קול משבריך וגליך – יוסף עוזר

קוֹל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ יוסף עוזר [0504145250]

תפילת הנעדר                 [הגהה אחרונה: 15-09-2020]

 2010 –  2020

אֱלֹהִים יְשָׁנִים גַּם חֲדָשִׁים הָיִיתָ לִי תַּמְרוּר חֲנִיַּת נָּכֶה> נִגְמַר הַדֶּלֶק, וְאֵיפֹה אַתָּה כְּשֶׁצָּרִיךְ אוֹתְךָ > הַסַּבּוֹן זוֹכֵר שִׁעוּר הִיסְטוֹרְיָה> אֵיךְ נִגְמְרוּ הַמַּיִם בָּאַמְבַּטְיָה> מוּל פֶּלֶא הַבּוּעוֹת בַּצְּבָעִים כְּשֶׁשְּׁנֵינוּ עֵירֻמִּים, מְגֹרָשִׁים> בִּפְנִים, בָּבוּאָתֵנוּ בַּבּוּעָה הַמִּתְפּוֹצֶצֶת> אֲדוֹן עוֹלָם, נֶאְדָּרִי בַּיֹּפִי, שֵׁב לְיָדִי, נָנוּחַ> נָנוּחַ הוֹי כַּמָּה נָנוּחַ, אֲדוֹשֵׁם שֶׁאִתִּי לְיָדִי, אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם בַּבִּקּוּר בִּרְחוֹב הֶרְצְל, הָעוֹלֶה בַּעֲלִיָּה וְהַיּוֹרֵד> נִשְׁמַע אֶת סַלְעֵי הַנֶּגֶב, עֲרוּצֵי הַמַּיִם, הַר תָּבוֹר בּוֹדֵד, עֲצֵי גָּלִיל>  שִׂים רֹאשׁ עַל כְּתֵפִי> גַּם אֲנִי אֶחָד בָּאָרֶץ < >

אֲדוֹנִיצַח, עַל גֶּזַע אֵקָלִיפְּטוּס, בְּאוֹלָר קָטָן, חָרַטְתִּי שִׁיר> בְּקִרְבַת נַחַל וַאֲנִי צְעִיר לֵב> כְּעַכָּבִישׁ תָּלוּי עַל קוּר> בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל בּוֹאֲכָה מוֹשַׁב בָּרָק> מַבְרִיחַ בָּרִיחַ בְּנַפְשִׁי> הִנֵּה הָעֵץ יַשִּׁיר אֶת קְלִפָּתוֹ, יָשִׁיר> וֶאֱלֹהֵי אֲבִי שָׂמֵחַ שָׁר מַשִּׁיר חוֹרֵשׁ, כִּי עָלָה אֱלֹהֵי אֲבִי מֵאֶרֶץ נַהֲרַיִם> טֶרֶם הִכִּיר אֶת הַנּוֹקֵם וְהַנּוֹטֵר וְהַמְּפַלֵּג > עוֹד שִׂמְחַת חֲבָצֶלֶת הַשָׁרוֹן> טֶרֶם נַקְעָה נַפְשִׁי מִשׁוֹשָׁנָה, לֹא מַאֲסָה עֲדַיִן זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ < >

אָז הִבַּטְתִּי בַּסְּפָרִים בַּעֲרֵמוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם> יָדַעְתִּי כִּי סַר טַעַם מִלִּרְאוֹת> עֲרֵמוֹת הַנַּעֲלַיִם, מִילְיוֹנֵי הַנַּעֲלַיִם – עַל כִּי תָּם הַמַּסָּע> כִּי אַבְרָהָם יַחְפָן בְּסוֹף לֵךְ לְךָ וּמֹשֶׁה שָׁל נַעַל> אֱלֹהִים חָדָשׁ טֶרֶם דִּבֵּר דָּבָר> לֹא בָּהָר וְלֹא בַּבִּקְעָה יֹאמַר אֲדוֹנִיצַח דְּבַר מַה לְנַעַר שׁוֹמֵעַ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל  < >

האישון הוא חור שחור [הרהור א]

לפתע הכרתי שאני מצליח לבלוש באפילת השמים של אותו לילה בו שכבתי על הדשא עם פני לשמים, על הדשא בלילה של יום הכיפורים, במושב ברק, כל הנערים והנערות צוהלים על הדשא. בבית הכנסת כבר כבו האורות ואנחנו בני הכיתה נערים יפים ונערות יפות, באנו לשבת, באוירת חגיגיות הלילה, אני שוכב מתבדל ומביט בשכיבה אל הכוכבים, מגלה שניתן לראות קצה קצת יותר מרוחק מהקודם שכבר גמאו עיני.

מסביבי הם צחקו ופטפטו ואני לאט חשתי שאם אני ממשיך וממשיך להתאמץ לעומק האפל, לאט האישונים קולטים אור קלוש נוסף, שלא ראיתי קודם, עמוק יותר, האור נקווה בעיניים הממוקדות פנימה, לעומק העמוק, המתגעגע

בימים ההם היה לנו כבר מקרר- אמקור 11. גם מוכר הקרח נפטר וגם יהודה שחילק נפט בחורף.

על הדשא, אני ובני גילי, צמים צום יום הכיפורים כדי לרצות את הוריהם. הם מלאי צחוק. ואינני יודע מדוע שכבתי כך על גבי מתחבר ומתנתק לשמים.

המבוגרים הלילה עורכים טקס היטהרות. בדיוק במרכז המוח היה הכאב שלא אשכח את מיקומו. גבי אל הדשא ועיני בכוכבים ובשקט. וכאב הראש לא בא בשרירים ולא בעצבים. שנים רבות יעברו. באותה מדשאה רעו כבשים וכעת יש במושב ברק הרחבה – אנשים שמים גג על ראשם. התאורה של החשמל ממלאת את הערב אור ועומק האופל מוכחש, רוב אור הכוכבים נשחק.

ב 6 לחודש אוקטובר, ב 1973 הוא שבת ויום הכיפורים בו אחוש שוב את הכאב החד ההוא. כשפתאום תפרוץ ההפגזה.