מנוח למשורר – לאבידן, פגיס, עמיחי, בן יצחק, אבוקטיש
Copyright © 2014
ספר מחווה – למשוררים שהיו
ולמשוררים שעודם
דויד אבידן
דן פגיס
יהודה עמיחי
בן יצחק
עבדאללה אבוקטיש
המשורר
הוא
יודע לתמצת יותר
מכולם.
את אשר אינו
ניתן לתמצות.
הוא.
המשורר
יכול
“עבדללה בחור צעיר
כישרוני להפליא
ספר ביכוריו “ואז התחלתי לכתוב” מדהים.
הוא תושב אבו -גוש שכן שלי
את שיריי בפעם הראשונה פירסמתי בקבוצה שלו בפייסבוק.
יום אחד הוא ביקש להיפגש איתי והזמין אותי לערב השקת סיפרו להקריא
מערב זה ואילך דברנו המון
ניפגשנו המון ויזמנו יחדיו ערבי הקראת שירה לשני הקבוצות
שלי ושלו.
הוא היה באיזה שהוא מקום זקן בגוף של ילד
ומצד שני כל כך ילד בגוף של בוגר.
השירים שלו מרעידים כל מיתר בלב אצל כל קוראיו.
החוסר אונים
האומללות
החושך
הבדידות
הרבה מאלו היו בשיריו.
מעין חיפוש אין סופי של אדם לזהותו האמיתית מתוך ערפל בו שהה.
מבחינתי מותו לא היה
מבחינתי הבחור הצעיר הזה נימצא בתוך כל בליל המילים שביצירותיו הנפלאים.
שיריו הם מעין סיפורים קצרים שנתפסים לרגעים מסוימים ההופכים לחידה.
אכן כותב מוכשר בעל כתיבה מרגשת חזקה כשהכאב מוטיב הדמעות היו דיירים קבועים בכתיבתו וזה אחד שיכל בשקט ובכיוון הנכון להתרומם מעלה בין כותבים בכירים. ואני הכרתי אותו במפגש הראשון שהגעתי ומיד בקשתי להכירו יותר קרוב ומהר למדתי איזה אדם נפלא הוא. הוא ניצח על כתיבת שירים מרגשים וכואבים וחש את הכאב עמוק בתוכו. סיפור עצוב על איש אהוב. חוסר הגיון. 25.3.15
אשר דיין
ביום כששמעתי חשתי
כמו פגע ברק בעיניים
לא האמנתי,
לרגע הייתי בטוח
לא אמתי
מישהו בא למתוח.
בינתיים אתה רחפת
כענן בוהק בשמיים
נפרדת מהחיים
היית בטוח שניצחת.
חוסר ההיגיון
זכה בניצחון.
לזכרו של המשורר עבדאללה אבו קטיש / עדנה כהן
תחושת החמצה באוויר
בהריון מילולי וגבוה,
חשף מליבו רצון עז לגמוע
מילים וכוונות…
שיתוף וזיכרונות…
הספיק את שהספיק
והלך לעולמו.
זו לי פעם ראשונה
להיחשף לכתיבתו,
לשמו שלא הכרתי,
אבל לבטח מהיום – אכיר.
תחושה של החמצה וצער שהבנתי,
כי החמצתי…אך לא…
מישהו לחש אל אוזני לא מכבר
“כותבים אינם מתים”
תקוותם כתובה על גיליונות נייר,
ספרים…עם פיזמונים…
“כותבים אינם מתים”
כי המילים הולכות איתם
לכל מקום שבו ישנם קוראים…
ואוהבים…
עבדאללה אבוקטיש מביע הוא כמיהותיו, כאביו / מרים סידי
לזוגיות מנצחת,
לזוגיות בה נחת.
יודע להביט,
אל העולם במיני זווית.
להכניס את המראות,
לקוות וליפות.
הכאב כאן למעלה,
שייך לכול, קול האדם על פני האדמה.
לו לא שמו גבולות וסייגים,
החיים היו כפי שנתנו, מתת מאת האלוקים.
מי ייתן והחיבורים,
בין אנשי הרוח והשירה,
יביאו לעולם יונה עם עלה של זית,
בכול בית.
מרחשי לב,
עוד אשוב ואקרא את הכתוב, אהבת חינם לבי האוהב.
בספרו של המשורר
דפים מצהיבים מזוקן.
ושערת ערווה בין הדפים.
בן יצחק כתב רק- 13 שירים.
ואני מגירותיי מתפוצצות.
צר לי בן.
לא אעמוד בפרץ.
אבידה- ן
הסוכן נוסע של הספרות
העברית תובע חזקה על
רכושו של אבי- דן.
ומשורר הלום יין היה
הולם בו בשל אותו
אות הבל.
איפה היו שניהם בשנייה
שבה הבין אבי-דן.
את אבדנו.
המפגש בקו התפר בין
הגאונות לאין האונות
הפיננסי הביא שוב.
לנצחון. של פושטי היד.
על פושטי הרגל.
*
לא התבגרתי ואולי משום שהתבגרתי יתר
על המידה.
אם היתי מתבגר בקצב המתאים הדבר
לא היה מפריע לי
אך התבגרתי יתר על המידה לכן
כמו לא התבגרתי כלל.
כוויות
אדם שנשרפו פניו מה יעשה.
פאקין שיט מה יעשה.
יכאב.
אדם שעזבה אהובתו ימצא
אחרת
אך זה שנגזל אורו.
יד לבנים – ליטאני פינת עגנון
גיבור ישראל מובל לקבורתו.
הזמר ימשיך להיות כאן מספר שנים
ואז יחדל.
נסעתי עם אבי לחפש מכונית
לא הסכמתי לשלם כרטיס על חברתי
לסרט.
בדרך ראינו אדם נידרס ותאונה.
היא יושבת וודאי בביתה וחושבת
כי אין טעם לחברות זאת.
בהופעה פגשתי בחברה שהפגישה עמה
לא התקיימה כלל.
הזמר גרונו ניחר וחייו ניחרים שבעתיים
שר עצמו מעל הבמה מתוך נעליו
דרך כליותיו דרך בשרו עצמותיו
ודמו התפוצץ וניתז ניתך על הקהל
כגל זפת.
חברתי צחקה ולא הבינה שקועה
עמוק בעצמה בלא מנגנוני הבחנה.
הבחנתי בצליל קולה כי זה מסיים את
הסוף – אמה בטח ראתה זאת בעין יפה*.
* והאם המודאגת פסקה נחרצות:
“תפסיק לדפוק לבת שלי בחלון בלילה”!
זה לא אני תבדקי מי …
כספי אוזל והולך.
הזמר אוזל והולך תיבת התהודה וודאי
כבר סדוקה וכבר מרגיש הנו סכנה
לבטא עצמו.
כמו כרה כבר את כל מחצבייו.
או אולי התיישן מכושו.
יריות כבוד, תל עפר.
תתי אלופים נושאים ארון.
אני נוסע להופעה. ואבי מארח. חבריו.
{מוקדש לדן פגיס}
רגע
אם אתה מכניס
לתוך האוזן
את הנפץ.
עליך רק
למשוך בקצה
החוט.
ידיד העמים
והאל.
עת ישמע הבום
תהה כבר הרחק מכאן
מגולגל
בקצה סלע רב תחומי
הרחק במעטה הרך.
של שמש יבשות עוטפת קול.
איך ברגע לכולם אתה נגיש.
קצת באיחור,
הרי זה ברור.
עת היית,
אל הכלים נחבאת.
עת מתת,
אורך הפצת.
הכול כתוב,
אומרים מכתוב.
ככה היה צריך להיות,
למרות שבא לבכות.
החמצות,
יש להן סיבות.
אולי כדי שאותך נכיר,
חבר יקיר.
את מילותיך לקרוא להעביר,
למלא את האוויר.
במסר,
לחבר את הקשר.
לבך היה מלא רצונות,
לגמוע את המראות.
וכעת הכול קיים ב-“יש”.
רק חבל,
זמנך אזל.
להיחשף למשורר מת,
הרי זה תדיר קורה באמת.
את שירם מלמדים,
אין אנו מכירים.
רק גומעים,
משתוקקים לאלו דור הנפילים.
הכתיבה, המילה,
חרותה בזמן, על פני ציר האדמה.
בדרכים רבות,
הכול מונצח עלי אדמות.
מרחשי לב,
מודה על היכרות שונה, ואוהב.
שתקשיב למילות הבוקעות מלבי.
אתה האחד,
מיוחד.
אתה יודע, יש מלאכים,
בינינו מהלכים.
בדמות אדם,
בעולם.
אני ראיתי אחד כזה,
בי נשבעת, זאת האמת, זה קיים וקורה.
המשורר,
מלאך המהלך בין ההמון.
ממקומות נסתרים,
חבויים.
אל עולם העוסק בשירים, בהנצחת מילים.
את יפי העולמות,
את יפה המראות.
רוצה אל לבי לחבק אותך,
רוצה בכול מאודי, להודות לך.
על הזמן שהפגיש,
וכעת שמחה אנכי הכול, הקול נגיש.
מרחשי לב,
נרגש, סוער, ואוהב.
Published: Jun 14, 2014
Latest Revision: Aug 3, 2016
Ourboox Unique Identifier: OB-10612
Copyright © 2014
Skip to content