וסילי קנדינסקי

קנדינסקי למד ממגוון מקורות מתקופת צעירותו במוסקבה. בהמשך חייו, הוא הזכיר שכילד היה נפעם, סקרן ומגורה רוחנית באופן יוצא דופן מצבעים. הקסם והמשיכה לצבעים והאפקט הפסיכולוגי שלהם עליו גברו כשהתבגר. ב-1889 השתתף בקבוצת מחקר אתנוגרפי שנשלחה לאזור וולוגדה, צפונית למוסקבה. בזיכרונותיו, מבט על העבר, התייחס קנדינסקי לבתים ולכנסיות שהיו מקושטים בשפע ובמגוון צבעים מבהיקים, ומשנכנס אליהם, הרגיש כאילו הוא חודר אל תוך ציור. החוויה והלימוד של היצירות העממיות באזור, ובפרט השימוש בצבעים בהירים על רקע כהה, באו לידי ביטוי בהמשך ביצירותיו המוקדמות. מספר שנים אחר-כך הוא החל להשוות את היצירה האמנותית של ציור ליצירת מוזיקה: “צבע הוא המקלדת [של הפסנתר], העיניים הן הפטיש [ההולם במיתרי הפסנתר], הנפש היא הפסנתר ומיתריו”.

אך רק החל מ-1896, כשהיה בן 30, ויתר קנדינסקי על קריירה מבטיחה במשפטים ובכלכלה, ונרשם לבית הספר לאמנות במינכן. הוא לא התקבל מיד, ולכן החל ללמוד בעצמו אמנות. באותה שנה, עוד לפני שעזב את מוסקבה, הוא ביקר בתערוכה של קלוד מונה, והתרשם במיוחד מסדרת ציוריו האימפרסיוניסטיים “ערימות שחת“, שלצבעים שבהם, לתחושתו, הייתה עוצמה שהייתה בלתי תלויה בעצמים עצמם. בהמשך הוא תיאר את החוויה שלו מה

זה שמדובר בערימות שחת הבנתי על-פי הכתוב בקטלוג התערוכה. לא יכולתי להבחין בהן. אי יכולת זו הכאיבה לי. חשתי שלא הייתה לצייר הזכות לצייר באופן בלתי-ברור את נושא הציור. בעקבות כך הרגשתי שהעצם בציור חסר. אך להפתעתי ולמבוכתי הבחנתי שהציור לא רק תפס אותי, אלא אף הותיר בי את רישומו באופן שלא ניתן למחותו מזיכרוני. זה היה ציור שהיה בו כוח והוד של אגדה.

קנדינסקי למד נגינה על פסנתר ועל צ’לו בילדותו והדבר השפיע על ציוריו ועל השמות שבחר לתת לעבודותיו. ציוריו של קנדינסקי מופשטים יותר מאלה של האימפרסיוניסטים ולא ניתן להבחין בהם בעצמים כלשהם. כבר בראשית דרכו גילה קנדינסקי כישרון גדול ועבודותיו הוצגו ברחבי אירופה. אמנותו כללה ציור וכתיבה כאחת. קנדינסקי הרבה לנסוע בין השנים 1900-1910 והתוודע לעבודותיו של פול גוגן הניאו-אימפרסיוניסט ושל אמני הזרם הפוביסטי, שהתאפיינו בשימוש בצבעים בהירים ועזים