פרוייקט לקורס סיפור לסטורי

שמות המגישים:

אלסייד זוהדי:207781295

עליאן אבו סיאח: 314800632

אמיר אבו סיאח: 206543951

אדם בן נסיר:316430727

מוגש ל: ד”ר לוין אורנה

תוכן עניינם

3————————————————מבוא

4-5—————————-סיפור ללמוד לשלוט בכעס

6-8————————————قصة الولد والمسمار

9-12——————-שלוש המתנות של אליהו הנביא

13-18—————————————–הבטלן

19-22————————————הזקן בכפר

23-29————————-שלמה המלך והדבורה

30——————————————סיכום

31—————————————–חוויה

מבוא

לעם הערבי ולעם היהודי יש מכנה משותף רחב: שניהם מגיעים מאזור הים התיכון,  “שניהם מגעים מהגזע השמי” וגם בשפה יש להם הרבה דימיון

עבדנו יחד על יצירת האסופה “ספרות גשר בין עמים”. האסופה מכילה כמה

ספורים משתי התרבויות – והסיפורים מתורגמים מעברית לערבית ולהפך. אנחנו מייעדים את אסופת הספורים לילדים ולתלמידי חטיבת ביניים.  צעירים שאפשר להשפיע עליהם ולעצב של האישיות שלהם

הסיפורים שלנו לקוחים מהספרות עממית

סיפור עם הוא הסיפור העובר מפה לאוזן: מחבר הסיפור אנונימי וזהותו לרוב אינה ידועה. הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד, שסביבו נכתב הסיפור. סיפורי עם נכתבים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות ממנה מובא הסיפור

השתדלנו לחפש מסרים אוניברסליים בכל סיפור, כדי לקרב אותו אל התלמידים. בנוסף, ניסחנו שאלות לדיון כדי לפתח את החשיבה והדמיון של הילדים והנוער

ללמוד לשלוט בכעס/ סיפור עם ערבי

תרגום: זוהדי אלסייד

היו היה ילד קטן עם אופי כעסן מאוד. אביו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים, הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם
ביום הראשון, עמד הילד ותקע 37 מסמרים בגדר. במהלך השבועות הבאים, ככל שלמד לשלוט יותר בכעסו, ירד מספר המסמרים שהילד היה צריך לתקוע בגדר
הילד הרגיש שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר
לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ בכלל. הוא סיפר זאת לאביו, והאב אמר לו שעכשיו, בכל יום שבו הוא לא מתפרץ ושולט בכעסו- עליו לשלוף מסמר אחד מן הגדר
הימים חלפו, ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר. האב אחז ביד בנו, לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו: כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר – הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהייתה בהתחלה. כשאתה אומר דברים מתוך כעס , הם משאירים צלקת בדיוק כמו החורים שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה , אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין יישאר שם”

قصة الولد والمسمار

ﻛﺎﻥ ﻫﻨﺎﻙ ﻭﻟﺪ ﻋﺼﺒﻲّ ﺍﻟﻤﺰﺍﺝ ﻭﻛﺎﻥ ﻳﻔﻘﺪ ﺻﻮﺍﺑﻪ ﺑﺸﻜﻞ ﻣﺴﺘﻤﺮ ﻓﺄﺣﻀﺮ ﻟﻪ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻛﻴﺴﺎً ﻣﻤﻠﻮﺀﺍً

ﺑﺎﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻭﻗﺎﻝ
ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺃﺭﻳﺪﻙ ﺃﻥ ﺗﺪﻕ ﻣﺴﻤﺎﺭﺍً ﻓﻲ ﺳﻴﺎﺝ ﺣﺪﻳﻘﺘﻨﺎ ﺍﻟﺨﺸﺒﻲ ﻛﻠﻤﺎ ﺍﺟﺘﺎﺣﺘﻚ ﻣﻮﺟﺔ ﻏﻀﺐ ﻭﻓﻘﺪﺕ ﺃﻋﺼﺎﺑﻚ
ﻭﻫﻜﺬﺍ ﺑﺪﺃ ﺍﻟﻮﻟﺪ ﺑﺘﻨﻔﻴﺬ ﻧﺼﻴﺤﺔ ﻭﺍﻟﺪﻩ
ﻓﺪﻕ ﻓﻲ ﺍﻟﻴﻮﻡ ﺍﻷ‌ﻭﻝ 37 ﻣﺴﻤﺎﺭﺍً ، ﻭﻟﻜﻦ ﺇﺩﺧﺎﻝ ﺍﻟﻤﺴﻤﺎﺭ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻟﻢ ﻳﻜﻦ ﺳﻬﻼ‌ً
ﻓﺒﺪﺃ ﻳﺤﺎﻭﻝ ﺗﻤﺎﻟﻚ ﻧﻔﺴﻪ ﻋﻨﺪ ﺍﻟﻐﻀﺐ ، ﻭﺑﻌﺪﻫﺎ ﻭﺑﻌﺪ ﻣﺮﻭﺭ ﺃﻳﺎﻡ ﻛﺎﻥ ﻳﺪﻕ ﻣﺴﺎﻣﻴﺮ ﺃﻗﻞ ، ﻭﻓﻲ ﺃﺳﺎﺑﻴﻊ ﺗﻤﻜﻦ ﻣﻦ ﺿﺒﻂ ﻧﻔﺴﻪ ، ﻭﺗﻮﻗﻒ ﻋﻦ ﺍﻟﻐﻀﺐ ﻭﻋﻦ ﺩﻕ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ، ﻓﺠﺎﺀ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻭﺃﺧﺒﺮﻩ ﺑﺈﻧﺠﺎﺯﻩ ﻓﻔﺮﺡ ﺍﻷ‌ﺏ ﺑﻬﺬﺍ ﺍﻟﺘﺤﻮﻝ ، ﻭﻗﺎﻝ ﻟﻪ : ﻭﻟﻜﻦ ﻋﻠﻴﻚ ﺍﻵ‌ﻥ ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺍﺳﺘﺨﺮﺍﺝ ﻣﺴﻤﺎﺭ ﻟﻜﻞ ﻳﻮﻡ ﻳﻤﺮ ﻋﻠﻴﻚ ﻟﻢ ﺗﻐﻀﺐ ﻓﻴﻪ
ﻭﺑﺪﺃ ﺍﻟﻮﻟﺪ ﻣﻦ ﺟﺪﻳﺪ ﺑﺨﻠﻊ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻓﻲ ﺍﻟﻴﻮﻡ ﺍﻟﺬﻱ ﻻ‌ ﻳﻐﻀﺐ ﻓﻴﻪ ﺣﺘﻰ ﺍﻧﺘﻬﻰ ﻣﻦ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ
ﻓﺠﺎﺀ ﺇﻟﻰ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻭﺃﺧﺒﺮﻩ ﺑﺈﻧﺠﺎﺯﻩ ﻣﺮﺓ ﺃﺧﺮﻯ ، ﻓﺄﺧﺬﻩ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﺇﻟﻰ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻭﻗﺎﻝ ﻟﻪ : ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺃﺣﺴﻨﺖ ﺻﻨﻌﺎً ، ﻭﻟﻜﻦ ﺍﻧﻈﺮ ﺍﻵ‌ﻥ ﺇﻟﻰ ﺗﻠﻚ ﺍﻟﺜﻘﻮﺏ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ، ﻫﺬﺍ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻟﻦ ﻳﻜﻮﻥ ﻛﻤﺎ ﻛﺎﻥ ﺃﺑﺪﺍً ، ﻭﺃﺿﺎﻑ
ﻋﻨﺪﻣﺎ ﺗﻘﻮﻝ ﺃﺷﻴﺎﺀ ﻓﻲ ﺣﺎﻟﺔ ﺍﻟﻐﻀﺐ ﻓﺈﻧﻬﺎ ﺗﺘﺮﻙ ﺁﺛﺎﺭﺍً ﻣﺜﻞ ﻫﺬﻩ ﺍﻟﺜﻘﻮﺏ ﻓﻲ ﻧﻔﻮﺱ ﺍﻵ‌ﺧﺮﻳﻦ
ﺗﺴﺘﻄﻴﻊ ﺃﻥ ﺗﻄﻌﻦ ﺍﻹ‌ﻧﺴﺎﻥ ﻭﺗُﺨﺮﺝ ﺍﻟﺴﻜﻴﻦ ﻭﻟﻜﻦ ﻻ‌ ﻳﻬﻢ ﻛﻢ ﻣﺮﺓ ﺗﻘﻮﻝ : ﺃﻧﺎ ﺁﺳﻒ ﻷ‌ﻥ ﺍﻟﺠﺮﺡ ﺳﻴﻈﻞ ﻫﻨﺎﻙ
ﻛﺎﻥ ﻫﻨﺎﻙ ﻭﻟﺪ ﻋﺼﺒﻲّ ﺍﻟﻤﺰﺍﺝ ﻭﻛﺎﻥ ﻳﻔﻘﺪ ﺻﻮﺍﺑﻪ ﺑﺸﻜﻞ ﻣﺴﺘﻤﺮ ﻓﺄﺣﻀﺮ ﻟﻪ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻛﻴﺴﺎً ﻣﻤﻠﻮﺀﺍً ﺑﺎﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻭﻗﺎﻝ ﻟﻪ
ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺃﺭﻳﺪﻙ ﺃﻥ ﺗﺪﻕ ﻣﺴﻤﺎﺭﺍً ﻓﻲ ﺳﻴﺎﺝ ﺣﺪﻳﻘﺘﻨﺎ ﺍﻟﺨﺸﺒﻲ ﻛﻠﻤﺎ ﺍﺟﺘﺎﺣﺘﻚ ﻣﻮﺟﺔ ﻏﻀﺐ ﻭﻓﻘﺪﺕ ﺃﻋﺼﺎﺑﻚ
ﻭﻫﻜﺬﺍ ﺑﺪﺃ ﺍﻟﻮﻟﺪ ﺑﺘﻨﻔﻴﺬ ﻧﺼﻴﺤﺔ ﻭﺍﻟﺪﻩ
ﻓﺪﻕ ﻓﻲ ﺍﻟﻴﻮﻡ ﺍﻷ‌ﻭﻝ 37 ﻣﺴﻤﺎﺭﺍً ، ﻭﻟﻜﻦ ﺇﺩﺧﺎﻝ ﺍﻟﻤﺴﻤﺎﺭ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻟﻢ ﻳﻜﻦ ﺳﻬﻼ‌ً .
ﻓﺒﺪﺃ ﻳﺤﺎﻭﻝ ﺗﻤﺎﻟﻚ ﻧﻔﺴﻪ ﻋﻨﺪ ﺍﻟﻐﻀﺐ ، ﻭﺑﻌﺪﻫﺎ ﻭﺑﻌﺪ ﻣﺮﻭﺭ ﺃﻳﺎﻡ ﻛﺎﻥ ﻳﺪﻕ ﻣﺴﺎﻣﻴﺮ ﺃﻗﻞ ، ﻭﻓﻲ ﺃﺳﺎﺑﻴﻊ ﺗﻤﻜﻦ ﻣﻦ ﺿﺒﻂ ﻧﻔﺴﻪ ، ﻭﺗﻮﻗﻒ ﻋﻦ ﺍﻟﻐﻀﺐ ﻭﻋﻦ ﺩﻕ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ، ﻓﺠﺎﺀ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻭﺃﺧﺒﺮﻩ ﺑﺈﻧﺠﺎﺯﻩ ﻓﻔﺮﺡ ﺍﻷ‌ﺏ ﺑﻬﺬﺍ ﺍﻟﺘﺤﻮﻝ ، ﻭﻗﺎﻝ ﻟﻪ : ﻭﻟﻜﻦ ﻋﻠﻴﻚ ﺍﻵ‌ﻥ ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺍﺳﺘﺨﺮﺍﺝ ﻣﺴﻤﺎﺭ ﻟﻜﻞ ﻳﻮﻡ ﻳﻤﺮ ﻋﻠﻴﻚ ﻟﻢ ﺗﻐﻀﺐ ﻓﻴﻪ .
ﻭﺑﺪﺃ ﺍﻟﻮﻟﺪ ﻣﻦ ﺟﺪﻳﺪ ﺑﺨﻠﻊ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻓﻲ ﺍﻟﻴﻮﻡ ﺍﻟﺬﻱ ﻻ‌ ﻳﻐﻀﺐ ﻓﻴﻪ ﺣﺘﻰ ﺍﻧﺘﻬﻰ ﻣﻦ ﺍﻟﻤﺴﺎﻣﻴﺮ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ .
ﻓﺠﺎﺀ ﺇﻟﻰ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﻭﺃﺧﺒﺮﻩ ﺑﺈﻧﺠﺎﺯﻩ ﻣﺮﺓ ﺃﺧﺮﻯ ، ﻓﺄﺧﺬﻩ ﻭﺍﻟﺪﻩ ﺇﻟﻰ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻭﻗﺎﻝ ﻟﻪ : ﻳﺎ ﺑﻨﻲ ﺃﺣﺴﻨﺖ ﺻﻨﻌﺎً ، ﻭﻟﻜﻦ ﺍﻧﻈﺮ ﺍﻵ‌ﻥ ﺇﻟﻰ ﺗﻠﻚ ﺍﻟﺜﻘﻮﺏ ﻓﻲ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ، ﻫﺬﺍ ﺍﻟﺴﻴﺎﺝ ﻟﻦ ﻳﻜﻮﻥ ﻛﻤﺎ ﻛﺎﻥ ﺃﺑﺪﺍً ، ﻭﺃﺿﺎﻑ
ﻋﻨﺪﻣﺎ ﺗﻘﻮﻝ ﺃﺷﻴﺎﺀ ﻓﻲ ﺣﺎﻟﺔ ﺍﻟﻐﻀﺐ ﻓﺈﻧﻬﺎ ﺗﺘﺮﻙ ﺁﺛﺎﺭﺍً ﻣﺜﻞ ﻫﺬﻩ ﺍﻟﺜﻘﻮﺏ ﻓﻲ ﻧﻔﻮﺱ ﺍﻵ‌ﺧﺮﻳﻦ
ﺗﺴﺘﻄﻴﻊ ﺃﻥ ﺗﻄﻌﻦ ﺍﻹ‌ﻧﺴﺎﻥ ﻭﺗُﺨﺮﺝ ﺍﻟﺴﻜﻴﻦ ﻭﻟﻜﻦ ﻻ‌ ﻳﻬﻢ ﻛﻢ ﻣﺮﺓ ﺗﻘﻮﻝ : ﺃﻧﺎ ﺁﺳﻒ ﻷ‌ﻥ ﺍﻟﺠﺮﺡ ﺳﻴﻈﻞ ﻫﻨﺎﻙ

מסר הסיפור ונקודות לדיון

מסר הסיפור

הכעס יכול לגרום לנו לפגוע באנשים, וגם אם ביקשנו סליחה והאדם הנפגע סלח-  יכול להיות שגם אחרי הסליחה הוא יישאר פגוע. לכן צריך לדעת  לשלוט בכעס בזמן

.כדי שלא נפגע באנשים

שאלה לדיון

?איך אתם מתנהגים כשאתם כועסים? ספרו על פעם אחת שבהם הכעס הזיק לכם

שלוש המתנות של אליהו הנביא/ סיפור עם עברי

תרגום עליאן אבו סיאח

יום אחד יצא אליהו הנביא, מחופש כאחד האדם, לטייל. ראה שלושה גברים עומדים ומשוחחים, עמד במרחק מה והקשיב לדבריהם. אמר הראשון: לו הייתי עשיר, הייתי תורם ועושה מעשה צדקה לרוב. אמר השני: לו הייתי תלמיד חכם, הייתי פותח בית מדרש ומלמד ילדי עניים חינם אין כסף. אמר השלישי: ואני רוצה רק להתחתן עם אשת חייל

התקרב אליהם אליהו הנביא ואמר להם: סלחו לי, אך אני הקשבתי לשיחתכם , ואני יכול למלאת משאלותיכם. הוציא מכיסו מטבע נחושת ונתן לראשון, ואמר לו: שים מטבע זה במגירה ותתעשר. ואכן כך היה. הוציא מכיסו קלף עם פסוקים מהתורה ונתן לשני, תוך כדי שהוא אומר לו: שים קלף זה מתחת לכר, ותהיה חכם. ואכן כך היה. לשלישי נתן טבעת מכסף, ואמר לו: רואה אתה דלת זו הירוקה, וסימן לו על דלת לא רחוק משם, דפוק בדלת ובקש כוס מים לשתות. הלכו כל אחד לדרכו ועשו כדברי האיש. הלך האיש עם הטבעת , דפק בדלת הירוקה, פתחה לו נערה טובת מראה, ביקש כוס מים וקיבל והחל לשוחח עימה, מפה לשם, מצאה חן בעיניו מאד וגם היא והזמינה אותו לביתה. כעבור זמן מה והוא בן בית ביקש ידה מאביה. התחתנו ונולדו להם בנים ובנות.

.

המשך

uכעבור כחמש שנים, החליט אליהו הנביא לבדוק מה הם עשו ואיך הם השתמשו במתנות שלו

הוא לבש בגדי עני והלך לבית העשיר. היה זה ארמון  גדול עם משרתים לרוב. אליהו הנביא דפק בדלת, והיא נפתחה על ידי משרת. המשרת ראה את העני, שאל לרצונו, וזה ביקש כוס מים ופרוסת לחם. אמר לו אליהו: “רעב אני ועייף, באתי מדרך רחוקה”. ענה לו המשרת: “לך מפה, פה זה לא בתי תמחוי, לך”. אמר אליהו הנביא למשרת: אמור לאדונך שהמטבע שקיבלת לפני חמש שנים, רוצה אני אותה בחזרה. הלך והביא לו המטבע.

לקח אליהן ילד, והלבישו בלויי סחבות. הלכו שניהם לביתו של האיש שרצה חוכמה. גם פה, לא רצה האיש לקבל את הילד ללמוד בחינם, וטרק בפניהם הדלת. אליהו הנביא ביקש את הקלף. לקח הקלף והמטבע שם בכיס והלך לבית השלישי.

uבבית השלישי הייתה האישה לבד. היא פתחה ללהם את הדלת, ואליהו ביקש מים ואוכל. “ברוך הבא בצל קורתינו” אמרה לו האישה, “כנס בבקשה”. הכניסה אותו האישה, נתנה לו קערה לרחוץ ידיים ורגליים, והגישה לו אוכל. ישבה האישה לחכות לבעלה בחוץ. חזר הבעל מעבודתו, וראה את אשתו יושבת מחוץ לדלת. שאל למה את בחוץ? ענתה: הלך זר בביתנו, אכל, שתה ועתה הוא נח במיטתנו. אמר לה האיש: אשת חייל את. טוב עשית. נכנסו הביתה. אליהו הנביא התעורר משנתו, שתה איתם כוס תה ולפני שהלך הוציא מכיסו, את המטבע ואת הקלף ומסר לידי האיש, אמר לו אפוא להניח אותם ונעלם. האיש התעשר מאד, החכים מאד ותרם כל חייו לצדקה , חיו שנים רבות וזכה לנכדים ונינים שהמשיכו את דרכו

عطايا النبي الثلاث

ذات يوم ذهب النبي الياهو, متنكرا كأي رجل. وراى ثلاثه واقفون ويتحدثون، ووقف بعيدا واستمع اليهموقال الاول: لو كنت غنيا، سوف اتبرع واقوم بعمل خيري في معظم الاحيان

قال الثاني: لو كنت دائما ذكيا سوف افتح مكان “بيت مدراش” وادرس الاطفال الفقراء مجانا بدون نقود

وقال الثالث: اريد فقط ان اتزوج زوجه جندي

uتقرب لهم النبي الياهو وقال لهم: عفوا، لكنني استمعت الي محادثتكم ويمكنني تلبيه طلباتكم. اخرج من جيبه عمله نحاسيه واعطاها للرجل الاول. وقال له، ضع هذه العمله في الدرج وسوف تصبح غنيا. وبالفعل كان كذالك

اطلع من جيبه بطاقه مع ايات من التوراه، واعطاها للرجل الثاني، في حين قال له ضع هذا البطاقه تحت الوساده وستكون ذكي، وبالفعل كان كذالك

واعطى الرجل الثالث خاتم فضي وقال له: ترى الباب الاخضر هذا، واشار له على باب ليس بعيد عنهم، اطرق الباب واطلب كاسا من الماء للشرب

uوذهب كل منهم في طريقه وفعلوا كما قال لهم الرجل. وذهب الرجل مع الخاتم، طرق الباب الاخضر وفتحت له فتاه جميله المنظر، وطلب منها كاس من الماء وبدا يتحدث معها، من هنا الى هناك. لقد احبها كثيرا، ودعته الفتاه الي منزلها، وبعد فتره اصبح زميل في المنزل وطلب يدها. وتزوجها ورزقوا باولاد وبنات

بعد حوالي خمس سنوات قرر النبي إيليا أن يفحص ما فعلوه وكيف تم استخدام مواهبهم ، هؤلاء الناس. كان يرتدي ثيابًا رديئة ويذهب إلى المنزل الغني ، وكان قصرًا كبيرًا به خدم في الغالب ، وطرق الباب ، وفتح الباب من قبل خادم ، ورأى الرجل الفقير ، وطلب وصيته وطلب كوبًا من الماء وشريحة من الخبز. فقال: أنا جائع ومتعب ، لقد قطعت شوطًا طويلاً. فأجابه العبد: اذهب ، هذا ليس مطعمًا ، انطلق ، قال النبي إيليا للخادم: أخبر سيدك أن العملة التي تلقيتها قبل خمس سنوات ، أريدها. ذهب وأحضر له العملة. اصطحب معه طفلاً ، ولبس الخرق وذهب إلى منزل الآخر ، الذي أراد الحكمة ، هنا أيضًا ، لا يريد أن يجعل الطفل يدرس مجانًا ويغلق الباب أمامه. طلب إيليا النبي التذكرة. أخذ البطاقة والعملة المعدنية في جيبه وذهب إلى المنزل الثالث. هناك كانت المرأة وحدها ، فتحت له وطلبت الماء والطعام ، مرحبًا بها في ظل عوارضنا ، أخبرته المرأة ، من فضلك تعال ، أدخله ، وأعطته وعاءًا لغسل اليدين والقدمين ، وقدمت له الطعام ، بل أرسلته للراحة في سريرهما ، وجلست وانتظرت زوجها في الخارج. عاد الزوج من العمل ورأى زوجته جالسة خارج الباب وتسأل لماذا أنت بالخارج؟ فأجابت: غريب دخل بيتنا فأكل وشرب وهو مستريح في فراشنا. قال لها الرجل: أنتِ زوجة جندي ، أحسنتِ. دخل المنزل. استيقظ إيليا النبي من نومه ، وشرب كوبًا من الشاي معهم ، وقبل أن يغادر أخرج من جيبه والعملة المعدنية والبطاقة وسلمها للرجل ، فقال له أن يضعها في مكانه ويختفي. أصبح الرجل ثريًا جدًا وذكيًا جدًا وتبرع طوال حياته للأعمال الخيرية ، وعاش لسنوات عديدة وكان لديه أحفاد وأبناء أحفاد واصلوا طريقه.

מסר הסיפור ונקודות לדיון

מסר הסיפור

 עלינו לזכור תמיד להישאר נאמנים למה שהבטחנו לעצמנו בשעת צרה. עלינו לעשות טוב וחסד, גם אם אנחנו עניים וחסרי כל, ובטח כשאנחנו עשירים וחכמים. ה’ מרים ומשפיל. לכן תמיד להכיר תודה וטובה לה’ יתברך ולהרבות בתורה מצוות ומעשים טובים ולהרבות בחסדים.

נקודה לדיון

    ?איזו מתנה הייתם רוצים לעצמכם? למה

הבטלן: סיפור עם ערבי/ תרגום: זוהדי אלסייד

היה היה איש צעיר ובטלן, שחיפש דרכים קלות להשיג אוכל ללא מאמץ. יום אחד, בזמן חיפושיו אחר מזון, ראה הבטלן עצים עם פירות עסיסיים ומפתים בתוך שטחו של מטע. הוא הסתכל סביב כדי לוודא שאיש לא שומר על העצים, ואז החליט לחטוף במהרה כמה שיותר מפירותיהם. ברגע שהחל הבטלן לטפס על אחד העצים, הבחין בו הבעלים של המטע, שהיה קשיש וחלש, והחל להתקדם לעברו בלאות עם קלשון בידו כדי לסלק אותו.

הבטלן הבחין באיש הקשיש ובקלשון החד שבידיו, לכן קפץ מיד לאדמה ורץ להתחבא ביער הסמוך למקום. כך הלך במשך כמה זמן עם בטן ריקה באמצע היער. ראה הבטלן שועל שגורר את עצמו על שתי רגליו הקדמיות – רגליו האחוריות של השועל היו שבורות שאל הבטלן את עצמו “איך השועל הזה יכול להמשיך לחיות כך? הרי הוא צריך לצוד מזון כדי להישאר בחיים, ובנוסף, הוא לא יכול לברוח מפני טורפים אחרים!” לפתע הגיח זאב ענק מבין העצים עם חתיכת בשר בפיו.

כל חיות היער ברחו מפני הזאב, ארנבים, סנאים ושאר יצורים קטנטנים, אך השועל לא יכול היה לברוח. הבטלן שקשק מפחד בעצמו והחל מיד לטפס על העץ הקרוב ביותר. כשהגיע לענף שעליו יכול היה לשבת, ראה שהשועל אפילו לא מנסה לברוח, אלא ההפך – הוא גרר את עצמו לכיוון הזאב! מה שקרה אז הדהים את הבטלן – הזאב השאיר את חתיכת הבשר לפני השועל והלך לו. השועל החל לאכול בהנאה את חתיכת הבשר, ובאותו הרגע הבטלן הבין דבר שהפיח בו תקווה; “זהו סימן משמים!” הוא חשב, והרגיש שיד אלוהים התערבה במקרה.

המשך

אם דבר שכזה קרה אז הרי שלאל יש תוכנית עבור כל יצור חי, חשב הבטלן בלבו,  כך שחייבת להיות תוכנית אלוהית גם עבורו, ובקרוב מאוד יקרה לו נס דומה. הבטלן ירד מן העץ, התיישב לצד שביל שעבר בתוך היער וחיכה, כמו השועל המסכן, שמישהו יבוא ויאכיל אותו. הזמן עבר, והבטלן המשיך להסתכל ימינה ושמאלה להמשך השביל, מבלי לאבד תקווה.

הוא ישב שם יומיים שלמים מבלי לאכול, עד שלבסוף החליט שהאל אינו רחום כמו שחשב, אלא אכזרי משום ששכח ממנו לגמרי. עם בטן ריקה התחיל הבטלן ללכת לאורך השביל ללא מטרה וללא תקווה. כעבור מספר שעות פגש הבטלן איש זקן שנסע בכרכרה וביקש ממנו עזרה. האיש הזקן היה אדיב מאוד, וחלק איתו מזון ומים. הבטלן הודה לו ובזמן שאכלו יחדיו, סיפר לו הבטלן על המקרה שראה ביער.

כשסיים את הסיפור, שאל הבטלן את האיש הזקן: “איך יכול להיות שאלוהים מראה רחמים לשועל מסכן, אבל גורם לי לגווע ברעב במשך ימים שלמים באכזריות שאין כמותה?” האיש הזקן חייך ואמר: “צדקת בכך שהאל הוא רחום, ושיש לו תוכנית עבור כולם. גם עבורך יש לאל תוכנית, אך לא הבנת נכון את הסימן שהוא שלח לך”. “למה אתה מתכוון?” שאל הבטלן את האיש הזקן,והוא השיב לו: “אלוהים לא רצה שתהיה כמו השועל.  הוא רצה שתהיה כמו הזאב! לכל אחד מאיתנו האל נתן כוח מסוים, והוא מספק לנו שלל רמזים כדי שנדע כיצד להשתמש בו. אסור לנו לראות את עצמנו באור שלילי, אלא תמיד באור חיובי. אתה אינך שועל שאיבד את רגליו, אלא אדם שיש כוח במותניו, ולכן עליך לראות את עצמך כאדם חזק שביכולתו לעזור לאחרים, כולל לעצמך. אל תעשה את הבחירה הקלה בחיים – עשה את הבחירה הנכונה.”

العاطل

كان هناك شاب وعاطل ، كان يبحث عن طرق سهلة للحصول على الطعام دون عناء. في أحد الأيام ، أثناء البحث عن الطعام ، رأى بوم شجرة بها ثمار مغرية داخل البستان. نظر حوله للتأكد من عدم وجود أحد يحرس الأشجار ، ثم قرر انتزاع أكبر قدر ممكن من ثمارها في أقرب وقت ممكن. بمجرد أن يبدأ المهمل.

يتسلق إحدى الأشجار ، رآه صاحب البستان وهو مسن وضعيف ، وبدأ في الاقتراب منه بضجر ومعه مذراة في يده للتخلص منه. لاحظ العاطل الرجل العجوز والمذراة الحادة في يديه ، فقفز على الفور إلى الأرض وركض للاختباء في الغابة المجاورة. بعد مرور بعض الوقت في الغابة بمعدة فارغة ، رأى المتشرد ثعلبًا يجر نفسه على ساقيه الأماميتين.

تم كسر رجلي الثعلب الخلفيتين ، وسأل الرجل العاطل عن نفسه “كيف. اهرب من الحيوانات المفترسة الأخرى! فجأة ظهر ذئب ضخم من الأشجار وفي فمه قطعة من اللحم ، وهربت منه جميع حيوانات الغابة من الأرانب والسناجب وغيرها من الكائنات الدقيقة ، لكن الثعلب لم يستطع الهروب. إلى الفرع الذي يمكن أن يجلس عليه ، رأى أن الثعلب لم يكن يحاول الهرب ، بل على العكس – جر نفسه نحو الذئب! ما حدث بعد ذلك أذهل الشخص المهمل – الذئب ترك قطعة اللحم أمام الثعلب وذهب من أجلها. بدأ الثعلب يأكل قطعة اللحم بسرور ، وفي تلك اللحظة أدرك الشخص العاطل شيئًا غرس الأمل فيه ؛ “هذه علامة من السماء!” فكر وشعر أن يد الله تدخلت بالصدفة. إذا حدث مثل هذا الشيء ، فإن الله لديه خطة لكل كائن حي ، لذلك يجب أن تكون هناك خطة إلهية له أيضًا ، وقريبًا جدًا ستحدث له معجزة مماثلة. نزل المتشرد من الشجرة ، وجلس بجوار طريق يمر عبر الغابة وانتظر.

، مثل الثعلب المسكين ، أن يأتي شخص ما ويطعمه. مر الوقت ، واستمر اللاعب العاطل في النظر يسارًا ويمينًا لبقية المسار ، دون أن يفقد الأمل. جلس هناك لمدة يومين كاملين دون أن يأكل ، حتى قرر أخيرًا أن الله ليس رحيمًا كما كان يعتقد ، ولكنه قاسٍ لأنه نسيه تمامًا. بمعدته فارغة ، بدأ العاطل يسير على طول الطريق بلا هدف ويائس. مثل الثعلب المسكين ، دع أحدًا يأتي ويطعمه. مر الوقت ، واستمر اللاعب العاطل في النظر يسارًا ويمينًا لبقية المسار ، دون أن يفقد الأمل. جلس هناك لمدة يومين كاملين دون أن يأكل ، حتى قرر أخيرًا أن الله ليس رحيمًا كما كان يعتقد ، ولكنه قاسٍ لأنه نسيه تمامًا. بمعدته فارغة ، بدأ العاطل يسير على طول الطريق بلا هدف ويائس. بعد بضع ساعات ، التقى بوم برجل عجوز يركب عربة وطلب منه المساعدة.

המסר מהסיפור ונקודות לדיון

מסר הסיפור

דברים שאנחנו משיגים בכוחות עצמנו חשובים יותר מדברים שאנחנו מקבלים מאחרים

נקודה לדיון

 ?בשביל מה אתם מוכנים להתאמץ

הזקן בכפר

סיפור עם ערבי/ תרגום: עליאן אבו סייח

זקן אחד חי בכפר רחוק, והוא היה הזקן האומלל ביותר על האדמה. עד כדי כך, שגם לאנשי הכפר נמאס ממנו. הוא היה מסתכל בעין רעה על הכל ולא הפסיק לרטון ולהתלונן. לא היה עובר יום מבלי שראו אותו במצב רוח רע

ככל שהזקן התבגר, הדברים הלכו והחמירו. תושבי הכפר התחמקו ממנו ככל האפשר, ואומללו הפך מדבק. הוא הפיץ רגשות של עצב וסבל לכל הסובבים אותו. באחד הימים, הגיע הזקן לגיל שמונים, ואז קרה משהו מוזר: תווי פניו התבהרו והוא השתנה לגמרי

התאספו אנשי הכפר בבית הזקן ואחד מהם שאל אותו ״ מה קרה לך״? , השיב הזקן: “שום דבר חשוב. ביליתי שמונים שנה במרדף אחרי האושר ללא הצלחה, ואז החלטתי לחיות בלעדו. כדי להנות מחיי ולכן אני שמח.”

العجوز

حكى أنّ رجلا عجوزًا كان يعيش في قرية بعيدة، وكان أتعس شخص على وجه الأرض، حتى أنّ كلّ سكان القرية سئموا منه، لأنه كان محبطًا على الدوام، ولا يتوقّف عن التذمر والشكوى، ولم يكن يمرّ يوم دون أن تراه في مزاج سيء. وكلّما تقدّم به السنّ، ازداد كلامه سوءًا وسلبية… كان سكّان القرية ينجنّبونه قدر الإمكان، فسوء حظّه أصبح مُعديًا

 ويستحيل أن يحافظ أيّ شخص على سعادته بالقرب منه. لقد كان ينشر مشاعر الحزن والتعاسة لكلّ من حوله. لكن، وفي أحد الأيام وحينما بلغ العجوز من العمر ثمانين عامًا، حدث شيء غريب، وبدأت إشاعة عجيبة في الانتشار: – “الرجل العجوز سعيد اليوم، إنه لا يتذمّر من شيء، والابتسامة ترتسم على محيّاه، بل إن ملامح وجهه قد أشرقت وتغيّرت!

” تجمّع القروييون عند منزل العجوز، وبادره أحدهم بالسؤال: – “ما الذي حدث لك؟” وهنا أجاب العجوز: – “لا شيء مهمًّا…لقد قضيتُ من عمري 80 عامًا أطارد السعادة بلا طائل. ثمّ قرّرت بعدها أن أعيش من دونها، وأن أستمتع بحياتي وحسب، لهذا السبب أنا سعيد الآن.

מסר מהסיפור ונקודות דיון

מסר הסיפור

.אל תהיה עסוק במרדף  אחרי האושר. תסתפק במה שיש לך ותהיה מאושר

נקודות לדיון

 ? למה הזקן היה מיואש מהחיים לדעתכם

שלמה המלך והדבורה / תרגום: אדם

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה תַּחַת תְּאֵנָה בְגַנּוֹ, לָנוּם אֶת-תְּנוּמַת הַצָּהֳרַיִם, וּשְׁנֵי שׁוֹמְרֵי רֹאשׁוֹ עוֹמְדִים עָלָיו דּוּמָם מְרַאֲשׁוֹתָיו וּמְנַפְנְפִים בִּמְנִיפוֹת,לְהָשִׁיב מֵעָלָיו אֶת-הַזְּבוּבִים. וַיְהִי אַךְ נֶאֶחְזוּ שְׁמוּרוֹת עֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲבֹר דְּבוֹרָה קְטַנָּה מְשׁוֹטֶטֶת, וְהִיא לֹא הִשְׁגִּיחָה בַמְנִיפוֹת, וַתֵּרֵד וַתֵּשֵׁב עַל אַף הַמֶּלֶך וַתַּעַקְצֵהוּ. וַיִּיקַץ שְׁלֹמֹה וַיִּתַּר מִמְּקוֹמוֹ. וַיֵּדַע אֶת-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לוֹ, וַיִּחַר אַפּוֹ. כִּי חַד הַכְּאֵב מְאֹד –– כְּפִי הַמַּאֲכֶלֶת! וְגַם אַפּוֹ בָצֵק וַיֶּאְדַּם כְּרִמוֹן. וַיְבַקֵּש שְׁלֹמֹה אֶת-בַּת הַמֶּרִי לְיַסְּרָה כִּזְדוֹנָה; וַיְחַפֵּשׂ וַיְמַשֵׁשׁ – וְאֵינֶנָּה, כִּי עַד כֹּה ועַד כֹּה וְהַפּוֹחֶזֶת נִמְלְטָה עַל נַפְשָׁהּ וַתֵּעָלֵם.
וְאַף הַמֶּלֶךְ עוֹדֶנּוּ תּוֹפֵחַ וְצָבֶה מֵרֶגַע לְרֶגַע, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, עַד הֱיוֹתוֹ כְקִשּׁוּא. וַיִּזְעַף לֵב הַמֶּלֶךְ בְּקִרְבּוֹ וְכָל-פָּנָיו הָפְכוּ חֹמֶץ.
אָז יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ בַּחֲמָתוֹ לְהַבְהִיל אֵלָיו אֶת-כָּל-הַדְּבוֹרִים וְאֶת-כָּל-הַצְּרָעִים וְאֶת-כָּל-הַגִּזִים וְאֶת-כָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַיַּבְחוּשִׁים וְאֶת-כָּל-הַבַּקוֹת הַדַּקּוֹת וְהַדַּקּוֹת מִן הַדַּקּוֹת אֲשֶר בְּגַנּוֹ ואֲשֶר בְּכָל-סְבִיבוֹתָיו,הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.

uוַיֶּחֶרְדוּ מִקִּנֵּיהֶם וּמִּכַּוְּרוֹתֵיהֶם כָּל-הַדְּבוֹרִים וְכָּל-הַצְּרָעִים וְכָּל-הַיַּתּוּשִׁים וְכָל-יֶתֶר בְּנֵי הַזַּמְזוּמִים לְמִינֵיהֶם, וַיִּנְהֲרוּ מֵאֲשֶר הֵם שָׁם מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק, וַיֵּרְדוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת, הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים, כְּכוֹכְבֵי הַשָּמַיִם לָרֹב, מַלְכָּה מַלְכָּה וּנְחִילָהּ, מַחֲנֶה מַחֲנֶה וּנְגִידוֹ, וְכֻלָּם בְּהוּלִים, וְכֻלָּם הוֹמִים, וְכֻלָּם מְזַמְזְמִים, וְכֻלָּם שׁוֹקְקִים, מִשְׁתָּאִים לָדַעַת: מָה הַדָּבָר? מַה-זְּ-זֶה וְעַל מַה-זְּ-זֶה…?
וְהַמֶּלֶךְ בַּחֲרוֹת אַפּוֹ רָקַע בְּרֶגֶל וַיִּקְרָא “הס!”

uדמְמַת אֱלֹהִים נָפְלָה פִתְאֹם בְּכָל-הַמַחֲנוֹת. אֵין נוֹדֵד כָּנָף וּמְזַמְזֵם. אָז הִכִּירוּ וַיֵּדְעוּ כֻלָּם כִּי אָכֵן גָּדוֹל וְעָצוּם הָאַף, עָצוּם וְרַב עַד מְאֹד
וְאַף הַמֶּלֶךְ פָּשָׁה בֵּינָתַים הוֹסֵף וּפָשֹׁה וַיְהִי כְּנֹאד מְמֻלָּא עַד שׂפָתוֹ חַדוּדֵי זְכוּכִית וּמְחָטִים דַּקִּים וְלוֹהֲטִים הַבּוֹקְעִים לָצֵאת. וַיִּצְעַק הַמֶּלֶךְ בִּכְאֵבוֹ וּבַחֲמַת אַפּוֹ הַבּוֹעֵר:

המשך

מִי בָכֶם בֶּן הַבְּלִיַּעַל אוֹ בַּת נַעֲוַת הִמַּרְדּוּת אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ, אוֹ מְלָאָה לִבָּהּ, לַעֲשׂוֹת לַמֶּלֶךְ כֹּה!”
וּבֶאֱמוֹר הַמֶּלֶךְ “כֹּה!” וַיַּגַּע בֹּהֶן יָדוֹ אֶל הַנֹּאד, כְּמַרְאֶה בְאֶצְבַּע: רְאוּ, מָה עֹוַלַלְתֶּם לַמֶּלֶךְ!!
רֶגַע הֶחֱרִישׁוּ הַדְּבוֹרִים, כִּי נִדְהֲמוּ מְאֹד מִפַּחד הַמֶּלֶךְ וְגַעֲרָתוֹ; וְאוּלָם בָּרֶגַע הַשֵּנִי הִתְאוֹשְׁשוּ מְעַט, וַתַּעֲבֹר הֶמְיָה חֲרִישִׁית מִמַּחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה, הֶמְיַת מְבוּכָה וְתִמְהוֹן לֵבָב; הוֹי, הוֹי, מִי וָמִי עָשָׂה אֶת הַתּוֹעֵבָה? מִי הוּא זְ-זְּ-זֶה וְאֵי-זְ-זְּ-זֶה הוּא? וְעַד הֵם מְזַמְזְמִים חֶרֶש וּדְבוֹרָה קְטַנָּה הִתְנַשְּׂאָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, וַתִּישַׁר וַתָּעָף עַד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד וַתֹּאמַר:
“!הִנְנִי בְיָדְךָ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! אָנֹכִי הַחוֹטֵאת!”
“אַתְּ?! –– נָהַם שְׁלֹמֹה כַכְּפִיר וְאַפּוֹ כְּלַפִּיד יִבְעָר – עַל אַף הַמֶּלֶךְ? וְלֹא יָגֹרְתְּ מִפְּנֵי הָאַף?”
“אַל בְּאַף, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ! חָלִיָלה לְבַת אֲמָתְךָ מִפְּגֹעַ בְּזָדוֹן בְּאַף מְשִׁיחַ יְיָ, כִּי רַק מֵאִוֶּלֶת וִּמִבְּלִי דַעַת. וַאֲנִי דְבוֹרָה קְטַנָּה וְרַכָּה, יָמַי מִסְפָּר, וּסְכָלָה, סְכָלָה אֲנִי מְאֹד. לֹא לָמַדְתִּי עוֹד דַּעַת לְהַבְחִין בֵּין אַף לְפֶרַח וּבֵין אַף לְאַף. וְאַף כִּי אַף אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר רֵיחַ לו כְּשׁוֹשָׁן וּמַרְאֵה לוֹ כְּתַפּוּחַ. הֲתֵחָשֵׁב לִדְבוֹרָה בַּת לֹא בִּינוֹת לְחַטָּאת, אִם בְּשׁוּטָהּ אַחֲרֵי עֵינֶיהָ חָמְדָה רֶגַע אֶחָד בְּלִבָּהּ אַף נֶהְדָּר וּמְפֹאָר כָּזֶה, וַתַּעַט אֵלָיו לָמֹץ מִמֶּנּוּ קֹרֶט צוּף?””
בְּפְּנֵי הַמֶּלֶךְ נִגְלוּ מִן הַקְּמָטִים הַדַּקִים אֲשֶר מִסָּבִיב לְזָוִיּוֹת שְׂפָתָיו כְּאִלּוּ חָתְרָה לַעֲלוֹת גַּם בַּת-בַּת-שְׂחוֹק כָּל-שֶׁהִיא. אֵין זֹאת כִּי אִם יָשְׁרָה בַּת-הַדְּבוֹרָה הֶחָרוּצָה בְעֵינֵי הַמֶּלֶךְ. וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ זָכַר כְּרֶגַע אֶת-עֱזוּז אַפּוֹ וַיִּרְעַם פָּנָיו וַיֹּאמַר:
“וּמַה בְפִיךְ עוֹד, הַפּוֹחֶזֶת? רוֹאֶה אֲנִי כִּי שְׂפָתֵךְ אִתָּךְ. אֵין זֹאת כִּי אִם לָקַחַתְּ אֶת-לְשׁוֹנֵךְ מִזְּקֶנְתֵּךְ אֵשֶׁת לַפִּידוֹת, מְנוּחָתָהּ כָּבוֹד.”
וְהַדְּבוֹרָה הוֹסִיפָה אֹמֶץ וַתְּדַבֵּר:
“ו”ְלוּ יְהִי כִּי חָטָאתִי, הַאֵין תִּפְאֶרֶת מְלָכִים נְשׂא פֶשַׁע? תִּקְטַן וְתִצְעַר נָא אֵפוֹא הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ גַּם חַטַּאת בַת אֲמָתְךָ הַדַּלָּה כִּקְטֹן שִׂכְלָהּ וִּכְצְעֹר יָמֶיהָ וְהַאֲרַכְתָּ לָהּ אֶת-אַפְּךָ אַךְ הַפּּעַם. וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יָבֹא יוֹם וּמָצָא אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל גַּם בִּקְטַנַּת אֶרֶץ כָּמוֹנִי וַהֲשִׁיבוֹתִי גְמוּל לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

המשך

הדברִים הָאֵלֶּה הִצְהִילוּ כֹה אֶת-לֵב הַמֶּלֶךְ עַד כִּי סָרָה כִמְעַט מֵעָלָיו כל-רוּחוֹ הָרָעָה, וּבְתִתּוֹ קוֹלוֹ בִּשְׂחוֹק עָנָה וַיֹּאמַר
“אִי עַזַּת מֵצַח? הֲבָךְ יִמְצָא הַמֶּלֶךְ חֵפֶץ וּמוֹעִיל? אִם אַתְּ תִּגְמְלִי לוֹ? נוּסִי כְרֶגַע.…”
עוד הַדָּבָר בְּפִי הַמֶּלֶךְ וְהַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם וְאֵינֶנָּה.
וְאוּלָם הַמֶּלֶךְ כַּאֲשֶׁר הֵחֵל לִצְחוֹק, צָחוֹק צָחַק עַד אֵין כֹּחַ, וַיּתְנוֹדֵד כְּלוּלָב בְּיַד מְנַעְנְעוֹ מֵרֹב צְחוֹק, וּבְתִתּוֹ יָדָיו עַל חֲלָצָיו קָרָא:
“הוֹי, הוֹי, סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת! רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים! הַשְׁמַעְתֶּם? הִיא תָּשִׁיב גְּמוּל לַמֶּלֶךְ!…”
וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶך בִּצְחוֹקוֹ, וַיּּשָּׂא גַם לְכָל-הַדְּבוֹרִים בַּעֲבוּר הַדְּבוֹרָה הַקְּטַנָּה בַּת הַחַיִל וַיְּשַלְּחֵן מֵעָלָיו בְּשָׁלֹום
וְהַמֶּלֶךְ מָרַח בַּעֲצַת הָרוֹפְאִים עַל אַפּוֹ אֶת-אֲשֶׁר מָרַח, וַיֵּרָפֵא, וַיָּשָׁב אַפּוֹ וַיְהִי כְּבָרִאשׁוֹנָה. וּבְְרֹב הַיָּמִים וְלֹא זָכַר הַמֶּלֶך אֶת-בַּת הַדְּבוֹרִים וַיִּשְׁכָּחֶנָּה.

سليمان الحكيم والنحلة

uفي ظهيرة احد الأيام استلقى الملك سليمان تحت شجرةٍ من أشجار حديقته, حوله خادمين حاملان مهفات لِإبعاد الذباب عنه, وبينما الملك نائم مرت نحلة صغيرة من فوق رأس الملك وببطيء حطت على انف الملك سليمان ولدغته . استيقظ الملك مذعوراً وراح يصيح:” انفي انفي ” وأيقن أن نحلة لدغته , فانقلب وجه الملك احمراً كالدم وشعر بِألم حاد في انفه.

أَمَرَ المَلك الخدم أن يبحثوا عن النحلة كي يقاصصها على فعلتها, إلا أن النحلة نجحت بالفرار واختفتغضب الملك غضباً شديداً وأمر بجلب كل النحل الذي في مملكتِهِ ليَتَبَيّن من منهم قام بلدغِه.حَضَرَ النحلُ من كل جهة مستغرباً أمرَ الملك يتساءَل فيما بينَهُ :”تُرى ماذا يريد الملك منّا”.علا طنين النحل فصاح بهم الملك :”سه.. سكوت”.فصَمتَ النحل ولاحظوا أن انف الملك احمراً كبيرا فارتَعَبوا.صاح سليمان:” من تلك النحلة التي تَجَرَّأت ولدغت انف ملكها”وفجأة خَرَجَت نَحْلَةٌ صَغيرَةٌ من بين جماهير النَحْلِ الغفيرَة وقالَت:” ها انا بين يديك, جلالة الملك , أنا الخاطئة المذنبة “نَظَرَ الملك إلى النحلة فإذا بها صَغيرة جداً فقال لها:” كيف تجَرّأتِ على لدغ انفي “.فأجابت النحلة :” انا لا ازال صغيرة , عمري اياماً معدودة , لم اتعلم بعد التمييز بين الانف والوردة وبين الوردة والانف , ولأن انف الملك رائحته كرائحة الياسمين ولونه كَلون التفاح لم امَيّزه من الورد وارتكبت تلك الخطيئة”

.انفرجَت أسارير الملك بعد ان سمع كلام النحلة وقال لها:” أنت نحلة ذكية وانا قررت الافراج عنكِ, شرط ان لا تكرري مثل هذا العمل”.فرحت النحلة وشكرت الملك وقالت لَهُ:” شكراً لَكَ يا حضرة الملك, أتمنى ان اقدر على اسداء الجميل لك يوماً ما”.ضَحِكَ سليمان وقال ساخراً :” انت الحشرة الصغيرة تسدين لي معروفاً طيري الآن قبل ان اغيّر رأيي”.طارت النحلة بعيداً بعد سماعها كلام الملك.وبعد عدة ايام حَضَرَت بلقيس ملكة سَبَأ الى مملكة سليمان يرافقها جيشها كي تزور الملك وتفحص ذكائِهِ وحكمَتِهِ التي يَتَحَدَّث بها كل الناس.احضرت الملكة بلقيس ضُمم كبيرة من الزهور الاصطناعية من صنع الانسان وبين تلك الضُمم وَضَعَت ضمَة ازهار طبيعية حَيَّة , و لكنها كانت تشبه الازهار الاصطناعية جداً لدَرَجة انهُ من المستحيل التَمييز بينها .

سألت الملكة بلقيس الملك سليمان:” ايُّ من هذهِ الزهور طبيعية حقيقية وايها الاصطناعية”.نَظَرَ الملك سليمان الى الازهار واحتار في أمرِهِ وفجأه دَخَلَت نحلة صغيرة لم يرها الا الملك وحَطَت على احدى الازهار , عندها عرف الملك انها هي الزهرة الطبيعية واشار اليها بفرح وسعادة .ذُهِلَت الملكة بلقيس من ذكاء الملك وقالَت انها فعلاً الزهرة الطبيعية , وهكذا استطاعت النحلة اسداء الجميل للملك وايقن الملك انه لا يجوز الاستهتار بالحشرة الصغيرة لأنها تستطيع ان تعمل الكثير.

מסר הסיפור ונקודות לדיון

מסר הסיפור

 כאשר מבקשים סליחה ומודים בטעות- זה עוזר לצד השני לסלוח לנו.

נקודה לדיון

 ?למה המלך שלמה סלח לדבורה

הסיכום

לכל עם ישנו תרבות מסוימת המייחדת אותו ושונה משאר התרבויות האחרות אשר כל תרבות בנוייה מהאידיאליים והערכים הכי חשובים לעם מסוים. ולרוב התרבות משדרת לנו (כעם אחר) את המאפיינים ולפעמיים את אופי החיים של העם המסוים

בעבודה שלנו התייחסנו לכל מיני ספורים הקשורים לתרבויות שונות מטרה שלנו בעבודה זו הייתה לראות איך מקשרת הספרות בין העמים דרך התרבויות השונות
אנחנו מאמינים שהסיפורים יכולים להוות גשר בין עמים, כי דרכם אנו יכולים להכיר תרבויות שונות

:תהליך היצירה

בחרנו בספורים עממיים מהתרבות העברית ומהתרבות הערבית אשר להם משמעות לחיים- סיפורים שאנשים יכולים ללמוד מהם מסר ולקחת
אותם לחיים

עשינו ניתוח מעמיק לכל סיפור בנפרד הניתוח כלל: פרטים על הסיפורים, המסר מהסיפור ותרגום בנוסף לנקודות שמעוררות מחשבה ודיון

לסיום לקחנו את כל אוסף המידע ויצרנו מזה ספר דיגיטלי
בחרנו להשתמש בכלי דיגיטלי כי זה נראה לנו האמצעי הכי מתאים במיוחד בימים אלה של “מגפת הקורונה”

החוויה

כל חבריי הקבוצה נפגשו בזום ובחרנו בנושא שגם קשור לספרות וגם קשור לחיים שלנו – העם והתרבות. העבודה בנושא זה הייתה מעניינת ונפלאה, כי הסיפורים עוסקים בדברים שנוגעים בחיי היום יום שלנו.

נפגשנו מידי שבוע מרחוק, בגלל המצב של מגפת ה’קורונה’, וזה היה החיסרון שהקשה עלינו להתקדם במהירות.

חוויה זו היית מרתקת מאוד. הרגשנו הנאה בעת העבודה והדבר הכי מעניין היה שיתוף הפעולה שלנו ביחד.

הדיון הכי חזק שהתרחש היה לגבי נושא התרבות אשר גלינו שלמרות שכולנו ערביים בדואים אבל גם אנחנו חיים בתוך תרבויות שונות – שבתוכן התרבות העברית.

להתראות