by naomi suanders
Copyright © 2020
טיול הקורונה
Copyright © 2020
טיול הקורונה
מי אני?
היי קוראים לי יולי, מי שקורא את זה בטח מצא את היומן שלי.
אבא שלי כותב יומן כל יום, וכשהקורונה הגיעה הוא הציע גם לי לכתוב, כי יום אחד זה יהיה אירוע היסטורי.
אני הקשבתי לו וגיליתי שאני ממש זקוקה לזה כי בזמן הקורונה היה לי ממש קשה…
זה היה ממש נס שנולדתי, ההורים שלי היו מבוגרים וכבר לא האמינו שיהיו להם ילדים, אמא שלי הייתה בת 48 ואבא שלי בן 51.
אני בת 12 עכשיו, וההורים שלי מעל גיל 60,. לפעמים אני צריכה לעזור להם בדברים שקשים להם לבד.
מה שעצוב במיוחד זה שבשנה האחרונה אבא שלי חלה בסרטן. לפעמים אני צריכה לשמור עליו, שזה די מוזר, כי הוא אמור להיות אבא שלי. לפעמים אני אפילו צריכה לוותר על בילוי עם חברים בגלל שאי אפשר להשאיר את אבא לבד. בהתחלה, הייתי דואגת להם וגם מתעצבנת עליהם. עם הזמן, למדתי פשוט להקשיב להם, החלטתי שאם הם טיפלו בי אז גם אני יכולה לטפל בהם.
יום ראשון
היום היו עוד חדשות על הקורונה, אנשים מתים כל הזמן ואסור אפילו לצאת מהבית, לא ראיתי אף חברה כבר כמעט חודש. היום היה קשה במיוחד כי כל היום נשארתי לטפל בהורים שלי ולעזור להם.
דיברתי עם חברות שלי כל יום בטלפון והתברר שלמרות הסגר, כל החברות שלי נפגשות חוץ ממני. כל פעם שדיברתי עם אחת מהן הם סיפרו לי מה הם עשו ביחד וביקשו ממני להצטרף, הלכתי לומר להורים שלי אבל הם אמרו לי שקורונה מסוכנת במיוחד להם ושהם חוששים למות.
ברור שלא רציתי שהם ימותו אבל באותו הרגע כעסתי כל כך שאני צעקתי עליהם “למה אני היחידה שלא יכולה לצאת להיפגש? אתם רוצים שאני אישאר פה בודדה כמו רפונזל או משהו?!”
ברור שהם נפגעו מאד ואמרו שזה לא תלוי בהם ושאם זה לא היה עניין של חיים ומוות אז הייתי יכולה ללכת אבל זה לא המצב ועדיף להיזהר.
התקשרתי לחברה שלי, רוני, בוכה ושיתפתי במצבי והיא ישר ענתה “תקשיבי זה לא באמת עניין של חיים ומוות, זה הכל סתם דרמה, רק איזה 2% מהחולים מתים, ומה הסיכויים בכלל שאת תקבלי את זה?”
“יכול להיות אבל ההורים שלי לא מרשים לי אפילו לצאת מהבית”
“אז תברחי, רק פעם אחת לא תזיק! מה הסיכויים שתקבלי קורונה בפעם אחת?”
הסכמתי עם רוני, וכשהייתי אמורה לטייל עם הכלבה שלי, לוקה, הלכתי אל החברים שלי עם לוקה וכשהגעתי הבנות קיבלו אותי בצרחות וחיבוקים “התגעגענו אלייך כל כך!” כל כך התרגשתי שסוף סוף הייתי חופשיה, היה לנו כל כך כיף ביחד שלא שמתי לב שלוקה ברחה הביתה.
אמא שלי התקשרה אלי אבל לא עניתי אני כל כך פחדתי, אבל הם לא הפסיקו להתקשר.
“טוב אני שנייה מתקשרת לומר להורים שלי שעשיתי הליכה יותר ארוכה”
“היי אמא אני לקחתי את לוקה לטיול יותר ארוך ו-”
“אל תשקרי לי, לוקה חזרה והיא נובחת כמו משוגעת, איפה את?”
“טוב בסדר! אני הלכתי עם חברות שלי….”
“אבל- את יודעת שזה מסוכן ואנחנו יכולים למות מזה”
“נכון אבל מה הסיכויים שאפילו אקבל את הקורונה הזאת? וגם אם כן, רק 2% מהחולים מתים”
“זה ממש לא נכון, אנשים במצבנו יכולים למות מזה בקלות. בואי הביתה עכשיו”
בצער רב הייתי צריכה להיפרד מהחברים שלי ולחזור הביתה.
יום שני
אפילו אחרי הלילה עדיין כעסתי. בדרך כלל הייתי עוברת הלאה, אבל הפעם זה היה שונה, לא רציתי אפילו לצאת מהמיטה, ברור שזה לא משנה כלום כי בכל מקרה אני אפילו לא יוצאת מהבית ובקושי מהחדר אלא אם כן אני מטפלת בהורים שלי.
אני כל כך כעסתי, אפילו שידעתי שזה לא אשמתם, לא היה לי את מי להאשים אז האשמתי אותם, הייתי צריכה משהו להאשים כי הייתי תקועה בבית וכל מה שיכולתי לחשוב עליו כל היום זה מתי הקורונה המעצבנת הזאת תיגמר!
אני לא יצאתי מהמיטה עד השעה 12 ולא היה לי כוח לעשות כלום. ירדתי למטה רק כדי לאכול משהו אבל אחרי שתי דקות אבא שלי ירד למטה ואני חזרתי לחדר.
כל היום לא עשיתי כלום חוץ מלראות טיק-טוק ולראות סרטים, לא היה לי כוח לקורונה הזאת, כל מה שרציתי זה יום אחד שלם לראות את החברות שלי ולהנות קצת, וברור שההורים שלי לעולם לא יתנו לי.
כל היום הם דפקו לי בדלת אבל אני לא רציתי לדבר על זה.
אחרי שעתיים שבהם כל עשר דקות דופקים לי על הדלת הסכמתי לדבר על זה:
“מה אתם רוצים? אתם כבר שעתיים דופקים לי על הדלת!”
“כל מה שרצינו להגיד זה סליחה, פשוט נבהלנו כי זה יכול להרוג אותנו בקלות. עם המצב של אבא יש לו 60% למות מזה. ואת יודעת מה הכי מדאיג אותנו מה יקרה לך אם חס וחלילה יקרה לנו משהו”
כל כך התרגשתי להבין שבעצם הם דואגים לי ולמה שיקרה לי, שנעלמו לי המילים ולחשתי: “באמת? לא ידעתי…”
“בדיוק יולי, אנחנו באמת עצובים שאת לא יכולה להיפגש עם חברות, אבל אין משהו שאנחנו יכולים לעשות”
“טוב” אני אמרתי מהר ורצתי לחדרי, הייתי עצובה אבל הבנתי שזה המצב.
פרק 3
“מי זה?” שאלתי לאחר שהתעוררתי על ידי צלצול טלפון.
“היי זאת רוני”
“היי מה קורה?”
“סבבה, מה איתך מאז ש- את יודעת מה קרה…”
“אני בסדר חוץ מזה שאין לי מה לעשות כל היום”
“אוי… תקשיבי הרגשתי ממש רע כי קראתי קצת על הקורונה והבנתי כמה היא מסוכנת להורים שלך ואני ממש מצטערת…”
“זה בסדר, את לא ידעת”
“אני הרגשתי ממש רע אז הכנתי לך ולהורים שלך עוגיות טעימות ממש”
“וואי תודה לא היית צריכה”
“בשמחה”
פתאום נשמעה דפיקה בדלת “יולי מצאנו עוגיות בדלת בשבילך, וכתוב שזה מרוני”
“אה כן רוני הכינה לנו משהו בגלל שהצטערה על מה שעשתה”
“וואי כמה נחמד מצדה, תקשיבי יולי חשבנו קצת והגענו למסקנה שאם תיפגשי עם חברה אחת בחוץ זה לא יגרום נזק ובטוח ישפר את מצב הרוח שלך אז החלטנו לתת לכן להיפגש, חברה אחת בלבד זה בסדר”
“וואו באמת?? יואו תודה רבה אתם לא מבינים כמה אני שמחה”
“אנחנו רוצים שתהיי שמחה יותר מכל דבר אחר, אז תהני, רק תזהרי מתוקה”
אני הייתי כל כך שמחה סוף סוף לצאת מהבית להנות עם חברות, יותר נכון חברה, כי עדיין היה אסור לי להיפגש עם הרבה, אבל הבנתי אותם והייתי ממש אסירת תודה על זה שהרשו לי, אז זהו כך נגמרה הבדידות שלי וסוף סוף יכולתי להיפגש עם חברה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להבין את ההורים שלי ואת הפחדים שלהם כדי שהם יבינו את שלי”
Published: Dec 26, 2020
Latest Revision: Dec 26, 2020
Ourboox Unique Identifier: OB-979487
Copyright © 2020
Skip to content