מרוץ הצבי עופרים – טקס מחוז ירושלים

האבן היקרה / רעות כהן סקלי
“תמר”, בקעה

ערב, השקיעה האדמדמה מתחלפת בגווני אדום – כתום. הסוסים הנאים והחסונים כבר רתומים לכרכרותיהם המפוארות של עשירי העיירה. איכרים העמיסו על עגלותיהם שקים מלאים ביבול המשובח ביותר מהשדות ומהכרמים. הנשים, לבושות בשמלות ערב ארוכות. אחזו בידיהן שקים המלאים  בלחמים, מאפים, פשטידות מהבילות ומרקים מבעבעים. כל זאת, כמובן, כמנחה למלך ירום הודו. העיירה כולה הוזמנה לארמון המלך, לכבוד יום הולדתו.  מרי סקרה בעיניה את סביבתה. היא התרגשה לקראת הביקור בארמון המלך. אמנם, אביה היה עשיר מופלג ואף ניהל עסקי מסחר רבים, אך מעולם לא זכתה לראות את הארמון, ובוודאי שלא את המלך. ” מרי, בואי, תעלי לכרכרה”, קראה אימה. העיירה כולה יצאה לדרך. הם חלפו על פני אגמים כסופים, זוהרים באור הירח, יערות עבותים והרים גבוהים. והנה הגיעו לעיר. אווירת התרגשות תלויה באוויר. ולפתע, נגלה לעיניהם של כל בני העיירה הארמון מלוא קומתו והדרו, עטוף מעטה סגלגל. מרי נפעמה, ליבה דפק בעוצמה. “מרי! בואי, עלינו להיכנס לארמון” אמרה אימה. אנשי העיירה נכנסו לארמון. משרתת צנומה קיבלה את פניהם. המשרתת דיברה, אך ראשה של מרי היה מלא במחשבות והיא לא הקשיבה לשטף דיבורה של אותה אישה צנומה. “מעניין מתי יגיע הטקס בו נעניק את מתנותינו למלך?”, חשבה בליבה, “אני מתרגשת למתנה הגדולה ביותר שהכנו לו, האבן היקרה”, ואכן , כל העיירה טרחה רבות להשגת אותה אבן חן יקרה, והתרגשותה של מרי הייתה מובנת. כל בני העיירה תרמו מכספם לקנייה של האבן והתרגשו מאוד, כמו מרי, לקראת  הטקס בו יציגו את מתנתם למלך. אנשי העיירה, לבושים חג, התכנסו באחד האולמות המפוארים  בארמון.טקס פתיחת  המתנות עמד להתחיל. והנה, המלך בכבודו ובעצמו נכנס לאולם, מלווה בשומרי ראש רבים.
“שלום וברכה, כבוד המלך”, פתח אחד מנציגי העיירה,” אנו מתכבדים להציג לך את מתנותינו” בני העיירה החלו להציג בזו אחר זו את המתנות הרבות שעליהן השקיעו ועמלו זמן כה רב.
“ועכשיו, לגולת הכותרת, האבן היקרה” הכריז ברשמיות נציג העיירה, וסימן במבטו לאחד מבני העיירה לפתוח את נרתיק האבן היקרה. והנה, הקשרים כבר הותרו, הנרתיק עוד רגע קט ייפתח ויחשוף את הטמון בתוכו, אך הבעה מוזרה ומופתעת עולה על פני האיש אשר פותח את הנרתיק. אנשי העיירה המודאגים מציצים לתוך הנרתיק והלא יאמן נגלה לפניהם.האבן איננה. כל בני העיירה רועשים, אך רק מרי שותקת. נפשה סוערת, אך לפתע נזכרה כיצד שמרו בני העיירה את האבן במחסן החיטה.היא קלטה מה מתרחש פה! האבן נפלה במחסן! הלילה היה אפל וקר ומרי נאבקה עם הרוח. היה עליה להספיק להגיע לעיירתה, לפרוץ את דלת מחסן החיטה, לקחת את האבן ולחזור לארמון. עוד קילומטר. הנה היא מגיעה. היא רצה בשבילי העיירה והגיעה למחסן החיטה. היכן המסור? הנה הוא! היא פורצת את הדלת. האם היא עושה את הדבר הנכון? אין זמן לשאלות. היא חיטטה וחיפשה ולא מצאה, וכבר החלה להתייאש, אך רגע, מה מנצנץ שם? זאת האבן! המשימה הצליחה! היא חזרה לעיר במהירות. היא תספיק, הדרך קצרה. השחר הפציע בדיוק כאשר הגיעה לעיר. מזל.לאחר ימים אחדים המלך מזמין את מרי לחדרו. מרי מתרגשת. ” מרי, היכנסי,” אומר משרת עטוי כפפות לבנות. מרי נכנסת וליבה פועם.” גבירתי הנכבדה ” רועם קול המלך. ” אני מעריך אותך בשל המעשה שעשית. ראויה את לשבחים”.  מחיאות הכפיים הדהדו בראשה של מרי וטמנו בליבה זיכרון מתוק.

ניסים ונפלאות עושה ה’/ יפעת אמזל

ממ”ד עושה חיל

בית-הספר שלי הוא בית-ספר לגמרי רגיל, כמעט לגמרי. מורים רגילים,שיעורים רגילים, תלמידים רגילים ומבנה רגיל. כמעט רגיל, כי יש מקום בבית הספר שהוא המקום שלי. המקום היחיד בבית-הספר, בארץ, בעולם, שבו אני יכולה פשוט לשכב, להביט לשמיים ולהירגע מהכל. מההורים הגרושים שלי, מהאח החולה שלי ומהחלומות שלי, שלעולם לא יתגשמו. אני נועה ויצמן. ראשי התיבות של שמי הם: “ניסים ונפלאות עשה ה'”, אבל אני מרגישה בדיוק להיפך. תמיד הייתה לי ציפיה שיום אחד אקום בבוקר והכל יהיה בסדר. אבל כל פעם אני מתאכזבת מחדש. אני בת 13, לומדת בכיתה ז’ וגרה בצפון, בישוב “קשת יהונתן”, עם אימי, בעוד אחי דביר ואבי גרים בירושלים. המשפחה שלי ממש מפוצלת ומפוזרת בארץ. אני מאוד אוהבת את הוריי , אבל תמיד, עמוק בלב בפנים קצת כעסתי על אבי ואמי שפיצלו כך את המשפחה שלי, המשפחה שלהם, אבל כל פעם שהמחשבה הזאת עולה לי לראש  ממעמקי ליבי אני מדחיקה אותה בחזרה פנימה ומתפללת שלא תחזור שוב. אחזור להתחלה. המקום שלי, אותו מקום מדהים שדיברתי עליו, הוא גג בית-הספר. איני יכולה בדיוק לתאר את התחושה הזאת, אבל בכל פעם שאני עולה לגג, ליבי מתמלא מעין שמחה מהולה בהתרגשות. שם אני פורקת הכל. שם הכי קרוב לה’ שאני כנראה אגיע אי-פעם. אבל יותר מכל, הגג הזה שינה את חיי. ביום רביעי אחד, חמקתי מחברותיי ודילגתי מעלה מעלה במדרגות בית-הספר, בדרכי אל הכיתה העליונה ביותר. הגעתי, מתנשמת ומתנשפת. הזזתי את הסורג הרופף בחלון, השתחלתי בין הסורגים ומשכתי את עצמי למעלה. כהרגלי, לאחר חמש דקות של שכיבה דוממת ובהייה בשמיים, שמעתי צליל מוכר, צליל הסורג בחלון. יש עוד מישהו שעולה לכאן מידי פעם??? איך זה יכול להיות? ?אבל…זה המקום שלי…רק שלי…ולפני שהספקתי להבין מה קרה, עלה לגג, לא תאמינו, גדי, המורה לחשבון! המורה האהוב על כל התלמידים. “מה?…” מילמלתי. “מי?…”, “נועה! מה את עושה פה? הכל בסדר?” הוא שאל בשקט. לא יכולתי יותר. הדברים יצאו ממני כמו סכר שנפרץ, פרקתי הכל, תוך כדי בכי היסטרי, שאני לא יודעת אם המורה בכלל הצליח להבין את דבריי. הוא נאנח, והתחיל לספר ולחלוחית בעיניו: “נועה, גם לי לא היו חיים פשוטים. הוריי התגרשו כאשר הייתי בן 3. שנה אחרי שהוריי התגרשו, אבי טס לשליחות בהודו ולא זכיתי לראות אותו יותר, היום גם אני גרוש, לכן התחלתי לעלות לכאן, להרגע. הוא נראה על סף בכי. גם אני, אבל תוך כדי, בצורה מוזרה ביותר, גם הרגשתי הקלה. מישהו יודע מה עובר עליי, מישהו מבין אותי. יש עוד מישהו שצריך מקום מפלט. בימים ובשבועות שחלפו היו לנו עוד שיחות כאלו , ואחרי כל שיחה כזאת הרגשתי שירד לי סלע מהלב. היתה לי הרגשה שמשהו מעניין הולך לקרות, אבל לא חשבתי שהדבר הזה ישנה את חיי בצורה כ”כ משמעותית. כמה שבועות אחרי שנפגשנו על הגג, נודע לי שאמי וגדי המורה נפגשים, אולי הייתם מצפים שאני אהיה מעט מדוכדכת, כיוון שעכשיו לא יהיה לאף-אחד מהם יותר מידיי זמן בשבילי, אבל לא. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. מבחינתי, ברגע שהמורה ואימי התחילו להיפגש, נולדתי מחדש, לחיים רגועים יותר, שבהם לא צריך מקום מפלט, ואפילו מצבו של אחי משתפר פלאים מיום ליום. מאז לא עליתי יותר לגג ומקווה שגם לא אעלה.

בית העץ
תאיר גרוס כתה ו’ בי”ס “אורות בנות” בית שמש 

“יאיר, לא נמאס לך לראות טלוויזיה כל היום? בוא נלך לטייל בחורשה שליד הבית שלנו!” אמרה תמר הדברנית בת האחת עשרה לעבר אחיה בן השמונה ודלגה לעבר הדלת. יאיר, שתמיד מקשיב לאחותו הגדולה לא משנה מה, רץ אחריה בניסיון לתפוס אותה. לאחר כחמש דקות של ריצה, היא נעצרה לפתע והביטה למעלה. “מה זה?” שאלה תמר את יאיר. “אני לא יודע” אמר יאיר. שניהם הביטו למעלה, אל צמרות העצים, כשעיניהם נתקלו בבית עץ מוזנח ונטוש בין הענפים . “בוא נעלה למעלה ונחקור את המקום הזה!” אמרה תמר לאחיה. יאיר לא היה בטוח שכדאי לעלות לשם אבל הוא עשה את מה שאחותו עשתה. הם עלו בסולם החבלים אל בית העץ וכשהגיעו למעלה ראו בתוך בית העץ שולחן ועליו מכתב. תמר הססה מעט ונכנסה לבית העץ כשאחיה מדדה בעקבותיה. תמר הרימה את המכתב וקראה בקול: “ילדים יקרים! כל הכבוד על האומץ לעלות לבית העץ! למזלכם הוא אינו סתם בית עץ, הוא בעצם בית עץ שיכול לחזור אחורה בזמן!”. תמר הנרגשת הפסיקה לקרוא את המכתב לרגע כדי להסדיר את נשימותיה. יאיר הרים את ראשו לעבר אחותו במבט נרגש בעיניו. תמר המשיכה לקרוא, “אם תרצו לחזור אחורה בזמן עליכם להגיד את המילים הבאות: ‘אנחנו רוצים בזמן לחזור ובית העץ לנו יעזור'”. הם הביטו זה על זה במבט שואל. “מה אתה רוצה לעשות?” שאלה תמר את יאיר. יאיר משך בכתפו “מה שאת רוצה”. הם סיכמו שכל אחד יכול להביא איתו שני חפצים למסע. תמר לקחה את הטלפון שלה וחטיף, למקרה שיהיו רעבים. יאיר לקח אתו את התיק שלו ובו ספר ההיסטוריה האהוב עליו. שניהם רצו בחזרה לבית העץ. הם החזיקו את המכתב ואמרו: “אנחנו רוצים בזמן לחזור ובית העץ לנו יעזור!”. לפתע הרגישו סחרחורת. בית העץ התחיל להסתובב. הוא הסתובב מהר יותר ומהר יותר. הכל הפך להיות מטושששטטטש……ואז, הכל נעצר. תמר ויאיר הציצו מבעד לחלון העקום לעבר הנוף, הם ראו התקהלות רבה של אנשים. “איפה אנחנו?” שאל יאיר את תמר. “תן לי לבדוק” אמרה ושלפה את הטלפון שלה. היא לחצה על “המיקום” ואמרה: “אנחנו בקיבוץ מגידו, משום מה”. “איך הגענו לכאן בכלל? מה השנה?” שאל יאיר. תמר הסתכלה על היומן והחווירה. “אנחנו בשנת 1963!!”. הם החלו לרדת מבית העץ כדי לחקור את ההתקהלות. לאט לאט התקרבו אל האסיפה. הם התחילו לשמוע התלחשויות מסוג: “הוא מגיע”, “הנה הוא”. תמר ויאיר הביטו אחד על השני במבט שואל. פתאום היה שקט בקהל. על הבמה עלה מישהו לבוש בחלוק לבן וכובע לבן מוזר על ראשו. כולם מחאו כפיים.  אנשים חשובים התחילו לעלות ולשבח את “האיש החשוב”. אנשים התלחששו ביניהם. תמר ויאיר ניסו להתקרב ולשמוע. הם הצליחו לשמוע: “איפה הרב ניסים?”, “למה הוא לא הגיע?”, “הוא אמר את זה מראש, לא?”. תמר ויאיר התרחקו מעט. “מי זה הרב ניסים?” שאל יאיר. “אין לי מושג, תן לי לבדוק”. תמר הוציאה את הטלפון שלה ויאיר הוציא את ספר ההסטוריה שלו. ואז שניהם אמרו בבת אחת: “הרב ניסים היה הרב הראשי!”. למה הוא לא הגיע?  לאן הוא לא הגיע? מי זה האיש עם הלבוש הלבן? אם גם אתם שואלים את עצמיכם את השאלות האלה תפתחו גוגל או ספרים וחפשו “הרב ניסים והאפיפיור“.  

מסע לעבר שמי/ לאה רימל

ממ”ד גופנה 

“את שומעת, ציפי חמודה שלי.. היו זמנים אחרים פעם… לא קל לי עכשיו. גם פעם לא היה  לי קל בכלל.”, “אבל סבתא..” היא אומרת וממשיכה לשאול. “סבתא, אבל מה היה קשה, ספרי לי את משמעות השם שלי? למה אימא ואבא רצו שאשאל דווקא אותך? ” והיא, ממשיכה לשאול שאלות של נערה צעירה ומפצירה בי, ואני? אני כבר במחשבות לשם, לעבר, אל אימא שלי ואל נעם הקטנה שרק נולדה לפני שלושה שבועות… “סבתא , נו אני חייבת לכתוב את העבודה הזו…סבתא…” והיא מתעקשת ומעירה אותי לרגע מהרהוריי ואז אני מחליטה, “גיל מצוות הוא גיל בו ציפי שלנו יכולה וצריכה לשמוע על סבתא רבה שלה.. סבתא ציפי שלא הכירה מעולם, בעצם ה-סבתא.”

לפני 50 שנה וחודשיים, את יודעת, התאריך היה ג’ בכסלו, מוצאי שבת קודש תולדות. אני זוכרת את זה, כאילו זה היה אתמול בערב… הייתי צעירה בסך הכול בת 9.”סבתא,, היא שואלת, “באיזו כיתה היית?” “בואי נראה, אם המורה שלי הייתה שולה, סימן שהייתי בכיתה ד’.” “הבנתי,” היא אמרה לי. “כל כך חכמה הילדה הזו,” חשבתי לעצמי… בעצם כל כך דומה לי… אך המורה שולה…והזכרונות כל כך חזקים.”  “אז מה קרה במוצאי שבת? ” היא מחזירה אותי אל המציאות.   “הייתה בר מצווה לבן דוד שני שלי בנימין. את לא מכירה… קרובים רחוקים שכאלו…   בר מצווה זה דבר מאוד משמח אבל הבר מצווה שלו בשבילי הייתה פחות… אחי הגדול איתי ובנימין היו חברים טובים. איתי החליט שלא כהרגלו להישאר לשבת עם בנימין והמשפחה שלו. את יודעת מה…” והיא מסתכלת עליי בעיניים הגדולות והכחולות שלה שכל כך מזכירות לי את אימא שלי, כל כך מזכירות לי את עצמי…”אבל מה סבתא?” “היה לי משהו חסר בשבת ההיא… תחושה כזו…”   ואני שוב שוקעת בזיכרונות ההם.. והיא ברגישות האופיינית לה מחזירה אותי את הסיפור שכל כך מגיע לה שיסופר. ציפי מניחה את היד החמה והנעימה שלה על שלי כאילו זה הדבר הכי טבעי שאפשר ומחכה.. כאילו יודעת שמשהו לא טוב יקרה עכשיו. “ההורים שלי וההורים של בנימין קבעו להיפגש במוצאי שבת ותוך כדי לאסוף את איתי בחזרה הביתה,” “סבתא לאה, היא אומרת לי את לא חייבת להמשיך את הסיפור. אני מבינה שקשה לך…””אך מבעד לעיניה אני רואה את אימא שלי מהנהנת עם חיוך ששייך רק לה ולי ואני מבינה שצריך.. צריך להמשיך לספר לציפי שלי את משמעות שמה. ” “ההורים החליטו להשאיר אותי ואת עמיחי והראל בבית כדי היה כבר מאוחר ולקחו איתם את נעם התינוקת. “הייתה לך אחות?” היא שואלת בפעם הראשונה וכולה בהלם… “כן יפתי.. הייתה… הלכנו לישון.. היינו עם בייביסיטר… בלילה זה קרה… הייתה תאונה… והדמעות שעד עכשיו עצרתי במשך 50 שנה , עכשיו הן זולגות על הלחיים, רטובות, גדולות וכל כך אמיתיות. את מבינה ציפי יקרה שלי”  ואני מחזיקה חזק חזק את שתי ידיה. “את מבינה ששמך ציפורה הוא על שמה של אימא שלי שנהרגה עם אחותי התינוקת בתאונה קשה מנשוא בהיותה בת 34 בלבד. אימא שלי… אבא ואיתי נפצעו אבל החלימו לאט לאט והזמן עשה את שלו אבל… אבל…” ואני מתייפחת והיא המתוקה הזו מנגבת לי את הדמעות ורק מחבקת ולא אומרת כלום ואני יודעת שהיא מבינה… “בואי נפתח את האלבומים ששמרתי. אני רוצה לעשות לך הכרות עם ה-סבתא שלא הכרת.” לפנות ערב שכבר היה מאוחר, סגרנו את האלבום האחרון והרגשתי השלמה. הרגשתי שכעת סגרתי מעגל ו50 שנה עברו להם כל כך מהר וזה נראה כאילו זה קרה אתמול….

קירוב רחוקים/ דניאל למפנר
“הראל”

משה עמד על מפתן בית הכנסת , ונזכר שהוא צריך לשים כיפה. הוא נכנס לבית הכנסת בצעדים מהוססים, הוא ראה מקום מפואר נקי ומסודר, משה התקדם לעבר כיסא פנוי והתיישב. פתאום ניגש אליו אדם מבוגר לבוש מכובד עם מצנפת. “שלום לך! שמי יצחק ניסים, ברוך הבא לבית הכנסת שלנו”.

“שלום” אמר משה. “אני קצת חדש פה, אבא שלי נפטר לפני זמן קצר והוא ביקש ממני להגיע יום יום במשך שנה לכאן ולומר לזכרו קדיש.” האם תוכל ללמד אותי מה עלי לעשות? הרב ניסים התיישב ליד משה ובסבלנות הסביר לו מה לעשות ואיך…-“אני מציע שתשב לידי למקרה שתהיה זקוק לעזרה”. אמר הרב יצחק ניסים ופינה למשה מקום לשבת. שהסתיימה התפילה הרב יצחק ומשה המשיכו לדבר ומשה התפעל מכמה הרב יודע. משה סיפר לרב שהוא עובד כמהנדס העיר ושהוא אוהב לצייר בזמנו הפנוי. בסוף השיחה הרב טפח על כתפו של משה ואמר: -“נתראה מחר!” וכך כל יום הגיע משה לבית הכנסת, התיישב ליד הרב ניסים וניסה כמה שיותר להתפלל בכוונה ולומר את הקדיש כראוי. יום אחד ניגש משה אל הרב ואמר: -“כבוד הרב בקרוב בני יחגוג בר מצוה, לפני מספר חודשים לא רציתי שבני יעלה לקרוא בתורה אך הביקורים בבית הכנסת שינו בי משהו. האם אני יכול לקיים את האירוע כאן?”

 הרב ניסים חייך ואמר: “מזל טוב” עוד באותו שבוע הרב מצא לבן של משה אדם שילמד אותו את הטעמים, וכעבור כמה שבתות התקיים האירוע החשוב. כמה ימים אחר כך בסוף תפילת שחרית, משה ניגש אל הרב יצחק והעניק לו ציור מושקע ויפה של הכותל המערבי, ואז אמר: -“תודה לך הרב, זה היה אירוע שלא אשכח כל חיי”. בסוף שנת האבל ניגש משה אל הרב ואמר לו: “אדוני הרב כשאבי ביקש ממני לפני פטירתו להגיע יום יום ולומר קדיש לא חשבתי שאצליח, אבל בזכותך כל יום הגעתי בשמחה ועכשיו שחלפו ימים אלו אני לא רוצה להפסיק!”

בת מצווה משותפת / הללי וישקובסקי
ממ”ד “בית חורון”

שלום, אני יעל ויש לי אחות תאומה זהה בשם נעם.מאז ומתמיד אנחנו עושות הכל ביחד. שתינו לומדות בכיתה ו’, עם אותה מורה ואותן החברות.אחרי החגים, נכנסה המורה לכיתה ובישרה לנו שתהיה הפתעה במסגרת פרויקט ‘בת המצווה’. כולן היו מסוקרנות והחלו לנחש במה מדובר, אך לא הצליחו להגיע לדבר האמיתי…***בשעה השנייה המורה פתחה ואמרה: “אני שמחה לבשר שאושר לנו לקיים מופע כישרונות ייחודי במסגרת הפרויקט – כל העיר תבוא ואפילו ראש העיר! המופע הזוכה יזכה במענק כספי לחגיגות בת המצווה של המציגות”!”איזה כיף!”, “אני בטוח אזכה”, נשמעו הקולות בכיתה. “היום כל אחת תבחר שותפה לפרויקט ויחד תתחילו לתכנן את הרעיון” אמרה המורה. מיד שאלתי את נעם אם היא רוצה להיות יחד איתי בריקוד שאני מתכננת לפרויקט. להפתעתי הרבה נעם ביקשה ממני להתלבט ולחשוב אם היא רוצה להשתתף איתי. כעבור שבוע היא אמרה לי שלא כל כך מתאים לה לרקוד ושהיא מעדיפה לשיר. התאכזבתי נורא והתייעצתי עם אימי. היא אמרה שאין לה כרגע פתרון ובכל מקרה עכשיו יוצאים לבקר את סבתא. כשהגענו לסבתא התיישבנו לידה והיא התחילה לספר לנו בהתרגשות שבדיוק היום היא סידרה את האלבומים ומצאה תמונות שלה שהיא היתה בגילנו. “סבתא, מה עשית בחגיגת בת המצווה שלך”?”האמת, כשהייתי בגילכן התחלנו לתכנן את חגיגות בת המצווה שלי. אבל שבועיים לפני התאריך המיועד פרצה מלחמת יום הכיפור ולא יכולנו לחגוג את חגיגות בת המצווה מכיוון שהיינו בתקופה קשה – לא יצאנו מהבתים ובטח שלא העזנו לחגוג ולשמוח. מאז, בכל חגיגת בת מצווה אני שמחה בשמחת החוגגת אבל גם נצבט לי הלב”. “איזה סיפור עצוב”, אמרנו פה אחד. כשחזרנו הביתה אמרתי לנעם: “לו רק יכולנו לעזור לסבתא ולחגוג לה בת מצווה”. נעם חשבה לרגע, ואז הבטנו זו בזו, הבנו וצעקנו יחד – “מופע הכישרונות!” ומיד התחלנו בתכנון. לאחר שבוע היה מוכן המופע היפה והמרגש שלנו ורק נותר לנו להשלים פרטים אחדים.כשאימא שאלה איך אנחנו מסתדרות, ענינו לה יחד:  “מצוין! הסיפור של סבתא עזר לנו מאוד”. יומיים לפני המופע הגדול, כבר היתה לנו תפאורה והכל היה מושלם, וכמובן שזכרנו להזמין את סבא, סבתא, אמא, אבא ודוד. הגיע היום הגדול, אנחנו עכשיו בחזרות גנרליות, מוכנות ומזומנות, והנה זה מתחיל: “ברוכים הבאים קהל נכבד, אנו רוצות להתחיל בתוכנית שהכנו ומקוות מאוד שתהנו”, אמרה המורה. לאחר מכן היה מופע ריקוד, מופע פנטומימה, מופע שירה, ותורנו הגיע. עלינו לבמה והתחלנו לשיר את ‘לו יהי’ ולאחר מכן, הצגנו סיפור על ילדה שלא זכתה לחגיגת בת המצווה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במהלך ההצגה הסתכלתי לעבר סבתא וראיתי שעיניה דומעות. זה ריגש אותי כל כך. כשסיימנו כולם מחאו לנו כפיים, אבל הודענו שיש לנו הפתעה – ירדנו לרגע מהבמה וחזרנו במהירות עם קישוטים, בלונים ושולחן עם כיבוד ועוגה. הזמנו לבמה את סבתא יחד עם המשפחה וחגגנו מסיבה שכמותה לא היתה מעולם. סבתא לחשה לנו באוזן כשלא ראו – “תודה לכן, היום ריפאתן את הצלקת שהיתה לי כל כך הרבה שנים בלב”. נעם ואני כל כך התרגשנו ובאותו הרגע ידענו שעשינו את המעשה הנכון. את אירוע בת המצווה המושקע בו זכינו, בחרנו לחגוג עם נשים מבוגרות נוספות שלא חגגו בת מצווה מעולם. היה מוששללםםם…

התפירה שהצילה / יהודית שפץ
בית אל בנות 

“סבתא שלי”, כך סיפרה לי אמא, “תמיד הייתה מתקנת לנו את הבגדים. היא עשתה זאת בשמחה ובמקצועיות.” אנחנו הנכדים חשבנו שבוודאי סבתא מאד אוהבת לתפור אבל טעינו… את האמת גילינו כאשר אחת מבנות הדודות רצתה לראיין את סבתא לעבודת שורשים.במהלך הריאיון, סבתא סיפרה: “כשהייתי בת 18, הגרמנים לקחו את היהודים למחנה עבודה. ברכבת, בדרך למחנה, לא ידענו לאן אנחנו נוסעים.  מאוד פחדתי. לא ידעתי מתי אראה שוב את ההורים שלי. התגעגעתי אליהם וליעקב, שעיה ושמאי האחים שלי , בנוסף לכך התעוררה דאגה בליבי, איך הם יסתדרו בלעדי, הבת הגדולה בבית? חששתי מה יעשו לי במקום שנגיע אליו? התחושות היו קשות. ברכבת היה  חייל גרמני שרצה כנראה לעזור ליהודיות. הוא אמר לנו שמי שיודעת לתפור שתגיד שהיא “יודעת לתפור”. קצת חששתי כי לא ידעתי לתפור ממש טוב. בבית הייתה לנו מכונת תפירה אז ידעתי מעט. הרכבת התקדמה. הסתכלתי דרך החלון שהיה מכוסה קרשים ופתאום התמלאתי עוד יותר געגוע ועוד יותר דאגה לאחים ולהורים שלי. חשבתי בליבי: אולי לא כדאי שאגיד שאני יודעת לתפור? הרי אותו חייל היה גרמני… אולי זה יסכן עוד יותר את חיי? ובכלל-הרי אני לא יודעת לתפור היטב. התלבטתי רגעים ארוכים. בסוף החלטתי שאגיד שאני יודעת לתפור ובעזרת ה’ אתפלל שזו החלטה טובה. כשהגענו למחנה ראיתי שהיה בנוי מצריפים. שאלו:” מי יודעת לתפור?”  הצבעתי. לקחו אותי לצריף ששימש כמתפרה ונתנו לי לתפור טלאי. לאחר שסיימתי ניגש אלי איש אחד שהתפקיד שלו היה לתפור כובעים לחיילים הגרמנים ושאל אותי אם אני רוצה לעזור לו. אני, שתמיד לא אהבתי לא לתפור ולא לגהץ- הסכמתי. קיבלתי את העבודה וככה ניצלו חיי.סבתא סיימה את סיפורה והרהרה  מעט. בת הדודה  שהקשיבה לסיפורה חשבה, שסבתא נזכרת בשנים שבהן ארע אותו סיפור. היא התאפקה ולא שאלה  את השאלה שעמדה לה על קצה הלשון. לאחר שתיקה ארוכה בת הדודה כבר לא הצליחה לחכות עוד. היא קטעה את  השתיקה ואמרה בתמיהה: “אבל סבתא, היינו בטוחים שאת אוהבת את מלאכת התפירה. למה לא אמרת לנו קודם?? היינו שולחים למישהי אחרת שתתקן לנו את הבגדים.” סבתא התעוררה ממחשבותיה, חייכה ואמרה: “זה בסדר גמור. אל תדאגו לי. הסתדרתי מצוין  בתיקון הבגדים שלכם. זוהי הכרת הטובה שלי לקב”ה שבזכות התפירה, ניצלתי”. סבתא נולדה, ונפטרה בא’ שבט.

הסיפור מוקדש לעילוי נשמתה של סבתא רבה שלי. סבתא צביה לאה טאוב (שאנחנו קוראים לה סבתא לאה).

החסידה / איל יחזקאלי
“מעיינות בוגר”

כשהחסידה לבנת-הכנף ארזה את חפציה ועמדה לפרוש כנפיים ולצאת, היא לא הרגישה כמו תמיד, היא חששה ודאגה. האם היא תסתדר? ואיך היא תסתגל לתנאים החדשים? ולמקום החדש? כל השאלות האלו התרוצצו בראשה בשעה זו. והנה הגיע המועד, היא יצאה מפתח ביתה ועפה לה לארץ החדשה.כעבור ימים מספר היא הגיעה אל יעדה, אל הארץ החדשה. ברם, למרבה הפתעתה היא לא ראתה את מה שדמיינה. היא ראתה הרבה חול במקום שורות של בנינים, היא ראתה שמש קופחת במקום ענני גשם וגם העצים הירוקים ביותר לא הישתוו לעצים ירוקי-העד של מולדתה. היא התקדמה אט-אט ובחנה היטב את סביבתה.לפתע הופיע מולה שקנאי בעל מקור ארוך.הוא פתח בשאלה: “מי את? מאין באת? ובמה אוכל לעזור לך?”ענתה החסידה: “באתי מארץ רחוקה ושונה מארץ זו, ארץ אשר עציה שונים ואדמתה שונה, ארץ אשר עמקיה שונים ואשר הרריה שונים. איך אני חסידה בודדה אוכל לחיות כאן חיים שלווים ונעימים?” אמר לה השקנאי טוב המזג: “הים לא רחוק מכאן, אם תעופי קצת תגיעי לחוף-הים המלא בדגים טריים. שבי לך שם ואני בטוח שלא תרצי לעזוב לעולם.” הלכה החסידה אל המקום אשר אמר לה השקנאי  וישבה שם ימים אחדים, אך מקום זה לא מצא חן בעינייה, המים עמוקים והגלים סוחפים את רגליה.נאנחה החסידה וחשבה לעצמה: “אם אמשיך בדרכי אוכל אולי למצוא מקום טוב יותר.” המשיכה החסידה בדרכה ופתאום משום מקום הגיח מולה נשר גדול עם אף חד ומבט חודר.הוא שאל אותה: “התוכלי להגיד לי מה מעשייך במקום הזה?””אני חסידה חסרת-בית הנודדת ממקום למקום ללא מדרך לכף- רגלי”, השיבה החסידה. “נדידות אלו מרוות לך נחת?” שאל הנשר בשלווה. “כלל לא” ענתה החסידה בלא מחשבה.

דני פוגש את הפיקסים/ תמרה סינט
“אהבת ישראל, בנות

יום אחד, ישב דני ליד השלחן במטבח וחשב: “לתרד יש טעם כמו למחק שעל העיפרון. בא לי להקיא…” על הצלחת מולו היו מונחים שלושה משולשים מטוגנים, ממולאים בתרד מבושל. פתאום עלה בדעתו רעיון מבריק. הוא קם מהר וזרק את כל המשולשים, מלאים בתרד המסריח, מאחורי הארון במטבח. אולי יאכלו אותם התיקנים. או הפיות. כשדני התכופף כדי להרים את הפירורים, הוא ראה בזווית העין תנועה מאחורי הארון. משהו קטן וצבעוני עף באוויר… זבובים? אחד כחול ואחד ורוד? לתדהמתו, ראה שני אנשים קטנטנים, טסים על הוברבורדים זעירים, גודלם כגודלו של גפרור. הוא שפשף את עיניו, אך הם לא נעלמו. שני ילדים פיקסים, נוליק וסימקה, רעדו מפחד. הם היו בטוחים שהאבא שלהם סוף-סוף מצא אותם בארץ הרחוקה הזאת. אך לא היה זה האבא. והרי כל ילד פיקסי יודע, שאסור לבני אותם לראות אותם, וחייבים להפוך לברגים מיד כשבני אדם מתקרבים. ועכשיו היה מולם ילד, ילד אמיתי! בתנועה אחת, חטף דני קערה גדולה והפך אותה על שני הקטנטנים.כשהרים אותה לאט-לאט, היו מתחתיה שני ברגים, אחד כחול, ואחד ורוד. “זה חייב להיות אמיתי” – חשב לעצמו. “יאללה, צאו! ראיתי אתכם!” – הוא לחש. “נהיה חברים שלך רק אתה לעולם לא תזרוק אוכל מאחורי הארון, ותבטיח לא לגלות שאנחנו קיימים” – נשמע קול דק ומצלצל מתחת לקערה. כאן דני ממש שמח שהוא לא שכח את השפה הרוסית, ואפילו ידע כמה אותיות, כי הקטנטנים דיברו רוסית…”מי אתם?” – לחש דני. “אנחנו פיקסים!” – ענה הקטנטן הכחול בגאווה, כשהוא הפך שוב מבורג לילד. “למה זרקת את האוכל לשם?” – שאלה הילדה הוורודה. “אני שונא תרד! אבל חייבים לסיים את כל החמץ, כי בעוד כמה ימים מגיע חג הפסח.” “מה זה פסח? מה זה חמץ?” – שאלו הפיקסים. “איך אתם לא יודעים? כל המדינה מתכוננת כבר מזמן!” “איזו מדינה? איפה אנחנו?” “ואללה… ” – דני נדהם. “אתם בישראל. כאן יש לנו את חג הפסח שבו לא אוכלים דברים מחמץ… כלומר, מבצק, חייבים לזרוק את הכול. רגע, מאיפה הגעתם?” “היינו גרים במעבדה של פרופסור חכמסקי במוסקבה. הוא המציא ספר אלקטרוני שמקריא את הספרים בקול… אבא שלך הזמין ספר ישר מהמעבדה, כי הוא מתגעגע לשפה הרוסית, אבל אין לו זמן לקרוא. ואנחנו… ” – כאן הפיקסים החלו לנגב דמעות – ” אנחנו נרדמנו בתוך הספר! ונשלחנו! לישראל…” “אוי, מסכנים… אולי תישארו פה קצת, אני אראה לכם את ישראל, כי בפסח נוסעים לטיולים, ואז אבקש מההורים שלי כסף לשלוח אתכם הביתה. בסדר?” דני הביא מטאטא וניקה את כל שאריות החמץ מאחורי הארון. הפיקסים חשבו במשך כמה דקות, ואמרו שהם רוצים לגור בישראל, ולעזור לדני לתקן מכשירים, כי זאת העבודה שלהם. הם ידעו שהרבה דברים נשברים בישראל בגלל החום שבחוץ או בגשם. אבל חייבים להתקשר לפרופסור חכמסקי ולאבא, ולהרגיע אותם, כי הם בטח דואגים. דני כמעט קפץ מאושר כשהניח שני ברגים קטנטנים בכיס החולצה, וידע שמעכשיו תמיד – אבל תמיד! – יהיו לו חברים, שהם רק שלו.