אור מהבהב

Translated from English to Hebrew by Roni Bossin

© 2015, Gadi Bossin

[email protected]

Gadi Bossin

P.O. Box 20

Kiryat Bialik, Israel

ALL RIGHTS RESERVED. This book contains material protected under International and Federal Copyright Laws and Treaties. Any unauthorized reprint or use of this material is prohibited. No part of this book may be reproduced or transmitted in any form or by any means, electronic or mechanical, including photocopying, recording, or by any information storage and retrieval system without express written permission from the author.

AUTHOR’S NOTE

This book, A Flickering Light, was published originally on Ourboox.com one year ago in June 2014 on the occasion of my mother’s Yahrzeit, the 65th anniversary of her passing in 1949.

I wrote A Flickering Light in English.

This year, again on the occasion of her Yahrzeit, I am publishing A Flickering Light in Hebrew, passing on the fragile flame in Hebrew to my family and friends here in Israel with gratitude and appreciation to my son, Roni Bossin, for his graceful translation.

12.6.49

ששים וחמש שנים

ועדיין

הנר מהבהב

נר זיכרון

נר נשמה

אור מהבהב

מה המשמעות של כך? 

מה המשמעות של כך?

נראה כי המשמעות היא

שחייתי את חיי

כילד ללא אמא

האמנם?

12.6.49

ששים וחמש שנים

ועדיין

הנר מהבהב

ה-12 ביוני היה יום הנישואין ה-37 שלנו. דנה ואני חגגנו ובילינו יום נפלא יחדיו. הלכנו לאכול ארוחת צהריים במסעדה צנועה אך מצויינת.

הייתי לאחר שלוש שעות של שנת צהריים לה הייתי מאוד זקוק לאחר שני לילות רצופים של לילות לבנים כדי לעמוד ביעדי עבודה.

דנה אספה את ליה, נכדתנו בת הארבע וחצי, מהגן ובילתה איתה שעתיים לפני שאימה, בתנו רינת, באה לקחת אותה הביתה.

התעוררתי בזמן כדי ליהנות מכמה דקות של משחק בכדור עם ליה בחצר.

בערב דנה ואני הלכנו לערב שירה בציבור ששלח אותנו הביתה בשירה ובחיוך.

אנו ביחד.

אנו בריאים.

אנו עדיין מאוהבים – או אולי יותר נכון לומר שתמיד, תמיד, שוב ושוב מתאהבים – אחד בשנייה – חיים חיי אהבה, שיתוף ואכפתיות.

אני אומר תודה על מזלי הטוב בכל יום.

דנה יודעת איך אני מרגיש. אני לא מסתיר את רגשותיי. אני לא יכול. זה מי שאני. זה לא טבעי לי לא לחשוף את רגשותיי, במיוחד כלפיה.

*******

ב-1938 הוריי נישאו במונטריאל. 

ביום נישואיהם ה-11, ב-12 ביוני 1949, אימי נפטרה בגיל שלושים ואחת.

מחלה בשם

myasthenia gravis

לקחה אותה.

כך קרה שבשבילי בכל שנה ה-12 ביוני הוא יום של חגיגה וגם יום זיכרון.

כשדנה ואני בחרנו ב-12 ביוני, 1977 כיום החתונה שלנו, לא בחרנו את התאריך כדי שיחפוף ליום הנישואין של הוריי.

זה פשוט היה התאריך שהיה הכי נוח לנו.

היינו סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט באוהיו ובשביל החתונה היינו צריכים לנסוע לשיקגו, העיר בה משפחתה של דנה התגוררה.

*******

מצד שני, לא היינו קובעים את מועד החתונה ב-12 ביוני אם ה-12 ביוני היה נופל על התאריך העברי של יום הזיכרון של אימי באותה שנה.

על פי לוח השנה העברי, ב-1977 ט”ו בסיון נפל על ה-1 ביוני, אחד עשר ימים לפני חתונתנו.

*******

השנה, ט”ו בסיון נפל על ה-13 ביוני, יום אחד לאחר יום הנישואין שלנו על פי לוח השנה הלועזי.

זהו התאריך בו אנו חוגגים את נישואינו, לא התאריך העברי שהינו כ”ו בסיון.

אך תאריכים עבריים מתחלפים בשקיעה והתאריכים על פיהם אנו חיים בתרבות המערבית מתחלפים רק בחצות.

לכן, ישנה חפיפה בין השקיעה לבין חצות ובשנה זו ט”ו בסיון מתחיל בערב של ה-12 ביוני.

אני מציין את כל זה כדי להגיע למחשבותיי ותהיותיי במהלך השעות המוקדמות של ה-13 ביוני, 2014.

*******

דנה הייתה שקועה בשינה עמוקה. אני הייתי ער לגמרי – שילמתי את המחיר על שנת צהריים ערבה בת שלוש שעות.

החלטתי לכתוב אימייל לבת דודה אהובה המתגוררת בחו”ל.

כתבתי לה, “אני יושב כאן בשולחני, מרחק קצר מנר נשמה המהבהב בחדר הכמעט חשוך לחלוטין.”

לפני שהמשכתי בכתיבת ההודעה, הבטתי הצידה לעבר נר הזיכרון ותהיתי מה הוא מסמל.

האם האור מנר מהבהב הוא מטאפורה לאור המהבהב שאהובים שנפטרו מאירים על אלה הזוכרים אותם?

האם זה חל אפילו במקרים כמו שלי בהם הזיכרונות כמעט ולא קיימים?

הרבה ממה שכתבתי במרוצת השנים, בין אם סיפורת או זיכרונות, משקף או מתייחס למוות של אמא.

בהקשר של סיפורת, ה”אני האחר” שלי הוא למעשה כפי שהייתי בגיל של פחות משלוש שנים כשאימו נפטרה.

זה לא שאין לי דמיון. אני בוחר שלא לדמיין “אני אחר” החי את חייו עם אימא נוכחת.

מילדותי המוקדמת ועד ימים אלה, השקפתי על האינטראקציות של בני דודים, חברים ובני כיתה, ושכנים עם אימותיהם.

ראיתי את ילדיי שלי גדלים תחת חופה של אהבה ואכפתיות שדנה תמיד העניקה להם.

יכולתי להשתמש במה שראיתי בתצפיותיי כחומר הגלם עבור חיי הבידיוניים אשר בדמיוני.

אך זה לא בשבילי.

רציתי שהכתיבה שלי תהיה אמיתית.

ומה שתמיד שיוויתי לנגד עיניי כחיים נורמליים, חיים עם אמא הנוכחת ומשקיפה על בנה במהלך ילדותו ושנות התבגרותו ובגרותו, לא יכול להיות אמיתי בשבילי.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא מבקש רחמים. מעולם לא עשיתי זאת.

מעולם לא נהניתי להיות מושא של רחמים על כך שהייתי ילד ללא אימא, ואין זה משנה כמה הכוונות היו טובות, או כמה באו מתוך נדיבות.

מעולם לא רציתי שאנשים יחשבו עליי כך. לא רציתי שהם יחשבו עליי או על הסטטוס שלי כיתום בכלל.

לאן אני חותר עם כל זאת?

אני מכוון בחזרה אל אותו נר מהבהב, אותו אור מהבהב, בחזרה אל שאלתי בת שני החלקים:

מהי המשמעות שהנר עדיין מהבהב לאחר 65 שנה? מהי המשמעות?

האם חייתי את חיי כילד ללא אמא?

תשובתי:

המשמעות היא שהאור המהבהב הוא אכן מטאפורה לאור שאימי מאירה עליי.

אך המשמעות היא גם הרבה יותר מזה.

תחשבו על כך: משהו שמהבהב יכול להיכבות ברגע. זה משהו שברירי.

הוא רועד.

הוא מתנפנף באופן המנבא את סופו.

אך האור המהבהב של נר הזיכרון הוא עז ועקשן.

הוא נאחז בחיים.

הוא ממשיך להבהב מעבר לעשרים וחמש השעות בהן הוא אמור לבעור, ולפעמים אף ממשיך לבעור יותר מעשרים ושש שעות.

ויחד עם הצלליות שהוא יוצר, הוא גם מאיר.

מה אני אומר כאן?

זאת בלבד:

האור המהבהב שאימי מאירה עליי בחסרונה מעולם לא היה תופעת יום זיכרון של יום אחד בשנה בלבד.

בשבילי זה תמיד היה נוכחות יומיומית של זיכרון.

האם חייתי את חיי כילד ללא אמא?

כן ולא.

כן.

העובדה היא שאימי נפטרה ועזבה אותי לנצח.

מה הייתי נותן על מנת לחוות את חיבוקה של אימי?

אין דרך לענות על שאלה זו.

לא.

אימי הייתה איתי כשהייתי תינוק ופעוט.

בקצת יותר משנתיים של חיי היא הורישה לי כל מיני נטיות ותובנות אינטואיטיביות.

יותר מכל דבר אחר, בדרך המסתורית בה פועלת אהבת אם, היא העניקה לי את השקט הפנימי ואת הביטחון המלא המגיעים עם הידיעה שהייתי רצוי.

היא החזיקה אותי קרוב ובאהבה ולמדתי שהייתי ראוי להיות נאהב ושלאהוב אדם אחר ולאפשר לאותו אדם אחר לאהוב אותי יהיו התכונות בעלות הערך הכי רב אותן נשאתי עימי במהלך חיי.

לא.

רוחה של אימי חיה דרכי. היא תמיד איתי בכל אשר ירשתי ממנה.

כלומר, לא רק עיניה הכחולות, אך גם המוסיקה שלה שעברה אליה מאימה, זמרת האופרה.

וגם ליבה הטוב ואמונתה בחשיבות של קשרי משפחה וחברות.

מהדירה הזעירה אותה חלקה עם אבי ועם אחותי ואיתי, היא טילפנה ושוחחה לפחות פעם ביום עם הוריה ואחיה ואחיותיה, ועם חברותיה הקרובות.

בעת שאני כותב שורות אלה, אני בוחן תמונה היושבת על מדף במשרדי.

בכל שנה, בט”ו בסיון, אני לוקח את התמונה ומניח אותה ליד נר הזיכרון.

התמונה עומדת שם, לצד האור המהבהב.

מהכיתוב בגב התמונה אני יודע שהיא צולמה בבית קיץ בהרי לורנטיאן.

זה היה באוגוסט 1942, קצת יותר מארבע שנים לפני שנולדתי.

אימי, אבי ואחותי נמצאים שם, וכן דוד אחד, שלוש דודות, שתי דודניות וסבי וסבתי.

כל מי שבתמונה היום כבר איננו, מלבד שתי הדודניות שהינן היום בנות שמונים ושלוש ושבעים ושמונה.

אני מתבונן בכולם כעת בעומדם שם באווירה משפחתית קבוצתית, אך יותר מכל אני מתבונן בפניה של אימי.

הכרתי את כל השאר, כמה מהם בשנות בגרותי. רק את ההיכרות עם אימי אני החמצתי.

אני מביט בפניה של אימי. היא בת עשרים וארבע.

אני מזהה את הדימיון הבלתי מעורער בין ביתי הצעירה קרן לבין הסבתא שהיא מעולם לא הכירה.

סבתא שהיא מיתוס, אגדה.

אני מחייך.

אני חושב על המוסיקה של אימי, שירתה הטבעית.

אני חושב על המוסיקה של אימה שלה, על הקריירה שלה כזמרת אופרה צעירה.

אני מחייך שוב.

ואני מבין.

האור המהבהב מאיר את הדורות.

האור המהבהב צובר כוח.

הוא גדל לאלומת אור רחבה.

שכן, בתי קרן היא בוגרת האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

היא זמרת-יוצרת מוכשרת.

והמשמעות של שמה – קרן – היא “אלומה של אור.”