הדבור והדבורה – העתיד מאחורי

האיש והאגדה – עשור להיווסדו

10 שנים חלפו מאז פגישתי עם עצמי בקפה “ויולה” ושוב הגיע ערב החג. העצים הישירו את עליהם, שהתגוללו חסרי מעש על המדרכה. הבטתי בפני האיש הנשקפים מבעד למראה. שיבה זרקה בשיערו. הייתכן שזה אני? 10 שנים מאז עליתי על הבמה. סטנדפיסט, ליצן להמונים. כתבתי, בימתי והצגתי. הבנות לא מתביישות בי, לעיתים הן מגיעות להופעה. בלוויית חברה לכיתה. זה אבא שלי הן מצביעות בגאווה. כל כך קל, כאילו זה היה שם תמיד במרחק נגיעה ועם זאת רחוק, כמו חלום.

החיים נראים כל כך נכונים, הכל מכוון מלמעלה ומלמטה ומבפנים. צדק מי שכתב – כשאתה מחובר לחלומך כל היקום נחלץ לעזור לך. 

הטלפון מצלצל, ההופעה בחו”ל נקבעה. מדוע לא? יש שם קהילה יהודית ענפה. מי אני שאסרב כשהם מזמינים. הרפרטואר גדול. מה לתת? שירה, הופעת יחיד, פזמונים בליווי בדיחות? האם זה חלום, אני צובט את עצמי וזה כואב, כנראה שזו המציאות.

איך זה קרה, קשה לי לזכור מה היה לפני כן: אוסף של פחדים וחששות, חרדות וזיעה קרה. כעת נוצרה רשת של חיבורים. זה כיף להתקשר לאומנים ולאחל שנה טובה. להיפגש בבית קפה ולרקום יחד חלומות. לבנות בניינים, מגדלים באוויר. זו אחריות כשאנשים מחכים למוצא פיך. האם אני הטוב ביותר. זה לא חשוב. לא משנה. העיקר היא הדרך כפי שנאמר “העיקר הוא לא האיכר, העיקר היא אשת האיכר והעיקר שהאיכר לא בבית”. 

לני רביץ אמר לי ש”לחלומות אין דד ליין”, אני כבר בחלום הבא. החיים הקודמים נראים מכאן כמו קליפה, שיגרה אפורה נטולת צבעים. הגחתי מתוך עצמי כמו הגולם אל הפרפר. ברבור שאינו יודע שהוא ברבור ושט בברכת חייו הדלוחה כאחרון הברווזים.

“קל הוא נכון”, אמר אושו. קל זה לא היה, אבל כנראה כך זה היה אמור לקרות. מחזה פרי עטי מועלה בעכו, יש לי שם תפקיד אורח – דמות של מאמן אגרוף מזדקן. סטאלון מורי ורבי ניפטר. אני חייב לו הרבה ולאדריאן-“יו אדריאן”.

ספר מוביל לספר, תוכנית רדיו למחזה, כתבה בעיתון לראיון באל ג’זירה. אולי ארוץ לתפקיד ראש הראשות הפלסטינית. יש לי את כל הכישורים: זקנקן, כרס, מפרצים. הם בטח יתנו לי כבוד. בשביל כבוד צריך לעבוד. מזמינים אותי למפגש של שישי בצהריים במוזיאון ת”א הם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד על המצב. הלוואי שהיה לי. פעם היה לי הרבה מה לומר ולא רצו לשמוע. כעת המצב התהפך. אני חוזר אל הכתבים הישנים, מנסה למצוא בהם משהו חדשני ופורץ דרך. 

כעת במטוס לכנס בברלין. החלטתי לדבר עברית. שהנאצים יתאמצו. למה לי להזיע עם האנגלית, גם את התנ”ך כתבנו בעברית והעולם תירגם. אני רוצה לדבר על הרוע בעולם. יש כאן מלחמה בין טוב לרע. אני במחנה של הטובים, אבל אני עייף. עלי לגייס עוד חיילים למאבק. אין ספק שהרוע מפתה יותר. אבל אסור לוותר. גורל העולם מוטל על הכף, לא ייתכן שנפקיר את עולמנו בידי קרטל פשע של כמה משפחות אמידות שקונות את העולם, כאילו היה מדובר במכירת חיסול.

קראתי את ריצארד באך, חוצפה לכתוב ספר שלם על השחקנית הבלונדינית שהתאהב בה והיא בו. מתאר חיים בלי דאגות לילדים, לפרנסה, בלי בוסים. חיי בוואקום בריק. אני עדיין עובד למחייתי. לזכותי יאמר שהגעתי לסוג מסוים של איזון. בקרוב אהיה אדם עמיד כשסדרת הטלוויזיה שיצרתי בדמותי -“האקסמפלר” תצבור תאוצה.

סופר צעיר כותב לי, איך עשית את זה . אני מתלבט האם לומר לו את האמת. שהיה לי יותר מזל משכל. שיכולתי לעבור חיים שלמים בלי שיגלו אותי. או לשקר לו ולומר שעתידו של כל יוצר להתגלות. הרמתי לו טלפון. אדם שברירי וביישן. “האם יש בך את החוסן לקבל אין ספור דחיות?” שאלתי. הוא לא ענה. לבסוף החליט שכן, טוב איזו ברירה היתה לו. הוא אמר שהוא מעריץ אותי. סיפרתי לו שהייתי עם כל הכתבים שלי ביד בדרך לעשות מדורת ל”ג בעומר. אבל קול פנימי הניע אותי מכך. המרחק בין הצלחה לכישלון אינו כה גדול כפי שחושבים. זה אכזרי אך זו המציאות. החזקים שורדים, או ברי המזל.

פרס ראש הממשלה. מוזר שדווקא השלטון שכה היטבתי להתקיף על שחיטות על ניוון, על סיאוב, החליט להעניק לי פרס. האם הם קראו? נראה לי שלא. למרות שכל ספריה שמחה להתהדר בכתב מאת א.י. העילויי. אללהה ירחמו. איך עוד לא שמו לי מטען ליד הדלת. כנראה בגלל שיש כאן יותר ויותר אנלפבתים תודות לרפורמות של שרי החינוך המתחלפים כמו גרביים- פעם בחצי שנה. את העשירים אני לא מעניין – הם היו עוטפים איתי דגים והמאפיונרים היו נותנים אותי מאכל לדגים. אבל מה אני כבר יכול לעשות להם- לנגוח להם בברך. 

לזכותי יאמר שלא נעשיתי פודל, אי אפשר לקנות אותי, כי אני לא למכירה. גם הפרנסה שלי לא מהכתיבה, כך שבכלל הם לא יכולים עלי.

גלית לוי התקשרה, אישה יקרה. יש לה חוכמת חיים של אדם בן מאתיים בגוף של בת 16. שילוב מושלם. היא רוצה שנכתוב יחד ספר. היא לא מרפה. זאת התכונה המרכזית שלה, לזהות פוטנציאל. תחילה זיהתה זאת בעצמה. נאמנה לדרכה יותר מרוב האנשים שאני מכיר. מוכנה להקריב את שמה הטוב ולהתנוסס על אותה כריכה עם חתרן כמוני.

שאפו. מה אני יכול לתרום לה יותר מדמיון פרוע. אולי חוכמת חיים, כנראה אסטרטגיות הישרדות. בכל מיקרה אני אייצר מצבים ודוגמאות והיא תאיר אותן מנקודת מבטה המיוחדת. רוצים שננחה פאנל בכנס העיתונות בראש פינה. בסוף נחליף את לונדון וקירשנבאום. חזון אחרית הימים. 

פרס ישראל לא מעניין אותי. תמיד הערצתי את פרס. אך האם הוא פוליטיקאי נאלח או מדינאי גדול, מעולם לא החלטתי. היום תהייה לי הזדמנות לברר ממקור ראשון. רק אני והוא לכוס קפה במשכנו. מחכה לכך בקוצר רוח. הוא חידה. מקווה שלא אתאכזב. מאז נהייה מזכ”ל האו”ם הוא פחות מתקשר. דווקא היכרותו עם בן גוריון חשפה לי את ראש ממשלתנו הראשון כעסקן פשוט. חבל כשדימויים מתנפצים. לפחות אני לא הפכתי לפוליטיקאי. יש לי סלידה מכך, אלא אם כן זו פוליטיקה בשירות הציבור. אבל את אותם מעטים ניתן לספור על כף יד אחת. 

עשרים שנה לרצח רבין, הזמן טס. מזל שאני כותב. כך לפחות אני מצליח ללכוד מידי פעם את השניות והדקות ולהנציח אותן לעוד מעט זמן. התחלתי להיות פעיל בירוקים. הפגנות נגד כריתת יערות הגשם בדרום אמריקה מדברות אלי יותר ממצע של מפלגה זו או אחרת. הסכמתי להוסיף את שמי לקמפיין. לאחרונה פגשתי את “בונו”, הוא אמר תודה. הענקתי לו עותק עם הקדשה. הפגישה נערכה בפאב אירי בן 500 שנה. הלכנו להשתין יחד. מי היה מאמין. אני.

מהו האדם ללא אמונה. גוש בשר ועצמות. היכן מצויה הרוח? עמוק בפנים, מעל? אולי בדמות מלאכים המלווים את האדם מזה ומזה. שומרים צעדיו. מכוונים את דרכו מאזנים את נשמתו ומעניקים משמעות לחייו?

או שמה האדם הוא ברייה אלוקית בעלת ייעוד וכל שנידרש עליו לעשות הוא להרפות מאחיזתו של שר הפחד בגרונו ולאפשר לגופו לנוע ולשוט בנהר החיים.

היתרון בגילי המתקדם הוא שהדרך ברורה יותר. אני עומד על פסגת ההר ומישיר מבט אל הסוף. הוא כה קרוב, עד כי הדבר משרה עליי שלווה. אני מושיט ידי ויכול ממש לגעת בו. למשש אותו, לטעום ולחוש את המרקם העולה ממנו. רגלי קלות. נשמתי מבוסמת. כעת עוד מספר משימות גדולות לפני:

האנטולוגייה המלאה של שיריי, הצלת זני חיות נכחדים, ימי ההולדת של הילדים, כוס קפה ליד הים, זיון טוב. 

כייף לחיות, כשאתה בדרך הנכונה. היא כאילו מובילה אותך. תחושת הבדידות הקיומית שליוותה אותי מילדות, הפכה למיליוני חברים: קוראים, אנשי תרבות, קהיליית העולם. הביחד האינטימי של עולמנו הקטן עוטף אותי בתחושת שלווה. אני שמח שיכולתי לצרף את כישרונותיי לפזל המופלא של עולמנו.       

בצינעה ובהכנעה

אמנון יוגד.

“מי שמוחל על כבודו מוחלים עליו”

תרגיל הראי: 

אני אוהב אותכם.

אני אוהב אותכם.

אני מת עליכם.

כי אני אוהב את עצמי.

אתה מסוגל להביט בראי ולהגיד אני אוהב את עצמי?

זו נראית משימה קלה, אבל לא הצלחתי,

השפלתי מבט, זה נראה לי מביך.

התרגיל הראשון שלכם יהיה להביט בראי ולומר לעצמך:

“אני אוהב אותך”.

בשלב ראשון קל יותר להגיד אותך, זה עושה את זה אובייקטיבי:

להגיד לעצמך “אני אוהב אותך, חולה עליך, מת עליך.

אתה נראה טוב.

אני אוהב את העיניים ודרכם את המחשבות את הפנימיות?”

כמה פשוט, כמה קשה:

“אני אוהב אותך, אני מיוחד כל אחד הוא מיוחד”.

תחייך לעצמך. כשאתה מחייך, אתה מפעיל עשרות שרירים.

תהיה נדיב עם עצמך, זה לא על חשבון אף אחד.

לך לסרט עם החבר הכי טוב שלך, שהוא אתה בעצמך.

זה לא חטא להיות גאה על מי שאתה

דרך האהבה לעצמי, אלמד לסלוח לעצמי על שגיאותיי

ומכאן שאוכל לסלוח לכל אחד אחר סביבי.

תרגיל הבמה:

בחלק הראשון:

אתה יושב על כיסא כף יד בתוך כף יד, כשהאגודלים מתחברים ומרגישים את הפולסים של הדופק ואז אתה עוצם את העיניים. עליך לזכור, שזה רק אתה. על הכיסא מולך אתה שם דמות, שיש לך הכי הרבה קונפליקטים איתה. אתה קם ועושה בה מה שאתה רוצה, מוציא עליה את כל העצבים ואז חוזר בדמיון חזרה לכיסא. 

לפי שפת הגוף שלך, יש בך הרבה רוגז וזה גז, כעסים וסוד, שחרר את זה. שים לב, שאתה כל הזמן עם אגרוף קמוץ, פתח את זה שחרר את זה. זה לא בריא, זה יכול להביא להרבה מחלות ובעיות. עברת המון מאבקים רואים עליך ועכשיו אתה צריך לצאת לדרך חדשה, לאור ואהבה. תן צ’אנס לשינוי, אל תסגור את החלון תשאיר אותו פתוח. תהיה נחמד לעצמך ואחרים יהיו נחמדים אליך. אם תאהב ותעריך את עצמך, אז גם אחרים יעריכו אותך. קח את זה לליבך באהבה, אם אתה לא תאהב את עצמך, למה שאחרים יעשו זאת?

חלק שני:

אתה מסתכל בדמות, באומללות האיומה שיש בה, לוקח אותה בין כפות ידיך ומקטין אותה, עד דמות קטנטנה ומקרב אותה בין כפות הידיים ומקרב אותה ללוח לבך.

אז אתה מרגיש את הרחמים ואת האהבה ואת הסליחה לעצמך ומכאן אל הדמות.

הסליחה העצמית מאד חשובה. אתה עושה את זה למספר אנשים וחונה בתחנת ביניים.

עוד פעם, כשמתעוררים כעסים תעשה עוד פעם. רק לא להתמכר.

אלה פנים מהעבר שהדחקת ודחקת למטה והם עלו. זה בא מהעבר שלך.

תעלה מהפנים הכועסות האלה. תוודא על מה כעסת ואז תסלח לכעס,

שחרר אותו, תקן אותו, תן בו הרמוניה.

התרגיל הזה הוא הניסיון לשלוף את הפנים השונות מהזמנים השונים ולהתמודד אתם.

להחזיר אותם לפרופורציות, להקטין אותן להחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם.

במפגש עם החיצון כעס על דמות, שמולי.

זה אני עצמי במסתרי נשמתי.

חפש את הפנים הנסתרות בך והעלה אותן.

עזור לעצמך לשחרר אותן, אם הן לא רצויות לך, בלי מוניפולציה.

יש לנו כוחות רבים: יש אהבה, מוניפולציה, שכלתנות, תבונה.

מה שאין לנו בין אלה זאת ההרמוניה.

תכניס את ההרמוניה בין הדמויות שלך ומכאן תבוא התובנה שלך לעצמך ומכאן לאחרים.

מילת המפתח היא: אור ואהבה.

אל תיפול לפח החד שבפחד.

התחבר לילד הקטן שבך.

חבק אותו.

תהיה הילד המשחק,

צחק והעולם יצחק אתך.

Mel Rosenberg

Over 150 books in less than a dozen days. That is something for all of us to be very proud of. Have a great weekend, everyone!