                                    למה נאמר אדם ולא נאמר איש?לא שאמר הקב”ה שאם יחטא האדם הזה שחטא אדם הראשון, יקריב קרבן ויכופר לו, ולמה נאמר “מן הבהמה”, כשבה להמשיך הפסוק נאמר “מן הבקר ומן הצאן”? ללמדך, לא ירד נפשו לשאול. שנאמר: “מי יודע נפש האדם העולה היא למעלה ונפש הבהמה היורדת היא למטה “(קהלת ג כא), דבר נוסף: אומר המילה: פרט לגוי שהוא מביא עולה, אמר רבי שמעון בן גמליאל: שבעה דברים התקינו בית דין הגדול וזה אחד מהם. אם לא, קרבין משלך צבור, טעם נוסף: שמקבלים מיני זבחים מרשעי ישראל, כדי להכיר את האחיזה של הכביש, חוץ מהמומר, המנסך את היין, ומחלל שבתות בפרהסיא, ושואל: למה מקריבים קרבן מהעוף, מהכבשים, מהצאן, מהעזים ולא מה הדגים? נאמר בפסוק: ” ] העוף עולה קרבנו “, בשביל שהם יהיו בשר ודם כמו האדם ויוצאים מבטן אמן כמו האדם, כך מכפרים על האדם. אבל הדגים, יוצאים מביצה ולא מבטן, שהם לא יכולים להסתכל על האדם. אני לא יודע את זה, אני לא יודע את זה,אני לא יודע את זה, אני לא יודע את זה.דג גדול “(יונה ב א), בואו נראה את המעשה :. בְּלֵב מַמלֶכת אַשוּר, על גְדַת נְהָר חִידֶקֶל, הייתה עיר גדולה וְיָפָה שם נִינְוֶוה . אנשיה לא הלכו בְּדֶרך הַישָר, בְּדרך הרַע מישהו בחרו חלפו השָנים, נִגלָה הקב”ה אל יוֹנָה הנביא ואמר: “קום לֵך אל נִינְוֶוה דורש מִמני להגיד לַאֲנָשים לְתַקֵן אֶת הִתנַהגוּתם, פעם ראשונה. אמר יונה בליבו: אני יודע שהגויים קרובי תשובה הם, עכשיו אם אלך בשליחותו, מיד יעשו תשובה והקדוש ברוך לו ארך ירחם, כמו שעשה בימי סנחריב כשבא רבשקה לחרף את אלוקים חיים, וכעת יִקְרה בְּדִיוק מה שקרה בַּפַּעמַיים הקודמים! ידוע לך מקרם מהשליחות שהטיל על הקב”ה, אמר: אם אעלה לשמים, שם כבודו, שנאמר: “על השמים כבודו” (תהלי ‘קיג ד). ואילו על הארץ, שם כבודו, שנאמר:“מלא כל הארץ כבודו” (ישע ‘ו ג). הריני בורח לים, אין נאמר שם כבודו. ליפו ולא מצא שם לפתע, רוח חזקה הֵחֵלה לִנשוב, ופתאום הִבחִין יוֹנָה בְּאונייה מתקרבת אל הנמל, שָׂמֶה יוֹנָה כל כך, כי זה אות זה שהקב”ה עִמי. תַרְשִיש הרחוקה לַמָחֳרת קרה דָבר מוזר השֶמש הֵאירה, הים היה רגוע, ואוניוֹת רבּות חצו אותו בִּמהירוּת וּבְבִטחה רק סְביב אונייה או הִתחוללה סְערה -…. רבי חנינא אמר: משבעים לשונות היו באונייה, כל איש התפלל אל אלוהיו, אמרו: האלוהים שיענה ויציל לנו מהצרה הזאת, הוא האלוהים.ויונה איפה היה? בצרת נפשו נרדם וישן. בין אדם לחיים ואתה נרדם? מאיזה עאם אתה? מי אלוהיךָ? “ענָה יוֹנָה:” אני עִברי. “אמר רב החובל:” אִם עִברי אתה, אנָא, הִתפלל! הלוֹא שמענו שאלוהֵי העִברים גָדול הוא, אֵל חזק מֵאֵין כְּמוֹתו, אֵל שֶקָרע לִשְנֵי אֶת ים סוּף! אנא, קום וּקְרא אֶל אלוהיךָ! בַּקֵש מִמנוּ שֶיְרַחם עלינו ויַעֶשֶׂה לנו נֵס! “אלוהי היי כועס עליי … זה הדבר הנכון לעשות, הוא לזרוק אותי מהספינה ואלוהיי. אני חושב שצריך לפתח את את הים. לא הסכים . “זִרקוּ אותי אל המים! רק כך הסְערה תיפָּסֵק! ” הִתחנֵן יוֹנָה. ” לא! לא וָלא! “קָראו המַלָחים, יורדֵי ים לא זורקים חבר לַמְצוּלוֹת! “, הִתעַקֵש יוֹנָה.” בִּגללי תָמוּתו כולכם. “לפתע נִשְמְעה צעקה מִיַרְכְּתֵי האונייה:” נַפּיל גורל לִיּוֹלִי מיד שני מַלָחים אחזו בו … “חכּוּ!” קָרָא אֶחָד מֵחַבְרֵיהם, “האיש האיש הזה טוען שהסערה באה עלֵינו בִּגלָו, או אולי הוא טועֶה, או מְשַקֵר. איננו מַכּירים אותו. תארו לכם שנשליך אותו אל המים והסערה לא תיפָּסֵק . האיש יִטבּע, וזוֹ תִהיֶה אַשְמָתֵנו. “אמר רב החובל:” יש . רעיון לי נִטבּול אֶת האיש בְּמֵי הים מבלי להשליכו וְנִראֶה מה יִקְרה “. הטבילו שני המַלָחים אֶת יוֹנָה עד לבִרְכָּיו – והים, נִרְגע מִזַפּוֹ ונַעשָׂה חָלָק כִּרְאִי. הֶעלוּ אֶת יוֹנָה אל הסיפון – והים שב לִגְעוש. טָבלו אותו שוב, הפַּעם עד צַוָוארו, ושוב, כמו קסם, עמדת הים מִזַפּוֹ.יכול עשׂוּ בַּשלישית, אַך בְּזוֹ הפּעם, כְּשֶהֵבינו כי יוֹנָה הוא הסיבה לסְערה, נִכְנְעו והשליכו אותו אל הים. מיד מיקום הים מִזַפּוֹ. ואז נאמר: “וימן ה ‘דג גדול” לבלוע את יונה, “ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות” (שם ב א). נכנס יונה אל פיו, ככה אדם שנכנס לבית כנסת גדול. שתי עיניו של הדג היו כחלונות הבנות מאירות ליונה. רבי מאיר אומר: מרגלית אחת הייתה תלויה במעיו של הדג, והייתה מאירה ליונה כשמש, והממשל היה רואה יונה כל מה שקורה בים ובתהומות, שנאמר: “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” (תהל ‘צז יא). אמר הדג ליונה: דע לך שבא פעם להיאכל עי לוויתן. אמר לו: הוליכני לשם ואני אציל אותך ואת נפשי. הוליכו הדג ללוויתן. אמר לו יונה ללוויתן: באתי לראות מדורך בים.אני נותן חבל בצווארך ומעלה אותך לסעודה גדולה של צדיקים, לא האמין הלוויתן, מה עשה יונה? הראה לו את חותמו של אברהם אבינו (ברית מילה) כשהביט הלוויתן בברית של יונה, ברח משם מהלך של שני ימים. לאחר שברח הלוויתן, אמר יונה לדג: הריני הצלתיך מפיו של הלוויתן, עכשיו אתה תראה לי כל מה שנמצא בים ובתהומות. לקח הדג את יונה והראה לו נהדר גדול יותר של מימי אוקיינוס, שנאמר: “תהום יסובבני” (יונה ב ו). והראה לו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם, שנאמר: “סוף חבוש לראשי” (שם). הראה לו מקום שמשברי הים וגליו יוצאים, שנאמר: “כל משבריך וגליך עלי עברו” (שם שם ד). הראה לו עמודי ארץ במכוניה, שנאמר: “הארץ בריחיה בעדי לעולם” (שם שם ז). הראה לו שאול גור, שנאמר, “ותעל משחת חיי, ה ‘אלהי” (שם). הראה לו גיהינום, דכתיב: “עמדו כולם והשליכו איש את אלהיו, שנאמר: “משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו” (שם שם ט). חזרו המלכים ליפו, עלו לירושלים, ומלו את בשר ערלתם, שנאמר: “וייראו האנשים יראה גדולים את ה ‘ויזבחו זבח לה’ וידרו נדרים” (שם א טז), וכי זבחו שם זבח? אומר המועדון תנחומא: מישהו ברית המילה, נחשב כדם הזבח.

: פרשת ויקרא

2. אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: אומר רש”י: זכר ולא נקבה, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס: “תמים” שיהיה בלי מום, ומהו אומר “יקריב אותו” אפילו התערבבה עולתו של ראובן בעולתו של שמעון יקריב כל אחד, לשם מי שהוא,
4. וְאִ֧ם מִן-הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן-הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן-בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת-קָרְבָּנֽוֹ: וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת-רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ: וְהֵסִ֥יר אֶת-מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹֽצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל-מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן:                                      ההכהן העשירי בפייס השני, זה העלה את הקרביים על המזבח, מסיר הכהן את ההפקה והמעוזה, ואת בני המעיים היוצאים עמה. מבלי ללעוס אותו, והוא נשמר בקיבה ראשונה שם הוא שוהה עד שהוא מתמוסס, לאחר שהיכול היה מישהו אחר של הקיבה, הבהמה מעלה שוב את המזון לליזה הבאה, בסיום הלעיסה המזון נשב שוב פעמים. מפומא לוושטא (מהפה לוושט), מוושטא לאיסטומכא (מהוושט לקיבה), מאיסטומכא להמסיסא (מהקיבה להמסס), מהמסיסא לבית כסיא (מההמסס לבית הכוסות) , מכרסא לבי מעיה (מהכרס למעיים), מבי מעיה לכרוכת קטינא (מהמעיים לקיבה הראשונה), ומכרוכת קטינא לכרוכת עוביא (מהקיבה הראשונה לקיבה השנייה),
6. וְשִׁסַּ֨ע אוֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֘ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל-הָֽעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַלֵשׁ                                                                             אמר רבי יוחנן: ענין מקריב קורבן כאילו הקריב את נפשו, הרי אין ענין אחד שיריח את ריח הכנפים נשרפות על האש ונפשו לא קצה עליו, אז למה בכל זאת התורה מבקשת שאת הכל יקטיר הכהן המזבחה ?! על זה יהיה המזכר מהודר בדנו של העני, בבקשה רבה יותר. משום שחשב שאם יקריב אלף עולות הקב”ה יתגלה אליו ויגשים לוח משאלה כפי שעשה עם שלמה המלך, שנאמר “וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה, אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא” (מלכים א”, ג, ד), ואז נאמר: “בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה ‘אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים – שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ” (שם פס’ ה). המלך ציווני לא הקריב היום שום עולה מלבד שלי! אמר לו: אדוני הכהן הגדול! ארבעה אני צד בכל יום, שניים אני מקריב ושניים אני מתפרנס בהם, אם אתה לא מק צריך אתה חותך את פרנסתי! שהרי אני מקריב שניים בכדי שהקב”ה ימשיך לקיים את פרנסתי ולשלוח לי ציפורים בכל יום, השתכנע הכהן? נטלן והק סיבה. בלילה חלם אגריפס חלום, והנה הקב”ה באמת נגלה אליו, במקום להעניק לו מתנה. שעושה עם שלמה, נאמר לו בחלום: קורבנו של ענין קודיום. לכהן גדול: לא כך ציוויתיך ?: אל יקריב היום אדם חוץ ממני ?! אמר לו הכהן, אדוני המלך: באיזה אחד ובידו שתי תורים, אמר לי: הקרב בשבילי את אלה. המלך !, אמר לי העני: ארבעה תורים אני צד בכל יום, שניים אני מקריב ומשניים אני מתפרנס, אם אתה לא מקריב אותם אתה חותך את פרנסתי, מה היה עליי לעשות? אמר לו המלך: “יפה עשית”, רחמנא ליבא בעי, בורא העולם העדיף את ליבו הטהור של הענין את אלף עולותיי, שההיא שהקריב שני תורים – הקריב בגלל המחצית הפרסתו, האגריפס שאלף עולות עבורו נחשבו ככסף קטן.