ה”אח הגדול”- מדיניות חינוכית וזהות אישית – “קורס ישראליות” 2021

רואים חינוך -האח הגדול  

בעולם משתנה ומגוון בו הכל לא תמיד מובן, יכול להיות שאין בו ספור חוויות ואירועים שאותנו מעצבים

בתוך מערכת חינוך לא קטנה כל מורה מגיעה עם מחשבה לשנות, לתקן, לעשות, ליישם, להנות, ללמוד, ללמד, לחנך, לתת תקווה, לעורר מחשבה

כל מורה היה פעם ילד שצבר חוויות ממערכת החינוך הלימודים והילדות. כל יום בבית הספר ובכיתה מלא במחשבות תהיות ורגשות

אלו רגעים שתמיד יישארו זכורים לכל החיים

בסיפור שלפניכם ניתן לקרוא חוויות שונות ומגוונות מאותה מערכת חינוך

 אותה הארץ אך לא אותה ילדות

כל ילד ואדם שומר בתוכו רגע משמעותי שלימים הופך לסיפור חוויתי בעל משמעות שעיצב בתוכנו חלק מהדמות

  הסיפורים שלפניכם יוצרים כור היתוך במערכת

הדמות הראשונה שנציג הינה שיר סיגלר , מורה ומחנכת הישראל. למדה וגדלה באזור הצפון לימים הגיעה למרכז הארץ. שיר מספרת כי כילדה ביסודי ובחטיבה, היינו מתרימים בימי התרמה ארציים עבור נזקקים וחולי סרטן, מגוון בית הספר, ובמסגרת בלתי פורמלית- דרך הצופים. המטרה חשובה ומשמעותית, וזכורות לי התגובות של התורמים (חלקן טובות ומעודדות וחלקן לא). אני חושבת שפעילות ההתנדבותית למען הזולת היא בעלת ערך חינוכי רב. פעילות כזו מעודדת לרגישות חברתית.
“לעשות מעשה טוב הוא משימתו המהוללת  ביותר של האדם” (סופוקלס)

מיכל כספי משתפת גם היא כי גיוס כספים עבור הנזקקים בימי ההתרמה הארציים השפיעו עליה מאוד עד לימים אלה. חוויה וזיכרון יוצרים מציאות ומשמעות ארוכת תווך. “לאורך כל שנותיי בתיכון מידי שנה הינו עורכים התרמות עבור ילדים בסיכון או ילדים החולים במחלות הסרטן . בפעמים הראשונות הדבר היה מלווה בכייף ובקבלת צ’ופרים לזוגות שאספו את הסכום הכי גבוה .
עם השנים ככל שהתבגרנו הבנו כי לעבודה שלנו יש הרבה כוח ותמורה ועד היום אני משתדלת לתרום ולהתנדב בפעילויות דומות- לדוגמא החל מהסגר הראשון בתקופת הקורונה המשפחתית ואני (כולל בנותיי הקטנות) התנדבנו בלב אחד – אגודה למען אנשים בסיכון שלא יוכלו לצאת מהבית ערכנו בסך ודאגנו להם לתרופות. “

טל עבדי בסיפורה משתפת שמכיתה א ‘עד כיתה ו’ למדה בבית ספר ממלכתי דתי עוד נזכרת שלקראת חג הפסח היו עורכים בבית ספר מבצע איסוף מזון לנזקקים כל תלמיד היה צריך להביא משהו. דוגמא: קמח, סוכר, מים והיו אוספים את כל המצרכים ומחלקים אותם למשפחות נזקקות .החשיפה הזו לעזרה ותרומה לאחר היא כל כך חשובה. כי היום כאדם בוגר אני מבינה כמה חשוב לתרום לאחר , גם אם זה משהו קטן .בשביל אדם שאין לו, זה משהו גדול

סיפורה של טל מזכיר לנו את הסיפור על אדם אשר הגיע לחוף הים וראה צבי ים על החוף ובמרץ ניסה להחזיר את כולם למים. אמרו לו חברים “עזוב אין כבר סיכוי זה כבר לא יעזור”. הוא השיב כי לכולם אולי הוא לא יצליח לעזור אבל גם אם יצליח לעזור לצב ים אחד זה משמעותי וגדול.

מאי מזוז אשר בילדותה הייתה פעילה בתנועת הצופים מספרת בגאווה: “בצעירותי לקחתי חלק פעיל בתנועת הצופים שהיא חזקה ומשמעותית בישוב שגדלתי בו. בשבט שלנו כל שכבה (מכיתה ד ‘ועד כיתה יב’) .היה צריך לבחור ולהוציא לפועל פרויקט הפרויקט יכול להיות בתוך השבט , בתוך הישוב ומחוצה לו – החניכים הם אלה שמובילים את הפרויקט והמדריכים / המרכזים הם אלה שמלווים ותומכים בהם. מעבר לתרומה לקהילה למדתי מהי כוחה של קבוצה, אחריות ופיתוח מנהיגות .. ”
Https://youtu.be/b0xWOlQFp3U

מחויבות אישית מעניקה אפשרות להתנסות בתפקידים אשר דורשים אחריות ועקביות .

אמיר אליאס גדל בהוד השרון, למד בתיכון “מוסינזון”. “בכיתה י ‘שזו השנה הראשונה בתיכון הייתה תכנית:” מחויבות אישית ” היה על כל תלמידה ותלמיד ליטול חלק בפעילות התנדבותית. זכיתי לאורך שנתיים, לסייע לאדם עיוור ומבוגר (עליו השלום) אז -בגיל ההתבגרות, המפגש איתו נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים.
היום, במבט לאחור אני מבין כי זו תוצאה של מדיניות חינוכית. “

ערבות הדדית ושותפות הינם חלק בלתי נפרד מהאג’נדה החינוכית, חלק מאבני היסוד שאנו רוצים להנחיל לילדים. “

מיטל לוי גדלה ברמת גן ולמדה בבית ספר היסודי “זומר”. כיום מחנכת ואמא לשלושה ילדים מספרת בהתרגשות על החוויה

“גדלתי ולמדתי ברמת גן. היו פעילויות של התנדבות במסגרת איסוף תרומות לאקים, האגודה למלחמה בסרטן ועמותות נוספות. מעבר לכך, פרוייקט של העירייה לקראת יום השואה היינו בכיתה ח’ מתחלקים לזוגות והולכים לבתים של ניצולי שואה להעניק להם תעודה ופרח, יושבים בחיקם ושומעים את סיפורם ועל חייהם כיום. כאשר התחתנתי הייתה לנו שכנה דלת מולנו בקומה שהייתה ניצולת שואה. בסיפור שלה נזכרתי בסיפורים ששמעתי בילדות. הילדים שלה היו גרים רחוק ממנה ורוב הזמן היא הייתה לבד בביתה. בימי שישי ובחגים היינו מזמינים אותה לסעוד איתנו, בשעות אחה”צ תמיד התעניינו ושאלנו לשלומה. הילדים שלי שהיו אז ממש קטנים זוכרים שהייתה מישהי שמחכה להם בחלון כשחזרו מהגן. לימים כאשר עזבה את ביתה לבית אבות נשארנו בקשר עם בניה לשאול לשלומה. כאשר גדלתי הבנתי שתוכנית זו הינה חלק מהערך החינוך של העיר למען התושבים הוותיקים.”

“אל תשליכי לעת זקנה” (תהילים, ע”א, ט’)

מיטל לוי אשר גדלה בקיבוץ גבעת ברנר משתפת

“אני למדתי בתיכון איזורי קיבוצי, בקיבוץ גבעת ברנר שהוא גם המקום בו נולדתי. בכיתה י”א וגם בכיתה י”ב יש שבוע שנקרא שבוע חיילות. זה שבוע שבו מגיעים חיילים שפעם למדו בבית הספר הזה והיום משרתים בצבא שירות משמעותי(כלומר קרביים, קצינים, מודיעין וכד’) ומסבירים על השירות ועל הדרך “מרעילים” לכיוון הזה. כיום אני מבינה שהשירות המשמעותי הוא לחלוטין אג’נדה חינוכית חשובה בקיבוצים בכלל וכיוצא מזה גם התיכוניים קיבוציים, לפחות של הקיבוצים באותה התקופה.”

אנו נוכחים לראות לשמוע ולדעת איך בתוך המדינה הקטנה שלנו קיימים סיפורים רבים של אג’נדות חינוכיות למען הילדים אשר מעצבים מגיל צעיר אותנו ואת דרך המחשבה שלנו. לעיתים בתור ילדים, מתבגרים אנו לא ערים לדעת ולהבין את המשמעות של הדברים וכיצד ומה זה יתן לנו בהמשך החיים, לימים אנו נוכחים שהדברים שאומנם נראים עבורנו קטנים ואולי מעטים הם בעלי השפעה רבה.

הישראליות באה לידי ביטוי בערכים חינוכיים חשובים עבורנו כגון: כבוד, ערבות הדדית, סובלנו, סבלנות, קבלת האחר, קהילתיות. אנו במערכת החינוך מגבשים אג’נדה חינוך בשביל ולמען עתיד ילדינו, עתיד המדינה ליצור עתיד טוב בעל ערכים משמעותיים.

כשאנו ילדים לא תמיד הכל מובן וגם אנו לפעמים משתמשים במשפטים כמו: “כשתגדל תבין” או “יבוא יום ותדע” ואכן כאשר אנו מתבגרים הראייה והמחשבה שלנו משתנה, אנו רואים את הדברים באור אחר ורוצים ליצור עתיד טוב יותר.