העברת בעלות

העברת בעלות 

בערב שלפני העברת הבעלות הרגשתי לא טוב, שיטת כיבוש היעדים, המכונה בפי שיטת “מה הלאה?” לא הוכיחה את עצמה. סימתי מספר סיפורים ובמקום להנות מכך, חשבתי “מה הלאה”? אין לי את היכולת להשען אחורה בסיפוק. לטפוח לעצמי על השכם ולהיות פשוט מאושר לרגע.

בבוקר קמתי היה לפני יום עמוס. היתי צריך ללכת לבנק לחתום על יפויי כוח עבור אימי. אחר כך לשלם ארנונה בבנק הדואר, להפגש עם נאווה לשם העברת בעלות. לעשות ביטוח לאוטו, לבקש בבנק אחר לשבור את הפק”מ, כדי לשלם את הביטוח ולשלם את הביטוח. שרותי כשליש, הכין אותי היטב לימי סידורים עמוסים כאלה, כשאתה נוסע לבסיס רחוק לסדר לחייל משהו קטן. אתה מגיע אחרי שעות נסיעה רק, כדי לגלות שדווקא היום הם אינם עובדים. אין לך על מי לצעוק, אתה יכול רק לדפוק את הראש בריצפה, אז אתה מסתובב חזרה ועושה לאט את הדרך חזרה. בשקט, זה ממש מחזה סוראליסטי.

ישבתי בבנק, הסתבר שמנהלת ההשקעות היתה מורה שלי לשעבר, אמרתי לה שגם אני מורה. מאחורי עמדה דילת יפיפיה הסתכלנו בעיניים מידי פעם, היא ליוותה אותי במבט כל הדרך החוצה. הלכתי לבנק הדואר קבעתי להפגש שם עם בעלת הרכב בשעה 9:00. 

הלכתי לסוכנות הביטוח ובדרך ליוויתי אותה הביתה. “ראית איזה נחמדה הקופאית”, אמרה “סיפרתי לה עליך, למה שלא תצאו”. עניתי לה שפגשתי את אישתי בבנק וסיפרתי לה על הדילת היפיפיה. “אשה יפה זה לאחרים”, אמרה “היא מסונוורת מהיופי של עצמה”. “אז גם גבר נאה”, אמרתי. נאווה אישרה זאת  “אם כך”, אמרתי “אז יש לי בעיה”. היא לא הסכימה “בך יש הרבה רוך ונעימות, אתה מקרין טוהר נקיון. זכור התוכן הפנימי חשוב מהבל היופי. הייתי פעם בהופעה של אשה שמנה, מכוערת, אבל כשהיא פתחה את הפה, כל האישיות יצאה החוצה”, סיפרה. “כמו אדיט פיאף ומרצדס סוסה”. 

עזרתי לה להוציא את הציוד מהרכב. והעלנו אותו יחד לביתה. ישבתי בפינת האוכל ושתינו כוס מיים קרים. “אתה רואה “שורה עלי המוזה איתך, פשוט נשלפים לי משפטים מהראש”. “רגע”, אמרתי “יותר לאט אני לא מצליח לרשום”. 

נאווה המשיכה במשנתה “תדע לך, שגבר חושב עם שני ראשים. היתה לי סבתא נהדרת, היה לה עץ לימונים. פעם בא אדם זקן לקטוף לימונים וביקש להלוות שק, הוא נשבע להחזיר אותו. עבר יום ועוד יום והבן אדם נעלם. כעבור שבוע חזר ואמר לסבתא שלי, כך “אני מבקש סליחה גבירתי. פעלתי לפי הראש הקטן, אבל הראש הגדול מבקש סליחה”.

“נשים הן בעלות מבנה פנימי וגבר בעל מבנה חיצוני. אלא שני מיני יצורים שונים. זה מתבטא גם בקשר, גבר תמיד יסתכל על האישה בצורה מינית והוא צריך להתגבר על יצרו. הגבר מרגיש צורך, לכבוש להשיג, להיות גיבור ומכאן באה המילה גבורה. גיבור יכול לעשות הכל. מחלות כמו התקף לב, נובעות ישירות מכעסים פנימיים ומהוכחה מתמדת, שאני יכול לזיין את כולן. לעומת זאת אישה, זה רכות עדנה וחוסן רב. גם החשיבה של נשים יותר מהירה יותר אינטואיטיוית”.

“זה לא חד משמעי”, אמרתי “נתקלתי בהרבה נשים, שרוצות רק זיון ולעומת זאת רוב החברים שלי הם מאוד ג’נטלמנים, למרות שזה כבר לא אין. דרך אגב בגלל זה רובם לבד”. היא הנהנה בראשה בצער “אני יודעת”, אמרה “היום גם נשים נהיו שוביניסטיות. המין נהיה משהו בהמי, חייתי ואיבד את הטוהר שלו. מחפשים זיון ולא עושים אהבה.

ואני רוצה להיות עם גבר מול השקיעה. תחשוב איזה נפלא זה לעשות אהבה, זה להכנס אחד לפנימיות של השני לזרום יחד. פניה לבשו חיוך.

“לדעתי”, אמרתי התכונות, שמיחסים לגברים ונשים הן שרירותיות, פשוט יש סטיגמה, שנשים יותר עדינות. אין לי חבר אחד, שלא סוחב פגיעה חזקה מאוד מקשר. יש נשים אגרסיויות ויש גברים עדינים.

אני סבלתי שנים מכך, שפעלתי לפי הקודים של הרומן הרומנטי, זה לא עובד, נשים בזות לחולשה. אני טוען ששוביניזם זו המצאה נשית.

אם זה לא היה עובד, אם נשים לא היו יוצאות עם סוג בנים כזה, התכונה הזו לא היתה שורדת. אביב גפן אומר שהבחור נותן לה כפה והיא נכנסת לאוטו ועוד זוג מטומטם יוצא לדרך. היא נאנחה “היום הטשטשו הגבולות”, אמרה. “בדיוק”, הסכמתי “את יכולה לראות את זה בפרסומות, הדוגמנים היום מגלחים את כל הגוף”. 

אני כותב עכשיו ספר”, אמרתי “אני לא משקיע באוניברסיטה אחוז אחד ממה, שהשקעתי בכתיבה. טונות של שעות שפכתי שם. כותב וישן, כותב וישן. הרגליים כבר לא יכולות לעמוד והגוף, כבר לא יכול לשבת. הגעתי לקו התפר, בין הנפש לגוף, הנפש רוצה להמשיך והגוף לא יכול”.

“לפעמים”, אמרה נאווה “אתה רואה אנשים כפופים, עם כתפיים מעוגלות, זה המטען הכבד שיושב עליהם”. “שנים הלכתי כפוף”, אמרתי “זה הכביד עלי, אבל מאז שאני כותב, אני הרבה יותר זקוף.

תראי איך אני יושב. אף פעם לא ישבתי כך”. 

“אנשים מתעטפים היום בשכבות”, אמרה “תארים, סטטוס, כסף ופוחדים לקלף אותן, “לקלף את השכבות, זה לקלף את הבצל ולבכות”, אמרה.

“אתמול קילפתי את הבצל”, אמרתי “כתבתי על אהבת הנעורים הראשונה שלי. הסיפור יצא באהבה לא בזעם. כתבתי ובכיתי”. נאווה קמה וחיבקה אותי. “איזה יופי לראות גבר שיודע לבכות”. 

“אני ובעלי נפרדנו”, סיפרה “הוא חשב, שאני פראירית הוא בן אדם כזה, שעושה חשבונות כל הזמן זה נתן לי חצי, לזה אני חיב רבע.

הוא טען, שאני טובה לכולם וכולם מנצלים אותי. אבל זה לא נכון.

אתה נטען בעצמך מטוב של אחרים, שיודעים להגיד תודה. לעומת זאת מי שמתעסק באנרגיות שליליות וכוחנות, משלם על כך מחיר אישי”.

“האנושות כולה עוברת תהליך של אכזבה מהחומרנות. ומעבר ליותר רוחניות. תסתכל שמאלה”, אמרה. הבטתי על תמונה, שהיתה תלויה לשמאלי “אתה רואה בנינים ומעליהם אנשים הולכים על חוט דק. אתה יכול לראות, שגם לבתים יש פרצופים, כמו האנשה. ומעליהם האנשים מדברים ומטילים וטוב להם ברוחניות כי החומרנות ריקה”. 

“כשעעזבתי את הבית”, אמרה “לקחתי איתי רק את התמונות האלה”.

עשינו סיבוב בין התמונות, נאווה הצביעה על שתי תמונות גדולות “אלה הן תמונות של סוד. בתמונה הראשונה אישה הולכת ואחריה ילדה בלי פנים. האשה מחזיקה את השימלה, היא בהריון או לא?

תמונה שניה של ליצנים עם אפים צבעוניים יושבים ליד שולחן – זה הסוד בהתהוותו”, אמרה “המרקחה בפעולה”. 

“זהו הסוד – ההסתרה של הדברים מאחרים ומעצמך. במקום לבוא לשים על השולחן ולהגיד זה אני. זה הרבה יותר פתוח ומשוחרר. אז מה אנשים עושים? לובשים מסיכות, משחקים משחק. חשבת פעם על המילה פנים”? שאלה “הפנים זה הפנים של הבן אדם. כתוב שם הכל. מי אתה, מה אתה? אתה לא צריך לבוא ולעשות רושם. פשוט תהיה עצמך, זה יזרום ויצא מימך, באופן טיבעי”.

“אנחנו חיים במראות. אני מראה שלך ואתה מראה שלי. שים לב שמה, שאתה שונא באחרים, זה מה שאתה שונא בעצמך. תחשוב על מישהו שאתה שונא ותחשוב למה זה. זה בגלל, שהוא מראה לך תכונה או מעשה, שאתה לא אוהב בעצמך”, הסבירה. “הפוסל במומו פוסל”, אמרתי. 

“אני אתן לך טיפ, שנקרא תרגיל הבמה. אתה יושב על כיסא כף יד בתוך כף יד, כשהאגודלים מתחברים ומרגישים את הפולסים של הדופק ואז אתה עוצם את העינים. עליך לזכור, שזה רק אתה. על הכיסא מולך אתה שם דמות, שיש לך הכי הרבה קונפליקטים איתה. אתה קם ועושה בה מה שאתה רוצה, מכלה בה את זעמך ואז חוזר בדמיון חזרה לכיסא. אתה מסתכל בדמות, באומללות האיומה, שיש בה ולוקח אותה בין כפות ידיך ומקטין אותה, עד דמות קטנטנה ומקרב אותה בין כפות הידיים ומקרב אותה ללוח ליבך”. 

“אז אתה מרגיש את הרחמים ואת האהבה ואת הסליחה לעצמך ומכאן אל הדמות. הסליחה העצמית מאד חשובה. אתה עושה את זה למספר אנשים וחונה בתחנת ביניים. עוד פעם, כשמתעוררים כעסים תעשה עוד פעם.

רק לא להתמכר”. “רעיון הבמה מאוד נכון בשבילי”, אמרתי “כי אני רוצה להעלות את מה, שאני כותב על הבמה”. בעצם, גם הספר הזה הוא במה.

“תכתוב את הדברים, שאני אומרת לך”, יעצה לי “אתה לא תזכור”.

ישבתי וכתבתי מילה במילה:

“במפגש עם החיצון כעס על דמות, שמולי. זה אני עצמי במסתרי נשמתי. חפש את הפנים הנסתרות בך והעלה אותן”. “זה בדיוק מה שאני עושה בספר הזה”, אמרתי “מעלה את הדמויות, שהייתי בכל מיני תקופות”.

נאווה המשיכה “עזור לעצמך לשחרר אותן, אם הן לא רצויות לך, בלי מוניפולציה. “מה הכוונה במוניפולציה?”, שאלתי. “יש כוחות רבים”, אמרה “יש אהבה, מוניפולציה, שכלתנות, תבונה.. מה שאין לנו בין אלה זאת ההרמוניה. תכניס את ההרמוניה בין הדמויות שלך ומכאן תבוא התובנה שלך לעצמך ומכאן לאחרים”. 

“אני אלמד אותך הגנה”, אמרה “תרשום בדיוק את מה, שאני אומרת.

לנשום אור, אור אנרגיה של קוסמוס. לבן בוהק, שנוטה קצת לזהב.

לעטוף את הגוף ולהשאיר למעלה פתוח. נושם אנרגיה אדומה מבקש לשמור מפגיעה רוחנית ועוטף הכל, כולל חלק מהאדמה, שאתה דורך עליה ומשאיר למעלה פתוח. אותו הדבר אתה עושה עם אנרגיה כחולה, שזה נגד פגיעה פיזית. כשאתה יושב באוטו בקש דרך צלחה”.

“אני שמח, שפגשתי בך”, אמרתי “כי זה צובע את כל הסיפורים באהבה.

מקודם הכל יצא מהכעס וכאן זה יוצא יותר נכון”.

“איך את יודעת את כל זה”? שאלתי. “לפי שפת הגוף שלך”, ענתה “יש בך הרבה רוגז וזה גז, כעסים וסוד, שחרר את זה. שים לב, שאתה כל הזמן עם אגרוף קמוץ, פתח את זה שחרר את זה. זה לא בריא, זה יכול להביא להרבה מחלות ובעיות. עברת המון מאבקים רואים עליך ועכשיו אתה צריך לצאת לדרך חדשה לאור ואהבה. תן צ’אנס לשינוי, אל תסגור את החלון תשאיר אותו פתוח. תהיה נחמד לעצמך ואחרים יהיו נחמדים אליך. אם תאהב ותעריך את עצמך, אז גם אחרים יעריכו אותך. קח את זה לליבך באהבה, אם אתה לא תאהב את עצמך, למה שאחרים יעשו זאת”?

סיפרתי לנאווה, שקראתי בעיתון על בחורה צעירה, שאמרה שהיא כתבה את הספר שלה בשביל לקבל את המילה הטובה ממי, שבז לה. “אני מרגיש, שזאת מוטיבציה לא נכונה לכתוב ספר, אבל אני לא יודע לשים את האצבע על הסיבה למה”?

נאווה הביטה בי וחייכה, “לפי מה שלמדת מה התשובה”? חשבתי לרגע ואמרתי “היא בזה לעצמה והיא צריכה לקבל את עצמה. החברה לא תבוז לה עם היא לא תבוז לעצמה. אם היא תלויה בדיעה של אותו אדם, היא נשארת קשורה אליו בצוואר.

נקודת המוצא של הכתיבה שלה מוטעית זה צריך לצאת מהסרעפת, לא כפוף, אלא משוחרר. בלי רצון להוכיח, אלא כדבר עצמו. לא לירצות לרצות, אלא לרצות לומר. 

קישקשתי בהיסך הדעת על פתק נייר. נאווה קמה ממקומה והגישה לי פסל אבן “זה פסל של הנרי מור”, אמרה “הוא מורכב מחוליות”. לא הבנתי מה זה קשור אלי. “אני מראה לך את זה, כי גם החיים שלך מורכבים מחוליות. בכלל אתה בעצמך חוליה. תפיח בין החוליות זרם של חיים, על ידי אור ואהבה. כשם שבמערכת הגוף שלנו כולה עובר זרם החיים, בין חוליה לחוליה. הזרם החשמלי, עובר בין עצב לעצב, כל שריר פועל בזרם חשמלי. כשהשריר החשוב ביותר הוא הלב, שפועל על ידי פולס חשמלי. שם תחפש את האור והאהבה בין פולס לפולס”. 

כתבתי בשיא המהירות “רואים שאת מורה”, אמרתי “אני לא מצליח לעמוד בקצב”. היא צחקה “אל תדאג אין היום בוחן”.

“לכאורה”, אמרה “הכל מוכתב, אך יש לאדם יכולת לשנות. השינוי הוא רק מחשבתי. קשה מאוד לשנות מחשבות. צריך להוציא אותן, לזרוק את אלה שמפריעות בדרך ולשמור את אלה, שעושות טוב ונעים וקל. לדוגמא, יש ארבע עונות שנה”.

 היא פרשה את אצבעותיה ומנתה בקול “סתיו, אביב, חורף, קיץ. מה משתנה לדעתך?” שאלה. “מה שאנו חושבים”, עניתי “נכון”, אמרה “השינוי הוא רק במחשבה”.

“אתה חוליה, הבית שלך מורכב חוליות, חוליות תראה את הציור שצירת, אתה מאוד מרובע”. “אבל אני אחר”, התגוננתי.”בתור ילד היתי מאוד רוחני, אבל פעלתי לפי תבניות של השגים. היתי צריך להוכיח לאחרים את מה, שציפו ממני ועכשיו כשפרעתי את השטר אני חופשי להתחבר למה, שאני רוצה וזו וזו אופרה אחרת לגמרי. 

נאווה חיכה בערמומיות “אתה תופתע לשמוע, שמה שעשית עד כה זה בדיוק מה שאתה רצית, קשה להכריח אדם לעשות דבר, שאינו רוצה לעשות. כשאתה מאשים אחרים”, אמרה “תזכור את בור הנחשים, שאליו לא היית קופץ מהקומה העשירית גם בעד מליון דולר.

מכאן תסיק מסכנה, שכל מה שהכריחו אותך לעשות, אתה הכרחת את עצמך. בשביל להקל על עצמך אתה מורה אצבע מאשימה לאחרים. בשפת הגוף, אצבע מאשימה זה שלוש אצבעות מקופלות, הפונות אליך חזרה”. 

“את צודקת”, אמרתי “אני הלכתי במסלול של- 13 שנים, אני השגתי דברים, שאני רציתי תארים ודרגות. אבל עשיתי את זה בשביל להיות מסוגל להשתחרר מזה. כל תעודה, או דרגה שקבלתי איבדה מיד את המשמעות עבורי”. “תארים, רק מכבידים עלינו זה עוד קליפה, שמכסה על פני הפנימיות והאינטואיציה, עוד מסכה”, אמרה נאווה. 

“חבל, זה היה ביזבוז זמן אדיר”, אמרתי “אל תצטער כך לומדים. לא מלימודים פורמאליים, אלא מהתנסויות בחיים. לפעמים יש רגעים לא נעימים זה לא נורא. כל אחד עושה דברים רעים בחיים. למד לקבל את הטוב ואת הרע, גם מהרע ניתן ללמוד. אתה יכול לומר ניסיתי את זה וזה לא טוב לי. אנסה דרך אחרת חדשה מוארת. 

“אני אדם ארצי, אני מחוברת לאדמה, שנותנת בסיס ואוכל. את זה אנחנו מקבלים מאמא אדמה ולא מהשמיים. צריך לזכור שאנחנו ארציים. הרבה שנים, חשתי שזה בסתירה עם השירה”, אמרה. “זה לא סותר”, אמרתי “שאלו פעם את מאיר שיטרית מהחברים של נטשה, איך משורר כמוהו מסתדר עם חוזים? והוא אמר “אני איש של מלים וחוזה זה הרבה מלים. מה שאני עושה זה לעגן את החלומות שלנו במציאות”.

נאווה אהבה את זה.

התיעצתי עם נאווה בבעיה, שהטרידה אותי “אני כל כך מעריך את התלמידים שומרי המסורת בכיתה”, אמרתי. “לימדתי את שירת ימי הביניים בכבוד עצום לערכי המוסר והדת. אבל לפי הסיפורים שלי יכול להיווצר רושם, שאני כל הזמן נגד וזה בכלל לא משקף את דעתי”.

“לפי השיחה איתך”, אמרה “אני מתרשמת בבירור, שאין לך בעיה עם הדתיים, שהם אנשים נפלאים ועם נפלא בפני עצמו. הכפיה היא הבעיה שלך. כי אתה הרי מאוד רוחני בעצמך. גם לדעתי הכפיה היא טעות, כי ערכי המסורת שלנו הם עצומים, בקנה מידה עולמי. אך כאשר כופים עליך, אתה לא רוצה להתבונן גם בדברים היפים יותר ואתה שולל הכל”.

ביהדות יש המון דברים יפים פילוסופיה, מוסר, ערכים. הרבה דתיים עושים את הדברים אוטומטית, בלי לדעת אפילו למה לא לערבב חלב עם בשר. ההסבר המופשט של זה הוא יפיפה, זה כאילו לערבב נתינה ולקיחה, שהם רשויות נפרדות”. נאווה סימנה בידה קו שחוצא את הגוף לשניים. “אתה הרי לא נותן על מנת לקבל. הנתינה היא הקבלה.

אמרתי לרב אחד שאני בטוחה שברכת המזון שלי לא פחות טהורה משלו, אם לא יותר. זה עינין אישי פנימי”.

“הלכתי אתמול לסרט עם החברה הכי טובה שלי, שזה אני עצמי. אני הולכת הרבה עם החברה שלי. תהיה חבר של עצמך. קנה לעצמך פרחים, תיכנס הביתה ותגיד שלום בית, אני מאוד אוהבת את הבית שלי. אני באה לבית שלי ואומרת לו שלום, אני אוהבת אותך ואוהבת להיות בך.

נותנת אהבה לפרחים, תראה איך הם פורחים יפה, מדברת אליהם. אני אספר לך משהו. פרחו פה סיגליות 7 שנים. לבעלי היה אסור להכנס, ברגע שהוא נכנס הן מתו, נסגר מעגל”. נזכרתי בעציץ קטן, שעמד ליד הכורסא. הוא הפריע לי, להטות את הכורסא הצידה. לידו היתה קבוצה גדולה של עציצים. השקתי את כולם אותו הדבר, אבל הוא מת.

הוספתי לו קצת מיים וזה לא עזר. ניסיתי לא לתת לו מיים וזה גם לא עזר, שמתי אותו בשמש, דיברתי אליו אבל הוא מת. פשוט נעלב.

נאווה לוותה אותי לדלת ונפרדה ממני לשלום. ליד הדלת היה ראי.

“אתה מסוגל להביט בראי ולהגיד אני אוהב את עצמי”? זה נראה לי מביך. “להגיד לעצמך אתה נראה טוב. אני אוהב את העינים ודרכם את המחשבות את הפנימיות. אני יכולה להגיד לעצמי אני אוהבת אותך, חולה עליך, מתה עליך את חמודה”.

“אני בריב עם הבית שלי”, אמרתי “אני חש בו לא נעים כל החלונות אצלי סגורים”. “אז לך ותפתח אותם”, אמרה “קנה לעצמך פרח חדש לבית. ופתח את הצוהרים ואת החלונות. אל תכנס לבית דרך הקיר בום, בום, קשה, אלא דרך הדלת. אתה צריך לזרום, לקבל זרימה ולהפיץ זרימה חיובית סביבך. זכור יש בעולם הרבה שפע והוא מספיק לכולם וזכור גם את ההפך של המילה – פשע”.

“עמוד מול הראי ותגיד החולצה הזו יותר יפה לי וזו פחות, זו זכותך. הגשמי חשוב, יש לנו בשר, יש מעטפת זה מה, שמחזיק אותנו יחד. אל תחשוש להיות גאה בעצמך. דעתך שלך על עצמך היא הקובעת זה לא חטא הגאווה, אלא גאווה על מי שאתה”. 

“היה לי דוד חכם”, סיפרה “שהיה אומר “אף אחד לא מעריך אותי, כמו שאני מעריך את עצמי”. זה יפה כי זו לא אגואיסטיות. זה לא על חשבון אף אחד. זה פנימי. זו הרגשה שלך עם עצמך. אתה הוא זה, שקובע את ההערכה העצמית ומי יכול עליך, כשאתה בעצמך מעריך את עצמך. היו אומרים לדוד שלי “ההוא אמר עליך ככה וההוא אמר עליך ככה והוא היה עונה “לי יש דעה יותר טובה על עצמי”. 

“אני לא יודע למה היתה לי שנה כל כך קשה, ממש נקרעתי השנה ותלמידים לא הבינו איך השתנתי פתאום”, אמרתי. “השנה היא קשה, כי זה מאבקים שלך עם עצמך”, הסבירה “זה בא מהעבר שלך. תעלה מהפנים הכועסות האלה. תוודא על מה כעסתי ואז תסלח לכעס, שחרר אותו תקן אותו, תן בו הרמוניה”.

“עבר הוא בעבר, הוא כבר עבר, יש רק הווה ועתיד, שהולכים בזרימה, כמו צורת הסיפרה 8, זה קינטי. העבר הוא הרוח, הנושבת בעורפנו. ללמד אותנו ללכת בדרך חדשה, מוארת באור ואהבה ומכאן הסליחה העצמית והסליחה לעבר, שמתבטאת ביכולת לסלוח לכל דמות שפגשת”.

“כשתהיה שליו ומחובר לעצמך, זה יקל עליך להתחבר נכון אליהם.

מורה, שפותח את המכסה של הראש, מוציא מה שיש ומקיא את החומר יהיה תמיד עייף ושחוק. מורה שיעבור תהליכים ישתף וילמד מתלמידיו רק יתחזק”.

ראית את הסרט בודהה הקטן?” שאלה. “ראיתי אתמול במיקרה”, אמרתי.

“זוכר את הניסוי שערך סידהת. הוא היה בן מלך הודו. המלך ניסה לשמור אותו בלי ידיעה על סבל וחוות וכשהוא יצא מהעיר הוא מגלה את זה. הוא ישב עם מאמיניו חמש שנים וחי על מים וניסה להגיע להארה. 

עד שיום אחד, שמע נגן זקו שהסביר לבנו שאם ימתח את מיתר הנבל יותר מידי, הוא יקרע. ואם יהיה רפוי מידי לא ינגן, זהו הסוד של שביל הזהב”. מיהרתי לרשום “אל תלחץ”, הרגיעה אותי “זה יבוא טבעי”.

“באהבה אסור לחנוק”, אמרה “שים שטיח נכון ותן לה את המרחב לפגוש אותך. תנהג חכם באהבה. צריך לדעת לבנות לאט, נדבך על נדבך.

אני שולחת לכולם אור ואהבה. עברתי במעבר חציה ופתאום עוצרת לידי מכונית בחריקת בלמים, שלחתי להם אור ואהבה ואמרתי “חג שמח היום, למה למהר”? הם היו בשוק, כמעט הרגו בן אדם והוא מברך אותם”. “אני לא יכול להגיע לדרגה שלך”, אמרתי.

היא ישבה והכתיבה לי מילה במילה, משפטים שלמים. “יש ימים”, אמרתי “שאני כותב שבע סיפורים ליום, אבל המשקל הסגולי של הסיפור הזה הוא כל כך כבד. תכננתי להגיע הביתה ולכתוב שם אבל טוב, שכתבתי את זה כאן. זה כל כך מורכב, שלא היתי זוכר כלום עד הבית”.

“את ממש עוזרת לי הרבה פעמים, לנסח בדיוק דברים, שחשבתי. אני בסך הכל כותב את דברייך ויוצא לי סיפור מוכן. 

זה קרה לי עם עוד חבר, שרשמתי מפיו מילה במילה והוא הצליח להגדיר בדיוק את מה שאני חושב על החברה התל אביבית”.  

“יש לי לפעמים צמרמורת מהדברים, שאת אומרת לי”, אמרתי “ואני בן אדם ציני”. ציניות היא חולשה”, אמרה “אדם ציני, הוא אדם שבורח מעצמו ואין לו את היכולת הכוח להסתכל פנימה אל תוך עצמו”.

“אני רוצה להודות לך”, אמרתי “הלכתי בכיוון אחר לגמרי ואת שמת אותי בכיוון הנכון. אני בדיוק לפני ההגאות, בעקבות המפגש איתך, כל הספר יצבע אחרת. לפני שפגשתי אותך לא היה קשר, היה רק אוסף של סיפורים, שקשורים מבחינת רצף זמן כרונולוגי. עכשיו אני רואה שהספר עושה דרך. של חיפוש דרך, אל האהבה, אל האמת הפנימית שלי, אל ההבנה שלי את עצמי”.

“אני ציפור לילה”, אמרה “אם תרצה אתה מוזמן להתקשר”. “צברתי כל כך הרבה שעות נאווה”, אמרתי, שאני צריך לשבת לכתוב את כל זה עשית לי הרבה עבודה”.

נפרדנו לשלום והיא איחלה לי “הצלחה”. “את כל הזמן מאחלת לי להצליח, למה זה חשוב”? שאלתי “זה פנימי, זה חשוב לעצמך, תצליח עם עצמך”. 

באתי הביתה, פתחתי את החלונות השקיתי את העציצים, לאחדים נתתי ממש החיאה. בערב ראיתי את קלוד ללוש בטלויזיה הוא אמר שהאומן צריך לתאר את החיים. לומר לבני האדם החיים הם יפים, אך קשים ולהראות את הזרימה שבהם. אסור לאומן להצטרף למחנה הפסימיטים, שרואה שחורות. האומנות צריכה לרפא, יוצר פסימי הוא בוגד”.

השעה היתה מאוחרת, אך בכל זאת הרמתי לנאווה טלפון. “נאווה”, אמרתי “את מרשה לי להשתמש בסיפור הזה”?

“שילמת על זה”, אמרה “שכחת את טופס העברת הבעלות”.

הנחתי את האפרכסת, השלווה הקוסמית אפפה אותי. מלמלתי לעצמי בקול חרישי “אמ, אמ, אמ” ואחר כך “אומ, אומ, אומ”. הזזתי את הטריס ועמדתי במרפסת להתבונן במקלחת של השכנה. התגעגעתי למראה בועות הסבון הטהורות על התחת החלק והבתולי שלה. נשענתי במלוא גופי מעבר למעקה, כדי להתקרב את המחזה המופלא.

ברקע קישקש הרדיו החזק באיזור. השדר צירד את קולו להשמע גברי סמכותי ואמין. הוא חירחר משהו על כך, שלייל דמים קשה כזה עוד לא היה בשטחים, אבל אני לא האמנתי לו.

“מעניין מה אחי הקטן עושה עכשיו”? הרהרתי בלי להסיט את מבטי מהתפוח הקסום, שנע למולי בין הטיפות הלחות. 

צפירה ארוכה וחדה קטעה את אוויר הערב השליו והקריר והפרה את מבטיי המפנקים והרכים. ללא נעליים וללא מחשבה רוחנית מוקדמת, תפסתי את הטלפון ביד עירומה ורצתי במדרגות בטירוף.

קרבתי אל מקור ההפרעה, שכרגע שוחח בסלולר. הבחנתי בכך שהרעש המטריד נבע מהצפצפה, של הטנדר הדורסני שלו. מדי פעם שירבב הישראלי את ראשו מהחלון וצעק “רינה רינה”. אתם מבינים הצפירה הארוכה של הגבר כוונה בעצם ישירות אליה, אני במקרה הייתי בדרך.

היהודי צעק וצפצף לסירוגין. אין ספק, שהיה לו עתיד מוסיקלי, כלומר יכול היה להיות לו. בשתי ידיים בטוחות אחזתי בשערותיו ומשכתי את ראשו מחוץ לרכב. הראש נחבט בחוזקה כנגד משקוף הדלת.

המאצ’ו נראה מופתע, אבל לפני שהבן אלף זונות הבין למה, קברתי לו את הטלפון, בתוך המוח הסלולארי המחורבן שלו.

“אחי הקטן משרת בחברון ואתה מצפצף פה למטה, יא מניאק?!” צרחתי לתוך אוזניה החרשות של הגופה המפרכסת. מפרכסת זה יפה כי זה דומה לאפרכסת וגם מתחרז עם מרפסת. חשתי גאווה וכוח. 

“בפעם הבאה שתצפצף”, אמרתי לגוש חסר היש”ע “תסתכל ימינה ושמאלה, כמו בפתיחת ציר בשטחים”. הדגמתי לו בפנטומימה איך אחי הולך כשקנה הרובה מלווה את מבטו. “שים לב”! צעקתי והסתובבתי מצד לצד: “חברון קרית ארבע, חברון קרית ארבע”, פקדתי.

“מה יותר מסוכן”? צחקתי בקול דק.

“יש להם שם אישור לירות חזרה על יהודים, כשיורים עליהם, שלא תחשוב”, הסברתי בסבלנות וברוך לנהג הסובלני. משום מה הוא לא התווכח. 

חשתי לפתע כל כך קרוב אל הפטפטן, השרוע בעפר. כרעתי ברך לצידו ולטפתי אותו. “אני אפתח לך את מנהרת הכותל”, הבטחתי לחברי החדש. חיבקתי את הגוש הדומם ונרדמתי על משמרתי. בחלומי ישבתי על קרקעית האמבטיה וראשי בין הירכיים החלקות, הנעות מצד לצד, מצד לצד. קני ליווה את מבטי. 

במבט לאחור אני חושב, שהתשלום עבור “העברת הבעלות” היה סמלי. אני שילמתי למעשה על הסיפור. “באמת ראיתי, שכל פעם שהיתי סבלני זה עבד, הנוער הגיב לזה מצוין זה איתות ואישור של הדרך הזאת”. 

מה שלמדת זה רווח נקי שלך. זה יעשה אותך חכם יותר. יש לך סמיטריילר של ניסיון מאחוריך.

תאהב את ההורים שלך אל תאשים. אתה מאשים אותם על דברים , שבעצמך עשית. הם אנשים טובים מלאי כוונות טובות, אבל לא בכל מצליחים. 

המסע כלל הרבה מאבקים בדרך. הרבה אכזבות ומפחי נפש . אבל רק כלך ניתן ללמוד ע”י ניסוי ותהיה. 

מבחינתי יחס גורר יחס עומק הנסיגה שלי כעומק השלום. יש בינינו חוזה לא כתוב של כבוד הדדי ולכן יש כיתות, שאני נהנה בהם ויש כיתות שאני עובד. אלא שרואות בי אויב שם אני מכניס הכל פנימה ולא נותן כלום מעצמי. לא עשיתי להם סגר, אלא חנק. אני סבלתי, אבל גם הם לא נהנו. נקודת המוצא שלי היא להיות יותר ידידותי אבל לא בסחיטות ואיומים. השנה הזו היתה מבחינתי היתה חיפוש דרך. הוכחתי לעצמי שאני יכול להכניע אותם בכוח ועכשיו אני יכול לוותר על זה. 

אתה לא נאבקת בהם השנה, אתה נאבקת עם עצמך. נראה ססמאות”, אמרתי “אבל זה עובד”. “בטח שזה עובד”, התלהבה. 

ראיתי בשנה הראשונה, כשהייתי נינוח ושליו עברתי את השנה, כמו לעבור דרך חמאה. וקיבלתי כל כך הרבה חום ואהבה. ואילו השנה הזו היתה השנה הקשה בחיי. 

בגלל שהיו לי מאבקים עם עצמי על גיבוש דרך. בעצם אני לא יודע למה צצו כל המאבקים האלה פתאום. אלה פנים מהעבר שהדחקת ודחקת למטה והם עלו.

ניצחתי אומנם השנה את הקרבות אך הפסדתי את המלחמה, אל תדאג רואים שאתה אנושי מהרגע שהצבת את רגלך בכיתה.

בגלל זה הורדתי לחצי מישרה, עם ארבע כיתות, אני יכול להיות במיטבי. נינוח אנושי , קשוב ואני מוכן להפסיד כסף רק לא לפגוע בתלמיד מסוים.

יצאתי ילד רץ מולי הדלת נטרקה בפניו תודה אמר, סלח לי ביקשתי “הייתי שקוע בעצמי. “הוא חייך במבוכה. עמדתי לידו עד שפתחו לו.

ניסיתי להיזכר במה שאמרה ונלחצתי, אל תלחץ זה יבוא הרגיעה אותי קניתי מתנות לגנדי ולאבא יין אפרסקים ושוקולד ולאמא עציץ פרחוני בירוק ואדום.

חייכתי לאנשים והם חיכו אלי. “בלי מה הלאה ובלי מה יהיה פשוט להינות מרגע אחד גנוב.

פגשתי תלמידה אמרתי לה “הייתם כיתה טובה כשהייתם”, רגע קטן של כיף

למחרת ידעתי שיהיה המשך לסיפור ולמעשה לא היה לי כוח. נרגעתי שכשהגענו להחליף בעלות אמרתי אם היא תיתן לי לשלם עבור ההחלפה כנראה שלא יהיה המשך וכך היה אני שילמתי.

חשבתי לא להביא כסף, בהבאתי מקובל שהמוכר ישלם.

אחרי השיחה רצתה לשלם הגעתי ישבתי בדירתה אין צורך אמרתי איתך אני לא מדבר על כסף.

הסרתי את כל הבגדים הלכתי בבית בתחתונים שמתי דיסק של יוני רכטר. במקום אור גדול השתמשתי במנורות השולחן. שמתי את הכריות על הריצפה וישבתי במרפסת מול הרמקולים.

ישבתי עם עצמי. לא הייתי צריך דבר. הייתי ממעגל שלם, רגוע, שליו.

וחייכתי לעצמי היה לי טוב. אדם צריך להודות גם כשטוב לו.

חשתי בשל לקשר מעגל שלם. 

מוכן להתחברות עם מעגל שלם אחר. בלי ללחוץ רק לגעת, לנשום, לעוף. הכנתי לי פיצה. שמתי בה במקרה שמתי בזיליקום, אחר כך קראתי שהוא סמל של איטלקים מאוהבים. עמיחי אומר שאהבה צריכה להיות רגישה אך גם מאוד חזקה.

העציץ הזכיר לי סיפור ששמעתי אצל גדעון רייכר מאזין סיפר שהתוכי בחנות החיות צרח כל הלילה ולא ידעו למה. בבוקר התברר, שמתו שני ארנבים. 

זה מזכיר לי קטע שכתבתי שנקרא “בלדה לאדם וכיסא”:

תמונה ראשונה: אני מול כיסא.

אני סוקר אותו והוא למולי עומד.

אני חג סביבו,

 איני מפנה גבי אליו} }

אט אט בצעדי חתול.

לבסוף אני מאחוריו. 

עציץ שנעלב

זה לא יילך אתם שני קירות היא סגורה ומסוגרת ואתה סגור.

הלימודים הם בבריחה מעצמה. יש לה שכבות שיכבה על שיכבה היא לא מעורבת ממש אלא רק מבחוץ כמו הבירה הזאת אאוטסיידר. 

“בסוף השנה הודיתי להם “למדתי ממכם המון השנה. כל כתיבת הספר זה ביזכותם. מצאתי את הקול שלי כסופר. הם נתנו לי את עצמי במתנה.

השנה החזקתי אותם קצר, באגרוף קפוץ. בסוף השנה הרגשתי שזה לא נכון. בשיעור האחרון התנצלתי וביקשתי סליחה מכל תלמיד, שנפגע ממני במהלך, השנה. הסברתי שלא עשיתי דבר בכוונה ושגם אני טועה, אני רק בן אדם. אני חושב שעשיתי את זה כדי להיות מסוגל לוותר על זה, להגיד אני לא צריך את זה. אני בשלב שאני בוחן דברים בשנה הראשונה הייתי שליו ושקט ותאמיני לי שזה היה קל כמו לחתוך דרך חמאה.

בדרך אמרתי לעצמי “היום יוולד עוד סיפור”. הייתי עייף והעדפתי, שלא יוולד סיפור לכן החלטתי לערוך התערבות ביני לבין עצמי. בדרך כלל מקובל, שהמוכר משלם עבור העברת הבעלות, חשבתי שאם היא תגיד, שאין לה כסף ואני אצטרך לשלם, זה יהיה סימן, שלא יצא כלום.

היא הגיעה באיחור. כמובן, שלא היה לה כסף ואני נאלצתי לשלם.גדיל אנשים”. “אל תעשה את זה”, הזהירה אותי “תקטין אותם”.

להיות גאה במה שאתה, במה שיצרת, במה שהשגת, זה לא חטא הגאווה.

זכור את כל זה, כשתעמוד על הבמה”. 

הספר הזה זה בדיוק מה שהסברת, הניסיון לשלוף את הפנים השונות מהזמנים השונים ולהתמודד איתם. ולהחזיר אותם לפרופורציות .

להקטין אותן. 

אני גם באמת נוטה להאמין לה…