מיסכן בשיטת הסלאמי – הכל ממש ממש מרגש

מחמאה שהמחאה לצידה – שיחה עם מגלומן רגשי

עפ”י תכשירייך את ממש אבל ממש צעירה,

כמו הצעירים, שהינם קהל יעדך.

תמעדי לריקודי העם בבורדל הקהילתי.

תחליפי נוזלים קהלים ויעדים

ותחזרי לבועלך הישן, מצוצה ורצוצה.

עם שחר: המדריך החטוב המתנ”סי.

התורן השעתי, הכונן הכיתתי,

מאידך: אם תתגרשי, במיגרש ההרוסים –

לא תצטרכי למקבל,

הבנת את החרוז המבדיח – מקבילית המוחות שכמותך?

או שבלש פרטי פושט עור יעשה לך בוק מההוכחות..

אויי אויי הצעירים הצעירים,

הם פה ושם ובכל מקומותייך.

זכית בהם ביושר ובמכון הכושר.

את את

את אט

אט אט

אט את

.

אל תחזיק בחבל ותאמר אין לי חבל

אל תתנבא בנינווה דברי הבל,

לך לנווה

נבואה ניתנה לשותים

ואתה הדיוט.

.

במה עוסקת חוץ מיילודה?

מנגנת חליל…חלילה?

אך לא מחללת בשבת.

אישה

קו משוח ניספד בינתיים לעיניך הרפות

מנור אורגים מוטל לתוך הקלחת שלך שימשה לפיכחון מלא.

נאה אצילותך ולעד מתקיימת

כצינקל שטוח.

כמוסה ומעורה בכל אשר לך נהיר.

גל אחרון שוטף מידרון ארוך ומכדר אבנים כבירות.

אש משתלחת וגואה בנחל הדיממה.

שלוחה ודמומה, מלאה בחזון תעתועים.

אבוד ומשולח כל רסן.

דמות דמומה ומפוסלת חרישות.

מלאכת קרדום חימר קדום

נעזבה פועמת.

מצור ילדותך משכיח את טעם החזון.

הלילה משתרע ועוקר אותך מהצל הדומם

הנשאר לעמוד כיד על מלא הים.

מתחת לצמרת האשל הנקוב,

נישאר הירח לסוב דלוח על עומדו.

*

עמדו על ראש האילן

כמבקשים את צל מנוחת האשלים.

נישגב חלילן של רוחות

ומנטף שרשורי בר.

אישה 2

מאשר אותך.

גוף גליל ראש ונשמה יוקדת.

על כוס קפה בלהט יצרים

שותים המבטים ולוגמים מלא גרון.

אפיריון השקט סביב חותמינו טובל מהמורות באדי מאבק מיתפוגגים.

השורות ניכתבות במגע העין בדף

ובכוס הקפה ובך ובשקט.

*

דיגלך דגל הנס.

דמותך לשווא עליו דוהרת.

מוחך לשווא מאומץ ולשווא.

נימצא.

היכלך דום.

ואני שקט עורווה פרח.

ודם ניגר בעיני המקום ובעיניך.

*

שתשבי מלוקקת בין ביגדי הבד.

שתשבי על ברך בעוד גילדי זמן נושרים סביבך.

את יפה – את נוחה מאוד.

הדרך אל ההוד רצופה אותך דוממת.

כולך שלי – כולך שלי.

כולך עד אחדויות הניצחון שלי.

אינך – ואינך מודעת לאשר סביבך.

נמצאת – ולא עוד.

את

סוף החורף קרב יפתי.

סוף סוף ניגמרת והולכת עונת הציפורים.

קרים וקודרים חלפו עננים מעלינו.

הרמנו עינים הינו כחולמים.

היגעתי אלייך בתום תקופה של גשם בתקופה של תום היום הרגשנו אחרים.

בתקופה של תום היום הרגשנו אחרים.

יפה שלי ניגמר עלינו שוב ושוב החורף.

הינו פה ושם הינו כחולמים.

קיצרת את שערך קיצרתי בדברים.

קצרים היו ימי כימיי הנעורים.

לא טוב היות האדם לבד.

לא טוב היות הגשם בבגדים.

יפתי ואני יפתי ואני

היינו כחולמים.

עבר עלינו זמן לא קל זמן של דימדומים.

ביקרנו זה בזה ביקרנו כאורחים.

הזמן עבר. זמנים בדרך כלל עוברים.

הזמן אדמוני החורף קר.

אנחנו לא יודעים.

טעם הליכתך ממני טעם עזיבתך

את המילים.

השאירו את רישומם על הנוף.

שבו מצאתי את עצמי לפתע פוסע.

לא פוסע.

הולך את עצמי לדעת

למען חזרתך אליי.

כיסופיי ערגתי ערותי חושקים בך יקירה.

אהובת השיבולים של בית – הזונות הקטן.

שפתיה נעו על גופי והיו מהסוג המשובח.

מנשקות את חבורות הימים.

כניר ספוג כוהל בכי וחבורות זמן.

*

את.

כל השירים כולם

וילד קטן מיתרפק על

ראשי.

ידייך אהובה שדיך מיין

יימתקו.

עגבות גופך ספונות בי

כמרי החול בפורקן.

אוהב אותך מאוד

ועד לבלי הכר.

אוהב ואובד עצות כאלפיי כוכבים וילל התן.

בדשא מדובלל וקר.

*

ראשך הניחני על הקר

אהובתי.

אינך כאן ראשך הניחי

על הכר.

*

ללקק אותך עד אין סוף הזיעה.

לנוע כדומיית יער מחריש

שדיך נחלבות בידי.

פותך ניפער לקבל את אצבעי

באהבה.

בירכייך מלוקקות ובוהקות

פיך מנושק רכות ועמוקות.

אנחות משמיעה הינך

תחתי.

אידיליה

אגם – האבנים הצפות מלא באריות –

ים, המתיחסים לנוף האבנים.

שוחקים אותן עד לקושי.

האריות שוכבים על שפת האגם – הבוצי,

על שפת – הנייר המופרעת בשיגרה של שורות.

האריות שוחים באמונה עיוורת

אחריי שלום ביית ואמונת-אנוש.

מתנפצים אל החוף מגדדים את

שפתו בסדר עולה.

מחרישים, מקישים סנפיר אל סנפיר ושוקעים

לאיטם בעומק של דיו.

ערגה

ערגת תמימים הומה יונה באופק.

ללא שובך ערגת תמימים נושאת

במקורה.

הכבד הכפתור שבדש חולצתך?

כבדה הערגה עונה היונה, כבדה

הערגה.