אי השדים “405” – 1987

צריבה תודעתית נעימה

מלל מלל מלל

השדרנים לא יורדים מהאוויר ומשביעים אותנו

“שלא תלכו לשום מקום”.

למה, לאן יש ללכת?

טפטוף בעצימות נמוכה

של אופק מדיני עקר.

הקבינט צמוד למיקרופון,

אבל כשיתפסו אצלך מגפון

תואשמ/י בהחזקת נשק.

בירי צלפים מצלולם בשוגג

מול המון מריע וחוגג

ברשלנות.

הטר”ש והצלש

מתהפכים בקיברו

של הרל”ש.

לא הכינו מספיק חזק, ציפינו להפוגה לשבת מאווררת

בינתיים גם גן שעשועים לא.

מכירים את הנהלים,

קרה נס, נהיה סגורים בבית.

קומיקס עצוב לא בחלל

כותב על המוות וצפונה

על בדידות ממארת בגדוד נידח

ושחיקת אהבה ב “כוכב עזה”.

במקום בו לא מתנהלת מדיניות חוץ,

לא נותר דבר חוץ ממלחמה.

תפקיד הצבא לתת לדרג המדיני שהות

להידבר, או

להשתהות ולהשתהות ולהשתהות.

הטובים נגד הרעים?

מו”מ נגד מום!

בינתיים שיגרה מבולבלת מכתיבה

סדר יום

ותנועה ערה בקניון.

באשר הם/ן

לחיילים הסדירים, היושבים בענן ונתקלים בפרות.

העושים תורנויות מטבח מבוקר עד בוקר.

מפנטזים על מד”סיות הסגל.

מצחצחים למסדר את הפילים בקנה.

טוחנים שמירות במגדלים.

פורקים נפיצים בבונקר.

לבושים בהידור – חליפת סערה ושטרונגול נצנצים.

צופים החוצה, בוכים פנימה.

על חברות משוחררות, שרוצות ומבלות.

עם “יפיוף נשוי”, או ג’ובניק מצויי.

לעתים מתוודות, באיפור דומעות.

מותירות מכתבים ואדמות חרוכות.

ולבחורות שכשהתקשרתי בכו כי בדיוק “הוא נהרג”

מה הסבירות שזה יקרה לך שוב ושוב ושוב?

תלוי באיזה ארץ אתה גר.

מי גוף

בחדר ערכת לעצמך אזכרה פרטית

גשם הדמעות, נשפך מעיניך כמו כלום

אחרי שנים של לחימה

על מי שאתה

זה נראה פשוט כל כך לעין,

שמביטה בך מהצד ורואה את הכל

שפוך על הכר:

זרם של רגשות, מעורבים בקיא של

הומור וקורטוב של ייסורים.

אתה חי בעולם

מתרשם מהמתרחש סביבך,

כותב את רשמיך

ובוכה.

לעתים אתה בוכה בלי קול, אלא רק בגוף.

לעתים בריצה, לרוב בעמידה.

יש אנשים שבוכים בדמעות, רואים את זה על פניהם.

למי שבוכים בעבודתם יש טעם של מלח, הם מלח הארץ

כשבוכים בין האנשים, הם לא שמים לב.

הבדידות הגדולה ביותר היא בין האנשים.

אז דמעותייך הופכות לנהר של זיעה ושל רוק ושל דם.

ואז לרוב,

אתה טובע.

ליזול

“באת לחרבן או להסתכל על הקירות”, נאמר לי על האסלה

זכרתי אותך בגדוד “השדים” נתקל בפרות,

שנרדמו בעמידה, מביטות בעיניים קלות סביב, אדישות לנעשה.

זכרתי אותך, זה שלא הכרתי.

אתה שהתאבדת בשירותים, כאשר כבר יצאתי לקורס

מפקדים.

וקילוח הדם שלך, שזרם מחוץ לשירותיי אפס

אפס. אט, אט מחוץ לדלת אל רחבת

המקלחת.

דם מפכה ונספג אל רצפה מצוחצחת

ממיסדרים.

אני מניח כדור לזכרך על שולחן מטבח עם

פורמייקה קלופה.

ומסתכל עליו כעל כל ישותך, שעלתה מעלה

בשל רגע אחד של ייאוש.

אתה באשר הנך. אל תקרא לשאר חברי אלייך.

חולשת הכח

ואז בתוך הקיא והאבל והצחוק, המשמשים בערבוביה נזכרתי בך.

איפה את היום אהובת החורפים שלי.

שהיינו מתכרבלים זה באהבתו

של זו.

באהבת מי את מכורבלת היום.

איני יודע אותך מזה שנים רבות.

אבל אני לא עצוב.

וגם הפסקתי להתעצב על כך.

למרות, שלא ידעתי אותך כבר זמן רב.

אני יודע.

את עצמי, כעת.

מתי האהבה בונה ומתי היא נהרסת?

מתי אתה נבנה ומתי מהרסת?

קשה לשים ת’אצבע על הווריד הפועם של הקשר

ולחתוך.

עדיף לתחזק אותו ולבנות מערכת של

גשרים עוקפים.

אפשר גם כביש חוצה שמורות טבע,

שיחבר בין הכור, שאין לנו ואגני החמצון, שיש לנו.

כל כך קל להתאהב וכל כך קשה להרפות,

החברה לוחצת ויודעת מה טוב בשבילך.

אבל מי אני בתוך הקשר?

האם נותרתי, או התנוונתי?

התפתחתי,

התאבדתי,

או אולי רק הזיתי?

צל האחר

מהמורות הימים הותירו

בך את נפש הנפגע.

ואין בך אהבת עלומים

ואדם.

בהיותך שואפת לשמש.

בהיותך אפיים ארצה אדם.

כוכב צפון לך זומר שיריי

בשורה והלל.

שיר המנטף שיר המת.

שיר הדל

ושיר

הנותב.

ירי מוביל לירי

אהבת חלומותי איפה את

מונחת

ונימצאת

את

שאהבתי.

משכבר הימים.

בחשקת אזור חלציים כבד

תנועה וגחלילי.

את

משכבר הימים

אהובית

הנשרים.

סלב בש.ג

איה נודדת את מתוקתי.

צופתי.

יופי טבע שלי.

יופי ארץ שלי.

יופי אהבתי.

תמונות ניצחון

האמן המוערך מרים ידיים

מול מבול ערוציי התקשורת.

האם ניצחנו את דעת הקהל.

תלוי:

איזה ניצחון?

איזו דעה?

ואיזה קהל?

מוטה.

מטה.

צל העצמי

משב רוח רענן

וכנפי ציפור

על פני.

העייף ושבע המרחקים.

וימיי השבת.

השישי

מונעמים.

בך.

ובהיותך שלי.

כלה ורעיה את.

ואני

פה.

הידברות או היקברות

ולך שיריי הלל אנטף.

מרוח קודש של אדם חייל.

משוגע מקור וגשם.

יתכן ולא הייתי רוח קודש.

ושיריי הלל.

ויתכן וכן.

פתיחת ציר

לא יודע מה את עושה

עכשיו.

לבטח אינך חושבת עליי.

לבטח אינך חשה את מחשבותיי עוברות על פניך.

ראי שלי, עצמי מישתקף בך.

בצלילות ובהירות.

כאילו היית עצם מעצמותי

ובשר מבשרי.

היפה בנשים.

היפה בנשות תבל.

משכרת את כולי במראיך

אהובתי.

טיול, או סבב

השמש באה

ורק את לא באת איתה.

נתון במצבי הנוכחי

בו אני מצוי בסוף כל הצחוקים

כשאיני יכול לתת את שעליי לתת.

ואיני יכול לבטא את הרצוי לביטוי.

גן ממוגן – בכורסי

הפיל אהרון אהב גלידה

כמו הפילה זמירה

הפיל אהרון היה גדול

והפילה זמירה היתה קטנה.

שניהם אהבו ללקט

דובדבנים. ביער.

אבל בהבדל אחד.

הפילה זמירה אהבה שחורים

ואילו הפיל אהרון אהב לבנים.

*

כל השמש הפציעה.

פצעה את המילה.

בעולם רדוף בניצוצות שיר.

הבולם את המילה.