בעמק יפה בין כרמים ושדות

עומד מגדל בן 6 קומות

ומי גר במגדל?

בקומה הראשונה גר טל רסקין

בעל ואבא לשלושה בנים קטנטנים. במסלול הסבת הוראה לאקדמאים, ומאמין שמצא את הייעוד שלו בעולם, חינוך. משפחתי היא הדבר היקר לי ביותר בעולם, וילדיי הם שנתנו לחיי משמעות. 

שלושה בנים בבית, בטח בשנה החולפת של סגר בא והולך הם חוויה, מהנה עבורי, טראומטית עבור שכניי.

מאמין שעבודה עם ילדים היא שתקנה לי סיפוק ואושר.
במשך 30 השנים הראשונות, הייתי אדם אחר לחלוטין בתפיסות, אמונות, עמדות ודעות. במהלך השנים האחרונות עברתי שינוי מהותי בהסתכלות על החיים. חשיפה הולכת וגוברת לתחומי המדע ובמרכזם ( ההיסטוריה של המין האנושי ואסטרונומיה ), עזרה לי לעצב את האני מאמין שלי ולהיות שלם עם עצמי. איני מאמין ברעיון הדת, אך מכבד תמיד את אמונתו של הזולת. 

ילד, כל ילד, הוא עולם ומלואו. חייב איש ההוראה לשים זאת בראשו בכל פעולה במהלך יום עבודתו.

בכוונתי,  להביא להוראה וללמד את תלמידי, דרך ארץ, קבלת השונה ומציאת השווה.

בקומה שנייה גרה ויקטוריה פודושבה

אני ויקטוריה, אמא לשלושה בנים, דודה לשלוה אחיינים, אישה, בת, אחות ואשת החינוך הדוגלת בחופש הפנימי, יצירתיות ובקצב ההתפתחות האישי של כל ילד, תוך שמירה על כבוד הדדי בין הילד להורה, לגננת, למורה, לעמיתים, לחוקים ולמסגרת החינוכית.

הסופר האהוב עליי הוא אנטואן דה סנט-אכזופרי בספר שלו כתב שכולנו באים מילדותינו, כלומר מה שחווינו בילדותינו בחיק המשפחה , ההורים כך כל ההתרחשויות בהמשך החיים יתבססו על המטען הזה. אני מאוד מאמינה בזה. ילד שקיבל את אהבת ההורים ללא תנאים , ידע לאהוב, לקבל, לשלוח, לפרגן ועוד…זה ילד ואחרי זה בן אדם בוגר מאושר, שידע להתמודד עם כל המצבים מול מגוון רחב של אנשים.

אני חושבת שניתן להשתמש באותה אנלוגיה בנוגע למורים המלמדים ביסודי ובהמשך החיים הלימודיים של התלמידים. ישנה חשיבות אדירה לדמות של המורה הראשונה בחיי התלמיד. אני חוויתי את זה על עצמי.

אני כמורה נבנתי על הרצון העז להיות דומה למורה הראשונה שלי. היא ידעה לא להנחות , לתת את החומר, להמשיך בתכנית , אלא ידעה לחפש ולמצוא דרכים יצירתיות קודם כל לנפש של כל ילד ורק אחר כך ליכולות וכשרונות שלו. היא השתמשה בדרכים מאוד יצירתיות – להצחיק, לחקות, לקרוא יחד כ”מנגינה”, לחבר חרוזים ממילים קשות ולשיר את לוח הכפל בשביל לזכור טוב יותר (לפני 35 שנה!!!). 

למדתי מתוך מוטיבציה ענקית לעשות כמוהה.לא לרצות אותה! לרצות את עצמי להיות כמוהה.

היא לימדה כיתות ענקיות בנות 45 תלמידים. רב-לאומיות, שפתיות, יכולות, כישרונות, בעיות, התנהגויות השונות היו מאתגרות ולא פשוטות. היא ידעה לנווט בדרך המשותפת. היא גידלה אותנו לקבלת האחר, לכבוד וליצירתיות. לא הייתה לה סייעת , לא הייתה מורת שילוב. במקום זה הביטו באמונה והערכה 90 עיניים מאוהבות.

חלמתי לחוות אותה הרגשה. חלומי יתגשם. נכנסתי ללמד בגיל מאוד צעיר הבית ספר מדהים, הדוגל בכבוד הדדי בין העמים השונים, בכיתות משולבות ילדים יהודים ופולנים, שפעם היו “אויבים”. ובכיתות הללו חברים טובים, חוגגים חגים של שני העמים ביחד, בשיתוף ההורים והמשפחות. הרבה דברים שתכננתי בתור מורה, מחנכת, אשת חינוך בכיתה הזאת חשבתי קודם כל איך היא, המורה הראשונה שלי, הייתה עושה זאת.

גם אסיים בציטוט המוכר של אנטואן דה סנט-אכזופרי: “מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר”.  אני מאחלת לכל הדור הצעיר לפגוש את המורה שהדרך שלו תעזור לייצר נתיבים חדשים, רעיונות מקוריים,תפתח אופקים ותאיר את דרכם גם בחיים הבוגרים שלהם.

בקומה שלישית גרה ברקת פסח 

סטאז’רית  להוראה חינוך מיוחד

לכל אחד מאיתנו יש מורה שהוא לא ישכח אף פעם. אם זה מבית הספר, האוניברסיטה, או בכלל , זה שעזר לנו לבנות את השביל שבו אנו צועדים היום. ואצלי בבית הורי כשהייתי קטנה /אני נזכרת במשפט : “מורה טוב הוא כמו נר הוא משתמש בעוצמתו כדי להאיר את הדרך לאחרים”.

להיזכר בו ולומר לו תודה.  זהו משפט שמוביל אותי להעריך את המורים ואת עבודתם וגם החינוך הדתי שקיבלתי על חשיבות סובלנות לאחר לזולת המשפט הידוע ” ואהבת לרעיך כמוך” .

בקומה הרביעית גרה לילי רום

אמא ל-3 בנות, נשואה, סטודנטית להוראה לחינוך מיוחד, בדרך להגשים חלום  ילדות להיות מחנכת לנוער עם צרכים מיוחדים.
כילדה, גדלתי והתחנכתי בעיר מעורבת וזכיתי להכיר ולחיות חיים רב תרבותיים לצד עדות מגוונות ומגזרים שונים, מה שפיתח ועיצב את האישיות שלי ותפיסת העולם לכבד ולאהוב אדם באשר הוא.
התנדבות משנת 2001 בעמותת “יוניסטרים” – הכשרת בני נוער ליזמות ומנהיגות עסקית, מכל גווני קשת האוכלוסייה בארץ  ובעולם, היוותה עבורי נקודת מפנה משמעותית. במסגרת ההתנדבות ליוויתי, הדרכתי והובלתי נערים ונערות, למדתי מיומנויות וכישורים משני חיים. המפגשים עם בני הנוער, ההכרות עם המדיניות החינוכית של “יוינסטרים” ודרכי ההוראה החדשניים המותאמים למאה 21,  לצד התוצרים וההישגים, הובילו אותי להאמין שחלומות מתגשמים ושאפשר לשבור את תקרת הזכוכית בכל גיל.
אימצתי את המשפט: “רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע”  (א. איינשטיין) וכך בגיל 50 יצאתי למסע במסדרונות אקדמיה ומערכת החינוך. למדתי, התפתחתי ולאחר 5 שנים מצאתי את עצמי  כמובילת תחום היזמות בבית הספר לחינוך מיוחד שבו אני עובדת כיום. כך, אני מעבירה לתלמידים  את התפיסה החינוכית שלי שחשוב לחלום, לעשות את המיטב , גם אם הדרך לא קלה, מפותלת ומאתגרת,  אך עם רצון, עשייה, נחישות ואמונה בלב, אפשר להגיע רחוק ולהגשים חלומות בכל גיל.

בקומה החמישית גרה לונה

עליתי חמש קומות עד שהגעתי לקומה שלי. הדרך ארוכה מאוד ומלאה באתגרים שדרשו ממני הרבה כוח כדי ללמוד מדעים ובתקופה המאתגרת הזו שהייתי חייבת לשבת יום שלהם מול המחשב בזום. 

אני בת 20, גרה עם ההורים והאחים. אמא שלי גננת ואבא שלי שדרן. למדתי מהם שמורה טוב הוא מורה אוהב, מקשיב, מכיל, עוזר ומחפש תמיד דרכים חדשות ומשמעותיות ללמד.
בתקופה הזו הרגשתי שדרכי ההוראה בתקופת הקורונה שאנחנו צריכים להיות מוכנים לשינוי משמעותי במערכת החינוך.

בקומה השישית, גר מר ישראלי, אך לפני שבוע ארז חפציו ונסע.
איש אינו יודע אבל כולם יודעים מדוע:
לטל, שלושה ילדים שובבים שכל היום מרעישים בלי הפסקה.
לויקטוריה, עלתה מרוסיה לפני 20 שנים  ועדיין גלותית.
ברקת, דתיה, שמבקשת לכבות את הברביקיו בכל שבת
לילי,  חושבת שהיא טובה מכולם,

כתבו דיירי המגדל שלט,
תקעו מסמר מעל לדלת
וקבעו שלט בקיר: דירה להשכיר.

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים 

אל הבית באים דיירים חדשים.

ראשונה באה אלייזה זגה,

פותחת הדלת, עומדת בפנים ומסתכלת.

באים מכל הדירות השכנים,

עומדים מסביב מסבירים לה פנים.

הנאים החדרים בעינייך?
החדרים צרים.

הנאה המטבח בעינייך?
נאה המטבח, אך אינו מרווח.

הנאה המסדרון בעינייך?
מרובה בו הצל, המסדרון אפל.

ובכן, לא תשבי איתנו?
אשב ואשב בחפץ לב,

כי השכנים טובים בעיניי.

טל, בעל משפחה מקסים ונחמד,
ויקטורה, חביבה ומאוד סימפטית,

ברקת, שרה יפה שבת,

לונה,  צעירה ונחמדה מאוד,

לילי, אכפתית ומתחשבת בכולם,

רואה אני כי נוכל לחיות בשלום ובנחת.
שכרה אליסה את הדירה, יום יום פותחת חלון בקומה השישית ומביטה סביב.

אליסה זדה
אני אליסה נולדתי וגרה במקסיקו, נשואה  לגד ואמא לשני ילדים גדולים. אנחנו משפחה ציונית, עד כדי כך שהילדים שלי עלו ארצה. אברהם הבן הבכור משתחרר עוד כמה שבועות מצה”ל וטיטה עלתה לארץ לפני שלושה חודשים והיא לומדת באולפן. אני מורה בחטיבת הביניים, מלמדת תוכנית אקטואליה וציונות. החלום שלי לעלות, להתגורר בארץ, להדריך תיירים בבית התפוצות כדי להשפיע עליהם  שיתאהבו בישראל כמוני. 

כך, בעמק יפה בין כרמים ושדות,

עומד מגדל בן שש קומות.

ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים, חיי שלום.