ביקוע התום / דבר – 1985

תודה על הרוח הגבית והשירית

מוקדש לאיש והאגדה – פרו”פ מל רוזנברג

הוגה, משורר, נגן, זמר ומייסד הפורמט הדיגיטלי,

שהביאנו מהמגירה … אל קהלנו

ונאמר אמן.

.

אתה משורר ופיזמונאי…

לכן קשוב לכל צליל….

ותו.

דבר

וכאשר אני עומד כאן בעמידה של יציאת מחנות.

וכאשר מתנופף שערי.

עיני לאות ונפשי יודעת ועיני גונחות שערים של ליל מארס קודח.

לא היה זה המעשה האחרון שלי כאחרון הנביאים

ולא שאגתו האחרונה של לביא.

ידעתי את אשר לעשות ואת אשר ניתן לשירה.

אומר את אשר עליי לשאת בראש גאה

לאחר שורות קצרות של יללה אילמת.

איין אומר ואיין זיו על שעות עמל יגע

ואין תום לאחרית פיצפוץ אבן.

כל תלות ניתקה במפגיע

וכל שערים ננעלו תדיר.

אך בעומדי כאן בתוך יגון מצל

ובשורקי את פזמון הניאון.

יגוח עקבי בברך הזמן ונמצאתי שפוף כפוף

בתוך גחלת עמומה של צאת המחנה אחור.

לפני אדוות גלים נכפפת.

עם תום סערת הליל הקודר

בוא יבוא האב ושיפתי הזמן ינשקו איזור.

המחר יאיר עוד מבעד מגירות בקועות.

האמת ישנה והאמת איננה

ואחרון הנביאים עדיין מדמדם את השעה.

הרגע הינו רגע והזמן חלוף.

שפתיים של דבש עומדות בצו השעה.

עומדות קשה משבת ומגעת ומחוש.

כה רב הוא הנדרש מגשת.

והחוש הוא חוש מעל לזמן הנוצר.

שעה שנוצרתי המו רכבות וקילוח דגים נשמט.

כל הים רגש את שמי כנביא וכסב וכבא אחרי מישהו,

שלא ניתן להריחו מעל לזמן.

בשורתי לכם היא הבשורה עצמה.

בדיו עמלתי את עתידכם אגב יללה אילמת

ובחרוק שיניי את אשר הודבק בבשרי מקדם.

בנסותי להשתחרר מהפריה קדומה

נשארתי בתווך בין שני מחנות.

ראשי גאה כמיקודם אך פסיעתי דוממת.

על כן קחו מנחתי ושאו ליבכם.

כי העולם סב על נביאיו

וצו השעה הוא צו הרגע וצו השיר.

יש לשימו תחת פרח רענן

ותחת דלת ותחת ניר.

סוף מנחת ערלים סוף צו הערב המובס.

כוס הכעס נשענה על דול שופר, נחה.

קול בס של חביות דומם

נוצר בכדי להשיק היכלי – שן.

מת הסב ומת הקבצן,

נולד נביא נרו – יאיר.

ביקוע התום

שיממון דרקונים עליכם שמיים אפלים

ומוכי רעם.

בינינו הילכה לה תהום ההתלבטות

בשל התבלטות החלום.

לייל סופה היה לעופרייך ולא לחינם הסתודדת כיפליים

באשר לך שאל.

כבל רודף שערייך.

קבר אדמה טרי נודד בין חוחייך

סמוקה אדמה מתחתייך, ספוגה הבל שושנים.

זרומה ושטופה משנת חלומך.

תהום הנשייה נצרפת לתכשיט עגום ופוצעת את כפות רגלי.

מענני מרום נושרת שירת מלאכים

קודחת פערים בתוך שערות ראשי האיתנות.

עז המאבק בתוך שמורות עיני הגועות.

סולמות גדולים מוצבים מטה

גלופים.

לפידים בוערים לשחט נישמתי.

קולות השטן רודפים נשמה נירפית.

כל גידוף שיברונים נשמע אז.

המים שקטים.

הדייגים שטים על המים כבועות.

לעבר מים שטו שותקים.

שוקקים מיימי מרחב כנקודות

מסביב חגו דגים.

דגי חרסינה מעוטיי טרס

עולים הדגים לעבר קרע השמיים

מתפוגגים.

מקדם וים מהלכות הסירות.

עז הנשף הנופח נישמתי ככתר.

לבנה משומנה ומשופדה על צרח בית מסורג

ובליל קולות הדרך עולה עלי וחודר בי במכה.

ואני נושם אותו תכול ואוורירי כנשימה עצמה

ואני מעופף עימו דרכי ואני נם את התרחקותי אל תוך

עצי הפרי.

והשטן בכבודו יושב ומצפה לי

שאפקוד את גדר בית השושנים

והוא מטביע אותי בין כפיוו השחורות כפנינים של בוהק

המהוות לי מיחשול.

ואני שח אפיים ארצה תחת עננים

של סוף היום.

ערוב היה ובית המלחים נראה שלד ודל

כל חלק חרסינה ירוק נשר מאחור

ומצנפתו של השטן הצליפה

בראשות ניצני הפרא המשולחים

סתם.

ניפרע ממני השטן בצחוק כל החוקים

לאל ידיי.

היה ונותר שטן ורוד על כף מנעול

מנעים זמירות כבן אישה רך.

ניגלו סדקים

שאגת אופלך מתעננת.

מתוך תימרתה עילויי גילוייה ניסתם.

ישן נושן הוא תו ריקנותה.

אפס מרובע נמצא שם מעל.

*

נמצא מרחץ בביתה.

בביתה נמצא מרחץ של מים.

אשר היו צלולים ומפכים כתזז

חללי.

וכל תאי מוחה מסוממים בשל…

וכל גופה בשל.

*

הוולגה מסתערת על החוף בטרף

רצחני של טרם אמש.

ממרה מהמורות תהום של פלג

גוף שטוף במיים.

מרחיקה אויבים בגוף גחלילי

כלהבת אש.

*

קר.

טובע נאחז בכל שדמות מפכים.

אינו יודע לחלץ עצמו מעים

הרשע.

כל החלק שמימעל נאסף למעשה

הפשע.

טרוף טורף הבן.

*

כלבים נפעמים זרקו מבט זועם

והפטירו ביבושת לתת אדום

ותוסס.

שיר חדש

ואתה אומר צרורות תין.

מדובללות בריח של טילטול דשאים

הנשפך לטיללת העופרים.

בריח הנמצא מאחורי השמש שלך

בלבד.

ורוח הערבים נושקת לך עופרים

ואתה נח על אפיים של נירננים

ויש לך שמות של דברים שאתה

קראת וטוב לך תחת השמש.

אימך מבשלת – חמציצים, חמציצים.

ואתה נחמץ.

מהיותך ילד שמש.

מפאר שמות של חומצות שמש

דלילות על ארצות מאוזנות של

חיים בצל ירח.

*

ואני חושב גובה. גובה מדושא

תחת עונג מדושן אני יושב

ושובת לי החלטות של מצוקה.

נירפים עננים מגובה כמל על

עניי דורות.

נופלים החופים כרעם מתגלגל

כנגיעה באצבעות.

שפוף שדה ואשד מנצנץ.

לכל חלומות תהילה של מלכים

מזדקרים הרבה.

תודות לפרו”פ גבריאל מוקד, “עכשיו”, כסית 1986

שאמר “עברת את הרף”.

Mel Rosenberg Thank you my friend!!!