אליך לא מתפללים

“מי שנכווה ברותחים עושה פו על יוגורט”.

“אני טוב לב”

על חשבון מי? זה תמיד על חשבון מישהו.

אליך לא מתפללים

הגשר החל לרדת בשיפוע תלול ומצאתי את עצמי גולש על הטוסיק,

לכיוון הקמפוס.

הפיאט 127 המתינה לי בחניון, הסכם עודפים עם משחטות הרכב. 

ביום הבחירות אגודת הסטודנטים התחרו ביניהם על הזכות

להותיר חותם ולהוזיל את מחיר הצילומים ב 10 אגורות.

חלפתי דרך ים מחשופי הפיתוי,

שכוונו אלי רק לשם הערכת ערכם בשוק.

צללתי אחריו עשר קומות,

מבעד לקיר השקוף שחיבר בין שתי התעלות.

“איזה אורח הייתי מעסיק אותך אם לא הייתי מחויב להצלחה”.

הגיש ארוחה קונטיננטאלית עם מעדנים קפיטליסטיים,

המשרתים את הגלובליזציה.

“אני מחפש טאלנטים, היטלר היה כזה. לא היה לו אלוהים.

אני בסך הכל תומך בארגונים לשינוי חברתי.

אדוניך יצר עולם – כוס עם פטל מרוכז. אני מוהל עם קצת מים משלי,

להזכירך ההוא עשה את זה במבול”.

התמונה שציירת יפה, אבל המסגרת כל כך מכוערת

“טביעות אצבעותיי מורגשות ברוך השם יום יום, שעה שעה.

לידיעתך הביטוי ‘השמיים הם הגבול’ הוא קיצור חוזה טריטוריאלי ביני לאדוניך.

ייצג אותי עורך דין – פרקליטו של השטן.

מעולם לא קיבלתי את זה שאדוניך הוא בעליונים ואני בתחתונים,

לשיטתי ‘השמיים הם ההתחלה’.

“ויהי אור” והרס לי את הנירוונה שבתוהו ובוהו.

תקופה ארוכה היה לי די כיף בחושך על פני תהום.

כעת אני מוביל בנקודות, חייב לכולם הכל ולא חייב לאף אחד דבר.

גם בין כדוריות הדם שלך יש מבנה היררכי”.

בעולם כנסיות, מסגדים ובתי כנסת איפה הנכסים שלך

“כסף לא נמצא בהלימה עם כוכב הצפון שלי,

רווח לשם רווח איננו האידיאולוגיה שלי.

לראיה תלמידי האהוב שזנח קריירה באדריכלות לטובת עולם אמיץ וחדש

של קרמטוריום וטנקים.

הכל טמון בעין המתבונן בערכי הליבה והחזון הארגוני.

תפקידי הוא לעשות קהילה, לאחד אותה מול אויב משותף.

אויבי הוציאו מהתנ”ך עם שואב אבק

לולא התקרית עם איוב בה כשל הסופר המקראי

הייתי צרוב בתודעה של אבותיכם הקופים

לא יותר מג’רמיה עבדול שווארץ.

אתה עוסק ברוע, בהרג המוני

“אתה מציג זאת בצורה זוהרת, אך זה רחוק מהמציאות.

זה כרוך בניירת, הגשת תוכניות, אישור תקציבים ועמידה ביעדים.

משרדי מנקז את הטיפול באנושות ובאוהדי הכדורגל.

באופיי שלי אני יזם, פותח סטרט-אפ חדש ורץ הלאה.

אני לא בן אדם רע כי אני לא בן אדם,

אבל בהחלט כללים ונוקשות זה אני.

סיפור המעשה

הגשר החל לרדת בשיפוע תלול ומצאתי את עצמי גולש על הטוסיק,

לכיוון הקמפוס הגועש של האוניברסיטה.

באורך פלא הפיאט 127 המתינה לי בחניון,

שהיה לו הסכם עודפים עם משחטות הרכב. 

הגעתי ביום הבחירות, בו אגודת הסטודנטים התחרו ביניהם על הזכות

להותיר חותם ולהוזיל את מחיר הצילומים ב 10 אגורות.

חלפתי דרך ים המחשופים וחיוכי הפיתוי,

שכוונו אלי רק לשם הערכת ערכם בשוק.

מרחוק ראיתי דמות מוכרת ששובל שמלתה נכנס בדלתות המסתובבות

של בניין הפקולטה למשפטים. נכנסתי ופניתי בעקבותיה פספסתי אותה במעלית,

לקחתי את המעלית הבאה ואמרתי לנער המעלית, עקוב אחריה.

הוא לחץ על דבשת הגז וצללנו במהירות עשרות קומות,

כשמבעד לקיר השקוף שחיבר בין שתי התעלות,

כבר זיהיתי את הדמות לחלוטין.

“פתח כלב בן כלב”

איזה אורח פורח, בחיי שהייתי מעסיק אותך אצלי אם לא הייתי מחויב להצלחה.

הוא הגיש ארוחה קונטיננטאלית והזמין אותי לטעום מעדנים קפיטליסטיים,

שמשרתים את הגלובליזציה.

בין ביס לביס הסביר לנו, שהקים פה את המטה שלו, כי זיהה כאן משאב של הראש היהודי.

“אני מחפש טאלנטים, היטלר היה כזה. לא היה לו אלוהים.

תחשוב בעצמך אני רע? מה רע בי? אני בסך הכל תומך בארגונים לשינוי חברתי.

אדוניך יצר עולם, שהוא כמו כוס עם פטל מרוכז. אני מוהל את הפטל עם קצת מים משלי,

זה לא פטנט שהמצאתי להזכירך אדונך עשה את זה במבול.

“התמונה שציירת יפה, אבל המסגרת כל כך מכוערת”.

“מה אתה רוצה ממני מה אני אלוהים, טפו טפו טפו,

היה אצלי אחד – ניטשה שאמר שה’ מת.

על קברו כתבה יד נעלמה ‘כאן קבור ניטשה על החתום אלוהים’.

“נראה לי שאתה מקנא בו, כי אליך לא מתפללים”.

ככל שמרגישים בך פחות אתה משפיע יותר, טביעות אצבעותיי מורגשות ברוך השם יום יום,

שעה שעה.

“אצל האדון שלי, השמיים הם הגבול”.

“בוא לא נשבש מונחים משפטיים, שאין לך בהם מושג ירוק.

לידיעתך הביטוי ‘השמיים הם הגבול’ הוא קיצור החוזה ביני לאדוניך, שפותח בהסכם הטריטוריאלי – שהשמיים הם הגבול בין אזורי השליטה של השטן והאלוהים.

ייצג אותי עורך דין, שרצה שיהיה לו כתוב ברזומה שהיה פרקליטו של השטן, אבל לא קיבלתי ממנו שירות טוב. ההסכם הזה בשבילי הוא בד אדום, מאז חתימתו איתגר אותי לפרוץ אותו.

מעולם לא קיבלתי את זה שאדוניך הוא בעליונים ואני בתחתונים.

לעניות דעתי בשותפות צריך לתת מקום לאחר בלי לגרוע מהמקום שלך. לכן לשיטתי ‘השמיים הם ההתחלה’.

“העיקר שבינתיים תמשיך להפסיד”.

“לא בטוח, זה נכון שחטפתי מכה רצינית כשאמר “ויהי אור” והרס לי את הנירוונה שבתוהו ובוהו.

תקופה ארוכה היה לי די כיף בחושך על פני תהום. אבל זה לא היה נוק אאוט ולדעתי כעת אני דווקא מוביל בנקודות. היתרון שלי נעוץ בכך שאני חייב לכולם הכל ולא חייב לאף אחד דבר”.

“בעולם כנסיות, מסגדים ובתי כנסת איפה כל הנכסים שלך?”

“כסף זה כלום, אם זה לא משרת את הארגון שלי. אם אנשי יראו מיליון דולר ברחוב הם לא ירימו אותם, אם המשאב אינו בהלימה עם כוכב הצפון שלהם. הכלל הוא שאם זה מקדם את הדרך של הארגון שלך -קח אותו! אם לא – אל תרים. למשל יכולתי לעשות כסף מהשכרת אולמות לסבתא של טרזן, אבל הרווח מסמים משרת את האידיאולוגיה שלי. כמו תלמידי האהוב היטלר שזנח קריירה באדריכלות לטובת קרירה בהרג המוני. הוא לקח את הידע המקצועי שלו והפך לאדריכל סביבתי, שיצר עולם אמיץ וחדש.

הוא יכל לעשות כסף מתעשייה אזרחית ולייצר תנורים וחיפושיות, אבל לייצר קרמטוריום וטנקים זה התאים לכוכב הצפון שלו”.

“זו דוגמה נפלאה לרוע לב”.

“זה נובע מהדמוניזציה שעשו לי, קראתם לי השטן כשהשם המקורי שלי הוא ג’רמיה עבדול שווארץ”.

“זו מוניפולציה שחוקה להצטייר ככבשה ולהתכחש לזאב המסתתר מתחת לעורה”. 

“הכל טמון בעין המתבונן. כמנחה קבוצות בהכשרתי למדתי להגדיר זהות ארגונית ולעצב את ערכי הליבה והחזון. לתפיסתי התפקיד שלי הוא לעשות קהילה, הרי כולם מתאגדים נגד אויב משותף. היח”צנים של אדוניך היו זריזים יותר מאנשי, הם גם כתבו את התנ”ך, אותי הוציאו בשואב אבק ולולא התקרית האומללה עם איוב לא היו כלל יודעים על קיומי. הסופר המקראי כשל בלשונו ומאז הם לא יכולים להוציא אותי. אולי יצליחו עם אקונומיקה, אבל מפעל חיי לא ימחק, הוא טבוע לנצח בדי אן אי שלכם

ושל אבותיכם הקופים”.

“בתיאוריה האבולוציונית יש חוליה התפתחותית חסרה ולא מוסברת”.

“רוצה הסבר תסתכל על הפוליטיקאים, הדולפינים יותר חכמים מהם. פוליטיקה בידיים הנכונות יכולה לחולל פלאים, הבעיה שהטובים פוחדים להתלכלך. בכל ארגון יש פוליטיקה ארגונית, גם בין כדוריות הדם שלך יש מבנה היררכי. אני שייך לארגון גג שנקרא “ההתאחדות ליצירת עולם טוב יותר. אני מופקד על מערכת השמש שלכם, איזור די נידח בגלקסיה. זה בא מתוך אילוץ, הייתי חייב תפקיד רוחב, אבל להפתעתי אני נהנה לשבת בחוד החנית ולדון עם הכוחות העליונים בדילמה הקוסמית באשר לגורלכם”.

“אל תעשה קוסמטיקה – אתה עוסק ברוע, בהרג ברצח, באלימות, במלחמות”.

“אתה מציג את זה בצורה זוהרת, אך זה רחוק מהמציאות. דע לך שזה ניהול קהילתי לכל דבר, הכרוך בניירת, הגשת תוכניות, אישור תקציבים ועמידה ביעדים. המשרד שלי מנקז אליו את כל הטיפול באנושות ובאוהדי הכדורגל”.

“אתה מבוזבז”.

“קלטת אותי, באופי שלי אני יזם, יותר מעניין אותי לפתח סטרט-אפ חדש, לתת לאחרים לנהל את המוצר ולרוץ הלאה.  אני לא בן אדם רע כי אני לא בן אדם, אבל בהחלט כללים ונוקשות זה אני.

“אני טוב לב”, אמרתי,

“על חשבון מי? זה תמיד על חשבון מישהו”, אמר

“תסביר”?

“הרצאות זה למעלה בפקולטה, אני סדנאי”, אמר והצביע כלפי התקרה.

“ניתק לי חוט המחשבה”, אמרתי.

“טוב שלא ניתק לך חוט החיים”, אמר.

“טוב, טוב, אל תעיז להעלות על שפתיך את המילה הזאת, מה לך ולטוב?” אמרתי.

“אני טוב, השאר זה קונספירציה של אמצעי התקשורת. אבל עם עזרה קטנה מהחברים שלי, הצדק יצא לאור – הצבע מ.י- לעתיד ילדינו”, הוא צחק צחוק מתגלגל, שנשמע כאלפי אסלות הגולשות במורד הגשר שיצר אבא, כדי שימש אותו ואת סוזן במפגשיהם החטופים.

“אתה מוניפולטיבי”, אמרתי

“ואדוניך לא מוניפולאטיבי, הידעת שבשביל להגיע ל120 השנה שהובטחו לך, אתה צריך לוותר על 60 שנות שינה”.

“אני רק סופר”, אמרתי.

זה די משפיל להתייחס לעצמך לפי העיסוק שלך, תזכור שאתה קודם כל בנאדם”, אמר וליטף את ראשי ביד רכה.

“רק אל תגיד שה’ רואה הכל”, אמרתי.

“גם אשתך רואה הכל”.

“זה היה מתחת לחגורה”, אמרתי.

“אני תמיד שם”, אמר “אני אתן לך עצה, זכור שלהשיג תקציבים, זה משהו אינטימי כמו סקס”, אמר ופסע לתוך האח, שהפך לקערת גחלים לוחשות דמוית פה של שקנאי והחדר כולו נעלם בתוכה. עמדתי עם המפתח ביד ליד הפיאט 127 שלי וחיכיתי לנס. הוא לא בא, במקומו החל היורה לירות לכל עבר. נמלטתי לרכב וניווטתי את דרכי בין מכוניות ובהן זוגות צעירים מתמזמזים.

בלילה סרקו את גופי במסרגות ברזל. רבי עקיבא ישב והחזיק בידי וקרא קריאת שמע. כלבי תקיפה נשכו את צווארי וליקקו את הדם. השטן תחב את שתי אצבעותיו לקנה הנשימה שלי והחל לתלוש אותו ממקומו. הרגשתי שנשמתי יוצאת ואיבדתי את ההכרה. בתוך עלפוני שמעתי את קולו המתוק באוזני

“מה הוא שמי?” שאל

“הההההשששששטטטטטןןןן” לחשתי בהבל האוויר החם שיצא מפי.

“אתה יכול לקרוא לי ג’רמיה עבדול שווארץ”, אמר “ולאשתי תיקרא ג’נין מריה פייגנבאום”.

“מה אתה רוצה מחיי העלובים”, שאלתי.

“כלום, רק אותם”, אמר.

“אז עזוב אותי לנפשי הצולעת, הרי במילא לא תנצח אותי”, אמרתי.

“דווקא כן. אתה כבר בשלב ההישרדות ואני עוד רחוק ממיצוי. אומנם אינני אין סופי כמו אדוניך היושב במרומים, אך בכל זאת יש לי גרורות פה ושם. תפקח את העיניים ותסתכל סביב”. עשיתי כמצוותו והתעוררתי. סוזאן ישבה ליד המיטה והרטיבה את מצחי הקודח במטלית לחה “אל תמות!” ביקשה וחיבקה אותי חיבוק שלא היה תלוי בדבר.

“למה את כאן?” שאלתי.