בִּקּוּר בַּתַּעֲרוּכָה

בַּבִּקּוּר בַּתַּעֲרוּכָה, מַזְמִינָה הַמַּדְרִיכָה אֶת הַיְּלָדִים לְהִתְבּוֹנֵן בַּצִּיּוּרִים.

“אֵיזֶה צִיּוּר אַתֶּם יוֹתֵר אוֹהֲבִים?” הִיא שׁוֹאֶלֶת,

אֶת זֶה עִם הָרֶקַע הַשָּׁחֹר? 

הַחוּם 

אוֹ הַכָּתֹם?

“אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַתְּמוּנָה עִם הָרֶקַע הַשָּׁחֹר,” עוֹנֶה אוֹר,

“כִּי הָאִישׁ נִרְאֶה יוֹתֵר גִּבּוֹר.”

“וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחוּם,” עוֹנֶה נַחוּם,

“כִּי הָאִישׁ נִרְאֶה יוֹתֵר שָׂמֵחַ.”

“וַאֲנִי אוֹהֶבֶת יוֹתֵר אֶת הַצִּיּוּר הַכָּתֹם,” עוֹנָה תֹּם.

“כִּי אֲנִי אוֹהֶבֶת כָּתֹם.”

“וּמָה אַתְּ אוֹהֶבֶת יוֹתֵר?” פּוֹנָה אֶל יָעֵל הַמַּדְרִיכָה.

יָעֵל חוֹשֶׁבֶת לְרֶגַע וְאָז הִיא עוֹנָה:

“אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל הַתְּמוּנוֹת,

כִּי כָּל אַחַת קְצָת שׁוֹנָה…”