זה קרה ביום אביב אחד כשגילי הייתה בת תשע.

יום אחד עלתה גילי על מתקן בגן השעשועים.

זו היתה שעת צהריים כשההורים נחים.

גילי טיפסה על המתקן ולפתע נפלה ממנו.

התמזל מזלה ולא נגרמה לה פגיעה רצינית,

אך היא הרגישה כי היא אינה מסוגלת לקום…

לגילי היה אח קטן בן חמש.

אחיה של גילי יצא לבדוק היכן היא, ומצא אותה שכובה על החול.

אמרה גילי לאחיה: “איני יכולה לקום. אני לא יודעת מה קרה לי. לך וקרא לאימא ואבא”!

נבהל אחיה וענה: “אין בעיה גילי, ארוץ מהר ככל האפשר!”

בינתיים נשארה גילי לבדה.

לאחר מספר דקות הגיעו הוריה של גילי לגן השעשועים, וראו כי היא שכובה על החול, בוכה, פצועה ומבוהלת.

תפס אותה אביה,  אחז בה בחוזקה ונשא אותה על כתפיו הישר אל בית החולים.

כאשר הגיעו לבית החולים, הכניסו הרופאים את גילי והוריה אל תוך חדר הרנטגן, על מנת להעריך את פגיעתה.

בזמן הצילומים, אמר אביה של גילי לרופאים: “אני מאמין שגילי תהיה בסדר.. היא ילדה חזקה ואני בטוח כי תחלים במהרה”.

הרופאים השכיבו את גילי על המיטה בכדי שתוכל לנוח.

כולם יצאו מן החדר והיא שקעה בשינה עמוקה.

לאחר מספר שעות התעוררה גילי והוריה בישרו לה כי הרופאים מצאו שבר קטן ברגלה שיכול היה לגרום לנזק רציני.

הרופאים שאלו אותה האם היא מסכימה שישימו לה גבס על מנת להשלים את הטיפול.

גילי חששה מעט, אך לבסוף אמרה שאין בעיה.

רגלה של גילי כאבה מאוד, אך היא ידעה שהכל יהיה בסדר. 

היא העדיפה לחזור במהרה לבית הספר, לפגוש את כל חברותיה ולא להפסיד חומר לימודי חשוב.

לכן, קיבלה גילי זוג קביים, בעזרתן הצליחה ללכת.

יום למחרת חזרה גילי לבית סיפרה ומאז אותו יום, היא לא עולה לבדה על מתקנים ללא השגחה.

הסוף.