החליל הדומם – חורבן הבית – לרוקי מרסיאנו

דם ליבי

קרא בחיוך,

את שנכתב בחיוך.

וקרע בו קריעה,

לבטלה.

בחירות בחורף,

הפגנה בקיץ.

הפיכה?

מהתלה.

“אמנון,

אתה יודע כמה ציירים מוכשרים כמו פיקסו,

קפאו למוות תחת הגשרים של פריז”.

יהודה אטלס

“אמנון,

יש לי 70 כותרים חדשים על השולחן כל שבוע,

אם היו קוראים לך אדם ברוך – היית יושב היום על חוזה”.

אדם ברוך

מתוקה

היית בים המלח,

אז בעצם מלוחה.

היום לכינרת,

לאיזון.

מה קרה שהשכמת קום?

היה סוער,

או גבה גלי?

אז ככה נראית

אחרי שסחבת סלעים מהשדות

אבטיחים מהמיקשוט

דון מהשוט.

אחרי שצעדתי עם גזע עט,

על כתפיי כישו יהודי,

כמשורר ייעודי.

מיקרה הניקרא בדרכך

תקראי ותמחקי,

תמחקי ותקראי,

הקריאי לי לפני השינה

וניקרע מצחוק

ודמע.

כמו התגובה העצבית,

אין אמצע.

סגולה

הכתיבה היא חלק מימך, זה ברור

“פרסיליה מלכת המידבר”

מלקת המידבר

מלכת המידבור.

עונות

עונת החלוף עם בצע הצדק.

עת שיר הערב נם.

לא יכלה עוד נדוד.

בטרם פסקה לה.

אחרת לנדוד.

עת גביע הכסף הושק שוב בטרם.

הגיע הלילה הערב כבר רד כאן

נסעו גלגלי הפלטינה את

מלוא משקל כאבנו.

אבינו הלך לו ירד והבטיח.

פרץ ושכח.

כאחד.

במסומרות

הקיש הנער במסורות לילה

כפוסע באיי אוטם נעליו

הקישה אל הכותל באומר

תענית.

והוא דבק שרף מנטף בו,

כבישנת היכליי חרבים.

והיא במסומרות רגליו וקצה

ידה כמדשאה ממורטה.

ילדה אישה / פרח.

אילמות ואלמנות.

שוהות תחת כיפה אחת

של חלחלה.

יהושוע שיפט שופטים לשפוט

את הישפט נשפטיי משפט

המרו

פניי דל נחרב.

ופניי מסומרות ובלות.

כאחד.

חדל.

זעקת עשוקים אל אש

תמיד ניגנחה.

וריח הערביים ימלא

אורניי-הבר בשיר.

שירת אתמולים זעה.

אפיים ארך השירה וזוג

הערביים.

נער 2 / 

כעקרביי שיטה ארורה רנו

לעצמם אש תוכחה.

ואש תמיד הנצה

מדכדכת בהם את

צופן הרהורי הכזב.

מה יעשה לאיש שכה אמר,

ש ק”ה אימרותיו נגוזו.

מה רבו מעשיך יהושפט בנו.

ומסומרות זעו.

מקומן אינו איתנו.

ומסומרות אל קיר זעו

כתקרית זעתן נחו.

ובנוחת תקריתן כנחיי

ים ירבצו שאול.

שאול נסה.

רבות ברחה מאש התמיד.

מאש התוכחה.

עד כי נגוזה ולו

רק למראית.

כמשעי.

כגס.

כקיים. מיתממש בהווה עתידי

עכשווי.

נחירות הסכמה.

חירחורי נשימת

האף.

העץ בשמיים לאור

מסומרות יקוד.

מלך לעצמו.

מלך על מסומרות השיר.

ומסומרות שלו מלכות

כל הכאבים.

כולם.

והוא מולך על מר גורלו.

שלהן.

הליצן

עיני מתעוורות מרוב דמע

שטוף צער.

הרבה נפלו ויפלו ועדיין.

נופלים עלים מעץ עטוי שלכות

המכאיבות לליצן השוכב תחתיו.

עיניו פקוחות ומצפות לעלים

קוצנים שינעצו.

על פיו עוויה מסוימת של תום

הנעורים.

והוא צוחק אל לב השמיים בכי שבור

ומתרפק של תום חייו.

מת ליצן מתחת עץ, ריחו נישא

למרחוק וכל האנשים עמדו ליד

ולא הנידו ריס.

רבים מתו רבים יותר עדיין

עץ עטוי שלכות סימן לאחרית

אשר תיפול ותרוצץ את אחרון

המושלים המושלכים תחת כל עץ

רענן.

ותחתיו על הקרקע הדשנה פתע כך

יזוע פתע כך ינוע ציץ קטן של

הנאה אילמת.

מותו של מוח הכשפים המקטל היווה

תחילת מלכות חדשה של מלכויות

עשב זעות לכל משב כי טוב ליבן ברוח

ואת אשר ראיתי כה סיפרתי בלשון

של שיר שהיא כצופן האיתן של DNA

החיים המשתרג עמנו גם.

כך משתרגים איתו לעד בלי יכולת

להחליט ולגזור עצמנו מן הכלל.

*

ואני מכהה את סף

החידלון כעיט צהבהב כקיץ

היפה שהיה לנו אז.

ואני נמשך אל הריגול

הנפשי ובודק עצמי שוב

ושוב מול הכותל האיתן.

ישנו חידלון ביש הנמצא

שלוח.

ונפוח הוא האין הנמצא

שלוח מעל איין ומעל

אין ידוע.

יכול אני לדמות עצמי

לציפור ולדמות נפשי לעוף.

ויכול אני לעמוד על רגלי

האחת.

ולחקור בנפשי האחת.

ישנו עצב וידע ויש

ממלחת הפנטזיה מעל לכל.

השמים נופלים בצוויחת

עופרים.

ואני שוכב על הדשא

ושם דין וחשבון ידוע

על חזי.

השמש הופכת לחרך מכה

על בניין הילולי האשל

וטרף קיץ נמצא נגוס

ופרום מעל עבד נרצע.

מעל גובה השמים

ובדמי הליל.

מצוי היש הנם עדין מצוי

כלול.

מצוי קלוי.

מצוי כליל.

ואני ואתה ואנחנו יושבים

ומדברים על אבא.

*

מבין רגבי האדמה

מנצת רוח צהרים

מכה כמכת אוהב

אויב, אשר שאף

לנוח בצהרי יומו

על גב אילן לשוח

כך לפי שעה

לפוש.