בורות רוח – של דמעותיך מעל כיסיך

בורות הרוח מורים: 

של דמעותיך מעל עיניך,

גול יסוריך מעים חייקך,

תפוס מרובך ומקצתך

כנס מיקנך ומאווייך,

צור לישתך בארובותיך

היתגשם על בימת חייך.

לך בכוחך ובראי חיילך.

עמודו וצעודו

ביום פינקסך

ומי יכניסך

ומי יראיך

יראים מפניך בעגבת צוריך.

ואתרוגי צבעוני הטוליפ בקציריך

ועמוד התיכון בתיכון נעוריך.

וכיסא המפלט באגדת תום חייך

ומי מחייך למראה נבואותיך.

ומי יתפלל כה תפל לשלומיך.

ומתי אחריתך בטרם אכריתך מעמך.

ומי הנבוב הנבול בשעריך

ומדוע הלמה הנם בשדותיך

ומוטב שלא אומר בשבחיך ולא אדבר

בטרם חוקיך.

כי שעור חיטיך ואין סוב גבולותיך

פרצו ברינת ההורה בכליך.

והמו מעיך

ותנו אהביך

בשסע גידיך

בחציר עלומותיך.

בינעורת עלומיך

בשחר כספיך.

באלם שיריך

ובבושת פניך.

והיכן עלמותיך במחשכי חניוניך

בערפילי נומכך וברום גבוהך

הלשם יולד אדם מי ידמך

הלשם כך נסוב סביב עילת סיבותיך

ורכות הרוך של רכות מוחך.

כי ניבצר וניבצע והוסדר סידריך.

ושנה המישנה

ומיקנה שדך.

וביתך הורתך והורתך מיבטחיך.

הושם לריק,

ניזבח היכליך.

הולכת לשוק בעולת גרונך.

בניחר ניחרת והושמת בטווח

ומיתוך המתום, הפצע והתום.

הומתת על מקומך ללא משוא וללא תום.

האם הבנת כעבור שנות דור כי לכל כינורך אני נימול.

כי לכל נימולך כינרתי בערב.

כי לכל עצבונך,

הרפתי בלי הרף.

הרעפתי הרף ואשורר.

על קרן שמש השכנה

על בשרים ואהבה.

רק על שיר אחד בוכיה על שירת העישביה.

שם בא בן הרס”ר וייעדר,

עת ייעדר.

ובשררת העשבים,

יעשה ניגון של אלמניה.

ועל מה נהיה.

על שום.

ועל סחוג

ועל שמיר ובית.

וארץ זבת כזביה,

שהופקרה מאוהביה.

הופרטה עם שחר,

ניצנצה עם נוץ.

הידהדה הדהוד הדהוד.

ביקררה זימרור זימרור.

ניטפה נטף ונטופה.

ובעגל הטל פעתה ורעתה.

ובלי משים ובלי מתום פסוע פסעה ויכול הוכלה.

ובמי האשם?

ובמי האשד שכה נושם.

בצעירי הצעור

בצוהר הציפור

ברוח הירח

ובאור הסתיו.

עת יפול הכוכב

וניצת

עוברו בלחי חמורו,

כה חמור וסב.

כה נעים וזב.

בין האמת לאם ניצב הכזב. על עומדו ללא זיע וניע וגיל.

על נופלו בלי תרועות ומשים וגחליל.

ושונא בניו עיתותיו בידיו,

לא ייאסף בשפע עקביו.

כנשוך אדם יזחל,

אל גחון השר.

ובעל המאה יושיעהו וניגמר.

שיר שנכתב במשיכת אף, נשיכת אכזב ונשך כוכב

בוררות רוח

מיהו אותו

ערס פואטי

חנוט בעניבה

וסביבו מכרכרים מלחכי

פינקו

פינכו?

בין כה וכה איני נימנה עימהם

לא סופרים אותי

אז איני עמהם.

נמנה עם מסדר אבירי השיר

ולא אבירי השררה.

כבוד הסר.

טרובדור שירתו העברית לדורותיו

השטן אהב את שלו עם שני סוכר
מתרגל ויפאסנה ומדיטציה, מתחבר לעני האמיתי.
קרב הישרדות בין מי שאתה חושב שאתה
לבין – מי שאתה.
הולך ראש בראש, פרעוש מתי תפרוש.
עכברוש ניקלה, כבוד תדרוש?

אנרכיסט אלגנטי
מוחתם טבעי – לביאה מלקקת אשכיו בלשון מחוספסת,
גוללת עליו את הגולל.
בוקקת נפשו ומשליכה לנהר של מרק טוויין
הדוד תום שלו יעשה מימך סימן קריאה לימאים.

אם שופכים מלח זה למזל
ואם נשפך סוכר מה זה אומר
מול אימת החרב המתהפכת?
פרפרים בבטן, אבק שריפה בגרון.
לא מסונכרן עם המציאות, מסוכר לעצמו –
חוסר הישע זה שם.

ה”קאמורה” הפנימית מפעילה רשת של זיופים,

סמים והלבנת כספים.
משמנת פקידי ממשל וצלחת
זה סיכון מחושב / חישוב מסוכן.
המשורר ילחם בעדך,
יבצע סיבוב פרסה בחד- סטרי

מול סמיטריילר רגשות שברירי.

אל תהיה אנטי-אוטומטי,

שוט בספינתי בנהר השאנטי שאנטי
אחוז במקל משני צדדיו והצהר “אין לי מקל”.
אבן ירו מספריים – סעד אנטיפסטי בירכתיים,
דקה על השפתיים – שנה בירכיים.

שוטרי המרינה יקוו שתצוף למרחב ירקון.
סופר סתם / סתם סופר

בעט סופרים נרצחת – תעלה אבק בארון.

בעולם עדיין

יש חלון זמנים שהולך וקצר

לפני שמתחילות המחלות.

משהו מכך עד כך

בין צער גידול הילדים,

לצער גידול הורים.

גידול שפיר –  נעים מאוד.

בינתיים משוררים, בינתיים הוזים

על אצטדיוני כדורגל,

שעולים אליך לרגל

בעומסי תנועה, כי רוצים לשמוע

אותך, אומר שירה.

והעולם כדרכו אדיש

דופק את הכרטיס שלך

יום ושעה.

כיאה וכנאה.

מטפטף על ראשך טיפה

ועוד טיפה בנחישות.

להתמרד זו שטות,

מסיבות רבות, שחלקן אף מועטות.

לכתוב פה

זה לוותר על הקשה של הלחם

ועל הרך.

ולומר לקורא הזהיר

אני אחיך, בירושה אותי אל תשכח.

בין אם תרצה ובין אם לא.

זה כך. כה זך.

החשכת מסך

השירה היא תיעוד אוזלת ידו של האדם

מול הקידמה הפושה בעולמנו.

האמן – משתאה נוכח פלאי הטבע

ונפלאות הטכנולוגיה המשתלטים

על השניים.

המחשב – יציר נברא בצלם.

האנוש – יצור בורא בצלמו,

יוצר – בלא דעת אודות ההשלכות.

ה 100 ה 20 – המאה הרומנטית האחרונה,

בה השתעשענו בהיותנו אנושיים.

הקפנו עצמנו בווירטואליה

ועדיין לא התחלנו לשלם את המחיר.

התאהבתי בך – אנדרואידית

דמות חללית יפיפייה ומסונתזת.

מחושמלת, תלת ממדית ויותר,

מחליפה צבעים ותדרים.

אני בן שנה אחת, עשור אחד, מאה אחת

ואת הנצח.

זיווגי צורות מרצדות,

טיפות מים על מסך בעל הפרדה גבוה.

חש את מוחי לא מעכל את החיזיון

יושב נטוע מול השינויים המתרחשים.

הם כבר לא כאן, לא שם

ואני. כאן.

כל. כך.

אמנון יקר חד וחלק ונכון.

אוהב את כתיבתך

גיא רגב “משורר אומנות”