ספר דיגיטלי – קבוצה 5

“סיפור” – ויקטוריה חלבה

אתה לא רוצה לדעת איך אייסי הפך לפיראט. מתברר שהיא שונאת ללכת לבית הספר, ללמוד ולעשות שיעורי בית, ולכן כאשר קפטן הפיראטים המפורסם ג’ייק עבר בעיר וחיפש מלחים צעירים השואפים להיות פיראטים, איסי החליט להיות פיראט. כך התחילה איסי את חייה כפיראטים. אבל אלה היו חיים קשים. הם עבדו קשה בניקיון ובטיפול באוניה ובנוסף, המפות שמצאו הובילו תמיד למקומות בהם היו תרבויות ומנהגים שונים. כמובן שג’ייק עודד אותם ללא הרף בהבטחות לאוצרות גדולים, למידות חדשות ושירים שהזכירו להם שאין צורך לקרוא או ללמוד על אותה ספינה.

יום אחד גילתה איסי חדר סודי, נקי ומסודר, מלא בספרים המדברים על נושאים ששמעה בבית.

הוא למד וקרא על סיפורים עתיקים, מנהגים, מצוות ודרכי חיים שדמו למה ששמע בבית. זה גרם לאיסי לבלות כל לילה בלימוד הספרים האלה. עד מהרה הוא הבין שלמידה על כל כך הרבה דברים נותנת לו רעיונות טובים יותר, ומצא דרכים לשפר כמעט הכל, ולכן החליט לעזוב את ספינת הפיראטים כדי לחדש את לימודיו על תרבותו היהודית.

כשהגיע איסי לאוניברסיטה הוא פגש אנשים בני דתות ותרבויות שונות ובזכות העובדה שזהותו הייתה זהות חזקה, הוא הצליח להעביר מסר אסרטיבי של יהדות, תוך כיבוד דתות ותרבויות אחרות.

“אחותי לאה ואני …” – סליה בסטרה

היי! אני שרה. אני בת 45 ונולדתי במקסיקו.

אני שייכת לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שנמצאות במקסיקו סיטי.

אני אספר לך את סיפורה של משפחתי, במיוחד

את אחותי לאה ואני.

אחותי ואני נולדנו במקסיקו למשפחה יהודית

מסורתית.

מגיל צעיר מאוד חיינו חוויות שונות שעיצבו את

הזהות שיש לנו היום.

בביתנו אנו נושאים הרבה מהמסורות וחוגגים את

החגים הפופולאריים ביותר ביהדות כמו ראש

השנה, יום כיפור, פסח וחנוכה.

לא שמרנו את השבת וגם לא אכלנו כשר, אבל

עשינו קבלת שבת בבית של סבא מצד אמי, אני

זוכרת שבברכת הלחם נעשתה פיתה, והוא נהג

לזרוק את הלחם לכל אחד מהסועדים שהיו ליד

השולחן לארוחת ערב.

סבא וסבתא שלי הגיעו מסוריה, אז הרבה מהמאכלים שאכלנו באותה תקופה

ואנחנו אוכלות עד עכשיו הם ממוצא ערבי, אנחנו אוהבות קיפה, עלי ענבים,

עוף עם חציל, טחינה … כמו גם אוכל מקסיקני: צ’ילאקילים, טמאלס, טקוסת

מולה …

הורינו רשמו אותנו לבית ספר עברי ספרדי, בית ספר מסורתי, בו למדנו מהגן

ועד התיכון.

באותו בית ספר, בנוסף ללימודי מקצועות בסיסיים כגון מתמטיקה, היסטוריה

עולמית, ספרדית … אנו למדנו גם מקצועות לימוד יהדות כגון עברית, תורה,

מסורת והיסטוריה של העם היהודי.

רכשנו רבים מההיבטים שהרכיבו את זהותנו כיהודים וכמקסיקנים גם בבתים

שלנו וגם בבתים של סבא וסבתא וגם בבית ספר.

בגיל ההתבגרות אחותי לאה ואני הפכנו לחברות הכי טובות. בילינו יחד בכל

מקום והיה לנו אותו מעגל חברים.

כשאנחנו סיימנו את התיכון ואחרי שלמדנו באוניברסיטה את הקריירה שאנחנו

בוחרות. אנחנו התחתנו…

התחתנתי עם ישראלי שהיה מסורתי כמוני, לא שומר השבת, לא אכל כשר

והחלטנו להכניס את ילדינו לבית ספר מסורתי בו ילדינו יבנו את זהותם

כיהודים וכמקסיקנים בהתאם לרמת הדתיות שלנו.

אחותי התחתנה עם גבר דתי יותר וכתוצאה מכך היא התחילה לשמור שבת

לאכול כשר ולחגוג חגים כמו סוכות, חג השבועות, ל”ג בעומר …

אחותי החליטה להכניס את ילדיה לישיבה וההחלטה הזו שינתה את חייה ואת

הקשר שהייה לנו כאחיות.

ילדיו התחרדו מאוד, הם שינו את מנהגיהם ואת דרכם להתלבש, לאכול, הם

הפסיקו לצפות בטלוויזיה.

לאט לאט אחותי החלה להיות יותר ויותר דתיה, לבשה מכנסיים, כיסתה את

שערה … כבר לא יכולה לאכול בביתי או בבית הוריי כי הם לא עמדו ברמת

הכשרות ולכן התחלנו להפרד עוד ועוד …

עכשיו אני והיא אנשים עם פילוסופיה שונה מאוד על החיים … אדיר איך

החינוך הניתן לילדים בבית ספר יכול לשנות את חייהם לא רק של הילדים אלא

של כל הסביבה המשפחתית שלהם.

“הטייס” – דור הלל

את היום הראשון של כיתה ט’ התחיל דוד בתחושה הדומה לזו שהרגיש בימי פתיחת שנות הלימודים הקודמות – אדישות ורצון שהטקס כבר יגמר. הוא חייך לעבר התלמידים חיוך מזויף והעמיד פנים שאכפת לו כדי שההורים שלו לא יהיו מודאגים וכדי לא להסתבך בצרות. כשחזר הביתה זרק את התיק בסלון, הסיר את החולצה הלבנה והתיישב בשולחן הכתיבה שלו, שם בנה מטוסים זעירים מחתיכות עץ מודבקות.

בשביל דוד, בית הספר היה מעין מטרד שהוא חייב לשאת בשביל שאחרים יהיו מרוצים ממנו. לא היה לו שום עניין מלבד זה. הדבר היחיד שעניין את דוד היה מטוסים. “איזה בזבוז זמן…בשביל מה אני צריך ללמוד משוואות, דקדוק זמן עתיד באנגלית או שירים של ביאליק אם כל מה שמעניין אותי זה מטוסים” היה חושב לעצמו בדרכו חזרה הביתה מעוד יום לימודים. הוא אהב את הימים בהם בהליכה השגרתית הביתה היה חורך את השמיים מטוס, דוד תמיד היה מזהה את הדגם וכשהיה מספר בהתלהבות לחבריו מהכיתה שצעדו לצידו לאף אחד לא היה אכפת. בשובו לבית היה זורק את התיק בסלון, מסתגר בחדרו ומכלה שעות רבות בבניית מטוסים או קריאה בספר טיסנים שהוריו קנו לו ליום ההולדת.

שנת הלימודים החדשה הייתה דומה לקודמתה – הצלצול היה אותו הצלצול, הכיתה הייתה אותה הכיתה והמורים היו אותם המורים מלבד המורָה להיסטוריה שיצאה לחופשת היריון והחליף אותה מורֶה חדש בשם אבי. למען האמת, כבר מהשיעור הראשון אבי הזה היה שונה משאר המורים. הוא היה גבוה מאוד ולבוש ברישוּל כך שקצות המכנסיים שלו תמיד עלו וחשפו גרביים דהויות. ובכלל, היה משהו בדיבור של אבי שהזכיר לדוד משהו מפעם, הוא לא ידע בדיוק מה.

שיעור ההיסטוריה הראשון נפתח במלחמת העולם השנייה. תלמידי הכיתה החלו לדבר ביניהם ולרטון שפותחים את השנה עם נושא כלכך עצוב ומדכא. אבי ביקש שקט בקול חלש והקרין על הלוח סרטון ישן מתוך המלחמה. לפתע, כמו מתוך חלום פרטי, הלוח, שבדרך כלל מלא במשוואות, חוקי דקדוק ושירים של ביאליק התמלא בתמונות זזות של מטוסי קרב בריטים וגרמניים. דוד התרגש ודמעות כמעט זלגו מעיניו. בפעם הראשונה בחייו, הוא היה מרותק מרצונו למתרחש בשיעור. גם לאחר שהסרטון נגמר ואבי המורה החל לדבר על המפלגה הנאצית ועל תורת הגזע, הקשיב דוד לדבריו בשקיקה. במהלך השיעור התלמידים דיברו ביניהם ללא-הפסק והיו גם כמה חבר’ה בחלק האחורי של הכיתה שצחקו על אבי ועל מכנסי ה”גָדַלְתִי” שלו. דוד רחש להם בוז, הוא תיעב את חבריו לכיתה ממילא אבל עכשיו עוד יותר.

כשהצלצול הופעל וקָטַע את דבריו של אבי, התלמידים הסתלקו במהרה מתוך הכיתה ויצאו להפסקה. דוד רצה להשתהות, להישאר ולדבר עם אבי, להודות לו על השיעור ואולי גם לדבר אתו על מטוסים. אבל הוא התבייש ולא רצה שהתלמידים האחרים יצחקו עליו שהוא מדבר עם המורה אז הוא יצא עם כולם לחצר. בסוף היום כשחזר הביתה, זרק את התיק בסלון ונכנס לחדרו. הוא התיישב בשולחן הכתיבה שלו, פתח את המחשב וקרא על מלחמת העולם השנייה.

“שאלה של חינוך” – לילך הרנס

נולדנו בשמות שחף ואריאל להורים חילוניים לפני 28 ו 26 שנה בהתאמה. אבינו החל בתהליך חזרה בתשובה בעודנו פעוטות. תהליך החזרה בתשובה טלטל את המשפחה הקטנה שלנו, ואמא שקלה גירושים. לבסוף החליטה אמא לחזור גם היא בתשובה, והפכה אדוקה יותר מאבא. משחף ואריאל הפכנו בפועל ובתעודת הזהות למיכאל ואריאלה.

גדלנו בראשון לציון, לא רחוק מהים, בבניין דירות בשכונה חילונית רגילה. לאחר כמה שנים עברנו לדירה בשכונה דתית בדיוק באותו האזור. אבא הוא רו”ח, שמפעיל משרד פרטי בת”א מזה כשלושים שנה. ראינו אבא ואמא שהתחנכו במסגרות חינוך ממלכתיות רגילות, משכילים, שנוסעים כל יום לעבודה באזור הכי IN ושיקי של ת”א. בהתחלה למשרד “בעיר הלבנה” – בדירה בבניין בסגנון הבאוהאוס ובשנים האחרונות למשרד חדש באחד ממגדלי המשרדים שצצו בשנים האחרונות כפטריות אחרי הגשם ליד מחלף איילון, ממול לקניון עזריאלי, ואתן שלל עסקים ומסעדות.

כשהגענו לגיל בי”ס נשלחנו למסגרות חינוך דתיות חרדיות. אני, למדתי בבי”ס לבנות. למדתי גם לימודי ליבה, ויש לי בגרות מלאה, 5 יחידות תנ”ך ו-4 במתמטיקה. אחי נשלח לישיבה, ולא למד לימודי ליבה כלל, אלא רק לימודי יהדות וקודש. מערכת החינוך החרדית-דתית היתה היחידה שהכרנו, אבל היא לא היתה מערכת החינוך והערכים היחידה שפעלה עלינו. מכיוון שההורים שלנו חזרו בתשובה, ולא הגיעו ממשפחות חרדיות, המשפחה המורחבת היתה חילונית-מסורתית משכילה, ונפגשנו איתה בחגים ובארועים משפחתיים. ראינו אמא ואבא עם מוסר עבודה מטורף, עובדים מסביב לשעון, והם הנחילו לנו את ההישגיות, החריצות והמחויבות לפרנסה. בנוסף, אבא חובב אופנועים מגיל 17-16, ולא הפסיק להשתמש בכלי התחבורה הזה כחרדי. כל כמה שנים אבא מחליף את האופנוע הכבד והמדליק שלו לדגם חדש ומשוכלל יותר. כחובב אמיתי, הוא גם יודע מה כל בורג עושה, ואילו לא היה הופך לרו”ח קרוב לוודאי שהיה פותח מוסך. כך הוא מעיד על עצמו באינספור הזדמנויות.

אמנם חיינו בשכונה דתית בראשל”צ, אבל השכונה הזו היתה קרובה מאוד לשכונות חילוניות רגילות, לקניון, או שמה נכון יותר להגיד, כל הקניונים  – זו ראשל”צ אחרי הכל, וגם קרוב לים, לפארק, להכל.  חיינו בדיסוננס קיומי: מחד, מסגרת החינוך הדתית-חרדית ומאידך, חווית החיים המשפחתית הייחודית שלנו מחוץ לביה”ס ולישיבה. בגיל 13 עזב אחי את הישיבה. חרף התנגדות הההורים הוא לקח את עצמו לביה”ס החקלאי “מקווה ישראל” והחל להשלים את כל הלימודים שהיו חסרים לו. בהמשך, לאחר שעבר בהצלחה את בחינות הבגרות, התגייס לצבא. תוך זמן קצר התפרצה אצלו מחלה אוטו-אימונית קשה, ממנה הוא סובל עד היום, והוא שוחרר מהשירות הצבאי. לאחר שהתחזק, החל לעבוד במשרה מלאה בתמיכה טכנית בחברת תקשורת גדולה (מוסר עבודה הוא ינק כאמור בבית), ומימן לעצמו לימודי ערב במכללה למנהל. הוא סיים בהצלחה רבה את הלימודים לתואר בהנדסת תוכנה, ועובד כיום כמנתח מערכות מידע בחברה גדולה ומצליחה מאוד. הוא ירש מאבא גם את החיבה לאופנועים וכמוהו, נוסע על אופנוע כבד.

אני למדתי בתיכון לבנות בלבד, בו לימדו רק מורות לימודי ליבה ולימודי דת. גם אני הרגשתי שהמסגרת הזו לא מתאימה לי ומרדתי בדרכי שלי. המשכתי להגיע לביה”ס בתלבושת אחידה, לבושה חצאיות בלבד כמובן, אבל הלימודים לא עניינו אותי. ביה”ס חינך לאורח חיים דתי, אבל אני רציתי לחיות אחרת. אחרי שעות הלימודים התלבשתי אחרת. התחלתי לעבוד כמלצרית באולם אירועים והיו לי חברות וגם חברים בנים, רחמנא ליצלן. ביה”ס ידע על אבל כל עוד הגעתי כמצופה העלימו עין, הבליגו והכילו אותי. גם במקרה שלי, ניסיונות ההתנגדות של ההורים לא צלחו. בסוף התיכון, כמו כל חברותי ללימודים, לא התגייסתי לצבא. תחת זאת, התחלתי לעבוד בחברת ביטוח גדולה וחסכתי כסף ללימודים. למדתי בקריה האקדמית קריית אונו, והיום אני רואת חשבון, בשנת הסטאז’ שלי באחד המשרדים הנחשבים ביותר.

אחי ואני לא הפכו חילוניים. פשוט לא היינו מוכנים ללכת במסלול החרדי שניסו להתוות לנו. אבא היה שמח מאוד לחתן אותנו בהקדם האפשרי, לרכוש לנו דירות ולראות אותנו מקימים כל אחד משפחה ברוכת ילדים, אבל אנחנו בחרו לרכוש השכלה, ואת היכולת לפרנס את עצמנו, כפי שהדגימו לנו ההורים שלנו בעצמם. לא ברחנו מהדת, לא חזרנו בתשובה, אנחנו שומרים כשרות ושבת ונמצאים ביחסים טובים עם ההורים, אבל איננו חרדים אדוקים כמותם.

המסר שלי בסיפור הזה, הוא שמערכת חינוך לא פועלת בריק, ולא יכולה לעצב לבדה את הזהות של הבאים בשעריה. לערכי המשפחה ולסביבת המחייה אליה נחשפים תלמידים השפעה רבה על הזהות, האופי ועל הבחירות שיעשו בחייהם. מערכת החינוך יכולה לתת לנו נקודת פתיחה מסוימת, אבל זו נקודת פתיחה, ולא נקודת סיום למי שבוחר לבחור.