Artwork from the book - איש משפחה by Mira Markusfeld - Illustrated by מירה מרקוספלד - Ourboox.com
מירה מרקוספלד, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטה הפתוחה, פרסמה את ספרה הראשון "גלגול אישה" בהוצאת גוונים ב-2014. מאז היא כותבת פרוזה ומפרסמת את ספריה ככתב עת לפני עריכה בחינם. כאן מתפרסמים שני ספרים: גרני (המספר על אישה בשנות ה-60 לחייה שננטשת על ידי בעלה) ו"איש משפחה" (על האסון במפגש תרבויות מנוגדות, אם לא…
May 2017
Member Since
2
Published Books

איש משפחה

by Mira Markusfeld

Artwork: מירה מרקוספלד

איש משפחה

 

מירה  מרקוספלד

www.markusfeld.co.il

 

 

 

 

1

פרק ראשון

 

החום הכבד ששרר זה חודשיים עדיין לא הראה סימני התפוגגות על אף שהיה זה כבר סוף ספטמבר. בבאר שבע קשה לחוש את ההבדל בין אוגוסט שניתנת לו לגיטימציה להרתיח את הדם לבין ספטמבר שממנו מצפים שיצנן את הגוף מעט ויהווה הפוגה נעימה לקראת בואו של מזג האוויר הקיצוני השני, הלא הוא החורף.

   ששת שולחנות הפורמייקה הירוקים שעמדו מחוץ לבית הקפה השכונתי של סאלח ננטשו על ידי הלקוחות לטובת ארבעה שולחנות ועליהם שעווניות פרחוניות בתוך בית הקפה הממוזג שהמה מאנשים.

   ענת הייתה צריכה ללכת מהתחנה לבית הקפה כעשר דקות ברגל שכן לאוטובוס שהביא אותה מהאוניברסיטה הייתה רק עצירה אחת בשכונה הוותיקה שבתיה הישנים החלו להתפורר ותושביה החלו להזדקן, אך היא לא קוננה על מזג האוויר המחניק. בת עשרים ושמונה הייתה והרגישה עדיין את עליצות הנעורים שטמנו בחובם תקווה וורודה לעתיד לבוא וכל קושי היה זמני בהחלט בעיניה.

   “לאט, מה את ממהרת? לא קרה כלום,” קידמה את פניה לואיז אשתו של סאלח.

   “תארי לעצמך, חצי שעה חיכיתי לאוטובוס עד שהואיל בטובו להופיע,” התנשפה ענת וחייכה ללקוחות המוכרים לה היטב.

   שלוש פעמים בשבוע עבדה אצל סאלח ולואיז שמזה ארבעים שנה התפרנסו בכבוד מבית הקפה שבבעלותם ואיתו גם התבגרו יחד עם לקוחותיהם. למאפיה וכריכיה של לואיז יצא שם בכל השכונה וסאלח מצידו הכין קפה שחור מפולים שטחן במקום. ריח הקפה פשט עד לרחוב וגרם לעוברים ושבים להתמוגג.

   היא סקרה את המקום בזמן שיישרה את משקפי הראייה המיושנים משהו שהרכיבה, פיזרה את שיערה הארוך המתולתל שצבעו היה חום כהה ושוב אספה לפקעת, מהדקת אותו בסיכת ראש שחורה במיומנות של סטודנטית שקדנית שאין לה זמן להתעסק בזוטות כמו הופעתה החיצונית.

   בקושי יכלה לשמוע את עצמה מדברת. נראה היה שבכל אחד מהשולחנות ניצת ויכוח פוליטי כזה או אחר שבו הדוברים ניסו לשכנע ואילו השומעים ניסו להקשות בשאלות. ענת חייכה לעצמה בהכירה את אופיים של הלקוחות

2

ונשמה נשימה ארוכה לפני שניגשה לאיש כסוף שיער בשנות השבעים שלו שהרים את ידו וקרא לה בקול רם ככל שיכל כדי להסב את תשומת ליבה אליו, אם כי היא כבר יצרה קשר עין איתו ומיד ניגשה אליו.

    “מיידלע’, קפה הפוך ושטרודל.”

   “מיד אדוני המנהל,” כך קראה לו, זכר להיותו מנהל סניף הדואר בשכונה, כי ידעה שאהב כשמזכירים בקול את תוארו מן העבר. הוא חייך אליה בחיבה ומיד הפנה את תשומת ליבו לחבריו המתלהמים.

   היא הפנתה מבט מרוצה מבעד לחלון הראווה ומיד הבחינה באישה באמצע שנות השלושים לחייה שהתיישבה ליד אחד השולחנות, הוציאה תיק מנהלים שחור ומהודר והחלה לעיין במסמכים כלשהם שהוציאה מתוכו. שיערה היה חלק ובהיר והיא הייתה לבושה בחליפה אלגנטית ויקרה.

    ענת נעמדה במקומה מהופנטת לדקה ואמרה לעצמה שזו אורחת לרגע שלא ראתה מעולם.

   “תיגשי לראות מה היא רוצה,” אמרה לואיז שגם היא הבחינה בה.

   ענת יצאה החוצה וחייכה כשהאישה הרימה את ראשה, משקפי שמש גדולות ואפנתיות מסתירות את עיניה.

   “שלום,” ברכה אותה ענת.

       “שלום. אפשר לעיין בתפריט?” שאלה האישה והחזירה לה חיוך קטן.

   “אפשר אך אשמח לספר לך על סוגי הקפה, המאפים והכריכים שיש לנו בעצמי, כולם מעשה ידיה של בעלת המקום.” האישה הנהנה בראשה ואחרי ששמעה את התפריט הזמינה קפה הפוך וכריך טונה קטן.

   אחרי שהגישה לה פנתה לשרת לקוחות בתוך בית הקפה ורק חצי שעה לאחר מכן הבחינה שהאישה כבר עזבה. היא יצאה החוצה וראתה על השולחן שטר שכיסה את עלות ההזמנה בתוספת תשר נדיב מאד.

   כעבור כמה ימים הופיעה האישה ושוב התיישבה ליד אחד השולחנות שהיו על המדרכה בגפה. כמה פנסיונרים שהגיעו אחריה מילאו את שאר השולחנות, כשהם מתבוננים בה בהיחבא מדי פעם.

   ענת הופתעה לראותה וגם סאלח שחשש התגנב לליבו שמא מדובר בנציגת מס הכנסה. הוא שיתף את ענת בחששותיו.

“אוי, אל תהיה מודאג. אנסה לדובב אותה,” התנדבה ומיד ניגשה לשאול את האישה מה ברצונה להזמין.

3

“הקפה בפעם האחרונה היה מצוין וכך גם הכריך. אזמין שוב קפה הפוך אבל הפעם אנסה עוגת גזר.”

   כשהגישה לה את כוס הקפה ועוגת הגזר באטיות מכוונת, ניסתה לחשוב כיצד תפתח בשיחה עם האישה ששידרה ריחוק מסוים.

   “אף פעם לא ראיתי אותך בשכונה. את חדשה כאן?” שאלה אותה.

   האישה כנראה הבינה מיד שענת סקרנית לגביה כי חיוך רחב התפשט על פניה.

   “אני לא גרה כאן, באתי בענייני עבודה. בערך,” הוסיפה את ה”בערך” תוך כדי שהיא מתבוננת הצידה ופניה מתקדרות.

   “אה,” הגיבה ענת נבוכה ונשארה לעמוד על מקומה.

   “עורכת דין שולמית בר נוי,” הושיטה את ידה לענת, שניגבה מיד את כף ידה בסינרה ולחצה את ידה של האישה.

   “נעים מאד, ענת לוי,” חייכה תוך כדי שהיא קולטת בעיניה פנסיונר אחד מנופף לה בידו לאות שברצונו להזמין.

   “סליחה, קוראים לי,” אמרה באכזבה. ברצון הייתה נשארת לשמוע מה מעשיה של עורכת הדין במקום אך משסיימה להגיש לחברי ‘הפרלמנט’, אחד מארבעת ‘הפרלמנטים’ הקבועים שיצרו פנסיונרים במקום, עורכת הדין כבר עזבה כשהיא שוב משאירה לה תשר נדיב.

   “בטח לא אראה אותה יותר,” התגנבה מחשבה לליבה.

   אך היא טעתה שכן כבר במשמרתה הבאה הופיעה עורכת הדין בשעות הבוקר המוקדמות עת לא היו כמעט לקוחות. בעל כורחה ננעצו מבטיה של ענת באישה המהודרת שהבחינה בכך ונראה שרצתה להבהיר את עצמה שכן אמרה לענת:

   “הקמתי עמותה לפני חמש שנים שעוזרת לנשים בצרה. אני פה בגלל מישהי שהותקפה ומאז אינה מוכנה לצאת מהבית, לכן אני הולכת לבקר אותה.” היא שתקה ובחנה את פניה המופתעות של ענת, שלא הייתה מעלה בדעתה שאישה הנראית ומתנהגת כבת מלך, תטריח את עצמה למען מישהי מוכת גורל.

   שתיקה מביכה השתררה עד שענת מצאה מה לומר.

   “אני סטודנטית לעבודה סוציאלית,” נידבה גם היא פרט מחייה.

   “יש לנו עובדות סוציאליות המתנדבות בעמותה, גם אחיות ואף בלש אחד. אבל אל תטעי, אנחנו עמותה קטנה ובסך הכול מונים פלוס מינוס עשרים איש

4

בכל רגע נתון. אין הרבה קופצות וקופצים ותמיד חסרות לנו ידיים,” רמזה שולמית אך ענת לא קלטה את הרמז.

   ענת הייתה בת הזקונים של זוג הורים שעסקו בהוראה. הם העריפו עליה חיבה והגנה כל ימי חייה ומעולם לא נתקלה במישהו שרצה לפגוע בה בזדון אם לא מביאים בחשבון התקוטטויות בילדותה עם ילדים אחרים ועל כן לא הבינה מיד את צרתן של נפגעות האלימות ששולמית דיברה עליהן.

   הבחירה בלימודי עבודה סוציאלית לא הייתה העדפתה הראשונה ואף לא הוראה לחינוך הרך, מקצוע שהוריה המליצו בפניה בחום כשפשטה מדיה מצה”ל ובאין לה משהו אחר לשאוף אליו, מצאה עצמה מסיימת תואר ראשון בחינוך אך מיד מחליטה לא לעסוק בזה ושוב באין מקצוע אחר שחשקה בו, החלה בלימודי עבודה סוציאלית, שוב בהמלצת והוריה וגם בזה לא הייתה בטוחה שתרצה לעסוק.

   חלפו שוב כמה ימים עד שפגשה בעורכת הדין שולמית אך היא לא הפסיקה לחשוב עליה כל אותו הזמן ואף שיתפה את חברותיה ברשמיה מהאישה.

   “באופן כללי צריך להתנדב למשהו,” אמרו החברות.

   “בתיכון עסקתי כל הזמן בפרויקטים חברתיים כמצוות המערכת,” הצטדקה  ענת.

   “גם אני, אבל מאז הייתי עסוקה רק בעצמי,” ענתה לה חברה ללימודים.

   “אבל חנכנו בשנה הראשונה ללימודינו ילדים ממשפחות מצוקה, זה בטח נחשב,” המשיכה ענת באי נוחות להצדיק את העדפתה לעבוד בבית הקפה של סאלח על פני המשך חניכה שבגינה הייתה היתה מקבלת מלגה נאה אך דרשה ממנה כוחות נפשיים רבים יותר. עתה בעקבות שיחתה עם חברותיה ללימודים החליטה לעשות בכל זאת מאמץ ולחשוב על אחרים זולת עצמה.

   “איך זה הולך, מבחינת השעות אני מתכוונת, יש שעות קבועות? כמה שעות המתנדבות מקדישות בשבוע?” התעניינה כשפגשה בשולמית כמה ימים לאחר מכן. על פניה של שולמית ניכרה הבעה של מי שהבינה שהצעתה הסמויה חלחלה בסופו של דבר.

   “ככל שרוצים ומתי שרוצים. תמיד יש מישהי לטפל בה,” ענתה שולמית וענת התיישבה בכיסא מולה, מוותרת בהיסח הדעת על פורמאליות. שולמית הושיטה לה כרטיס ביקור ואמרה שהיא צריכה לזוז.

   “אחשוב על זה,” הבטיחה ענת ושולמית חייכה אליה בחיבה.

5

במשך שבוע הלכה ובאה הדילמה אם להתקשר לשולמית אם לאו. מצד אחד רצתה בקשר עם האישה המרשימה אך מצד שני חיה באושר בחלקת הנוחות הקטנה והשלווה שלה כשכל עיסוקיה סובבים סביב עצמה כמו רבות מחברותיה.

   כמעט אמרה אומר להתקשר ולהתנצל על כי עליה לסרב אך בטרם הספיקה הופיעה שולמית בצהרי יום אחד כשעבדה בבית הקפה.

   “אני בדרכי לסימונה, אשה שאנחנו מלוות וחשבתי שאולי תרצי להתלוות אלי כי קיבלתי את הרושם שאם את לומדת עבודה סוציאלית וודאי תרצי להתוודע יותר לשטח עיסוקך.”

   ענת הופתעה מההזמנה והפנתה מבטה הצידה כדי שזו לא תראה את ההיסוס בעיניה אך תחת זאת נתקלה בעיניה של לואיז שהקשיבה לשולמית ובדרכה החביבה מבלי להתכוון, כשברצונה רק לעזור, אמרה:

   “זה בסדר מאמי, את יכולה ללכת לשעה שעתיים, ממילא אין הרבה לקוחות.”

   לפיכך לענת לא היה תירוץ לסרב ובאין ברירה חייכה באילוץ והסירה את סינרה.

   “אני מביאה את תיקי,” ביקשה לעצמה דקה או שתיים כדי לעכל את הקשר החדש.

   שולמית הלכה מהר אף על פי שנעלה נעלי עקב גבוהות וענת הייתה צריכה לעמוד בקצב שלה אף על פי שנעלה נעליים שטוחות.

 “סימונה בשנות הארבעים לחייה,” עדכנה אותה שולמית, “נשואה ואם לארבעה. אולי את מכירה אותה? הייתה לה פרפומריה בשכונה עד לפני שנה. היא נאלצה לסגור אותה אחרי שלא יכלה להמשיך במצבה הנפשי לתפעל אותה ומיותר לומר לך עד כמה זה פגע בכלכלת המשפחה.”

   במוחה של ענת ניצת זיכרון עמום.

   “אני חושבת שאני יודעת מי זו. זכורתני אישה חייכנית כשרק התחלתי לעבוד אצל סאלח. רכשתי ממנה כמה מוצרים ובאמת, זמן קצר לאחר מכן הבחנתי שהחנות סגורה כל הזמן. לא ידעתי שקראו לה סימונה. היא הייתה הוגנת מאד ולא גבתה מחירים מופקעים,” עכשיו באמת הסתקרנה לדעת מה קרה לה.

6

שולמית שתקה והוליכה אותה לרחוב שמשני צדדיו עמדו בנייני רכבת בני ארבע קומות, ישנים ומוזנחים, נטולי מרפסות. כמעט כל החלונות היו מסורגים ומחוצה להם הייתה תלויה כביסה על חוטי תיל זרועים כתמי חלודה.

   שולמית נעצרה באחת הכניסות האין סופיות של בניין רכבת מתפורר ופנתה לענת.

   “אם במקרה ישובו בעלה וילדיה אסור לך לומר דבר. הם אינם יודעים על הקורות אותה.” הזהירה אותה.

   ענת הנהנה בראשה ועלתה אחרי שולמית לדירה בקומה רביעית.

   אישה כהת עור, כחושה ושפופה בחלוק ונעלי בית פתחה להן את הדלת וענת בקושי זיהתה את בעלת הפרפומריה.

   סימונה הלכה באיטיות לפניהן והוליכה אותן לתוך סלון קטן שרהיטיו כבר היו יכולים לשאת את המושג הטרנדי וינטג’, אילו מישהו היה טורח לחדש אותם.

   “מה שלומך?” שאלה ברוך שולמית.

   “כל יום דומה לשני,” ענתה סימונה חלושה.

   שולמית ישבה צמודה אליה והחזיקה בידה.

 “זה ישתנה, אני מבטיחה לך שיגיע היום שתשובי לאיתנך. אך הוא לעומת זאת לא יוכל להימלט מעונש בסופו של דבר.”

   סימונה נראתה חסרת אמון ושולמית הסתכלה על ענת ומבט של דאגה קטנה בפניה.

   “שכחתי להציג לך את ענת. ענת עובדת כמלצרית אצל סלאח. היא סטודנטית לעבודה סוציאלית,” חיכתה לתגובה שלא הגיעה מסימונה.

   “נעים מאד,” אמרה ענת נבוכה מחוסר התגובה של סימונה שלא הפנתה מבטה אליה אפילו.

   לאחר חצי שעה שבה שולמית התעניינה אם סימונה נפגשה עם הפסיכולוגית של העמותה ואם כן איך חשה בפגישה, סימונה ענתה בלאות “בסדר.”

   שולמית שבה ושאלה אותה אם היא זקוקה למשהו, אולי לעזרה בבית, אך סימונה הביעה רצון להיות עם עצמה.

   “את רוצה שאשלח את טובה?” שאלה שולמית ולענת הסבירה “טובה אחות בבית החולים ומתנדבת שלנו.”

   סימונה לא ענתה. לענת היה קשה לראות אותה עצובה ובאבחה נכנסה לשיחה.

7

“אכפת לך אם אני אבוא לבקר אותך?” שאלה להפתעתה של שולמית, ששביעות רצון התפשטה על פניה. ענת, שחומת הברזל שסימונה עטפה בה את עצמה הטרידה אותה, הוסיפה:

 “פעם קניתי ממך כמה מוצרים ומאז אני לא מוצאת את אותה איכות בשום מקום, אולי תוכלי לעזור לי?” סימונה התבוננה בה כרואה אותה בפעם הראשונה.

   “כן, בסדר,” ענתה חלושות, וענת חשבה שהנה הזכירה לה ימים טובים יותר.

   כל הדרך עד לבית הקפה, שולמית שתקה אך חיוך קל היה נסוך על פניה. כשהגיעו אמרה לענת:

   “את טבעית, יש לך את זה, זה זורם ממך. ברוכה הבאה.”

   “לא תכננתי להתנדב.” ענתה לה ענת.

   “אני יודעת. עברתי כדי לשכנע אותך. אנחנו זקוקות להרבה מתנדבות. ודרך אגב, סימונה מסרבת לומר את שמו של התוקף אותה אף על פי שאנחנו חושבות שהיא מכירה אותו.”

   היא חיבקה את ענת לפני שנכנסה למכונית המזדה הכסופה שלה, חיוך שביעות הרצון הקטן עדיין על פניה.

***

   ענת החזיקה בטלפון הנייד שלה בשתי ידיה, מלטפת אותו בהיסח הדעת. היא כמעט לא הקשיבה למרצה. דעתה הייתה מוסחת מהמסרון ששולמית שלחה לה שלכאורה לא היה בו דבר מטריד מלבד מספר הטלפון הנייד של סימונה ובקשה שתקבע עמה שעה לבקרה. שולמית כפי הנראה הייתה סמוכה ובטוחה לאחר ביקורן המשותף שענת שלמה לחלוטין עם החלטתה להתנדב לעמותה על אף שפני הדברים לא היו כך.

   ובכל זאת הנה לה הזדמנות להיות מעורבת בחייהן של אחרות גם אם הדבר לא היה מתוכנן במסלול חייה. אם תעסוק בעבודה סוציאלית לפרנסתה, מן הסתם תתקל בנשים כמו סימונה ואולי הגיע הזמן לצלול למים העמוקים כדי לבחון אם ברצונה באמת לעסוק במקצוע זה.

   היא עזבה את אולם ההרצאות והתקשרה לסימונה, מוודאת שזה בסדר מצידה שתחליף מדי פעם את שולמית ותבוא לבקרה. סימונה ענתה באדישות שאין זה משנה לה.

8

למרבה פליאתה הביקורים הראשונים לא היו טעונים רגשית כמו שחששה אף על פי שלתחושתה הזמן עמד מלכת כי היה משהו אפוף שלווה בזמן שנעצר, כאילו שנעלם הפחד מפני החיים הרצים אל החידלון.

   תחילה הייתה מבקרת אותה פעם בשבוע אך שולמית העירה שזה לא מספיק ולחצה מעט שתמצא זמן לביקורים נוספים ולכן ענת מצאה זמן נוסף לבקרה מוקדם בבקרים או בשעות הצהריים לפני תחילת משמרתה בבית הקפה או הרצאה שהיה עליה להיות נוכחת בה באוניברסיטה. ביום הביקור הייתה מתקשרת לטוני, פסיכולוגית בעמותה, ומדווחת לה. טוני הייתה מבקשת ממנה לנסות ולדובב את סימונה על מנת לדעת פרטים על הפוגע ועל נסיבות הפגיעה כי הדבר היה דחוף ביותר.

   “היא צריכה לדעת שצדק צריך להיעשות כדי שתוכל להתחזק. קשה לחשוב שמי שפגע בך ממשיך את חייו ואף משגשג כשאתה שרוי בעלטה.”

   ענת חשה מצוקה קלה לנוכח הדרישה הזו ממנה ובמשך חודשיים לא עשתה דבר. היא אף התרעמה בינה לבין עצמה ששולמית וטוני מעמידות אותה במצב שאינה יכולה לסרב להן מצד אחד ומהצד השני חשבה שזה מעבר ליכולותיה ואף אמרה זאת לשולמית שפטרה אותה ב”תשתדלי, את יכולה.”

   הסתיו כבר כמעט נגמר ומחוץ לדירתה הישנה של סימונה השמיים היו מעוננים. ענת חיבקה את ספל הקפה שלה והתבוננה לתוכו כשהרגישה את עיניה של סימונה נעוצות בה.

   “הוא נכנס לפרפומריה שלי יום אחד, גבר גבוה יפה תואר. הוא קנה את הבושם היקר ביותר וויתר על העודף. הייתי רגילה שמתווכחים איתי על כל שקל אבל הוא היה ג’נטלמן מושלם. אחר כך המשיך לבוא, תמיד קונה את המוצרים היקרים ביותר ומפלרטט איתי.” היא השתתקה וענת חשה שהיא מפליגה בזיכרונה לרגעים שהיו נעימים בחברת הגבר “ההוא”.

   “בשביל אחת כמוני… שאחד כמוהו יתעניין בי… זה סיפור סינדרלה שעליו גדלתי. הרגשתי מיוחדת. בגידה בבעלי נראתה לי תשלום קטן לעומת האהבה הגדולה שציפתה לי. ככה הרגשתי. מה ידעתי?” דמעות עלו בעיניה. ענת ידעה שזו הזדמנות לברר עליו לפני שסימונה עלולה לשוב ולהתכנס בעצמה ושוב לא תוכל לדלות פרטים על התקיפה אך הייתה מסוגלת רק לחבק אותה תוך שהיא נזכרת שכילדה שנאה את ‘סינדרלה’. היא אהבה לקרוא את סדרת ‘ננסי דרו’ על נערה בלשית שפותרת תעלומות עוד לפני שהמשטרה מודעת לכך שנעשה פשע.

9

“דרור.” ענת ניעורה ממחשבותיה וסימונה שכפי הנראה ראתה שאינה מבינה אותה הבהירה:

   “קוראים לגבר הזה דרור.”

   ענת שתקה. היא לא הייתה בטוחה שברצונה לשמוע פרטים. תחושה של מיאוס עלתה בה. כל שרצתה היה לעודד את סימונה אך לא לדעת בפרטי פרטים את סיפור התקיפה שדחה אותה משום מה, אלא שסימונה המשיכה:

   “נפגשתי עמו בסתר בבתי מלון זולים. בפגישות הראשונות הוא איכשהו השקיע, פינק. אחר כך היינו באים, עושים והולכים. בכל פעם הוא הגביר את האלימות שלו כלפי ואני שתקתי כי קיוויתי שאראה שוב את הגבר המקסים שחיזר אחרי בתחילה. בסך הכול נפגשתי איתו ארבע פגישות רומנטיות.”

   “מה קרה בפעם האחרונה?” מלמלה ענת וקיוותה שסימונה לא תשתף אותה בעוד מידע אך הסכר נפרץ אצל האישה והיא המשיכה.

   “הוא הפעיל אלימות, חיבל בגופי. אמרתי שאתלונן והוא אמר שאם אפתח את פי בעלי ידע שבגדתי בו ויזרוק אותי לכלבים. זה מה שהיה קורה באמת, הייתי מוצאת את עצמי בלי משפחה ובלי בית.” וכאן החלה להתייפח.

   עד שלא נרגעה, ענת לא עזבה אותה אך היא רצתה לברוח משם בהקדם ותרצה את זה לעצמה בכך שהיא עלולה לאחר לשיעור באוניברסיטה, אלא שמצפונה לא נתן לה להפקיר את סימונה במצב הרגשי הקשה שהייתה בו.

   שולמית הייתה מרוצה. סימונה נפתחה בפני ענת כמו שלא נפתחה בפני אף מתנדבת אחרת.

   “אני בטוחה שבבוא היום היא תתחזק ותעיד נגדו אף על פי שאני סבורה שצדקה באומרה שתשלם מחיר גבוה על עדותה זו.” אחר כך הוסיפה:

   “חבל שלא אמרה לך מה טיב החבלה. נו שוין, אי אפשר לאכול את כל העוגה בבת אחת.”

10

פרק שני

הקור חדר אף מבעד לשכבות הרבות שלבשה. רק עיניה היו חשופות. החזאים אמרו שימי סוף ינואר אלו יהיו הימים הקרים ביותר באותה שנה.

   כשנכנסה לבית הקפה הסירה מעל פניה את הצעיף ונשמה לתוכה את ריח הקפה הטרי. סלאח ראה אותה עוצמת עיניה ומתמוגגת ותוך כמה דקות הגיש לה כוס קפה מהביל. היא כמעט נשקה לו, יש רגעים שמחוות קטנות ככל שיהיו יחדרו ללב ולא ישכחו.

   מסביב לשולחנות כבר התקבצו חברי ארבעת “הפרלמנטים” הקבועים ומעיליהם תלויים על משענות כיסאותיהם. ענת עצרה לשנייה והתבוננה בהם. בחצי השנה שחלפה מצאה נחמה הולכת וגוברת בעבודתה בבית הקפה. היא לא שיערה לעצמה שעיסוקה בעמותה יחדור לנימי נפשה עד כי יהיו ימים שתיזרק נפשית לתוך מערבולת וגלגל ההצלה היחיד שלה, השפיות, יבוא לידי ביטוי דווקא בשגרת יומה הישנה נושנה בין בית הקפה לאוניברסיטה.

   היא התיישבה ליד שולחן צדדי קטן ולגמה מהקפה. כבר שבועיים שלא ביקרה בעמותה לאחר שביקשה משולמית פסק זמן כשהיא מתרצת את זה בכך שעליה ללמוד לבחינות, דבר שהיה נכון כשלעצמו אם כי זו לא הייתה כל האמת. שולמית הסכימה ואף עודדה אותה אלא שעתה, אחרי שסיימה את הבחינות, חשה שהיא רוצה להמשיך בחיים שגרתיים הרחק מסיפורי חייהן של נשים אומללות.

   הרגשות שהציפו אותה היו מבולבלים: מצד אחד הייתה בה חמלה ורצון כן ואמתי להועיל, מצד שני הייתה בה תרעומת על כי המותקפות לא נשמרו לנפשן והתרחקו ממלכודות שכן אצל רבות מהן התוקף לא היה זר להן ובנוסף לכך, לא יכלה להימנע מהמחשבה שגם היא כאישה חשופה במידת מה על אף שהיא יודעת להגן על עצמה ועל רגשותיה. תחושת אי הנוחות הזאת שצצה בה מאז התנדבה לעמותה, הביאה לתודעתה את החשש שמא גם היא תיפול ברשתו של גבר לא ראוי שיפגע בה והדבר לא נתן לה מנוח. התחושה שקשה לה לאמוד את יכולתה להפעיל שיקול דעת במצב של ערגה לאהוב כלשהו, גרמה לבטחון העצמי שלה להתערער מעט והפתרון הקל והמידי היה להתרחק מכל פעילות בעמותה.

   הטלפון הנייד צלצל.

   “מה שלומך ענת?” שאלה טובה מעברו השני של הקו.

11

“טוב תודה,” ענתה וליבה החל לפעום מלחץ. היא ידעה שאם טובה מתקשרת סימן שיש לה משימה בשבילה והיא עדיין הייתה חצויה.

   “אתמול עבדתי אחר הצהריים בבית החולים והתקבלה אצלנו אישה.” ענת ידעה מה זה אומר בלי שטובה תכביר במילים.

   “אני באמת לא יודעת… זה עתה סיימתי את המבחנים וחשבתי לנסוע למקום כלשהו להתאוורר,” ענתה ענת בהיסוס.

   “אנחנו באמת זקוקות לך,” התחננה טובה בשקט.

   “אני יודעת.” שתיקה השתררה משני עברי הקו למשך דקה ארוכה עד שענת הפרה אותה.

   “מה קרה?” שאלה את טובה.

   “היא הובאה חסרת הכרה. מישהו חיבל בה. אין לי את מלוא הפרטים. אהיה בבית החולים אחר הצהריים,” תמצתה טובה בכמה משפטים את שרצתה לומר ובזאת הסתיימה השיחה.

   ענת השעינה מרפקיה על השולחן וידיה אחזו ברקותיה ההולמות. היא תלך. היא תהיה מעורבת. אין דרך אחרת. השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ומשמרתה בבית הקפה רק החלה אך סלאח שראה שאינה מרוכזת, עודד אותה ללכת.

   ליד מיטה צמודה לקיר עמדה אישה ותג על דש בגדה שהבהיר לענת שמדובר באחת מצוות בית החולים. טובה עמדה בשקט לצידה, לבושה בחלוק האחות הלבן שלה ורמזה לענת להתקרב.

   במיטה שכבה לה אישה שנראתה בשנות הארבעים לחייה. שיערה שהיה פזור על הכרית הזכיר לענת את שיערה של הזמרת דולי פרטון כי נראה כמו קש בלונדיני נפוח. שפתיה החיוורות היו מלאות וחושניות אך איכשהו לא נראו כשייכות למבנה פניה הארוכות וכפי הנראה היו מלאות מעט בבוטוקס.

   היא הייתה לבושה בפיג’מת בית החולים ומכוסה בסדין וענת העריכה שהיא נמוכת קומה. ייתכן שהייתה שמנמנה פעם שכן עור פניה היה מדובלל, דהוי ומקומט מעט.

   “איך את מרגישה?” שאלתה של העובדת הסוציאלית נותרה ללא מענה. מבעד לעפעפיה החצי סגורות הרועדות נראה היה שהאישה מזהה צלליות של בני אדם והסובבים את מיטתה. ענת שיערה שקולותיהם חדרו אליה מעומעמים, חסרי פשר אולי לנוכח חוסר הכרתה החלקית. טובה ניסתה בעדינות לנער את כתפיה אך האישה עצמה את עיניה ושקעה לתוך שינה.

12

מתמחה נכנס לחדר, החזיק בפרק כף ידה של החולה ומדד לה את הדופק. טובה ליטפה את פניה ומדדה לה לחץ דם.

   “איך קוראים לה?” שאל הרופא.

   “שלי מועלם.” ענתה העובדת הסוציאלית.

   “נשואה? ילדים?” המשיך בקול ענייני.

   “לפי תעודת הזהות בתיקה, נשואה פלוס שלושה.” ענתה והוא נאנח והתרחק מעט מהמיטה.

   “כשתתעורר נספר לה בעדינות. היא חייבת לדעת,” אמר בשקט לעובדת הסוציאלית ויצא מהחדר שהיו בו עוד שתי מיטות ריקות מחולות.

   “קראתי את התיק,” אמרה טובה לעובדת הסוציאלית, אחרי שסיימה לקחת משלי דמים, “נורא.”

   ענת לא שאלה את טובה מה כתוב בתיק הרפואי של החולה. היא רצתה לדחות את הידיעה כמה שיותר, בטוחה שאין בה בשורה משמחת. עליה לאגור כוחות כי ודאי תזדקק להם בימים הקרובים, חשבה.

   “ענתי, את נשארת לשבת לידה?” שאלה טובה, “כי אם כן, אביא לך קפה ומאפה.”

   “כן,” ענתה ענת ומשכה כיסא פלסטיק כתום שעמד בסמוך למיטה והתיישבה עליו.

   שקט השתרר בחדר לאחר שכולם עזבו. בהיסח הדעת נגעה בידה של שלי. חצי שעה החזיקה ברפרוף את אצבעותיה עד ששלי זעה מעט ונדמה היה לענת שעפעפיה נפתחות.

   “איך את מרגישה?” התכופפה לעברה וליטפה את מצחה אך שלי לא ענתה אם כי שוב זעה מעט וענת העריכה שהיא מצויה בנים לא נים.

   “אני ענת ואני מבטיחה לא לעזוב אותך.” הדברים יצאו מליבה בלי שחשבה על ההבטחה שהיא מבטיחה לאישה הזרה. אחת היא להתחייב בליבה ודבר שני הוא להצהיר בקול על כך אף על פי שהיה זה רק בפני שלי שלא הגיבה להצהרה הזו ומלבדה לא היו עדים. ודווקא ההבטחה הזו שיכלה לסגת ממנה גרמה לה להבין שלא מדובר כאן רק בחמלה אלא גם באתגר שהיא מאתגרת את עצמה.

   כל אותו ערב לא משה ממיטתה של שלי שלא התעוררה ולו פעם אחת. לבסוף כיבו את האורות והיא נותרה בחשיכה, תוהה אם אי פעם תוכל האישה

13

לשקם את חייה ואם כן, איזה אדם תהיה שהרי ברור שלא תישאר אותה אישה שהייתה. לבסוף נעצמו עיניה וראשה צנח למרגלות רגליה של שלי.

   רחשי דיבורים שהיו סביב מיטתה של שלי לפנות בוקר גרמו לשלי לפקוח מעט את עיניה ואילו את עיניה של ענת הם פקחו לגמרי. כמה רופאים ורופאות לבושים במכנסיים וחולצות בצבע ירוק ובידיהם לוחות כתיבה, עמדו מסביב למיטה ולצידם טובה ואחות נוספת, מוכנות למלא כל בקשה.

   מבטם של כולם היה ספק קשה, ספק רך ואוהד אך לא הסתיר את חומרת המצב.

   כשענת חזרה משטיפת פניה, הבינה שניסו להסביר לשלי את מצבה אך זו רק הייתה מכווצת כמו עובר, פניה צמודות לקיר ולא היה ברור מה קלטה מדבריהם.

   “איך את מרגישה?” שאל רופא בכיר את שלי ונדמה היה לענת ששואלים את שלי את אותה השאלה שוב ושוב מתוך תקווה לראות שינוי אך מקבלים את אותה התגובה.

   שלי מלמלה משהו לא ברור וענת חשבה על עליבות החיים, שברגע אחד אדם שולט לחלוטין בחייו וברגע השני חייו נתונים לחסדיהם של אחרים ולפיהם נקבעים גם רגשותיו. “מישהו צריך להגיד לשלי איך להרגיש,” זעק קול בתוכה “כי נדמה ששלי לא יודעת, והיא צריכה להרגיש ולו כאב, כדי להתחבר לחיים.”

   “זה מובן, היא בטראומה,” אמר בקול הרופא כמו שמע את מחשבותיה של ענת תוך שהוא מחזיק בידה הרפה של שלי.

   “כבר לא אכפת לה אם גופה שלה או לא. היא מנותקת מכל מה שקורה סביבה, אולי אפילו חושבת שזה רק חלום זוועה.” שמעה מישהי בחדר מפרשת את דבריו של הרופא. אבל גם ענת, שגופה לא חדל מלרעוד, חשבה את אותם הדברים עצמם.

   עיניה עצומות, מנותקת מהסובב אותה כאילו אישרה את מחשבותיהם של הנוכחים, שלי גרמה לענת לחשוב שטועים המומחים ועדיף לאישה לברוח מהמציאות.

   אבל הרופא לא הניח לה להמשיך ולשקוע בשינה. הוא החל לדבר איתה על החלמה, על שיקום ועל כך שעליה להיות אופטימית. הם החלו לבדוק אותה פיזית, סוגרים את הוילון בפני ענת והעובדת הסוציאלית של בית החולים שנכחה מאחור, וענת שיערה מבעד לוילון שהם מפשפשים באיבריה

14

המוצנעים של שלי, כל רופא או רופאה בתורם בו בזמן שהאחיות מנקות את הזיהום, מושחות משחות ומזריקות לה זריקות. למרות הכוונות הטובות, חשבה, שוכבת לה אישה שגופה מופקע ממנה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה כש”ההוא” פגע בה.

   כשהוילון נפתח וכולם עזבו, נותרה ליד מיטתה של שלי. היא התקינה את שמיכתה וניגבה את מצחה החם. טובה עמדה מאחוריה והתבוננה בה בהיסוס.

   “את בטח עייפה. בואי איתי לשתות קפה.” הציעה לה.

   ענת הלכה אחריה בדממה לבית הקפה הקטן שהיה ממוקם בתוך בית החולים.

   “שמעי,” אמרה לה טובה לאחר שהוגש הקפה, “אני רואה את הרוך והחמלה שיש לך כלפיה. עליך לדעת מה קרה לה. אבל דעי לך שמדובר כאן בחיסיון רפואי ואסור לדברים לצאת מפיך.” היא עצרה לראות את תגובתה. ענת הניחה את הכוס על השולחן והמתינה למוצא פיה.

   “מישהו מל אותה,” אמרה טובה בקצרה.

   “מל אותה? מה פירושו של דבר?” ענת הייתה המומה.

   “מל אותה,” חזרה טובה על המשפט.

   “כלומר…” ענת השתתקה.

   “היא לא תדע עונג מיני מהו. יש תרבויות שכך עושים לנשים. בתרבות שלנו זה פשע. הרופאים ניסו לספר לה מוקדם יותר אבל נדמה שהיא לא קלטה את דבריהם ועכשיו הם נמצאים איתה שוב. יש להם דרך לבשר זוועות, ככה, אט אט, בוררים כל מילה, לוקחים פסק זמן בין משפט למשפט וכל הזמן בודקים את תגובותיה. השיטה הנהוגה, כך אנחנו סבורים בעמותה, היא לתת לקרבן להתעמת עם העובדות כצעד ראשון להחלמה. למען האמת, לא רציתי שתהיי נוכחת. אני לא בטוחה כמה ילדה נפלאה כמוך מסוגלת להכיל.” ענת הבינה שטובה מגינה עליה.

   היא החווירה ועיניה דמעו ואז קמה במהירות ממקומה ורצה לשירותים. כשחזרה החזיקה בפיה וראתה שעל השולחן מונח כוס תה.

   “סליחה, הקאתי,” התנצלה ועיניה עדיין רטובות מדמעות.

   “ידעתי. בגלל זה הזמנתי לך כוס תה עם לימון. שתי.”

   כשחזרו לחדר, נכחו רופא צעיר ואחות ליד מיטתה של שלי. עיניה של שלי היו פקוחות, מבטה אטום, חסר אכפתיות, ועל פניה חיוורון של אדם מת. ענת ידעה מיד שהיא קלטה את שסיפרו לה.

15

כעבור שעה קלה הופיעו שוטר ושוטרת. שלי לא הגיבה לשאלותיהם אף שהייתה ערה. היא הפנתה מבטה לקיר מימינה ועיניה לא פגשו את עיני אף אחד מהנוכחים ולו פעם אחת.

 לאחר מחצית השעה לערך, השוטר העלה השערה בקול רם למדי, שמא זה בעלה שגרם לה לחבלה ופניה של שלי לאחר שעות של הבעה אטומה נראו המומות לפתע. הנוכחים הבחינו בכך.

   “לבעלך קוראים שלום. נכון? יש לו חנות לשכפול מפתחות במרכז המסחרי הישן בשכונה שלכם. נכון? עלינו לזמן אותו לחקירה.” שאל השוטר בחומרה בזמן שטובה רכנה על שלי בזהירות, מחזיקה בידה בחמלה כמסוככת עליה ומנסה להקרין עליה מחום גופה המלא מפני מה שענת חשבה לחוסר רגישות מצדו של השוטר.

   “אסור ששלום ידע,” מלמלה שלי בחרדה בשקט באוזניה, “אסור ששלום ידע,” חזרה על המשפט כמו תקליט ויניל שרוט, מבטה מלא אימה.

   “לא התקשרנו לבעלך עדיין יקירתי. תבכי ככל שאת רוצה אם בא לך, תוציאי מתוכך את כל הכאב, זמן האבל חיוני להחלמתך.” טובה ליטפה את מצחה ברוך והגישה כוס מים לפיה אך שלי הפנתה ראשה ומיאנה לשתות.

   ענת התבוננה בשלי מהורהרת. עד לאותו רגע לא חשבה על מצבה המשפחתי של שלי. דרך משקפי הרווקות שלה לא יכלה לדמיין עד כמה יהיה הדבר מורכב לאשת איש ואם לילדים קטנים ועוד כמה התמודדויות צפויות לה בהמשך הדרך.

   “נגיד לו שזו בעיה גניקולוגית,” המשיכה טובה ברוך, “אני מבטיחה לך שלא ידע את הפרטים,” והוסיפה בהיסוס “עד שתחליטי את לספר לו.”

   שלום הגיע מבוהל ומיד אמרו לו שזו בעיה של נשים והכול יהיה בסדר. הוא שאל אם הביאו אותה היישר מהעבודה כי אמרה לו שעליה לעבוד כל הלילה ולכן לא טרח לחפש אותה משלא שבה הביתה. אחרי שנרגע דיווח לאשתו ששלח את שני ילדיהם הגדולים לבית הספר ואת הקטן לגן ונשם לרווחה, כאילו שהדבר החשוב ביותר בוצע.

   טובה התבוננה בענת, מקווה שהסטודנטית מבינה שעליה להחריש. שלום נראה כמי שלא יוכל אי פעם להתמודד עם האמת. איש פשוט הליכות היה ואיכשהו כשדיבר אל אשתו בחר להתמקד דווקא בעבודתו ובילדיו ולא בה, שתי ידיו מחפשות האחת את השנייה ולא מוצאות כי נראה שנושאים גניקולוגיים הביכו אותו.

16

אחר כך, כשינסו אט אט לטפטף לו את המצב לאשורו, יבינו שלא יסכים בשום אופן לדבר רבות “בענייני נשים.”

   “זה לא מקובל אצלנו. זה לא צנוע,” אמר להם, “אשלח את אימא שלה, סבתא שלה, האחיות שלה, האחיות שלי ואימא שלי. הן תדענה מה לעשות.” הוא המשיך למנות את כל הנשים שהקיפו את אשתו בחיי היום יום שלה וכל אותו זמן עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק כשהלך.

   ענת חשבה על אביה שידע כל אימת שהגיעו הימים הללו בחודש, ללכת על בהונות רגליו מפאת רגישותה של אמה באותם ימים והבינה שמשלום לא תבוא כל תמיכה באשתו וזאת עוד בטרם ידע את האמת.

   תסריטים שונים עלו בראשה של ענת באשר לשעות שקדמו לפגיעה בשלי. האם הכירה את הפוגע? האם נחטפה? האם ידעה בשעת אמת מה מבוצע בה? היא התבוננה בשלי שבהתה בתקרה באותו מבט חלול. ענת חשה שהיא מודעת לכל הנאמר סביבה והסתגרותה בתוך עצמה הייתה אולי פרי בחירתה.

   בימים הבאים הופיעו גדודי נשים לבקרה. ובכל אותם ביקורים עיניה של שלי היו עצומות ונפקחו רק אחרי לכתן. ענת שיערה שהיא היתה מודעת לנוכחותן ועשתה עצמה ישנה בתקווה שלא תצטרך לענות לשאלותיהן. או אז לא הייתה מוציאה הגה מפיה. היא לא פנתה לענת או לטובה ולו פעם אחת ונדמה היה שהיא מתעלמת גם מקיומן.

   “ענתי, שולמית החליטה שכיון שאת נמצאת כבר שבוע ימים בבית החולים ואת מפסידה כסף בגלל ויתור על משמרות בבית הקפה, העמותה שמקבלת תרומות כספיות תעניק לך סכום מסוים, מעין משכורת,” אמרה לה טובה לאחר כמה ימים שבהם ענת לא משה ממיטתה של שלי אלא רק כדי לחזור להתרעננות בביתה.

   ענת לא סירבה. הוריה תמכו בה כלכלית ככל שיכלו אך זה לא היה מספיק. היה עליה בכל זאת לעבוד כדי לכסות את הוצאותיה והיא הייתה אסירת תודה על ההתחשבות בה מצד שולמית. המחויבות שלה לשתי המטרות העיקריות של העמותה, עזרה לנפגעות והבאת הפושעים לדין, כבר גברה בה ממילא וכיון שלהחלמות אורך זמן משלהן ולרוב לוקחות זמן רב, הרי שמנגד, הבאה לדין של הפושעים תלויה רק בחריצות החוקרים וכיון שהוטל גם עליה לדלות מידע החליטה לדובב את שלי, העדה היחידה ככל הידוע להם לפגיעה בה.

   “שלי תעזרי לי,” לחשה לה בעודה מלטפת לה את זרועה. אך לשלי היה מבט זר, מנותק, וענת נאנחה. בימים שלי לא הוציאה הגה מפיה, בלילות

17

גנחה, ראשה היה זע בעצבנות וכל גופה מתוח “חווה את אותו הסיוט שוב ושוב,” הייתה נאנחת ענת.

   “יום אחד שלי, את תתעוררי וכל זה יהיה מאחוריך. תזכרי את ילדיך, הם מחכים לאמם,” ובהיסוס שאלה, “ושלום?” אבל לא יספה. וכי איך שלום יגיב כשיבין שאשתו בעלת מום שלא יאפשר לה להיענות לגבריותו מתוך תשוקה?

   בביקוריו לאחר מכן ראתה עד כמה לא היה מסוגל אף לשאול שאלה אחת בנושא בריאותה של אשתו אף על פי שטובה אמרה לו שתשיב לו על כל שאלה שישאל.

   מדי פעם מבטה של טובה הסגיר מחשבה שחלפה בראשה וגרמה לענת לחשוב שאולי טובה לא לגמרי בטוחה שאישה צעירה כמוה ללא ניסיון אישי בתחום תוכל להתמודד עם המצב החמור הזה. אך מצד שני, טובה כבר ראתה שהתנהגותה הספונטנית של ענת הביאה לכך שהנפגעות נפתחו מעט בפניה. תהא הסיבה אשר תהא, שולמית ביקשה קצה חוט לתת למשטרה כדי להניע אותם לחקור ביתר מאמץ ואם לענת יש דרך משלה להשיג מידע, יהי כן. אולי שאר המתנדבות מעריכות אותה כחלשה יותר מהן אך היא בתוכה ידעה שאם תצטרך תמצא כמה כוחות נפש שתזדקק להם.

   השינוי שייחלו לו חל כעבור כמה ימים. באותו בוקר, כשרק ענת לצידה של שלי, מסדרת את חפציה המעטים של החולה לצד חפציה שלה עצמה על שולחן הצד הקטן, מלמלה ענת בהיסח הדעת לעצמה בקול שקט:

   “מי? מי היה כל כך אכזרי לעשות מעשה שכזה? זה בטוח לא שלום. שכן? קרוב משפחה? מאהב?” המשיכה למלמל לעצמה, “אם היה זה מאהב, האם עשה זאת לאחרות?” ענת קימטה את מצחה במאמצה למצוא תשובה.

   בשקט של אותו הבוקר לאחר שכל מהומת ביקור הרופאים תמה, לאחר שהוחלפו המצעים והלבישו את שלי בכותונת לבנה ושם בית החולים מודפס עליהם, גם מעופו של זבוב היה נשמע בחדר לא כל שכן מלמוליה של ענת שנהגה מאז ומעולם לדבר אל עצמה בקול. ואיכשהו דבריה כנראה חדרו להכרתה של שלי כי זו הניעה את אישוניה לכיוונה של ענת ובמבטה עניין קטן שענת לא השגיחה בו וכיון שלא השגיחה כי דבריה נפלו על אוזניה של שלי המשיכה בספקולציות שלה.

   “אז אם היו אחרות צריך להגיע אליהן. בטוח שהוא סדרתי, בטוח שהיו נשים אחרות. איפה טובה?” והיא יצאה מהחדר כדי לשתף את האחות בהרהוריה.

18

To our wonderful community of readers:

The author has made this book available to you free of charge. We'd be really grateful if you'd consider one of the following:


  • Donating a dollar to the author

  • If you enjoyed the book, leave a like!

  • Write a few words of encouragement in the comments section below

  • Share it with your friends, you can use this shortlink:

Thanks for your generosity!
Mel, Ran, Shuli and the Ourboox team

This free digital picture e-book was brought to you by

Ourboox.com

Create your own free book



Ourboox is the world's simplest free platform for creating, sharing and promoting digital picture e-books.

Join us now and make your books come true.

COMMENTS 0

Leave a Reply