גלידת תות

הדבר שאני הכי אוהב בעולם הוא גלידת תות.

אין דבר טעים יותר מגלידת תות! כשאמא נותנת לרוני גביע מלא גלידת תות, רוני תמיד קוראת לי לטעימה קטנה. אני מלקק את הגביע ומרגיש שלעולם לא יוכל להיות לי יותר טוב. אבל כשאמא מגלה, היא כועסת על רוני, מפני שזה לא בריא לי, וגם מפני שהפרווה שלי מאוד דביקה אחר כך ואני לא כל כך אוהב להתרחץ.

רק רגע, לא הצגתי את עצמי- אני יואל. המשפחה שלי אימצה אותי כשהייתי גור קטן. כשסבא ראה אותי בפעם הראשונה, הוא צחק ואמר שהשפם שלי מזכיר לו בדיוק את השפם של דוד שלו יואל, וכך הוחלט שזה יהיה שמי. אני אוהב את השם שלי, הוא גורם לי להרגיש ממש חלק מהמשפחה עד שאני לפעמים שוכח שאני כלב.

החיים שלי היו בסך הכל די רגילים עד אמצע השנה שעברה- שלוש ארוחות בונזו ביום, טיולים בשכונה ופינוק לפחות פעם ביום. אבל אז דברים התחילו להשתנות.

הפעם הראשונה ששמתי לב למשהו שונה, היה כשצפיתי בחדשות עם אבא, רוני ויונתן.

אני תמיד צופה בחדשות, לא מפני שאני כל כך מתעניין במה שקורה בעולם, אלא מפני שאבא אוהב לאכול פופקורן בערב מול הטלוויזיה, ואני אוהב לאכול את כל מה שנופל לו מהיד. אחרי כמה מהדורות חדשות, התחלתי לשים לב שמדברים הרבה על סין ועל כך שמשהו מוזר קורה שם. הבנתי שמדברים על אנשים שחולים, אבל התעניינתי הרבה יותר בפופקורן של אבא, שהיה הפעם בטעם קרמל.

אחר כך שכחתי מכל העניין, עד הפעם ההיא שרוני עמדה לקחת אותי לטיול הצהריים שלי, בו אני משקה את השיחים בשכונה. רוני שמה לי את מחסום הפה שלי- אני ממש שונא אותו, כי הוא מפריע לי לנשנש אשפה ולטעום גללים, שני דברים שאני מאוד אוהב לעשות בטיול. אבל אחר כך רוני עשתה דבר מוזר- היא שמה גם לעצמה מחסום לפה! היא תלתה אותו על האוזניים שלה וכיסתה בו את הפה ואת האף. לא ידעתי שגם רוני אוהבת לאכול שאריות ברחוב!

בני האדם לא מפסיקים להפתיע אותי.

לאט לאט עוד דברים חדשים החלו להופיע. כל מי שנכנס הביתה השפריץ על הידיים מיץ שקוף ומרח אותו היטב. הסתקרנתי ורציתי גם לנסות, לכן כשאמא הניחה על השולחן את הבקבוק, קפצתי וליקקתי מעט. איך שכולם נבהלו! רוני אפילו שטפה לי את הפה במים. האמת שהיה לזה טעם די נקי, קצת דומה למשחת שיניים (תשאלו איך אני יודע? אני אוהב לטעום הכל).

ואז התחילה התקופה, שאני קורא לה “כולם על הזנב שלי”- פתאום אבא ואמא הפסיקו לנסוע לעבודה בכל בוקר, ורוני ויונתן לא הלכו לבית הספר. כולם היו בבית כל היום! פתאום לא היה לי רגע לעצמי, ולכל העיסוקים החשובים בהם אני עובד במהלך הבוקר כשהבית ריק- קפיצה על המיטות, לעיסת נעלי בית, טעימת העציצים של אמא ונביחות על החתולה של השכנה (אתם לא יודעים כמה כיף לכלבים כשאתם לא בבית). כל הזמן כולם הסתובבו לי בין ארבע הרגליים, כל אחד מול מחשב או טלפון, ונזפו בי שלא אפריע להם.

מי פה בדיוק הפריע למי, אני שואל?!

אבל הדבר הכי מוזר קרה כמה ימים לאחר מכן, כשנכנסתי לחדר של יונתן וראיתי אותו מול המחשב. זה לא דבר חדש. יונתן אוהב מאוד משחקי מחשב ומבלה הרבה זמן מולם. אבל הפעם זה היה שונה. על המסך הופיעו כל החברים והחברות שלו מהכיתה, בקוביות קטנות! ראיתי שם את אורי, את דנה, את שגיא ועוד המון חברים… איזה משחק מגניב! מיד התחלתי לנבוח בשמחה כמו שאני תמיד מקבל את פני החברים של יונתן, אבל הפעם הוא קפץ בבהלה וצעק עלי- “שקט יואל! אני בשיעור חשבון!” נעלבתי נורא. שיעור חשבון זה בביה”ס ולא בבית, והמורה נמצאת בכיתה ולא בקובייה קטנה על המסך…

התחלתי להרגיש שאני פשוט לא מבין מה קורה בבית הזה.

שמתי לב שסבא וסבתא כבר לא מגיעים לבקר, וזה מאוד מצער כי סבא תמיד מגיע עם חטיפים בשבילי (הוא מביא גם ליונתן ורוני, אבל רק אני מלקק אותו לאות תודה!) במקומם התחילו להגיע המון שליחים שהביאו הרבה חבילות מעניינות- גדולות, קטנות, בקרטון או בניילון. גם אני רציתי לעזור ולפתוח את החבילות, אבל אמא נזעקה והצילה ברגע האחרון מבין השיניים שלי את השמלה החדשה שהזמינה. מאז כבר לא נתנו לי לרחרח את החבילות, ונאלצתי להסתפק בנביחות מבהילות על השליחים. חלקם ברחו בצורה די מצחיקה, אני חייב לומר.

חודשים עברו מאז. רוני ויונתן חזרו בינתיים לבית הספר, וגם אמא ואבא חזרו לעבודה ברוב הימים. אני שוב יכול לאכול ארוחת בוקר בשלווה מול ערוץ הכלבים. חשבתי שהעניינים כאן די נרגעו, אבל ערב אחד נכנסתי כהרגלי לחדר של רוני לפינוק לפני השינה- רוני מומחית בדגדוגי בטן כל כך נעימים, שגורמים לי להיות ישנוני במיוחד. אבל באותו הערב הרגשתי שרוני קצת עצובה. היא ישבה על המיטה שלה והעיניים שלה היו מלאות דמעות. מיד נעשיתי עצוב בעצמי. אני אמנם כלב גזעי, אבל גם מאוד רגיש.

באותו הרגע אבא נכנס אל החדר. גם הוא כנראה ראה מיד שרוני עצובה, כי הוא לא אמר את המשפט הרגיל שלו- “רוני למיטה, יואל למלונה!” במקום זה הוא התיישב ליד רוני ואמר “רוני’לה, מה קרה?”

רוני ענתה מיד “נמאס לי! פשוט נמאס לי!” ותוך כדי כך דמעות התחילו לזלוג על לחייה. “אני כבר לא יכולה ללכת לחוג ריקוד כל כך הרבה זמן, שירלי לא בקפסולה שלי והיא החברה הכי טובה שלי, סבא וסבתא כבר מזמן לא ביקרו אצלנו ואני כל כך מתגעגעת אליהם! ומתי כבר נוכל שוב ללכת להצגה?”

רוני בכתה ואבא ישב והקשיב. אחר כך הוא אמר לה ברכות “רוני שלי, אני יודע שזה קשה. אבל בקרוב יהיה חיסון. וכשהוא יגיע, נוכל כולנו לחזור לחיים הרגילים שלנו- לכיתה, לחוגים, לסבא וסבתא וגם לסרטים והצגות… צריך רק עוד קצת סבלנות ואמונה”. אבא ליטף את רוני על הראש ואני ליקקתי לה את הלחי, ורוני צחקה ויכולתי לראות שהיא מרגישה הרבה יותר טוב. “מה דעתך על גלידת תות?” אבא שאל, ומיד האוזניים שלי הזדקפו.

האמת היא שלא הבנתי הרבה ממה שאבא אמר לרוני, חוץ מאת המשפט האחרון.

אבא ורוני יצאו מהחדר למטבח, ואני מיהרתי אחריהם, שלא יגמרו לי את כל הגביע.

ידעתי, שכל עוד יש גלידת תות- הכל יהיה בסדר.