אש ידידותית – חוסר הידברות כפיגוע

מרצד לרגע ונשכח

שיחות קורסות הופכות מבצע למלחמה

וחייל בודד לחלל.

שב מהקרבות שלם בגופו.

ניפצע פנימה

ולא ידע את נפשו.

בנוהל נעדר

נמצא כשנשקו לצידו.

אלפים ליוו בדידותו האחרונה.

מנצחים בקרב – מפסידים במערכה,

המשוואה לא מתאזנת.

מה המיתווה?

לא הסדרה! – שלום!

לפרז, לשבור ולנתץ?

כשהדם גועש,

לשרטט מפה מדינית, תלת-ממדית

היוצרת מציאות תודעתית.

מתת למעני – אכתוב למענך

שר אחד אבדו כבשיו ולא מצאם.

שאל את הבדואי לעזרה וכהרף עין מצאם:

“הנה אחת כאן, השניה פה, והשלישית עימן”

“הכיצד זה מצאת ואני כלל לא ראיתים?” שאל השר נידהם.

נד הבדואי בראשו ואמר:

“כבוד השר, כשאתה מחפש – הטלפון שלך מחפש,

היועץ שלך מחפש, הדובר שלך מחפש, היחצ”ן שלך מחפש,

האגו שלך מחפש, הסוקר שלך מחפש….

אולם כשאני בעוונותיי מחפש…

רק אני מחפש!”

בונים עלינו תילי תילים

מלך טיפח כלבי אמסטף

ויום אחד איגפו אותו מימין

וטרפו אותו חי.

סיכול ממוקד סגר את שער הרחמים,

פתח שערי גהנום במתח מסכל חיים.

קריסת השיחות,

השיבה את גשם טפטופי ההתשה.

מדינאים במדים יוצאים לסבב לחימה איתן.

ושומרים על עמימות:

“הציבור חזק, הציבור מוצק, הציבור בחר,

הציבור ביקש את זה”.

קו פרשת המים – הרעשה כבדה

המלחמה היא המשך היעדרו,

של התהליך המדיני.

החיים כפיגוע

יעד לחיסול – “פלורנטינו”

מניח את כלי הנשק על שולחן הזכוכית,

משמיע קול נקישה דק “קליק”.

וורידיו נפוחים מרוב כתיבה.

מתיר בכבדות כפתורי זעתר.

הבית נחלק ביין חתולי החצר.

הג’ינג’י היה אחראי על ההתרבות באזור.

הצמחייה התפשטה בחדר,

היא לא התפשטה מנכסיה בחדר.

נוצות הפוך התערסלו באור המנורה.

האבק התכרבל בטחב,

ייללות הייחום צרבו את הדממה.

על שובר הפיגוע ביפו,

זקן נעץ מבטו וקרא לכלבתו נעלב:

“נו, את באה כבר, או שאני הולך”.

השניים שתקו כגליי סיאם,

הקרובים אצל עצמם.

נצמד לאחד הקירות.

השתן נזל מהלבנים לכביש והתנפל על גלגלי המכונית.

ניצת באדי הפנסים.

בפיצוץ כולם נסעו החוצה ואנו פנימה.

דון ז’ואן מאוהב – עם עולם פנימי עשיר

ויחסי חוץ טובים.

“אילו בטח גוויות”, אמר.

דווקא ראתה בהם זוג אוהבים.

חייל הסתובב “זה המאבטח האישי שלי”.

הים סער ומצוף הפלדה היטלטל.

חימם ידיו בסרבלך,

“תעשי לי שוקו בלי קרום”, ביקש.

מחלונך נוף גרוטאות תעשייתי,

המפרש טוב לב כחולשה.

על האריחים המצוירים –

ביריות, פתיל רועם, לבנת חבלה

וריח עוגת לימון.

בהירות כואבת

ערב אחד זה נגמר,

אחרי עמידה ארוכה בשמש והזדכות על המדים,

הריחות ומחסנית הגעגועים.

אתה חותם על השגרה,

אוסף את עצמך ומשחזר את קיומך.

בדרך אל האוטו אתה קל יותר, מצב רגעי,

כי צבא האזרחים לא לוקח שבויים

וכשהדלת נטרקת אתה יודע,

שבמערכה המתקרבת אתה כבר בלי הנשק.

נדידת המכוניות בלילה,

מתרחשת צפופה וחרישית, ללא אבק.

ואני צופה בה לאיטי מתוך רכב עובר.

מספר טלפונים נשקפת תמונת קרנף.

מבטך ממוקד בקרן שעל ראשו.

הוא וודאי חושב עצמו למוגן,

שריד למורשת דינוזאורים נעלמה.

הוא אכן חזק, אבל ניקטל מרחוק,

ע”י קליע בלתי נראה

ומוטל גוסס בדמו, למען קרנו.

האם הקרנף הוא חיה רגישה

מתחת כל כפלי העור

וכמוך מרגישה כל משב

של חיוך עובר, ניטל,

המפיל חלל, ללא כל ניע.

יש מרחק בין האגו –

לגוף הצנום שלו בפנים,

השומר על ריחוק ממראית העין הזאת.

הפגיעה מותירה רישומה על הגוף,

אך הקרנף עצמו כמעט ולא נפגע.

כמו מגן נגמ”ש, מפני מטען חלול.

טוב למות, ארצנו בעד

לא נכה צה”ל – אפסנייה מתכלית,

הזדכו עלי כציוד בלאי.

יחידת קומנדו היא יצור חשאי

מגיעה והולכת ולא משאירה סימן.

הסימן הוטבע בנו הלוחמים.

המחלה קיננה בבשר, התבשלה

מריחים מהעור את בורות הביוב.

נוזפים בנו “לא שאלתם שאלות?”

היי, שם זה לא החוג לפילוסופיה.

הסרטן שלי, תינוקי  – “אל ניניו”

יונק ממני את כל הכוח.

בלילה קם אליו, שומע אותו גדל.

מעקר בי כל חלקה טובה,

עוקף מערכות, חשאי.

נוצר בדמותי – אלים ויסודי,

דבק במשימת החיסול.

“אולי תעשו לובי בכנסת?”

לפני חכ”ים שמגדלים ילדים ליצוא

חקלאים גאים.

“ואם היו מבקשים שתעשה זאת שוב?”

הייתי קופץ ראש לתוך הבוצה הרעילה

ומקנח בכוס מים כבדים.

“עוד ניפגש?”

בוודאי !

באקליפטוסים בשעת השין – 13.

אש ידידותית

“תבואו אלינו בשוך הקרבות,

כדי שנחבק אתכם עמוק

אל תוך ליבנו כחודר שריון, כפצמ”ר.

אוהב אתכם כפגז זרחני כפלאשט.

גם אתם קורבנות של ירי בשטח בנוי,

בשל טעות בזיהוי.

כיצד היה עליכם לדעת שביניכם ובין המטרה

– בית נוסף שעמד בשורה,

עמד ליבו של בני שנורה.

הוא עמד מלכת, אך אתם תישאו זכרו

תהלכו תמיד כאזכרה,

גם אם תיסעו בכל המהירות בדהרה.

לכן ברצוני לזכותכם במעט נחמה,

להביא לנפשכם הפצועה הקלה.

מזור לא אוכל להביא, אין זו המטרה

רק לומר לכם – אתם כעת בני

ואין לכם ברירה”.

ואני מביט באיש

שדמו מגרוני ניחר.

את פני לא מעטר זקנו

ועפרו שכאפוד קרבי נותר.

אלוהיו, פונה אני אליך

האם זכותו תגן עלי,

שלא אהיה כרק”ם הנשבר.

עקוד בעקדה מודרנית,

באמונה זכה, בייסורים.

המונצחים במטע תמרים –

במאחז “אש קודש” אחוזים.

ממש מדהים, מאד נהניתי לקרוא.

מני יריב

.

דויד סמוכה