הכתם של סקאלי

כתב: מל רוזנברג

תרגמה מאנגלית: מיקי פלד

אחרי שתקראו את הספר אתם עלולים לחשוב שהמצאתי את רוברט סקאלי. אבל לא. הוא היה, וזהו שמו האמיתי, למרות שאחרי כל כך הרבה שנים ייתכן שטעיתי באיות.

רוברט נולד יזם. אם הייתה הזדמנות להרוויח שקל (ובתור ילד זה המון כסף), סקאלי כבר חשב עליה.

במיוחד צרוב בזיכרוני אירוע מסוים. יום אחד הבריק רוברט עם רעיון: נאסוף קני-סוף מאזור הביצות בקרבת מקום ונמכור אותם כקישוט דקורטיבי, מבית לבית. כי מי לא רוצה כמה קני-סוף יפים לקישוט, בתוך אגרטל?

ברור שהתלהבתי. אחרי הכל, קני-סוף הם פריט עיצובי. והמכירות? אל דאגה! סקאלי יכול למכור קרח לאסקימוסים.  

כזה היה סקאלי.

מצוידים במגפי גומי וסכינים, כיתתנו רגלנו לביצה וכרתנו כמות נאה של קני-סוף. זה לא היה קל, אבל היי, מי מפחד מקצת עבודה קשה ומאוד מתגמלת? לא אנחנו.

ואז התיישבנו והתחלנו להכין זרים. סקאלי ומשפחתו התגוררו בבית דירות בצידו השני של הרחוב, וזה היה נראה כמו מקום ששווה להתחיל בו (אמנם רוב הדיירים היו בני המעמד הבינוני, אבל ברובם היו חביבים ואדיבים מאוד, בעיקר בהאלווין).

באותם ימים לא היה שוער בכניסה הראשית לבניין. יכולנו להיכנס ולעלות ישר לדירות. סקאלי צילצל בפעמון, ואני עמדתי שני צעדים מאחוריו, אוחז בזרים הדקורטיביים. “אני אדבר”, אמר סקאלי. אבל למרות שהוא זה שדיבר (והוא דיבר!!) לא הצלחנו למכור אפילו זר אחד. בילינו אחר צהריים שלם נסחבים עם זרים של קני-סוף מבניין אחד לבניין שני. אף אחד לא התעניין, לא קנה, ולא הרווחנו כסף.

בשלב הזה רובנו היו מתייאשים. אבל סקאלי  היה יוצא דופן. הוא חזר למחרת: “אני יודע מה הבעיה”, אמר. “קני-סוף הם צמח יפה, אבל לא מספיק יפה. אנחנו צריכים לצבוע אותם בשחור ובזהב. ואז הם יהיו יפהפיים. נמכור כל זר בשקל”.

זהו השלב בחייו של כל יזם שבו הוא מתבקש להשקיע כסף במוצר שלו. אני לא זוכר מי שילם על הצבעים, אבל זה בטח הייתי אני.

היינו ילדים, ולא עשינו סקר שוק. קנינו פחיות צבע לבית ופתחנו אחת מהן (הצבע השחור) בחנייה שבכניסה לבית. טבלנו את קנה סוף בתוך הנוזל הצמיג השחור ושלפנו אותו החוצה. הצבע טפטף. וטפטף. וטפטף. אבל הבעיה היותר גדולה הייתה שהצמח ספג אליו רבע מכמות הצבע שבפחית.

זהו השלב שהיזם כבר מחויב. כבר אין דרך חזרה. ההשקעה נעשתה. הפיתוח מתנהל. חייבים למצוא פתרון לבעיה.

הנחנו את קנה הסוף על החנייה. הוא דימם והכתים. זה לא היה מראה נחמד. והוא לא התייבש. הצבע היקר שלנו הכתים את שביל החנייה. למזלנו זה היה אספלט שחור.

“יש לי רעיון” קרא רוברט סקאלי. “נייבש את קנה הסוף כמו שמייבשים כביסה במייבש. נסובב אותו באוויר, והצבע העודף יעוף עד שהוא יתייבש”. ובלי לחכות לאישור מצידי (השותף הזוטר), הוא תפס את הצמח ובבת אחת, בכוח פיזי רב (והיה לו) הוא החל לסובב אותו באוויר במעגלים.

עד שקנה הסוף האומלל התעופף לשמיים.

הוא נחת בחזית הבניין שמעבר לרחוב. הוא הותיר כתם שחור ענק על הלבנים הצהובות. סקאלי מיהר ואסף את הראיות המחשידות, אני סגרתי את פחית הצבע ושנינו נמלטנו מהמקום והתחבאנו. במשך ימים ארוכים.

ייתכן שבחוגים חברתיים מסוימים מר טסייר, מנהל התחזוקה של הבניינים, היה אדם חביב וחברותי. אבל ככל שזה נגע לילדים שפולשים לו לממלכה – הוא היה מפלצת של ממש. היינו מבועתים ממה שהוא עלול לעשות לנו.

לאף אחד, פרט לבני משפחה, לא סיפרתי את הסיפור הזה. עד לרגע זה. גם כאשר עברתי לחיות מעבר לים, עדיין קינן בי הפחד. האם מר טסייר יחשוף אותנו אי פעם? האם יפנה למשטרה (פעם אחת הוא באמת פנה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי).

כי, אתם מבינים, הכתם השחור והמתועב נותר כאות קלון על חזית הבניין. קראנו לו “הכתם של סקאלי”.

גם אחרי חמישים וחמש שנה.