בבא ייגה

*

הבושם שלה מכה אותי בציבעי ירוק וצהוב.

שערה שובה אותי בציבעי דרכים.

לצד אלון מונח ראשי אצל מדמנת לב.

חרישית היא הרוח ושובבה

ירויה לנשיקת אוהב.

*

כצבי העובר מהוסס וחושש.

כילד המתגנב מאוכזב לגשש.

כידיים מלאות חיות המבקשות למשש.

כים אשר לא פוסק סודותיו

ללחש.

כך תם הקרנבל הרוגש.

*

ישיגני ברק,

ישיגני שד.

ישיגני אופל איתן.

וטרם הישגתי אותך.

ישיגני מעלה החרדות.

וישאוני גאה על כפיים – אומות.

ואמנה אל גדולי נידבכי

התרבות.

אך טרם השגתי אותך.

*

מדבר אל הצוק

בתירכובות שאין הוא מבין.

יש לרחם

עליו.

כי ללא מילים כי ללא קול.

*

שלי לעד.

כל לב ירעד.

כשישמע מסביב.

שלי לעד כל לב יחרד

כשישמע בפלך.

איך בלאט בליל ירח ושמש.

באת למעוני.

שבת על עקבך לשוק אותי.

ולא הייתי נם.

ולא הייתי ער הייתי שם עודני

מתנזר.

עליי כובע ניסגרו סגרו אותי.

מחכה רק לך אחותי.

*

עצוב ורק עצוב מאוד יכול לתאר את התחושה.

ואז אני יושב…כן אני.

אני יושב וחושב שזה עצוב מאוד להיות מוקף בטעויות.

שתול* באמצע חדר – עצוב.

ואז אני אומר אולי אני בעצם משחק.

ואז חולף העצב, עובר אל מתחת למעטה אטימות.

ואולי אני בעצם כן משחק בשביל להרגיש שאני חייב אותך, עכשיו.

*

חורף. מים כבדים נופלים ברעש

על רצפות רחוב בנאליות.

אנחנו בחדרי חדרים נופלים זה על זה. שוב.

כמו בלילות הקיץ השרביים כשריח המלח נישא. אביך.

מים זורמים למרגלות הרחוב.

במן גאווה.

ושיפלות בנאלית.

*

ריח הגשם כמו התמזגות הטיפות עם האדמה, הן כבושם הנפלא מכולם

,הן כבושם העוטף אותך ערומה.

כחלק ממני.

הנילקח ממני אל בינות לאנשים.

כל יום שעובר מרחיק.

טיפות גשם חמות

מאדמת-לב נרגשת

למראה אוהב.

עכשיו

זעם הימים וזעף הלילות הניס מחיי כל הרגשה של בן הנעורים

לו היית פה רק הפעם אהובתי רק לשעה קלה רק לרגע

הייתי לוגם אותך כמו באחרית עברינו כמו באחרית אברינו

אשה שלי עבר נישזר שקוף ודל כאחריתי בנאות תעתועים זאת לה זכיתי

מן הסתם בחכותי לך.

שדיך טעמם מצויי עדין בפי ממלא את חושיי בקו של דוק חרישיות

חכותי לך.

ובאשר תיפני אהובה הן לא תיראי פניי שם, מגעי שם.

לך עורב הטעם משכבר, ניגזר מיתר טעמים באדישותו לזמן מן הזמנים.

משורר צמא, רעב, אורג לך.

מה אם שלומך אותו דרשתי כה רבות בלילות הבהירים של דרום שכוח לב,

חברתי אליך אז על כנפיי הדמיון ואני לוקק כל תו פניך, כל מראית נישמתך.

ואני לוחך רגליך והעפר, שתחתיך מצויי עדין משכבר.

על מישכבי בלילות את.

אצל הליכתי ברחובה של העיר, את.

עם כל נשימתי, הויתי, וישותי – את.

עת ליל בא יפתי אל החלום אשאך כזיכרונות ילדות אדומי עיניים.

כלת המיפתנים עודנה ממתינה אצל אצטלאות דלתי.

אותה ידידות הידועה רק לתחושותינו מתחת בגדינו אצל ליבנו.

אותה אשר שותקת אותה אשר שוטטת דם אורנים מסויג.

אוקיאנוס רוגש

יער משולח צמרת

עורבני על קינו

אבני דרך קטנטנות

כך אהבתי אליך.

גשם

הערב ירד אין אור בחלונות.

הרטיב בדמעות סתיו את בדיי האילנות.

מרטיב את הלילה הצוחק לגשם שנשאר חשוך.

גשם פה ירד הרטיב אילנות, השמש ששקעה החשיכה חלונות.

עיני קבצן בודד זונה זקנה ממול אליו אני נודד בצעדי חתול.

*

תני לי להחליט שאני ואת איתי בתוך אצבע ירוקת עלים.

תני לי ואחליט החלטה של בוקר שחור עלים.

תני לי ידך ואשיר לך שיר ללא מילים, אשיר לך שיר כואב בינות לצלילים.

תני ואדרים מחשבות למוחך,

הזיות של קיץ חולף.

Edna Cohen

Yehudit Malik-Shiran