דְּבַשׁ שֶׁל שָׁלוֹם

“הַדְּבַשׁ טוֹב נֶגֶד שִׁבְעִים מַחֲלוֹת,”

מְסַפֶּרֶת סָבְתָא לְתָמָר.

“אִם כּוֹאֵב הַגָּרוֹן,

אוֹ יֵשׁ טִפָּה חֹם –

דְּבַשׁ הוּא דָּבָר נֶהֱדָר.”

הוּא יָכוֹל לְרַפֵּא גַּם שְׁרִיר כּוֹאֵב,

הוּא מוֹסִיף חֹזֶק לַגּוּף.

וְיָכוֹל לַעֲזֹר לְחַמֵּם אֶת הַלֵּב

לְמִי שֶׁהוֹלֵךְ קְצָת כָּפוּף.

הוּא יָכוֹל אֲפִלּוּ לַעֲזֹר נֶגֶד פְּחָדִים –

בַּמְּצִיאוּת וְגַם בַּחֲלוֹם.”

“אֲנִי מְבִינָה,” אוֹמֶרֶת תָּמָר,

וְעֵינֶיהָ אוֹרוֹת פִּתְאוֹם.

“אֲנִי אָכִין הַיּוֹם מֵהַדְּבַשׁ –

תְּרוּפָה שֶׁתָּבִיא שָׁלוֹם…”