בנג’י ב 3 מערכות

סופי סופך סוף

בנג’י בלי חוט

נכנסתי הביתה והנחתי את הכלי על שולחן הזכוכית,

הוא השמיע קול נקישה דק ועדין “קליק”.

וורידי ידי היו נפוחים מרוב…כתיבה.

הנחתי בקפידה את המפתחות לידו והתרתי את כפתורי הז’קט.

ידי נשענה על החלון והשקפתי אל הים.

קולך, שבקע מהמזכירה האלקטרונית נשמע חם וחרישי.

אמש,

ישובים לאחר הפיגוע על שובר הגלים בחוף תל- אביב.

זקנצ’יק נעץ בנו מבט חודר וקרא לכלבתו בקול נעלב:

“נו, את באה כבר, או שאני הולך”.

לא דיברנו, כתאומיי סיאם המכירים זה את זו לפרטים.

אדם קרוב אצל עצמו.

“זה נדיר, אבל זה קורה לפעמים”.

בפגישה הראשונה בפלורנטין האנרגיות זרמו “אני מרגישה את זה”. 

שמתי את הפרחים במרכז והבטתי לתוך מחשוף חולצתך.

המוסיקה היכתה, יצאנו לאוויר.

חבוקים, ניבטים מחלונות הבניינים הישנים לראווה. 

בחלון אחד היתה תיבה “מעניין מה יש בפנים”?

“לא מכיר את הסביבה, מרגיש בחוץ לארץ”.

יכולתי לחוש בנשימותייך החמות על עורפי המעומלן.

רכות ונושקות.

התלטפנו בחדר מדרגות חשוך, גיליתי את פיטמתך. 

חילצתי אותה מבין שכבות הבד וינקתי אותך בחשיכה.

מישהו הציץ והסתלק. 

בדרך לים ראינו אדם הולך עם אישה. 

לפתע עזב אותה והתרוקן על אחד הקירות. 

השתן נזל מהלבנים לכביש והתנפל על גלגלי המכונית.

ניצת באור הפנסים למדורת אדים ריחנית.

ערב פיגוע קר. כולם נסעו החוצה ואני נסעתי פנימה.

באתי אלייך עם עולם פנימי עשיר, עודף זרע בדם 

יחסי חוץ טובים ותירוצים משונים:

“אני דון ז’ואן גרוע, ישר מתאהב”. 

כתבתי שיר על פיסת עיתון מתפורר:

אני מכונת הישגים משומנת – “פרדיטור”.

אמות ולא ארפה מהמטרה.

הבדידות?

אילפתי אותה. אני לבד,

אך אני בודד. יש לי את עצמי

יד ימין אוחזת באקדח.

“אתה ילד מיסכן” לחשת, “איזה סיכויי יש לי נגדך?” 

רציתי לברוח כל כך, אבל נשארתי.

פסענו לחוף וראינו אנשים חבוקים “אילו בטח גוויות מהפיגוע”, 

את דווקא ראית בהם זוג אוהבים.

“תראה איזה ארמון יש פה”

“כשהיא בגדה בי רצתי עד ליפו”.

קנינו בעבולפיה פיתות חמות עם זעתר וירדנו לנמל.

חייל הסתובב שם “זה המאבטח האישי שלי”.

הים הסוער איים לטרוף את החוף, בתוכי מצוף הפלדה

מיטלטל אנה ואנה. איזו חולשה.

אחזת בי, חיממתי את ידי עמוק בסרבלך. 

“בוא נלך הביתה, אעשה לך שוקו חם”.

“בלי קרום”, ביקשתי. הבטחת ש”בלי קרום”.

בבוקר פתחתי את החלון לנוף גרוטאות שנשקף אלי

אפור – תעשייתי, מעציב.

סחרחורת, העיר לא מאפשרת לך להיות חלש.

“אולי זה בגללי?”

“זה בגללי”, הרגעתי.

הבאת דפי מחשב, כתבתי על הרצפה בין הבגדים הזרוקים.

על שולחן העבודה עוגות לימון.

פתיחה

חצר הבית נחלקה ביין חיות החצר.

החתול הגדול היה אחראי על התרבות

החתולים באזור.

הצמחייה התפשטה לכל כיוון והיא

התפשטה בחדר.

גם הלילה לא יבואו הימים הקודרים.

זקנה וזקן התכרבלו וצנחו לתוך הפוך.

נוצות הפוך התערסלו באור המנורה.

אבק של שנים, טחב של דממה.

החתול בחצר מיילל מייחום וחום המים

על גוף הזקנה.

מסבן וממרק אותה לקראת שבת והיא אותו

גם כן.

חצר הבית נחלקת ביינות לחיות החצר.

מערכה ראשונה

מבעד לחלון זרחה השמש. קם לאיטו בכאב “גם הלילה הם לא השיגו אותו”.

פינה גיזרי עיתונים ובקבוקים שבורים ונשם “לעזאזל”,

הצלע השבורה עדיין מדממת. באוויר עמד ריח עוגת לימון “מהיכן?”

נזכר בה בכאב לא אמיתי. היא לא היתה אמיתית.

גרב אחת נותרה תלויה על המשקוף זכר לליל אמש. שניה מוטלת קרועה

על הרצפה המקושקשת. זה בית ערבי כבוש, או שאילו הסמים.

היא כבר רחוקה דיה. יושבת ברכבת הדוהרת אל זריחת בוקרים ובגבה עשן.

השיקשוק נמסך לתוך שקיעת פסיפלורה ומנגו.

“אהבה היא כמו קסם. כשאתה מתעורר, אתה מבין שהיתה זו אחיזת עיניים”.

בקטר יש שעון, המונה את שעבר ואת שנותר לגווע.

הזדקף, התמתח ופלט אנחה, שהפרה את הדממה. 

“כל כך שקט הלבד הזה,

בשקט שאחרי שערה הגולש ואחרי עייניה הטובות”.

סיום

היא הניחה יד על מסעד הכיסא. “הכנס אליי”.

הוא חדר לתוכה מכאנית. הודתה לו ושילמה

ספר את הכסף, הכל היה שם כפי שסוכם. 

לפני שיצא חיפש את הסכין, שהיתה שם כמתוכנן.

נשיקת פרידה והוא שוב בדרכו.

השלג כמעט הקפיא את פניו המועדות

אל הלונה פארק.

הקור חדר מבעד כל ההגנות.

מתקן הבנג’י עמד שומם. ללא שהיות

החל מטפס, חיתוך אחד הספיק. עמד…

לשניה, קשר עצמו היטב. אחז את

קצה החבל הכרות בפיו וקפץ.

ברזלים, גרוטאות, סחבות ואפור החצר,

כל אלה, נותרו יתומים.

כשהתבוננתי, היתגרית בי מהמיטה בשיכול רגליים:

“אני חושבת, שיש לי את המפתח”.

“תגלי לי”.

“אם אגלה לך, אצטרך להרוג אותך”.

ליטפת את החתול, 

עיניי נעצמו בהנאה ושקעתי בליטוף.

גירסה א’

נכנסתי הביתה והנחתי את הנשק על שולחן הזכוכית. הכלי השמיע קול נקישה דק ועדין “קליק”. ורידי ידי היו נפוחים מרוב… כתיבה. הנחתי בקפידה את המפתחות ליד האקדח. ניגשתי אל החלון ונשענתי עליו. התרתי ביד מאומנת את כפתורי הז’קט השחור. ידי נשענה על החלון והשקפתי אל הים.

קולך שבקע מהמזכירה האלקטרונית נשמע חם וחרישי. נזכרתי איך אתמול בלילה ישבנו לאחר הפיגוע על שובר הגלים בחוף הים של תל אביב. זקן, שבא מולנו נעץ בנו מבט חודר וקרא לכלבתו בקול נעלב “נו, את באה כבר, או שאני הולך”.

לא היינו צריכים לדבר, כי היינו אדם אחד. מכירים זה את זו לפרטים, כמו שאדם מכיר את עצמו ואולי בעצם זו היתה הבעיה.

“זה נדיר”, אמרת “אבל זה קורה לפעמים”. כאילו היינו תאומים זהים. כבר בפגישה הראשונה בפלורנטין זרמו בינינו אנרגיות. “אני מרגישה את זה”, אמרת ואחזת בידי. שמתי את הפרחים במרכז השולחן והבטתי לתוך מחשוף חולצתך ולתוך עינייך.

וודאי, שגם אני חשתי במשיכה. המוסיקה הכתה באוזנינו, אך לא היה לנו איכפת. יצאנו לשאוף אויר. חיבקתי את מותנייך וצעדנו ברחבי פלורנטין. הלכנו חבוקים, מביטים בבניינים הישנים ובחלונות הראווה. בחלון אחד היתה תיבה “מעניין מה יש בפנים”, אמרנו ביחד. “אני ממש לא מכיר את הסביבה הזו”, אמרתי “אני מרגיש כמו בחוץ לארץ”…עצרתי וחיבקתי אותך אלי. אחר כך נשענו על מכונית ונשקתי לך עמוקות. יכולתי לחוש בנשימותייך החמות על עורפי המעומלן. רכות ונושקות. בזרועותייך הרגשתי בטוח, כפי שלא חשתי מעולם.

עלינו לחדר המדרגות החשוך, התיישבנו בחושך על המדרגות והתחלנו להתלטף. קמתי, נשענתי על קיר חדר המדרגות ובעדינות גיליתי את פיטמתך. חילצתי אותה מבין שכבות הבד וינקתי אותך בשקט בחשכה.

התנשקנו בפראות. מישהו עלה הציץ עשה רעש והסתלק. אחר כך..נסענו לים. בדרך ראינו אדם הולך עם אישה. לפתע הוא עזב אותה וניצמד לאחד הקירות. הוא השתין על הלבנים והשתן נזל מהמדרכה לכביש ומשם לגלגלי מכוניתי. האטתי והתבוננתי באישה היא בכתה ונראתה מבוגרת, אולי אימא שלו. הוא חייך כשהאורות האירו אותו.השתן שלו הואר והעלה אדים. היה קר ערב הפיגוע בתל אביב. כולם נסעו החוצה ואני נסעתי פנימה, אלייך. לא להשאיר אותך לבד.

למרות שלהיות איתי זה הרבה פעמים להיות לבד. יש לי עולם פנימי עשיר ויחסי חוץ טובים שמחפים על זה שלא ממש איכפט לי ולפעמים יש לי תירוצים אחרים. מכל מקום באותו ערב היה לי אותך ואחר כך, כבר לא. משהו התקלקל, נשבר, למרות שהמשכנו להתראות. “אני לא אוהבת פלירטים”, אמרת וגם אני לא בנוי לזה. “אני דון ז’ואן גרוע”, אמרתי “אני ישר מתאהב”. בך לא התאהבתי כי הזכרת לי את עצמי. בים כתבתי שיר על פיסת עיתון. ביקשת שאקריא. התביישתי אבל הקראתי לך אותו. “זה שיר עלי”, אמרתי:

אני מכונת מלחמה משומנת – “פרדיטור”.

אני אמות ולא ארפה מהמטרה.

הבדידות..

אילפתי אותה. אני לבד, אך

אני בודד. יש לי

את עצמי יד ימין,

אוחזת באקדח.

הבטת בי בעינייך הטובות “אתה ילד מיסכן” לחשת, “איזה סיכויי יש לי נגדך”. אני לא מבין למה רציתי לברוח כל כך, כשאמרת את זה. אבל נשארתי.

פסענו לכיוון החוף וראינו אנשים חבוקים “אילו בטח גויות מהפיגוע” אמרתי. את דווקא ראית בהם זוג אוהבים. הלכנו בחול הרך. “תראה איזה ארמון יש פה”, אמרת והראית בידיך כלפי מטה “זה ממש כמו בית עם חצר”, הוספת. “כשההיא בגדה בי רצתי עד לשם”, אמרתי והחוויתי בידי לכיוון יפו.

נסענו ליפו, קנינו בעבולפיה פיתות חמות עם זעתר וירדנו לנמל.

חייל הסתובב שם “זה המאבטח האישי שלי”, התרברבתי. הים הסוער איים לטרוף את החוף. בתוך הסערה הבחנתי במצוף הפלדה המיטלטל אנה ואנה. חשתי סחרחורת וחולשה. אחזת בי. חיממתי את ידי עמוק בתוך סרבלך. “בוא נלך הביתה”, התפנקת “אני אעשה לך שוקו חם”.

“בלי קרום”, ביקשתי בתינוקיות. הבטחת ש”בלי קרום”.

למחרת בבוקר אחרי ששכבנו, פתחתי את החלון. נופה של פלורנטין נשקף אליי בדמות חצרות עם גרוטאות. האפור – התעשייתי עשה לי רע. חשתי עצוב וזקן. “אולי זה בגלל בית הספר”, אמרתי “יש לי שנה קשה אני כל הזמן נלחם”. נדרתי נדר לא לשכוח, עד כמה זה קשה לי. אותו הדבר קרה לי בטירונות. בסוף המסלול סירבתי לגשת למכ”ים, לא יכולתי לשכוח להם. “זאת השנה הכי קשה שהיתה לי בחיים”, התוודיתי “ואת יודעת למה? בגלל, שהעבודה הזו לא מאפשרת לך להיות חלש. הם מפרשים טוב לב כחולשה. זה קשה להיות כל הזמן חזק. העליתי השנה את הקשיחות שלי פי חמש משנה שעברה. זה השיא. מה יהיה אם יום אחד זה יותר לא יספיק?”

ליטפת את ראשי “אולי זה בגללי?” לחשת.

הרגעתי אותך, שזה בגללי. “אני לא רגיל להיות בקשר, זה מכביד עלי. בואי אכתוב לך משהו.”

הבאת לי דפי מחשב. הבטתי דרך החלון למספר שניות ואחר כך התיישבתי לשולחן הכתיבה שלך. על הרצפה עדיין היו זרוקים הבגדים, כזכר לאתמול. שמת עוגות לימון על השולחן ויצאת מהחדר.

כשחזרת ביקשת “תקריא לי”. התישבתי לצידך והקראתי לך סיפור, שקראתי לו “קפיצת בנג’י בלי חוט”:

“חצר הבית נחלקה ביינות לחיות החצר. החתול הגדול היה אחראי על היתרבות החתולים באזור.

הצמחייה התפשטה שם לכל כיוון והיא התפשטה בחדר. גם הלילה לא יבואו הימים הקודרים.

זקנה וזקן התכרבלו וצנחו לתוך הפוך. נוצות הפוך התערסלו באור המנורה. אבק של שנים טחב של דממה. החתול בחצר מיילל מייחום וחום המים על גוף הזקנה. מסבן וממרק אותה לקראת שבת והיא אותו גם כן. חצר הבית נחלקת ביינות לחיות החצר.

מבעד לחלון זרחה השמש. קם לאיטו, גופו עדיין כאב. “כן, גם הלילה הם לא השיגו אותו”, חשב. פינה את העיתונים והבקבוקים השבורים ונשם נשימה עמוקה. הצלע השבורה עדיין היתה מדממת, “לעזאזל”. באוויר עמד עדיין ריח עוגות לימון- “אבל מהיכן?”

הוא נזכר בה והמחשבה עברה במוחו, כמו כאב. אבל זה לא היה כאב אמיתי, כי גם היא לא היתה אמיתית וגם הוא כבר לא. גרב אחת נותרה תלויה על המשקוף זכר לליל אמש. ושניה היתה מוטלת קרועה על הרצפה המקושקשת. כנראה זה היה פעם בית ערבי ולכן הרצפה היתה מקושקשת.

אולי בגלל הסמים, אולי בגללה ואולי בגללו ואולי…

עכשיו היא כבר רחוקה. יושבת ברכבת הדוהרת אל.. הזריחה וגבה והעשן נמסכים לתוך השקיעה.

“אהבה” הרהר, “היא כמו קסם וכשאתה מקיץ, אתה מבין שהיתה זו רק אחיזת עיניים.

בשני המקרים קיים שעון, אשר מונה את שעבר ואת שנותר גווע”. הוא הזדקף, התמתח והפתיר אנחה קורעת לב, שהפרה את הדממה. “כל כך שקט הלבד הזה”, חשב. בשקט שאחרי שערה הגולש. שאחרי עיניה הטובות.

היא הניחה יד על מסעד הכיסא. “הכנס אליי”, ביקשה והוא חדר לתוכה, עפ”י בקשתה. היא הודתה לו ושילמה, הוא ספר את הכסף, הכל היה שם כפי שסוכם. לפני שיצא חיפש את הסכין. גם היא היתה שם כמתוכנן.

נשיקת פרידה והוא שוב בדרך. השלג כמעט שהקפיא אותו, הוא ידע לאן פניו מועדות אל הלונה פארק. עכשיו כבר חדר הקור בעד כל השכבות. מתקן הבנג’י עמד שומם. ללא שהיות החל מטפס, חיתוך אחד הספיק. עמד לשניה, קשר עצמו היטב. אחז את קצה החבל הכרות בפיו. וקפץ. ברזלים, גרוטאות, סחבות ואפור החצר, כל אלה, נותרו יתומים”.

הבטת בי “את כל זה כתבת עכשיו?” שאלת. “כן”, עניתי “אני לא יודע למה יצאו לי דווקא הקטעים האלה”. התיישבת על המיטה בשיכול רגליים ונשענת בגבך אל הקיר “אני חושבת, שיש לי את המפתח”, אמרת. ” אז תגלי לי”, ביקשתי. “גם אתה תדע עוד זמן מה”, חייכת וליטפה את החתול. עינייך נעצמו בהנאה ושקעת בליטוף.