כתב: מל רוזנברג

תרגמה לעברית: מיקי פלד

הפעם הראשונה ששמעתי את השיר

אבא של אשתי מנסח את זה הכי מדויק שיש: “מוזיקה היא כמו מזון לנשמה”. מוזיקה מהווה מרכיב מרכזי בכל הדתות, מחברת בין אנשים, מחברת אנשים למסורת ולשורשים שלהם, לחברים, למדינה שבה הם חיים, לקבוצת הכדורגל שהם אוהדים, מחברת אותם לזיכרונות, לשאיפות.

מה קורה לנו כשאנחנו שומעים שיר שאנחנו מכירים ואוהבים? אנחנו מיד מוצפים ברגשות של אהבה, של אובדן, של חרטה, חווים התרוממות רוח, שוכחים את כאבינו, חוזרים להיות ילדים, מתמלאים בשמחה, מתחברים אוטומטית לכל מי ששומע ביחד אתנו את השיר, או שאי פעם שמע את השיר, מתחברים לזמר ולסגנון.

מהם השירים האהובים עלינו? לרוב מדובר בשירים שאנחנו כבר מכירים, שירים שהאנשים האהובים עלינו נהגו לשיר לנו. שירים שרקדנו לצליליהם. שירים שמזכירים לנו מקומות (בפרפראזה לשיר של ג’ון לנון).

לכל שיר אהוב יש את הפעם הראשונה שבה שמענו אותו. מה גורם לנו להתאהב בשיר חדש? לרוב, יהיה הדמיון לשיר אחר מוכר ואהוב. הטריק המוכר ביותר ליצור שיר פופולרי הוא לכתוב משהו שדומה מאוד למשהו אחר, מוכר, ועם זאת עדיין ניחן בחן ייחודי משלו. כדי להתניע את התהליך אפשר להתחיל את השיר מהאמצע, כך שכשתגיע לאמצע השיר, למעשה כבר שמעת אותו קודם (טריק שהחיפושיות השתמשו בו הרבה – דוגמה מפורסמת היא השיר “She Loves You”).

The Beatles – She Loves You

אני זוכר היטב, זה היה ב-1990, כששמעתי לראשונה את פנטום האופרה, של אנדרו לויד וובר. אפשר לומר שלא ממש גיליתי התלהבות או הערכה כלפי היצירה. אולי היא הייתה שונה מאוד מכל מה שהכרתי ואהבתי אז. אבל ככל שהקשבתי עוד ועוד – כך נשביתי בקסמיה.

אני גם זוכר את הפעם הראשונה שבה האזנתי לתקליט של הביטלס. זה היה עם חברי דיויד רוס, באוטווה שבקנדה, במרתף ביתו. זיכרון האירוע הזה עדיין חי ובועט. האם יש לי זיכרונות נוספים משנת 1964? לא הרבה. כנראה שהביטלס הותירו בי רושם ממש חזק, ואם לא באותה תקופה – אז מאוחר יותר. החלטתי לפרוש מלימודי הפסנתר הקלאסיים, ועמדתי על כך שהמורה שלי לפסנתר, סנדרה קופול, תלמד אותי לנגן מוזיקת פופ, ובעיקר להיטי הביטלס.

המוזיקה של שנות ה-60: כיצד נולדה?

סגנון מוזיקלי הוא דבר שמתפתח עם הזמן. מוזיקה עכשווית צומחת ממוזיקת עבר. כותבים מושפעים מיוצרים שקדמו להם, וגם מבני דורם. כך, למשל, מי שהשפיע רבות על הביטלס היה אלביס, שהושפע מסינטרה ומדין מרטין, שהושפעו מבינג קרוסבי, שהושפע מאל ג’ולסון. תוך שהם יוצרים מוזיקה פופולרית עכשווית, מוזיקאים נוהגים להשתמש הרבה בתבניות ישנות ובמשפטים מוזיקליים, ניואנסים וגימיקים שלמדו מאחרים.

כשמאמא קאס וה-Mamas and the papas שחררו את הלהיט Dream a Little Dream of Me היה לו ניגון מוזיקלי של שנות ה-60′, למרות שנכתב עוד בשנות ה-30′ המוקדמות.

Dream A Little Dream Of Me – The Mamas & The Papas

אם ניתן היה למתוח קו לינארי על מנת לתאר את התפתחות המוזיקה לאורך ההיסטוריה, אפשר היה לעקוב בקלות אחר התמורות והשינויים שעברה, כולל שפע הסגנונות שצמחו בה.

אבל זה מאוד מורכב. סגנון השירה של הביטלס הושפע לא רק מאלביס, אלא גם מהאחים אברלי, מריצ’רד הקטן ומרבים נוספים. יוצרים בדרך כלל מושפעים בו זמנית מיותר מסגנון מוזיקלי אחד.

למוסיקת שנות ה-60′ הפופולרית יש שורשים בסגנונות כמו בלוז, סווינג, ג’אמפ בלוז, מוסיקה קלאסית, גוספל, פולק, קאנטרי, והרבה אחרים. אז איפה מתחילים?

מאחר ואנחנו עוסקים בשנות ה-60 במונחים של “התהוות המהפכה”, בואו ונתמקד תחילה בשירי המחאה שהולידה אותה התקופה. בואו ונחזור במנהרת הזמן אל אמריקה של תחילת שנות ה-60′.

מוקד הפעילות העיקרי של זמרי שירי המחאה באותם שנים היה גריניץ’ וויליג’, בניו-יורק. שם יצר בוב דילן הצעיר (או בשמו המקורי, רוברט צימרמן), כתב ושר שירים נגד הממסד (דוגמא בולטת הוא השיר Blowin’ in the Wind).

Blowing In The Wind (Live On TV, March 1963)

ב-1963 דילן עדיין מצליח יותר ככותב ויוצר מאשר כזמר מופיע. נגינת הגיטרה שלו, הקול וההרמוניות שהוא מייצר, הם משניים לכישרון הכתיבה שלו.

השירים שלו מבוצעים על ידי זמרים מופלאים, כמו למשל פיטר פול ומרי (שלישייה שהקים אל גרוסמן, ש”במקרה” גם שימש כמנהל האישי של דילן). דילן עצמו הוא תוצר של תנועת המחאה, תלמידו של וודי גאת’רי, זמר המחאה הכמעט אחרון של אמריקה.

באופן אירוני, השיר “This Land is Your Land” שכתב גאת’רי נחשב דווקא להמנון פטריוטי. זאת משום שאנחנו מכירים רק חלק קטן מהשיר. אם נמשיך לקרוא את הטקסט עד סופו, נמצא גם את השורות הבאות:

“…as I went walking I saw a sign there

and on the sign it said “No Trespassing”

but on the other side it didn’t say nothing

that side was made for you and me…”

and then…

“In the squares of the city in the shadow of the steeple

by the relief office I seen my people

as they stood there hungry I stood there asking

is this land made for you and me?”

Woody Guthrie- This Land Is Your Land

גאת’רי, שהיווה השראה לדילן, מדבר על השיטה הרקובה של הקפיטליזם, על חומות והפרדות, על הסגת גבול ועל חופש, על העוני שכל כך אפיין את שנות ה-30′. ודילן – בעקבותיו.

התוצאה אינה מאחרת לבוא. בשנת 1963 דילן כותב שיר שאחר כך הופך להמנון של תנועת המחאה: “The Times they are A-changin‘”.

“Come mothers and fathers, throughout the land.

And don’t criticize what you can’t understand,

Your sons and daughters are beyond your command.”

אם זו לא קריאה למרד, אז מה זה? לדעתי זוהי נקודת המפנה, קו הזינוק של מה שעתיד להפוך במהרה למחאה החברתית, או לפחות למחאה מוזיקלית.

בהמשך אותה שנה הביטלס כובשים את ראש המצעדים בבריטניה עם הלהיטים:

“Please please me“

“I want to hold your hand“

“From me to you“

“She loves you“

בקרוב מאוד תגיע הפלישה הבריטית גם למדינות צפון אמריקה, וגם בשאר העולם יישבו בקסמיה של הרביעייה הבריטית המופלאה. יותר מהכל, מה שעומד בבסיס מוזיקת שנות ה-60′ והתהוות המהפכה הם ללא ספק דילן והביטלס. הביטלס ודילן.

כשפולק ומחאה פוגשים בקצב הרוק

בפברואר 1964, הביטלס מגיעים לאמריקה לאחת משלוש ההופעות הטלוויזיוניות ההיסטוריות שלהם, בתכנית של אד סאליבן. מקצבי הרוק הופכים כמעט הכרחיים כדי ליצור להיט פופ, וגם גיטרה חשמלית, בס חזק ותופים. אות אזהרה נוסף לפולק המסורתי, או אם נצטט את דילן: “כדאי שתתחיל לשחות או שתשקע כמו אבן כי הזמנים משתנים…”.

דילן הבין את המסר וב-1965 נכנע למקצב הרוק בקאבר של הבירדס ל-“Mr. Tambourine Man“. הביצוע, שהפך ללהיט היסטרי, צעד במקום הראשון בראש המצעדים והאפיל על המקור. טום וילסון, המפיק האגדי ומי שהפיק את הגרסה האקוסטית של דילן, הבין את המסר (כפי שנראה בהמשך).

הסיפור של סיימון וגרפונקל מיטיב לתאר את שקיעת סגנון הפולק והנסיקה של הרוק. בשנת 1964 משחררת “קפיטול רקורדס” את “Wednesday Morning, 3 a.m.”, אריך הנגן המקסים והפולקי של סימון וגרפונקל. האלבום כולל גרסאות רבות של שירי פולק וגוספל, חלקם נכתבו ע”י סיימון עצמו, שנים קודם.

האלבום משתחרר בתקופה שבה השוק צמא למקצבי הרוק. הצמד, מצויד בסטייל מוסיקלי מקסים של האחים אברלי, בהרמוניות מדהימות ובטקסטים נוגעים ללב. ובכל זאת, הוא נחשב למיושן וכמעט מיד נוחל כישלון צורב. השיר האחרון בצד הראשון של התקליט הוא גרסה אקוסטית ל- “Sound of Silence“, אך גם שיר הזה אינו זוכה עדיין להצלחה.

מיואש ומדוכדך מכישלון האלבום שספג, נוסע סיימון לאירופה ומחפש את מזלו שם, מופיע בבתי קפה ופוגש את מי שנחשבת למוזת הנעורים שלו, קאת’י.

האגדה מספרת שללא ידיעתו של סיימון, טום וילסון מחליט להפוך את “Sounds of Silence” ללהיט רוק. הוא משאיר את השיר המקורי בדיוק כפי שהוא, ורק מוסיף לפסקול המקורי גיטרה חשמלית, בס ותופים. בסופו של דבר מה שנחשב לכישלון צורב הופך ללהיט היסטרי, והשיר נוסק לראש המצעדים ומשאיר אחריו ענני עשן.

Simon And Garfunkel – The Sound Of Silence (with lyrics)

כשפול סיימון מבין שהוא בדרך להצלחה, כך מספרות השמועות, הוא מחליט לעזוב את הכל ולחזור הביתה מאירופה. הצמד משחרר אלבום בשם “Sounds of Silence” (כעת שיר הנושא הוא הראשון באלבום), ועוד שירים מקוריים נפלאים, ועומדים לכבוש את העולם.

באופן אירוני, בהופעות שלהם (וגם בזו שנערכה בסנטרל פארק בשנת 1981) מעדיפים סיימון וגרפונקל לבצע דווקא את  הגרסה האקוסטית האותנטית יותר (גם לטעמי), ולא את גרסת הרוק שלה הם חבים את הצלחתם.

נחזור אליהם (וגם לליאונרד כהן) בהמשך.

מקורות מוזיקת הרוק

אז מאיפה בעצם צמחה מוזיקת הרוק? האם התפתחה מהרוקנרול? ואם כן מהיכן, אם כך, צמח הרוקנרול? כפי שכבר הסברתי בפרק הקודם, טבעה של המוסיקה הוא להתפתח. אחת לכמה זמן חל שינוי תפיסתי שמוביל לצמיחה של משהו חדש לגמרי. כמו למשל הופעתם של הביטלס בעולם, אירוע שהביא לפריצת דרך מוסיקלית.

הביטלס היו פורצי דרך. ולכן, על מנת לתאר את התפתחות מוסיקת הרוק, צריך לחזור אחורה בזמן. השאלה – כמה אחורה? אפשר, ואולי כדאי, לחזור אחורה כמה מאות בשנים, למקורות הקלאסיים: באך, מוצארט והיידן, וכישרונות מוזיקליים אחרים שגם היום מאוד נעים להאזין להם.

התווים, הסולמות, המעברים מאקורד לאקורד וההרמוניות של מוזיקת הרוק – לכל אלה שורשים עמוקים במוזיקה הקלאסית, ואפילו טרום זמנה.

אם באך, למשל, היה חי בתקופתנו, והיה מקבל לידיו את התווים של “Yesterday” של פול מקרטני, אין ספק שהוא היה מצליח תוך דקה או שתיים ללמוד לנגן את היצירה ואף מבין את יסודות המנגינה, ההרמוניה והמקצב שלה.

האזינו לטוקטה ופוגה ב-D מינור של באך כדי לקבל מושג עד כמה יכולה להיות מוזיקה קלאסית דומה למוזיקת הפופ המודרנית.

אנחנו נוטים לשכוח שמוזיקה קלאסית היא המוזיקה שלצלילה רקדו באותה תקופה. מינואטים שהמקצב הבסיסי שלהם הוא ארבע פעימות, ואלס ומזורקה שהמקצב הבסיסי שלהם הוא שלוש פעימות, וכן הלאה.

מרתק במיוחד, לטעמי, הוא ריקוד העם האירופאי, ה”פולקה“, שבו מקפצים מרגל אחת לשנייה. כך שאם מקפצים על רגל אחת פעמיים ואז על הרגל השנייה, הפעימות השנייה והרביעית תקבלנה דגש. או במילים אחרות – אחת שתיים שלוש ארבע. טעות נפוצה היא לחשוב שהמקצב הזה של שתיים וארבע הוא בגדר המצאה חדשה.

וגם אם לא נצליח לקשור את מקצב הפעימות הזה לסגנון הפולקה, עדיין ניתן לקשור אותו אל הגוספל, ואל הבלוז, הסווינג וסגנונות אחרים ותיקים אף יותר.

המקצב הזה של שתיים וארבע שמאפיין את רוב להקות הרוק של שנות ה-60, הוא, לטעמי, אחד האספקטים החשובים של מוזיקת הרוקנ’רול ורוב להיטי הרוק של התקופה, ובכלל.

אנסה להמחיש לכם את כוונתי, בואו וניקח שורה מהשיר “Honky Tonk Woman” ונמחא כפיים לפי קצב של שתיים וארבע (מודגש באנגלית באותיות גדולות):

I met THE ginSEL barROOM queen IN memPHIS

ברגע שתפסתם את העיקרון, תצליחו להבין בוודאי גם את המקצב של מוזיקת הרוק (שימו לב שלפעמים אנחנו מוחאים כפיים פעמיים בפעימה השנייה). ואם זה עדיין לא ברור לכם, אנא האזינו למקצב של שירי הרוק האהובים עליכם.

כמובן שאפשר לזהות את המקצב הזה גם בשירי בלוז ישנים, במוסיקת סווינג, ג’אמפ-בלוז, רית’ם אנד בלוז, גוספל ובסגנונות נוספים שהובילו למוסיקת הרוק’נרול, ואז בסופו של דבר למוסיקת הרוק. לרבים מסגנונות אלה שורשים אפריקניים.

את הולדת הרוקנ’רול מייחסים פעמים רבות ל- Bill Haley & His Comets  (להקת רוק אנד רול אמריקנית שנוסדה בשנת 1952) וללהיט שלהם משנת 1954 – “Rock around the clock”. הלהיט זכה להכרה ולהצלחה גדולה בזכות הופעתו בסרט “The Blackboard Jungle”.

כמו שקורה פעמים רבות, רוב חברי להקות הרוקנ’רול המצליחות היו לבנים. כמובן שהם העתיקו מוזיקה שהייתה פופולרית בקרב השחורים, עשור קודם לכן.

אפילו הביטוי ‘רוקנ’רול’ (שזה כמו לומר ‘להתגלגל בחציר’) מקורו בסלנג אפריקני שמרמז על פעילות זוגית אינטימית.

וכמובן שמי שנחשב למלך הרוקנ’רול הוא אלביס פרסלי בכבודו ובעצמו. חלק מהלהיטים שלו, המבוססים על המקצבים האפריקאיים הללו, כולל “Jailhouse Rock” ו-“Hounddog“, נכתבו בכלל על ידי שני ברנשים לבנים, ליבר וסטולר, שחבים את הצלחתם לחיקוי המוזיקלי הזה.

הביטלס

חברי להקת הביטלס גדלו על מוזיקה של שנות ה-50, והאזינו למגוון רחב של סגנונות, במיוחד לרוקנ’רול. פול מקרטני גדל גם הוא על מוזיקת סווינג, ולא מזמן אף הוציא אלבום חדש, מחווה לז’אנר המוזיקלי האהוב עליו, משנות ה-30 וה-40 (Kisses on the Bottom).

ואם זה אינו מספיק, בנוסף לכל הסגנונות המוזיקליים שציינו, חברי הלהקה היו מאוהבים בסגנון מסוים שהאמריקאים כבר מזמן הספיקו לשכוח – הסקיפל.

הסקיפל היה קוקטייל ששילב כמה סגנונות משנות העשרים: ג’אז, קאנטרי ובלוז.

בזמן שהאמריקאים המשיכו לסגנונות אחרים, לוני דונגן החזיר את הסקיפל לתודעה הבריטית, עד מצב שבו רוב הלהקות באנגליה של שנות ה-50 ניגנו את מקצבי הסקיפל.

ובאמת, הלהקה הראשונה של פול וג’ון הייתה להקת סקיפל. “Act Naturally” הוא שיר שביצעו, ומושפע מאוד מהסגנון.

הנה ראיון נדיר עם ג’ימי פייג’, בהיותו נער בן 13 חבר בלהקת סקיפל.

פייג’ שמספר שחלומו הגדול הוא להיות חוקר סרטן, הופך בסופו של דבר לאחד מהגיטריסטים הגדולים של הרוק.

ההשפעה החזקה של סגנון הסקיפל עשויה להסביר מדוע השירים הראשונים של הביטלס נשמעו חדשניים לקהל האמריקאי, אבל אינה מסבירה את ההצלחה של הלהקה בבריטניה של שנת 1963.

אחרי הכל, ההערכה היא שבשנות החמישים היו בין 30 ל-50 אלף להקות סקיפל, ורובן ניגנו בגיטרות חשמליות, כלי נגינה שהפך לפופולרי ומחירו זול יחסית.

אם הייתי יודע לשים את האצבע על האלמנט הספציפי שהביא להצלחתם האדירה של הביטלס הייתי מגלה לכם בשמחה. חלק סבורים שההצלחה טמונה במקצועיות הרבה שלהם.

הם באמת היו להקה מהוקצעת. הם ניגנו בהמבורג כשנתיים לפני שהתחילו את סיבוב ההופעות שלהם בבריטניה. הם ניגנו שישה ימים בשבוע, הופעות שלפעמים נמשכו שש או שמונה שעות.

הם ניגנו קאברים מכל הסגנונות המוזיקליים שהיו באופנה באותם ימים, לעתים חיקו אמני רוקנ’רול אחרים (תופעה שכיחה, קחו למשל את בילי ג’ואל שהיה חקיין מקצועי בשנות ה-60, עד שפיתח את הצליל המוזיקלי הייחודי שלו).

כפי שהסביר זאת הסופר מלקולם גלדוול, שום להקה מעולם לא הצליחה להשתוות אליהם מבחינת ניסיון מוזיקלי (הם צברו עשרות אלפי שעות אימון בהופעות שלהם), עד לרגע שבו עשו את הפריצה הגדולה להצלחה.

יש מי שמייחסים את ההצלחה של  הביטלס למפיק האגדי שלהם, בריאן אפשטיין. בריאן חי חיים לא פשוטים. הוא היה הומוסקסואל בשנים שבהן יציאה מן הארון היה משולה למוות. הוא חלם להיות שחקן, אך חזר מלונדון לעיר הולדתו ליברפול לנהל את המחלקה המוזיקלית בכלבו של אביו.

בשלב מסוים הוא שמע על הלהקה, שחזרה בינתיים לאנגליה, והתאהב בהם לגמרי (או יותר נכון, בג’ון לנון – כך לפי האגדות). לאחר פגישה שערכו ומשא ומתן קצר, בריאן הפך להיות המנהל שלהם. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ניהל להקה, אך ניסיונו והשפעתו המועטה בשוק המוזיקה הקנו לו יתרון יחסי שסייע לו להפיק ללהקה תקליט דמו ב- Decca Records, בשנת 1962.

לביטלס לא היה שום קושי להקליט אלבום שלם בבת אחת. למעשה, ההקלטות האלה עדיין קיימות ואפשר להאזין להן. החבר’ה ב-Decca Records דחו את הלהקה על הסף, אך בסופו של דבר שילמו מחיר כבד.

המעשה הסתבר כאחת הטעויות הגדולות ביותר שנעשו בהיסטוריית מוזיקת הרוק. למען האמת, ההקלטות בלייבל לא היו טובות עד כדי כך, והיה צריך להיות ממש גאון כדי לחזות את ההצלחה של הלהקה. מה שאפשטיין כפי הנראה היה.

אפשטיין הפך את הביטלס ללהקה עם סטייל: לא עוד ג’ינס, טריקו והופעות מרושלות בברים אפלוליים בליברפול. החברים אימצו עתה סגנון מקורי שכלל עיצוב שיער ותלבושות – ומכאן קצרה הדרך אל התהילה.

כעת, לאחר הדחייה בתקליטי דקה, פנה אפשטיין ללייבל נוסף –  תקליטי EMI, בבקשה להפיק להם תקליט. וכך זימן אותם הגורל עם גאון נוסף שלו הם חייבים חלק מהצלחתם – ג’ורג’ מרטין, שלמרות השכלתו המוזיקלית הרצינית עדיין שמר על פתיחות רבה והיה להוט לבנות לעצמו מוניטין בתחום מוזיקת הפופ. למעשה, הוא זה שיצר את הסאונד המקורי של הביטלס שעד היום מזוהה איתם כל כך.

אין ספק כלל בעובדה שרק להקה עם ראש פתוח הייתה בוחרת במרטין על שלל רעיונותיו המוזיקליים, כמפיק. אחרי הכל, הבחירה ברביעיית כלי מיתר (ובכלל, תזמורת) היא כלל לא שגרתית, כשמדובר בלהקת רוק. וכשג’ורג’ הריסון הביא את הסגנון ההודי – לא רק שחברי הלהקה לא דחו אותו על הסף, אלא אף אימצו אותו באהבה.

כמו להקות רבות, הביטלס היו להקה של קאברים. הם ביצעו שירי רוקנ’רול שאהבו:

“You really got a hold on me”

“She’s got the devil in her heart” (שבמקור נכתב על גבר)

“Twist and Shout”

“Roll over Beethoven”

“Rock and Roll Music”

“Anna, go to him”

למעשה, חלק מהשירים האלה מוכרים לנו רק בזכות החידוש שהביטלס עשו להם, אחרת היו נשכחים לגמרי מהתודעה. אמנם השירים המקוריים הם בעלי סגנון וטעם ייחודי להם (כמו למשל הגרסה של אלכסנדר ל-“Anna, go to him”), אבל כמה מאתנו באמת זוכרים ש- “Till there was you” הוא בעצם שיר של מרדית’ וילסון, מתוך המחזמר “The Music Man” ?

הפריצה הגדולה של הלהקה בבריטניה נרשמה בשנת 1963 עם הלהיטים “Love me do” ו”Please please me“. קהל המעריצים היה עצום. השירים שכתבו הביטלס באותה תקופה לא היו מורכבים במיוחד, ואפילו די מטופשים, החל מ-“I want to hold your hand” ועד ל-“She loves you”. גם המלודיות היו פשוטות ביותר, אבל עם הזמן הם החלו לגבש זהות מוזיקלית עצמאית.

The Music Man Shirley Jones “Till There Was You”

בשנת 1964 הם החלו לכתוב שירים די מדהימים, כשהשיא היה בין השנים 1965-6. במהלך תקופה זו הם היו מלאי מרץ: כתבו, ערכו חזרות, הקליטו, ניגנו בסרטים והופיעו.

למראית עין ניהלו מקרתני ולנון מערכת יחסים רגועה ומקצועית, אך למעשה, מתחת לפני השטח התנהל לו קרב ענקים על הקרדיט: מי כתב איזה שיר. מקרתני לרוב היה אחראי ללחנים המלודיים ולמלים התמימות.

האגדה מספרת שלמפגש של הביטלס עם בוב דילן בביקורו בבריטניה בשנת 1964 היו שתי השלכות עיקריות:

הראשונה, הוא הכיר להם את סצנת הסמים, והשנייה – לנון החל לחקות את דילן בכתיבתו, וזו הפכה לאישית ורגשית יותר, ואף בסגנון השירה המאנפף.

פול סיימון ולאונרד כהן: הזמרים היוצרים של הסיקסטיז

“קיימות שתי גישות במוזיקה.

הראשונה: ‘אני מוזיקאי ואין לי שום קשר לפוליטיקה.

תנו לי לעשות בשקט את המוזיקה שלי’.

והשנייה היא: ‘המוזיקה תציל את העולם…’

אני חושבת שהאמת נמצאת אי שם בין שתי הגישות האלה”

(ג’ואן באאז)

מדוע אנחנו בכלל עוסקים בהשוואות בין המוזיקה של פול סיימון לזו של לאונרד כהן? הם הרי כל כך שונים. בתחילת שנות השישים לאונרד כהן כבר היה אדם בוגר, בן 25, לעומת פול סיימון שרק מלאו לו 18.

כהן זכה להכרה ולמוניטין בקנדה, ואף נחשב למשורר מוביל: שיריו נלמדו במסגרת לימודי הספרות האנגלית, לצד משוררים גדולים אחרים, כמו דילן תומס וויליאם וורדסוורת’. זכורה לי אפילו מקראה לימודית מסוף שנות ה-60, מימי בתיכון  באוטווה, ובה שיר של כהן).

ועדיין, מפתיע לגלות כמה קווי דמיון משותפים עוברים בין שני הענקים המוזיקליים. שניהם היו חברים בלהקות רוק בתקופת הנעורים. סיימון וגרפונקל שחררו את הלהיט הראשון שלהם, “Hey Schoolgirl”, כשהיו תלמידים בתיכון, דבר שהפך אותם להבטחה מוסיקלית גדולה.

גם כהן היה חבר בלהקה מקצועית, ה- Buckskin Boys, שנהגה להופיע בסצנת המוזיקה של מונטריאול ולבצע קאברים.

גם לאונרד כהן וגם פול סיימון הקליטו בקולומביה רקורדס.

לשניהם קריירות ארוכות ומפוארות של כתיבה והופעה, שניהם המציאו את עצמם מחדש, פתוחים לסגנונות מוזיקליים חדשים ובעלי נטייה לכתוב שירים עצובים.

ושניהם יהודים.

במשך רוב הקריירה הבימתית שלהם שמרו סיימון וגרפונקל על שמותיהם היהודיים המקוריים (אם כי בתחילת דרכם זכו, למשך תקופה קצרה, לכינוי “טום וג’רי”).

מוזיקאים ויוצרים יהודים רבים באמריקה החלו את דרכם בשמם המקורי ובמשך הזמן אימצו לעצמם שם במה – החל מאל ג’ולסון (אסא יואלסון), אירווינג ברלין (ישראל ביילין), הרולד ארלן (חיימי ארלוק), קרול קינג (קארול קליין), מאמא קאס (אלן נעמי כהן) ורבים אחרים.

ועם זאת, עדיין קיים הבדל עצום בין השניים. פול סיימון אינו מייחס חשיבות מיוחדת להיותו יהודי ואינו נותן על כך דגש בשיריו. כנער, זכורה לי סערה שפרצה בקהילה היהודית בעקבות הופעה שקיימו סיימון וגרפונקל בערב יום כיפור.

לאונרד כהן, לעומת זאת, היה ועודנו מאוד יהודי. אביו וסבו היו דמויות מוכרות בקהילה היהודית ובבית הכנסת בקנדה, וכהן ספג את המסורת מהבית. בהופעתו האחרונה בישראל, הוא הקריא את ברכת הכוהנים היישר מסידור התפילה, בהגייה אשכנזית כפי שהיה נהוג בבית הכנסת שבמונטריאול, ופרש את ידיו לפנים כשאצבעותיו מתוות את הסימן המיוחד של הכוהנים.

למרות שכהן מפלרטט במהלך השנים עם דתות ומיתולוגיות אחרות, ואפילו עבר הסמכה ככומר בודהיסטי והשתעשע מעט עם סיינטולוגיה, שורשיו היהודים הם חזקים מאין כמותם, והדבר משתקף היטב בכתיבתו.

השורה “Who by fire, who by water…” לקוחה מאחת התפילות החשובות ביותר לדת היהודית, מיום כיפור. גם השירים “Story of Isaac”, “הללויה“, ורבים אחרים, לקוחים מסיפורי התנ”ך.

פול סיימון ולאונרד כהן בהחלט הושפעו גם מסביבתם הנוצרית.

באלבום הראשון שלהם Wednesday Morning, 3 a.m, סימון וגרפונקל שרים את “Go tell it on the mountain” שיר ברוח הנצרות, ואת האלבום “Parsley, Sage, Rosemary and Thyme” הם חותמים בשיר “Silent Night” (גם כן המנון נוצרי), כשברקע הקלטה מדומה של שידורי חדשות העוסקים במלחמת וייטנאם ובאירועים עצובים אחרים מקיץ 1966.

ליאונרד כהן, מצדו, מייחד את הבית השני של Suzanne לגרסה שלו לסיפור חייו של ישו.

בכל הנוגע לכתיבה בנושא סקס, סימון משתדל להיות מאוד עדין ומרומז.

פה ושם הוא מעז לכתוב שורה כמו:

“I watch as her breasts gently rise gently fall”

ולעתים כותב משפטים עם כפל משמעות, כמו למשל:

“underneath the stars, just thanking the Lord for my fingers, for my fingers”.

הגיבור שבשיר “The Boxer” מודה שהוא בודד ולכן מבקר אצל הזונות, אך כאן פול סיימון עוצר.

לעומתו, ללאונרד כהן אין שום בעיה להמשיך בפירוט: הוא ישיר ומפורש, בוטה ומיני. במפגש הידוע שמיוחס לו במלון צ’לסי (עם אגדת רוק אחרת מאותן השנים), הוא מפרט:

“giving me head on the unmade bed”…

כאן אי אפשר לטעות במשמעות.

ולעתים יבחר במסר מעורפל: ב-“Sisters of Mercy” (אחד האהובים עלי מאותה תקופה) הוא כותב:

“It won’t make me jealous if I learned that they sweetened your night. We weren’t lovers like that and, besides, it would still be all right.”

נקודה נוספת שראוי להתייחס אליה היא הפתיחות שגילו כהן וסיימון כלפי סגנונות מוזיקה זרים. יש אגדה שמספרת שהסגנון המוזיקלי הייחודי של כהן התפתח מכמה שיעורי גיטרה שקיבל מגיטריסט ספרדי נודד (שככל הנראה התאבד בשלב מסוים).

סיימון, מצדו, נסע לדרום אפריקה והתאהב במקצבים, במוזיקה ובשירה המקומית, והמציא את עצמו מחדש באלבום Graceland שספוג במקצבים הללו.

אני חושב שנקודת ההשוואה הכי חשובה, עבורי לפחות, היא ששני אייקוני הדור הללו מבטאים בכתיבתם אלמנטים חזקים של ניכור ואובדן.

הניכור והבדידות של פול סיימון באה לידי ביטוי בשירים:

“Bleecker Street“

“I am a Rock“

“Sounds of Silence“

“Leaves that are Green“

“The Boxer“

“Duncan“, ורבים נוספים.

השיר “Slip sliding away“, שנכתב מאוחר יותר, מבטא כאב גדול במיוחד.

ליאונרד כהן מבטא ברבים משיריו תחושת ניכור, לרוב בהקשר הרומנטי. על כריכת האלבום תוך התייחסות לשיר “Hey, that’s no way to say goodbye“, הוא כותב:

“I am in the wrong room. I am with the wrong woman”.

אז הנה לפניכם שני יהודים תועים ותוהים.

האחד מודע עד כאב לשורשיו היהודיים, והשני – תלוש מכל שורש.

השירים הרומנטיים והנשים המדהימות של הסיקסטיז

בפרק זה אמנה רשימה חלקית של מי שנחשבים, בעיניי, לשירים הרומנטיים של שנות ה-60, ולנשים (חלקן זמרות מבצעות וחלקן גם יוצרות) המדהימות ויוצאות הדופן של אותו הדור.

נפתח עם קרול קינג (שנולדה בשם קרול קליין) שכתבה כמה מהלהיטים המאוד נחשבים של שנות ה-60, ועם מי שהיה שותף שלה לעשייה באותה תקופה, גרי גופין (שלמרבה הצער נפטר לא מזמן).

השיר “Will you still love me tomorrow” שכתבו השניים הפך ללהיט ענק. ביצעו אותו ה”שירלז”, וכעשור לאחר מכן גם קרול קינג בעצמה, כשהחלה להופיע עם שירים מאלבומה המופלא “Tapestry“.

ביחס לשיר שנכתב ב-1960 המלים, כבר אז, הן די נועזות:

“Is this a lasting treasure? Or just a moment’s pleasure?”

אני חושב שבאמריקה של אותן השנים הושמע מסר כפול: להקות השחורים שרו בחופשיות שירים עם תוכן מיני, בעוד שלהקות שחבריהם לבנים נאלצו לשמור על איפוק וזהירות בכל הנוגע לטקסטים שכאלה, לפחות עד לשנת 1965.

המופלאה הבאה היא קאס אליוט (המוכרת כמאמא קאס), שבדומה לקרול קינג הייתה יהודייה וגם היא המציאה לעצמה שם במה (קאס נולדה בשם אלן נעמי כהן, הייתם מאמינים?).

קאס, אישה גדולת ממדים ולא בדיוק מה שהייתם מכנים (ביידיש) ‘שיינה מיידעלה’ התקשתה להתקבל ללהקה, למרות גוון קולה המדהים והמנעד הנדיר שלה (לעומת מישל פיליפס היפהפייה, שהשירה לא הייתה הצד החזק שלה).

למרבה האירוניה, השיר המפורסם ביותר של מאמא קאס הוקלט כשלהקת Mamas and Papas הייתה על סף פירוק, והשיר הוא לא באמת שיר שנכתב בשנות ה-60.

מדובר בחידוש של שיר משנת 1931, “Dream a little dream of me”.

מאמא קאס אכן שרה רבים מהלהיטים של הלהקה. כמה עצוב שנפטרה כל כך מוקדם. האגדה לפיה הזמרת נחנקה מכריך היא שקר וכזב.

הבחירה השלישית שלי היא ג’ודי קולינס. יפהפייה, מוכשרת באופן יוצא דופן, משכילה ומהוקצעת.

הבחירה שלה בשירים הגדירה למעשה את המוזיקה של שנות ה-60 וה-70. היא ביצעה שירים של מיטב האמנים – ליאונרד כהן, ג’וני מיטשל, גורדון לייטפוט, טום פקסטון ואחרים.

כשג’ודי קולינס מבצעת שיר שלך, זה אומר שאתה בדרך לתהילה. לא מפתיע, אם כך, שכולם חשבו שאת השיר “Both Sides Now” כתבה קולינס בעצמה (ולא. את השיר הזה כתבה ג’וני מיטשל, הבאה ברשימה).

היחסים של קולינס עם סטיבן סטילס הונצחו בשיר “Judy Blue Eyes Suite” (קרוסבי, סטילס ונאש, בסוף שנות ה-60). זהו אחד השירים החביבים עלי מכל הזמנים.

חייה של קולינס לא היו קלים כלל, אבל גם היום, היא עודנה שומרת על רוח שנות ה-60.

כשפניתי אליה בפייסבוק וסיפרתי לה שאני מלמד קורס אקדמי בנושא שנות ה-60, היא ענתה לי כך:

“Do what you love and keep to your dream, pray for peace and forgiveness, go forward look back but don’t stare, and keep a journal. Always keep a journal.

Love, Judy”

אין ספק שג’וני מיטשל היא אחת הכוכבות הקנדיות הגדולות ביותר בתחום המוזיקה.

היא  אחראית לשיר (הכמעט נבואי) “Big Yellow Taxi” (כן, היא המקור, הקאונטינג קרואוז בסך הכל חידשו את השיר), וללהיט האלמותי “וודסטוק“.

אישית אני לא מעריץ נלהב של הקול שלה כזמרת, אבל זה כבר עניין של טעם.

גרייס סליק, שאחראית בחלקה להצלחה הגדולה של להקת ג’פרסון איירפליין היא הגיבורה הבאה ברשימה.

סליק היא לא רק פנים יפות. היא מוזיקאית בחסד, וראויה לנתח נכבד מהקרדיט על להיטים כמו Somebody to love וגם White Rabbit.

ג’פרסון איירפליין הייתה אחת הלהקות הפסיכדליות הראשונות, ולמרות שגורלה של סליק לא היה דומה לזה של ג’ניס ג’ופלין ואחרים, גם חייה שלה לא היו קלים והיא נאלצה להתמודד עם נושאים שונים הקשורים בהתעללות.

Jefferson Airplane – White Rabbit (Grace Slick, Woodstock, aug 17 1969)

חייה של ג’ניס ג’ופלין נקטעו בגיל 27. היא הייתה זמרת מדהימה, היא לא הייתה יפה במיוחד, וגם הקול שלה לא היה מדהים, אבל מה שייחד אותה היו הנוכחות הבימתית שלה, החותם המוזיקלי שטבעה וסגנונה הייחודי.

דוגמא לכך היא הביצוע שלה ל-“Summertime” של גרשווין, וכמובן, שני שיריה המוכרים ביותר – Me and Bobby McGee, (זה אמנם חידוש אבל איזה חידוש!!!) ו- Mercedes Benz.

בשונה מג’ניס ג’ופלין, המראה של מריאן פיית’פול (וגם העובדה שניהלה מערכת יחסים עם מיק ג’אגר והאבנים המתגלגלות) העניק לה נקודת פתיחה טובה יותר בדרך להצלחה.

ועדיין, השיר “As tears go by” הוא קלאסיקה נצחית שנכתבה על ידי הסטונס. היא הפכה את השיר – לשיר שלה.

Marianne Faithfull Interview 1968

Marianne Faithfull As Tears Go By Hullabaloo London 1965

סקיטר דייויס היא זמרת נוספת שהצליחה בזכות להיט אחד: “The End of the World”.

סקיטר נחשבה בזמנו לזמרת קאנטרי מאוד מצליחה, אבל בתחום הפופ רשמה הצלחה רק עם הלהיט הזה.

אבל איזה להיט!!!

ובנימה אישית, אני אישית מחבב יותר את הגרסה של Herman’s Hermits לשיר.

Skeeter Davis – The End Of The World

באותה תקופה, הזמרת הברזילאית אסטרוד גילברטו רשמה הצלחה גדולה עם הלהיט “Girl from Ipanema”.

היא לא הייתה זמרת מקצועית, אבל התמזל מזלה והיא הייתה במקום הנכון ובזמן הנכון (היא הייתה נשואה לז’וֹאַאוֹ ז’ילברטו).

ועם זאת, היה משהו בקול הטבעי והלא מיומן, במבטא ובמראה שלה, לשבות את לב המעריצים ברחבי העולם.

Astrud Gilberto & Stan Getz: The Girl From Ipanema- 1964

הגיע הזמן לומר תודה ולהביע הערכה לשורה של זמרות שחורות נהדרות שהפכו את שנות השישים לעידן מוזיקלי מופלא. דיאנה רוס, אריתה פרנקלין, דיון וורוויק, רוברטה פלק ועוד רבות נוספות.

מרבית שנות ה-60 נלחמו דיאנה רוס והסופרימז ראש בראש מול הביטלס על המקומות הראשונים במצעדים. פעם אלה מובילים, ופעם אלה.

Roberta Flack – Killing me softly with his song

בשנת 1968, הלהיט “Love Child” של הסופרימז הגיע למקום הראשון במצעדים, כשהוא דוחק הצידה את “Hey Jude”  של הביטלס. השיר “Love Child” הוא שיר עשוי היטב, שמדבר על הדילמה של סקס בלתי מוגן ו”ילד אהבה” שנולד כתוצאה ממנו (סיפור חייה של הזמרת עצמה).

הסופרימז היו אחת הלהקות החביבות על מגיש הטלוויזיה המיתולוגי אד סאליבן, ולמרות שסאליבן היה רחוק מלהיות בעל דעות קדומות, ספק אם היה מעז להביא להקה לבנה שתשיר את אותו השיר.

The Best of The Supremes on The Ed Sullivan Show

ג’ואן באאז מוכרת יותר כזמרת של שירי מחאה ופחות כזמרת של שירים רומנטיים, אבל בעיניי שווה להזכיר שני ביצועים שלה לשירים שנוגעים ליחסים שבינו לבינה –

הראשון הוא השיר הנודע ממלחמת האזרחים בארצות הברית – “The Cruel War is Raging”,

והשני, של דילן “Don’t think twice, it’s all right”.

JOAN BAEZ (full concert,1965)