בית ספר חושב דינמית

המורה את משעממת.

דמיינו סיטואציה שיכולה לקרות בכל יום ובכל שעה בבית הספר.

מורה מלמדת תלמידים..

אחד התלמידים אומר למורה שהחומר לא מעניין אותו.

המורה יכולה גם להתבונן על הסיטואציה מפרספקטיבה אחרת.

אם היא רק הייתה מודעת…

תינוק שנולד , מה הוא יודע לעשות?

לבכות, לישון, לעשות את הצרכים שלו. התינוק לא יודע לדבר, אינו יודע לתמלל את מה שהגוף שלו חש. יצור קטן שכולו מלא כאבים. הוא רעב, הוא אינו יודע שהוא רעב, אינו יודע שהוא מחכה לשד או לבקבוק, הוא רק יודע שכואב לו נורא. כשהאמא מגישה לו שד או בקבוק, וחלל הבטן מתמלא, מפסיק לכאוב לו, כשהוא שבע מתפשט על פני מין חיוך כזה של עונג.. לא החיוך הרצוני שמגיע רק בגיל

חודש וחצי.

אדם שנכנס למטוס, שמים לו מוסיקה טובה, מגישים לו אוכל, מראים לו סרטים הכל כדי שלא יחשוב בכלל על האפשרות שהמטוס עלול ליפול.

יש לנו מנגנונים שלמים שנועדו לשמור עלינו מפני הכאב.

להיות בור, לא להיות במקום שלא יודע זו הבנה מאד מכאיבה. ואני חושבת כאן על נערים ונערות שמכל מני סיבות פתחו פערים ובבואם לסגור פערים, לעיתים הדבר מכאיב מדי, ואז.. אתם זוכרים את מנגנוני הגנה שדיברנו עליהם לפני רגע? הם מיד קופצים להגנתנו.. ונתחיל לחשוב, לימודים זה לא חשוב, הלימודים לא מעניינים אותי, אני אפתח פיצריה יותר טוב. הימנעות זה נקרא. אני נמנע מלעשות משהו ששם אותי במקום שכואב לי.

התלמיד שאומר למורה שהיא משעממת בעצם אומר לה הוא מפחד. הוא מפחד מזה שהוא ל איודע..וכל מה שצריכה המורה כדי להגיע אליו זה להרגיע את הפחד.