בצהרי המונית הכסופה – לאדם ברוך: האדמו”ר החילוני

Book Description

לאדם הברוך

עמליה ועדו,

אדם ברוך יקר

כשמכתבי הדחייה נערמו ונערמו פניתי אליך לאדמו”ר החילוני

כתבתי לך וטרחת להתקשר ולשאול את אשתי “בן מה הוא”?

אשתי התקשרה אלי לעבודה

ונתנה לי בהתרגשות את מס’ הטלפון ואמרה שאתה מחכה לצילצול שלי.

אמרת לי:

“יש על שולחני 70 כותרים כל יום,

אם שימך היה אדם ברוך היום היית יושב על חוזה.

תכתוב ספר חדש עם 6 סיפורים חדשים.

תוריד את השפה, גבוהה מידי”.

וכשקיצרתי אמר:

“מכובדי תקדיש לי קצת זמן”.

אני חייב לך את כל מה שכתבתי מאז.

“מכובדי, תקדיש לי קצת זמן..”, אדם ברוך & אמנון יוגד 2004

המונית מגיחה מבעד אדיי הרכבת התחתית, הפורצים מהאספלט המרוט.

עוברת באיטיות דרך עשן כחלחל, “קל היה יותר לעשן אותו מלחיות אותו”.

מזדחלת מהמסך לצלילי מוסיקת לוחמי שוורים, אפלה כנעימת “הסנדק”.

המוח המתבונן של אדם ברוך, שהושחז על ארון הספרים היהודי

בוצע את המציאות לפרוסות ומניח אותן תחת מיקרוסקופ אור.

בנו, ששיחק על השטיח בחרב הגלקטית של מלחמות הכוכבים

נעץ אותה בגב הספה כתורן על סיפון. פעולותיו מחושבות:

מנגב מהמושב האחורי את הזרע והדם, נשכב תחת ה”משינה”

ומתבונן במנוע החיים הרוטט. כיבשן זמן בוער,

משנע דמויות הניקרות בדרכו מחידון לחידון בבולשיט הזה הקרוי חיים.

עודנו נער, בשלהי ה 30++ רווק תפוס,

חזק בזוגיות, ספריית סרטים מפוארת, מערכת תופים וגיטרה,

בובת סופרמן, פוסטר “האחים בלוז”, טיח קלוף.

מאפרה גדושה בהתלהבות נעורים.

רפוי נישאב לתוך רכות הפוף, שמתכוונן לישבנו.

“אאוריקה”:

בדק ומצא שברוטב אלף האיים יש כ-4 תוספי מזון מסוג

E, מה שהביא אותו למסקנה שהרוטב הזה נקרא במקור רוטב אלף ה- e’יים.

זו תהיה שאלת “הכל או לא כלום” בשעשועון הבא עליו לטובה,

נקווה שהטרמפיסט המזדמן, קורא תוויות של מוצרים באדיקות כמותו.

אני האיש הלא מוכר, כותב לאביך – זה שהכיר את כולם.

הגבר בן ה 40 שלא נהנה מהחיים שלו, כותב גם לך – זה שחושש מהכל.

מנסה לתאר אתכם בתלת המימדיות של השיר, אך חסר לי עוד מישור.

דומה לו במחוות קטנות: הטיית הראש, חיתוך הדיבור – זה מפחיד.

יש נחמה, זה פשוט הטבע – השילוב בין אבא ואימא.

לא מתקהל, לא טס, עף בתוך עצמו, גם חדות המבט פולחת החזה

עברה בגנים כיציבה, כעישון וכהשתנה.

כשהחרבתם את חדר המלון כלהקת רוק מצויה הקורעת מזרונים,

מטיחה גיטרות במראות, מפזרת פרטי לבוש ואפר סיגריות לכל עבר,

היה משחרר לראות את התכונה הזו שלך, תלויה לתפארת על אביך.

כעת לחושך מותו נתקלת בביזיונו של המוות, הנוכח בחייך.

“אנשים נהרגים בפיגוע תוך שתיית דיאט קולה-

מאזנים במותם בין הרוצה לצריך. מה נותר?

לאהוב את עצמך, להיות כן ונאמן לרגשות”.

פוקו ליקט מסמכים מבית המשוגעים – מה היה חסר בהם?

הסדר, הארגון הבוהק והכוונה.

מבחינה רוחנית אביך עשה בך עבודה מאוד מדויקת,

הוריש לך ערימת שטרות מזומנים, המוטבעים בבשרך.

יום אחד החזיר צילצול “בן כמה אתה? מכובדי תקדיש לי קצת זמן”.

דיברתי על תיקרת הזכוכית.

“איך זה יכול להיות, 70 כותרים, המונחים על שולחני מידי יום?

אם שמי היה רשום על כתב-היד היית יושב היום על חוזה.

כל אחד שואב מהבאר שלו, עצתי לך – אל תרפה”.

ולא ידעתי שאמשיך עימו את השיחה עד היום.

תמונה שצילמה אימך בעת משחק השחמט,

בה אתה הילד, אחוז בזרועותיו כספר תורה.

התברכת באדם שידע דרכו בנפשך וקרא בך פשט, דרש וסוד.

כאב מותו קיעקע את גזע המוח שלך:

וורד על זרוע ימין, כף רגל של חתול וזה רק הפן הגלוי.

“מה נשמע בבית”?

לדידו, תהליך ההיטפשות הישראלי מונח עקוד בסלון.

מנגד על המזנון פרח גבוה ונמוך מטילים צל זה בזה.

“האמנות משנה את העולם, הבידור לא”.

תמציות שפתו נטבלות בספל דימויים מהביל.

לדידך, שלט הטלוויזיה אינו מכריז “פה שוכנת הטיפשות”,

כי כאחותה הקוקייה יש לה בתים רבים.

אדם – כבר לא תידהר לבית אתגרים,

בשעה שבינך נער הפוסטר החדש של הפריים-טיים,

מחלק פרסים בין הפרסומות ומחייך לפפראצ’י.

לשמחתך המוות לא גילה לו שעשה הכל לא נכון,

משפריץ חיבה עצמית אגבית מולדת על סביבותיו ועל עצמו.

שטותניקיות כמשנה סדורה, קלילות כמנגנון הגנה,

חיוך כנקמה ברצינות התהומית של הזכיינית התורנית.

לוהק לפורמט אמריקאי – שהפך לפצצת רייטינג מתקתקת.

“המונה דופק” זה נשמע בדוי, אך החיים הם דבר מופרך.

לא היו לו תוכניות לכבוש, אבל כבש

בסך הכל החברים קראו לו מלמטה – להרפתקה.

הצתה מאוחרת- קולט קצת אחרי שמישהו מתייחס לא יפה.

בן אדם, פשטני לא פשוט –

עידית מרובדת, סגסוגת מורכבת.

“אנשים לא משתנים כי מישהו מת להם,

רק מתקרבים למה שהם באמת, מתחדדים, מדייקים יותר”.

לא מפחד מהמוות, אלא ממה שבא לפניו:

הזמן שבין הידיעה שאתה הולך להתרסק, לבין ההתרסקות,

הפער בין אקדח סלולארי המכוון לרכה, לבין פלט קרינה ממאיר.

הגשש מטשטש את הדרך בסיוע ענף ציפיות מרשרש.

בצל הייחוס המשפחתי צופה ב”הומר סימפסון” עושה חיים

מארג’ מרימה דגל לבן “תודה רבה לכולם הבנו שלא מסתדרים,

עכשיו אפשר להתחיל לחיות בבקשה”.

תהיה אשר תהיה ואהיה אשר אני

יש לך ציפיות ממני – תלביש אותן על הכריות,

אני ברשותך עובר מתחת לרף.

הבלורית שלי מגרדת אותו מלמטה, בעודו מתנודד.

מהתל בצופה המופתע, המצפה שאעבור אותו,

או שלפחות אלך בנעליו.

ג’אנגלר של היחשפות, “רוצה לגלות ממני טפח?

קבלי את כל היד”.

המהפך הושלם, מציב את עצמי במקום הראשון על קו ה-3.

לא מוותר על הזריקה בשביל האדרנלין.

לוקח אחריות על הקליעות בזמן הכסף נגד הבאזר,

“זו נרקסיסטיות לחשוב שמישהו יתמוטט אם אחטיא”.

מצ’וקמק במי”ל, שלא היה מסוגל לזהות פלרטטנות נשית

גם כשזו גוהרת מעורטלת עליו.

זה שהתנהל בזוגיות כבארץ זרה, זרועת מוקשים – מרים מצפן.

רוקם מפה של תקשורת פנויה, חפה מיעדים –

שיחה לשם קשב, לא לשם התוצאה.

מותר להרגיש הכל ומותר לדבר על הכל

חשוב שיראו אותך בפני עצמך – מכלול מופרד.

משהו בקיום הבסיסי נותר בודד,

אך ברוך, ניתן להתמודד עימו יותר בחן.

חרך חלון העץ נסדק משמש בוקר עג’מית, קם לניחוח חומוס

“אבו חסן”, שוחה בנמל, מטפלת ארמנית, סייסטה בין 2 ל 4.

מזייף פתק מהאחות, זוכה בעונש השעייה “אתם צוחקים עלי?”

עשו לך רב, עשית להם ראבק.

אבא מגונן “הילד אוכל? חם לו? הוא לא פושע. הוא הבריז, בסדר נתגבר”.

בגלל שזרחת לא נטרפת, לא פספסת את הייעוד – מיצית את שהיית.

המחוגים בפעמון הצלילה, הורו כי הוגשמת ואת הלחץ בתאו שחררת.

אינך האב היושב עם בנו על המיטה ראשו מוטה בפיו תפילה

“אני אפס לא הגעתי לכלום – אתה תגיע בשביל שנינו במחילה”.

קמים באמצע הלילה לראות משחקי לוויין משודרים חי מהחוף המזרחי.

נטול סטטיסטיקות, איפשרת לשגר ביד חופשית בלי חיובים מחצי מיגרש.

שותים מי ברז להמיית עצי האקליפטוס, המטילים צילם המבושם.

קורעים יחדיו רשתות קלילות, נותנים פירוש בגוף הסרט.

יושבים על הבלטות החמימות, דנים בטקטיקה ואסטרטגיה

מנתחים באיזמל רהוט מהלכים אווריריים בריח פרקט ישן:

כל מעידה ה”נפילה” של קאמי, כל עליה לסל “המיתוס של סיזיפוס”.

החזיה המרופדת מוטלת על משענת הכיסא “שכחת את השד בסלון”.

כעת הפחד הכי גדול מצדיע לך ממוסגר מקיר המוזיאון.

חלקים מאימא מוצגים לראווה, חזה הנשי הכרות – זוהי אמנות.

אל תהיה המום זו התמודדות, הנעוצה בהתמרדות,

ינקת זאת בחלב אימך בילדות.

שוכב מתחת למצבה, מלבושך החדש פותח בינינו סוג של שיחה.

ידי מתכווצות פנימה, החיוך התמידי נאלם.

“שלטת במשחק באופן הטכני האתלטי, בפרשנות הקיומית שלו.

פיתחנו את האינטימיות מתוך הכדורסל,

לא מצאתי לזה תחליף, איש אינו יכול למלא את החסר”.

המשיחיות האקדמית נקטעה באיבה על ידי הליקוי בכתיבה התמה.

הדיסלקציה שאובחנה בסלקציה יעדה אותך למגרש הכדורסל.

האן.בי.איי היה מטרה מוחשית, שניתן לחוש בפה,

אך הטעם אבד כשריחה נמהל בניחוח העסקנות הפוליטית.

כל טירון-שילטון ביקש כי תטביע את חותמו השמנוני על המציאות.

לא עשית פיפי מהמקפצה, אך הפכת עצמך למוליך למחצה.

כשהתחרות על מקום בהרכב פינתה מקום לייצוג המועדון והאומה

משכת בידית הכיסא ונפלטת הרחק מהצחנה.

אשריי האיש שבגב “שישי” קרא אותך חי,

מגיב על נתח חיים עסיסי ומוהל רוחני וגשמי כברמן מיומן.

בחייך היומיומיים דרו בכפיפה: אליהו הנביא וקארים עבדול ג’אבר.

בתורתך לא היה מוקדם ומאוחר, חשבת במימדי-מימדים רבי.

מחליף בגדי קיץ בחורף עם כובעך הנצחי.

מולטי-איש, עתה האל ינהלך,

“צרורה בצרור השירים תהא נישמתך”.

לכבוד
אמנון יוגד

31.3.04

מכובדי,
לצערי, לא אוכל לעזור לך באופן אישי, כי מאוד הצטמצמה פעילותי בתחום זה,
ולכן קשריי עם האנשים שם רפויים. עצה? אל תרפה.

חג שמח,
אדם ברוך

עמליה,

פיסה ועוד פיסה – פסיפס / ד”ר צדוק איילון

אמר הקדוש-ברוך-הוא: אפתח לשון של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין (משבחין) לפנַי בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפנַי בכל יום ויום – לא בראתי את עולמי

אני שמח שנתוודעתי לפסיפס זה, שבעיניי הוא צירוף של פיסות שירה, שכל פיסה ופיסה שבו מגלה תובנה נפשית של נפש המתבוננת במציאות. פעמים ההתבוננות היא מתוך השתאות, פעמים מתוך התפעלות, פעמים ביראה, פעמים בכבוד, פעמים בטרוניה, פעמים באהבה, פעמים בהסתייגות, פעמים בשמחה ופעמים בעצב. פעמים הרבה עלתה בי תחושה מקריאת השירים כי שירה היא גם השיח של הנפש עם עצמה כביטוי לשיח עם “הנפש הרומנטית של העולם”.

שירה היא גם דרכו של היחיד להבהיר לעצמו מהי משמעות הקיום, והשירים היפים והמגוונים של היוצרים השונים בפסיפס ממחישים זאת היטב. מצאתי התמודדויות אישיות וכנות לגלות בדרך של יצירה את משמעות הקיום.

אסופת השירים שבכאן היא שונה מאנתולוגיה רגילה והיא מכילה דבר נוסף. אנתולוגיה רגילה סובבת בדרך כלל סביב ציר אחד, סביב רעיון מנחה אחד. כאן אין ציר מוגדר. אך אפשר לומר שהציר שעליו מושתת הפסיפס הינו השותפות עצמה. מרשים לראות באסופת שירים זו קבוצת חברים הרואה לה כרעיון את התרומה שיש באחווה, ב”היות יחדיו”. אף שהתובנות הנפשיות המקבלות ביטוי בשירים חושפות את עולמו של היחיד, את מציאותו הפרטית, הרי לאחדות יש מקום נכבד. מן הבחינה הזו ניתן לומר כי פסיפס זה ממחיש את רגש האחווה המפעם בלב בני אנוש וכי לתחושת השותפות חלק משמעותי בדרך בה אנו מבהירים לעצמנו – דרך היצירה – את משמעות הקיום הפרטי שלנו.

תרמו לפסיפס זה תרומה יפה היוצרים הבאים: ריקי אוסדון ליבוביץ, הרואה בשירה סוג של תרפיה ועל אף אי-השלמות שהיא מגלה בעולם יש בליבה ברכת הלל; אתי אלון אלעזרה המביטה באומץ על נשיותה ועל כל הגלום בכך כאישה וכאם; ענת אליאסי אשר שבשירים ארספואטיים מחפשת אחר מקור השירה, אחר ה”ראשית”ממנה בוקע הכול; אירית הירשמן המבקשת לפצח את ההבדל הדק שבין קודש לחול; רחל ורטה הרואה את המוזיקה בכללותה כגן עדן; אמנון יוגד שבדיאלוגים עם בורא עולם מהרהר הן אחר מעשה הבריאה והן אחר הברואים ומעשיהם; עצמון יניב השומע ברחשי ליבו את רחשי אהובתו ורואה את היופי הקיים גם בסדקים שבעולמנו; ענת ישר המבטאת את הקדושה שבפלאי הבריאה; אסתר הודיה כהן ששרה שירי הלל להוויה ולמה שזו מעניקה לה; עדנה כהן שמשיריה עולה שהרצון להעניק טמוע באושיות קיומנו ; משה כהן; דורית לוי; איריס לוי; דויד סמוכה; שולמית עוקבי; ג’ודי פז רוטנר; ליאורה חנה פנחס; לימור צנעני; חוה קשתי; גיא רגב; כרמי שרעבי; ועמי ורדי.

וניכרת דרכם של כולם כיחידים להבהיר לעצמם דרך השירה את משמעות הקיום האישי בצד ההבנה כי הקבוצה תורמת ליחיד לממש את האוטונומיות שלו ומסייעת לו ביצירה האישית שלו. היוצרים שבפסיפס מבטאים לא רק את ייחודם ועצמאותם אלא אף את ההכרה בערך של תרומת השותפות. כך לכל שיר ייחוד וערך משלו והוא תורם לפסיפס כולו אך גם המכלול כולו מקבל מהות משל עצמו והוא מאיר באור משלו כל שיר ושיר.

השם שניתן על ידי בית היוצר של הסדרה “יוצרים בצוותא” אפוא הוא מתאים וקולע לפעילות המבורכת הזו, וזה המקום להודות לאשר דיין, לאמנון יוגד ולגיא רגב על היוזמה ועל מימושה במקצועיות ובדרך נעימה המביאים כבוד לתרבות הספרותית בארץ.

מצאתי בפסיפס זה כתיבה בשלה ובוגרת המודעת למכשלות הניצבות לפתחו של כל כותב. המכשלה העיקרית לדעתי היא ההיגררות אחר יפי המילים תחת המסירה הכנה של החוויה הנפשית. והנה הכנות, האנושיות, והרצון לטוב שמצאתי בפסיפס הזכירו לו את דברי הרב קוק: “לפעמים אי אפשר לאדם להגביה את עצמו משפלותו כי אם על ידי מה שכותב מערכי לבבו, ומתקן בזה את הפגמים הפנימיים…”. הכתיבה מ”ערכי הלב” היא המהות, היא הערך העליון עד כדי שהיא אף יכולה להגביה את האדם כאשר רוחו נחלשת מהכרת חולשותיו בייחס לטבע הגדול והאינסופי. הכתיבה כאן נובעת מערכי לבבם של הכותבים השונים, שהתאגדו כאן כאגודה אחת, והיא ביטוי כן להתרחשויות הפנימיות שבלב.

שירה בעיניי היא המימוש הנשגב ביותר של הרוח האנושית בחיי היומיום; לא אחת היא ביטוי לרוח האנושית המחפשת את מה שיש לו מהות אסתטית בפני עצמה, את הצורה העומדת ביסוד הצורות, או אם נרצה – את הצורה ההכרחית המכוננת את הדברים. שירה היא לעיתים קבלת הדין מאונס אך היא גם ברכת הלל שעדיין לא הגיעה שעתנו לילך. אני רוצה לאחל לכולנו שנמשיך ליצור עוד ועוד פיסות שירה מערכי לבבנו ושנמשיך לזכות בכך הן את עצמנו והן את הרבים בחוויית הקיום המיוחד לה זכינו.

פסיפס יוצרים – פסיפס מבטים

אנו עדים למסעות אישיים של משוררים ומשוררות בעקבות חייהם, בעקבות דרכם, ונמצא בקובץ שורות עדינות, שבהן אנו חשים שחל תהליך של השתנות, של מעבר בין מצבים.

אנו מגלים בספר זה זוויות שונות, ניסיון לפצח צופן דרך מבטיהם של כותבים שונים: הפריסקופ פתוח לכל האופקים, לפנינו קובץ של מבטים שונים, פסיפס של שורות עדינות, קובץ שמעניק לנו יוצרים המבקשים לגלות לנו את מבטם הפתוח, משקיפים מן החלון אל חייהם, אל עולמם, לעתים מנסים להתמזג עם נפלאות הבריאה, עם קודש התפילה, ולעתים עם הכאב והחשש מאובדן.
יש בקובץ זה הרבה שורות מרגשות, והקובץ כולו ערוך בטעם טוב, במקצועיות, ויש בו חיוניות מלבבת ומבטיחה.

הרצל חקק, יו”ר אגודת הסופרים העברים