חלות משמיים

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה עָנִי מְאוֹד. כָּל-כָּךְ עָנִי הָיָה שֶׁבְּקֹשִׁי הֱיוּ לוֹ חַלּוֹת לְשַׁבָּת.

הוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל לְמַעַן בְּרִיאוּתָם וְהַצְלָחָתָם שֶל אֲחֵרִים, אַךְ לְמַעַן עַצְמוֹ לֹא הִתְפַּלֵל וְלֹא בִּקֵשׁ דָּא.

לִקְרַאת שַׁבָּת, כְּשֶׁבְּכָל הַשְּׁכוּנָה הָיוּ הַנָּשִׁים אוֹפוֹת בַּתַּנּוּרִים, תַּנוּרָם שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא וְאִשְׁתּו עָמַא. לֹא הָיָה בּוֹ כְּלוּם. שׁוּם דָּבָר.

מִכָּל הַבָּתִּים עָלוּ עָשָׁן וְנִיחוֹחוֹת הַמַּאֲפֶה, וְרַק תַּנוּרוֹ שֶׁל חֲנִינָא רֵיק.

הִתְבַּיְּשָׁה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא. יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצִיק לָהּ הָרָעָב, הֵצִיקוּ לָהּ דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים:

“חֲנִינָא כָּל הַיּוֹם מִתְפַּלֵל, וְלִילָדָיו אֵין מָה לֶאֱכֹל.”

“אוּלַי עָדִיף שֶׁיֵּלֵךְ לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹם לִלְמֹד …”

“כּוֹאֵב הַלֵּב עַל הַיְּלָדִים, אוּלַי אִשְׁתּוֹ פָּשׁוּט לֹא יוֹדַעַת לֶאֱפוֹת …”

דִּבּוּרִים כָּאֵלֶּה, מַעֲלִיבִים, דּוֹקְרִים, פוֹגְעִים.

מָה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא?

בְּיוֹם שִׁישִׁי אֶחָד הִנִּיחָה בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק גְּזִיר עֵץ. עַד מְהֵרָה אָחֲזָה אֵשׁ הַתַּנּוּר בָּעֵץ וְעָשָׁן הִתָּמֵר מִן הָאֲרֻבָּה. בְּדֶרֶךְ זוֹ בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה לְהַפְסִיק אֶת דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים: כֻּלָּם בַּשְׁכוּנָה יַחְשְׁבוּ שֶׁגַּם בַּתַּנּוּר שֶׁל חֲנִינָא מִתְבַּשֵּׁל מַשֶּׁהוּ – הֲרֵי אֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ, וְאֵין אֵשׁ בְּלִי שֶׁאוֹפִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת … רַק שֶׁיַּפְסִיקוּ לְהַעֲלִיב אוֹתָם וּלְזַלְזֵל בָּהֶם.

אַחַת הַשְּׁכֵנוֹת שָׂמָה לֵב לֶעָשָׁן וְאָמְרָה מִיָּד לְבַעֲלָהּ: ???? “מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ, גְּבֶרֶת חֲנִינָא שֶׁאֲנִי טִפְּשָׁה שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם בַּתַּנּוּר מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ , שֶׁאֲנִי לֹא מַבְחִינָה בֵּין עָשָׁן שֶׁל דִּבְרֵי מַאֲפֶה לְבֵין סְתָם עָשָׁן מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת , שֶׁהִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת עָלֵינוּ רֹשֶם כְּאִלּוּ יֵשׁ לָהּ מַשֶׁהוּ בַּתַּנּוּר ?”

בַּעֲלָהּ הִמְשִׁיךְ לִקְרֹא עִתּוֹן וְאָמַר :. ??? “עִזְבִי, בְּחַיַּיִךְ מָה אִכְפַּת לָךְ מָה יֵשׁ לָהּ אוֹ מָה אֵין לָהּ בַּתַּנּוּר אוּלַי הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה הִרְוִיחוּ כַּמָּה מַטְבֵּעוֹת וְקָנוּ קֶמַח וְעַכְשָׁו הֵם אוֹפִים חַלָּה לְשַׁבָּת לָמָּה אַתְּ מִתְעָרֶבֶת בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים בְּחַיַּיִךְ , אֶסְתֵּרְקֶ’ה (קָרְאוּ לָהּ אֶסְתֵּרְקֶ’ה) תַּעַזְבִי אוֹתָהּ.”

“אַתָּה כְּמוֹ כָּל הַגְּבָרִים, לֹא מֵבִין כְּלוּם,” אָמְרָה אֶסְתֵּרְקֶ’ה – “אֲנִי חַיֶּבֶת לִרְאוֹת מָה בְּדִיּוּק מִתְבַּשֵּׁל אֵצֶל מִשְׁפַּחַת בֶּן דּוֹסָא כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי בִּתְחוּם הָאֲפִיָּה, הַטִּגּוּנִים וְהַבִּשּׁוּלִים, וַאֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת שֶׁעוֹבְדִים עָלַי”

כָּךְ אָמְרָה וְנִגְּשָׁה מַהֵר לְהַקִּישׁ עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל גְּבֶרֶת בֶּן דּוֹסָא.

שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא אֶת הַדְּפִיקוֹת עַל הַדֶלֶת וְלֹא יָדְעָה מָה תַּעֲשֶׂה. רַק זֶה עוֹד הָיָה חָסֵר לָהּ: לְהַכְנִיס הַבַּיְתָה אֶת הַשְּׁכֵנָה שֶׁתָּצִיץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק וּמְלֵא הֶעָשָׁן, וְתָרו. מַסְפִּיק בּוּשׁוֹת יֵשׁ לָהּ מֵהַשְּׁכֵנִים. עָשְׂתָה עַצְמָהּ הָאִישָּׁה כְּלֹא שׁוֹמַעַת אֶת הַדְּפִיקוֹת בַּדֶלֶת, וּמִהֲרָה לַעֲלִיַּת הַגַּג.

אֲבָל שְׁכֵנִים לֹא בּוֹחֲרִים. יֵשׁ כְּאֵלֶּה שֶׁנִּכְנָסִים לַבַּיִת גַּם אִם הֵם אֵינָם מֻזְמָנִים. כָּזֹאת הָיְתָה אֶסְתֵּרְקֶ’ה. לֹא הִיא פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת, אֶלָּא הַסַּקְרָנוּת שֶׁלָּהּ. הִיא נֶעֶמְדָה בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח הַדַּל וְקָרְאָה: “!!! גְּבֶרֶת חֲנִינָא, גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הַמַּאֲפֶה שֶׁלָּךְ נִשְׂרָף הַחַלּוֹת שֶׁלָּךְ נֶחְרָכוֹת הַפִּתּוֹת שֶׁלָּךְ עוֹלוֹת בָּאֵשׁ “

תְּחִלָּה אָמְרָה זֹאת הַשְּׁכֵנָה בְּלַעַג, אֲבָל בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע נַעֲשָׂה נֵס וְהַתַּנּוּר נִמְלָא בְּחַלּוֹת שַׁבָּת יָפוֹת וּ. נֵס! עַכְשָׁו קָרְאָה אֶסְתֵּרְקֶ’ה בִּדְחִיפוּת: “מַהֲרִי גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הָבִיאִי מִרְדֶה! הָבִיאִי כָּף גְּדוֹלָה לְהוֹצַא!

גְּבֶרֶת חֲנִינָא שָׁמְעָה אֶת הַצְּעָקוֹת וְהֵצִיצָה מֵעֲלִיַּת הַגַּג. גַּם הִיא רָאֲתָה כִּי הַתַּנּוּר הָרֵיק שֶׁלָּהּ נִמְלָא חַלּוֹת וּבָצֵק תּוֹפֵחַ וּמִיָּד הֵבִינָה כִּי נַעֲשָׂה לָהּ נֵס. הִי יָרְדָה מְחַיֶּכֶת מֵעֲלִיַּת הַגַּג, וּמִרְדֶּה גָּדוֹל בְּיָדֶיהָ. “אֶסְתֵּרְקֶ’ה, יֹפִי שֶׁבָּאת. בְּדִיּוּק עָלִיתִי לְהָבִיא אֶת הַמִרְדֶּה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת שֶׁאָפִיתִי לְשַׁבָּת . הַפַּעַם אָפִיתִי יוֹתֵר מִתָּמִיד, אוּלַי תִּקְּחִי לָךְ חַלָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם? לַחַלּוֹת שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שְׁמֵימִי.”

אָמְרָה וְשָׁלְפָה שְׁתֵּי חַלּוֹת חַמּוֹת וּטְרִיּוֹת מִתּוֹךְ הַתַּנּוּר וְנָתְנָה אוֹתָן לְאֶסְתֵּרְקֶ’ה הַנִּדְהֶה. כְּשֶׁחָזְרָה הַשְּׁכֵנָה לְבֵיתָהּ אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: “מוּזָר, מוּזָר מְאוֹד כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁהַתַּנּוּר רֵיק וְהִנֵּה פִּתְאֹם … כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי בְּעִסְקֵי אֲפִיָּה וְדָבָר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִיתִי “

וּגְבֶרֶת חֲנִינָא נָשְׂאָה עֵינֶיהָ לַשָּׁמַיִם וְהוֹדְתָה: “תּוֹדָה אֵלִי הַטּוֹב עַל הַחַלּוֹת שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִי תּוֹדָה עַל שֶׁנֶּחְלַצְתָּ לְהַצִּיל אוֹתִי מֵעוֹד עֶלְבּוֹן וּבוּשָׁה בְּלִי נִסִּים אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ הָיִיתִי מַחֲזִיקָה מַעֲמָד בַּבַּיִת הַזֶּה.”