דו חוסר קיום

ביזה – שם עליך שריי אלפים (בדולרים)

כשהמוזות שותקות המדוזות בוועדות הכנסת

משגשגות.

נכנסים לדיון עם פיל יוצאים עם פסנתר.

סעיפים חברתיים במחי עט נחמסים,

כשאנו לחדר האטום מוכנסים.

בחגים, חופשים ומלחמות

הלוביסטים גוזרים קופון מהודק

אצל פרזנטורים המחופשים לשרים.

ענני המבצע זורים בעינינו אבק,

הפרלמנטרים משנים את חוקיי המישחק.

אילו שחרפו נפשם ושרדו תופת,

ימצאו עצמם באזרחי בלי דיור בר-השגה

בלי מענה ובלי כתובת.

בשוך הקרבות

לדרג המדיני,

כמו שאמר לי המ”מ בבה”ד 1:

“הובלת את הכוח לכיוון הלא נכון, אבל איזה ביטחון עצמי!”

סימטריה קוסמית

שנינו ביחד

תמיד ביחד

ראש לראש

ותחת לתחת

צדק חלוקתי

כאן חוכמה וצדק,

שם טיפשות ממארת.

לנו זרי הדפנה,

להם קבר האמונה.

יופי האידיאל זורח לבוקרינו,

הסתה פרועה נוטלת בינתם.

אנו בקלע,

וחץ חניתם כמנור הורגים.

הניצחון לפיתחנו,

והתבוסה מנתם.

והמלחמה חזקה מאוד

ריאליטי 

תגיד היריות על המסך זה אמיתי

זה באמת דם.

אלו אלונקות ממש

כן – ספונסר אמיתי רכש אותם

במלחמה הבאה זה לא יקרה

לקחנו ציודים הבייתה,

מה אנחנו משוגעים

לבוא למחסנים ריקים.

אני רעב

הצבא צועד על קיבתו

אבל על קיבתו של מי?

בטלוויזיה הם שבעים,

שם כל בכיר בדימוס

אוכל אותנו לקינוח.

יצאנו בלית ברירה למלחמת ברירה

הפתענו ונמצאנו מופתעים

התקפנו והיינו מוכים

ספרנו כדורים ספורים

כמו בל”ה הספדנו ל”ו חברים.

אדום אדום – שלום שלום

השמש בפנים מכה בסנוורים

בעוד את קיניי המחבלים אנו ממגרים

כשלמול עניינו לנגד כל תחזיות המודיעין

הם מתרבים.

מאריות גברנו וגופות קברנו

למגע חתרנו

את הקדיש על עצמנו כבר אמרנו

למרות שאת ההלל על פיקוד הפלזמה

כבר מזמן גמרנו.

לאן ההרפתקה מובילה

לחזור ארוז בחבילה

בדואר רשום לחיזבאלה.

העיקר שנעמוד במשימה

ולא נפר פקודה

חוקית בעליל חלילה.

ריצת שדה 

אני לא מבין את כריתת יערות הגשם,

בכל פעם שאומרים לי “לראות את האור בקצה המנהרה”.

עולה לנגד עיני רק תמונה אחת.

שדרת הפיקוסים, שהייתה פרוסה מכפר מלל עד כפר סבא.

והיינו רצים שם כילדים וכנערים לפני הגיוס.

מבעד מעטה הענפים, שנגעו עמוק בשמיים גבוה,

הבהב לו אור עמום, שהאיר למרחוק ויצר צורת שער.

וכאשר הייתי קרב לשם בריצה ונשימתי כבדה

הייתי מיד מתנחם.

אך השדרה הזו, נכרתה כבר והובאה למנוחות.

אני כבר לא רץ, אלא מעדיף ללכת.

כך הנוף חולף על פני יותר לאט

ואני יכול לשים לב לשינויים, שחלים בו.

בלילה, בו התבצע הטבח

הייתי בדרכי ברכב וחשבתי למי ניתן להתקשר,

בכדי להפסיק את קולות המסורים.

אולי עסקן מפלגתי אך זה בטח לא יעניין אותו.

בלי רווח נראה לעיין הוא לא יזוז מטר.

בדרכי חזרה הביתה עברתי במקום

ושמעתי את העצים נאנקים.

יצאתי ממכוניתי, לאט.

נעלי הלכה שלי הבהיקו חרש באור הירח הקלוש.

לקחתי איתי את ערכת העזרה הראשונה

והגשתי לכל אחד ואחד מהעצים עזרה אחרונה.

ידי נמלאו שרף ובשרי נשרט מהענפים הגדועים והקטומים,

אבל לא הפסקתי.

אחדים מהעצים התחננו למים,

יש שקראו לאמא,

אך האדמה נותרה אילמת.

בשקט הכנסתי מחסנית ודרכתי את הנשק בעזרת אבזם חגורתי.

הקול המתכתי פילח את אפלת המוות,

ששררה סביב והסגיר אותי.

הם קפאו, וודאי ניחשו את שאעשה.

בצעד מדוד קרבתי לעץ הבוכה ותקעתי לו כדור בראש.

הבכי נדם, אך העירייה מהדהדת באוזני עד היום הזה.

דיונים להפסקת אש

באתי אליך.

הובלת אותי במבוכי ביתך.

עלינו אל החדר שלך ושיחקנו.

כמו ילדים שיחקנו בין הקירות.

אך אנו לא שיחקנו במשחקים של

ילדים.

אנו שיחקנו ברגשות.

*  

האם הצלחתי לחבר שאלות לתשובות שיש לך

מילואים

ילדת המחשבות איננה לא תשוב.

אביב היה על סף דלתי הלך

לבלי שוב.

ישבתי ושתיתי מוקה לתוך הלילה.

מחושב וחושב להחריד

חושך ירד מצל על יגון הבריאה.

אני אחזתי בברייה.

בבריאה נגעתי דרך הגוף הרפה.

הצלילים עולים עלינו, אלינו.

את יום דינם ויגונם.

והופכים אותנו לאהבתם הגדולה

ביותר.

* 

לא אלאה אותך בפרטים ודיבורי סרק.

בואי אלי.

קרירות אמרתי לפני כמה אתמולים

ושאלת למה הכוונה.

הכוונה היא כנראה לקרירות יקירתי.

הקרירות היא הבעיה.

בלי חרוזים ובלי סגנון.

שבויי בכוחותינו 

דיונים במערכת הביטחון

לקראת צעדים להחזרת השבוי

מופרעים בשל

מגעים להקמת ממשלה חדשה

הרדיו זעק שהם לא יחסכו כל מאמץ

יעברו תופת ולילות לבנים

ולא יירתעו מהצנחת סיירת מטכ”ל

מעבר לקווים

כדי להשיב לגבולם

את כל השותפות הקואליציוניות

“בלי זה אין חיים”

ובינתיים

“הילדה שלך שפכה נצנצים על השטיח

נצנץ אחד לכל יום שלא ישנת איתי

היא אומרת אבא

בשבילה זוהי מציאות וירטואלית”.

ראש ממשלה הולך וראש ממשלה באה

ושר הביטחון אומר לא להפגין.

זה מעלה את המחיר.

עדיף שרק אתה תשלם.

מעניין איך היה מגיב עם בנו

היה מאחר ב 10 דקות מהחוג.

הסבל היחסי הקולקטיבי

נוח לעיכול.

מה שכואב יותר מכל הוא

שכלל אין לך בת

ועם זאת

האם הינך בין החיים?