צלילת בדד

אדם צולל בים ותוך כדי כך צולל – לתוך עברו.
סיפורו של סבי אהרון יגודג’ינסקי – שואה.

מוקדש לד”ר צחי בנטוב – אסון השייטת.

צלילת בדד

החול הלוהט נצלה ונאפה בשמש הקופחת. הוא הביט בשעון הצלילה החדיש. יש עוד חצי שעה לצלילה. בינתיים הלך לכיוון נקודת המפגש. אחר חתם על הציוד ופנה לכיוון הים. שם עמד, לבש את חליפת הגומי, תאם את הרצועות, בעזרת האבזמים הכסופים. גרב את גרבי הגומי השחורות ותאם את הסנפירים. הוא הבחין שהמסכה סדוקה וביקש מהאחראי להחליפה. 

הוא רצה לראות את “ווילי” בבירור. אומרים שפעם בשנה הוא מגיע לשבועיים. מין ליוויתן ענק שאוהב את מפרץ אילת בקייץ. האחראי החליף את המסכה במהירות וביעילות. הבלונים נראו לו קצת מיושנים, אך מבחינת לחץ האוויר לא היתה כל בעיה, והוא הרימם ביד יציבה.

המים ליחכו את כף רגלו ואמרו לו שלום. “שלום לכם מים חיים”, חייך. מילדות אהב את המים וכמו דג היה שוחה בנהר ארבע חמש שעות ביום. צולל בעקבות דגים, מציב מלכודות לסרטנים, שם גרגרי חול בצדפות, מפליא כיצד פציעתה של הצדפה והגלדתה הולידו את הולדת הפנינה. אלמלא המלחמה היה ממשיך בכך עד היום.

האגדה מספרת שפעם אחת נפל נער לחור בקרח והחל לטבוע  סבינו שהיה במקום לא היסס וקפץ אחרי האיש. הנער יצא וסבינו נשאר בפנים לכוד מתחת לקרח. שכב על גבו כשעיניו לכיוון השמיים. בעזרת מבטו פרץ בקיעים בקרח ויצא החוצה בזריזות כשהוא יבש לגמרי.

כבר שבועיים גר על החוף, מול הים הכחול האינסופי, שהשמש צוללת בו כל ערב רוחצת ומתסיסה את גליו. שולחת אדוות גלים הנושאים סיפורים ואגדות לכל מרחבי העולם. כדור הבדולח של הארץ נושק לשמיים ובמקום מפגשם נוסקים הגלים עד לכוכבים וממשיכים במסעם עד לקצוות היקום. פעם חשבו המדענים בטעות שהעולם הוא גדול. אך ממקום שיבתו ידע סבינו לספר שדווקא היוונים הקדמונים צדקו והעולם נישא על גבם של שלושה צבים ענקיים, שמידי פעם קורסים תחת המשא הכבד ואז גועש הים וגלים ענקיים מתנפלים על החוף ומאיימים לשטוף את הכל. בשעה כזו היה מתכסה במחצלת כפות התמר ואוטם את אוזניו מרעש הגלים.

מאחוריו השתרע המידבר וסודותיו. בדואים שנמלטו מריח אגני הניקוז של מכון הטיהור ומרעש סילוני מטוסי הקרב שנגסו משטחי המרעה שלהם הגיעו לים לטבול בו את מבטם צמא המרחקים. עיניהם שוטטו על פני הכחול וחיפשו להגיע את נקודת האינסוף מבלי שמשהו יבלום את מבטם החולם.

לעתים עזר בחילוץ ג’יפ תקוע מלאכה שרכש בצעירותו כשהיה זקוק לכל שריר בהשרדות בערבות הקרח הסיביריות. כבר אז ידע להעריך סיגריה טובה והיה מחליף את מיכסת האוכל הקצובה לו בסיגריה מגולגלת כהלכה שהיתה משיבה נשימה באפו. חי על קפה וסיגריות כמו אימו עליה השלום, כילד חשב שאם יחוררו חור באימו יפרצו ממנה סילוני עשן וקפה, הוא חייך למחשבה זו ויידה צדף לעבר המיים. הצדף קפץ חמש פעמים ואחר כך צלל.

תיירות נורווגיות שביקשו התרגעות חלקו את יצועו ושחו איתו לעומק בחיפוש אחר הדולפינה. זו היתה אהבה התלויה בדבר. 

אך אהבתו לדולפינה היתה טהורה. היתה ביניהם שפה שמעבר למילים. שוחחו במבטים בלטיפה בקולות חרישיים תת אטומיים כדבריו של אבידן, המשורר האהוב עליו ששר את שירתם.

 הוא התיישב על שפת המים נשען על הבלונים, בגילו לשבת היה קל אבל לקום זה כבר היה סיפור אחר.

מרחוק שמע כבר את הצהלה של כל החבורה המתקרבת. הם קרבו אליו ואחד מהם עבר מעליו בלי משים. “היי” התרעם “עכשיו אני יותר לא אגבה”. “בין כה עוד מעט תגווע”, השיב הצולל הצעיר. “אף אחד לא מחוסן מפני המוות גם אתה תזדקן”, ענה סבינו.

או אלוהים נשמעה צעקה במרחק, דומה לצעקתם של אחיו שהלכו למשרפות וצעקו “גוטיניו, גוטיניו, למה עזבתנו”. החבורה התעלמה מהקריאה והתקבצה לשמוע את התדריך. המדריך חזר על הסימנים המוסכמים והזכיר כי יש לעשות חניית ביניים להשוואת לחצים, כדי להימנע מדקומפרסיה המעוותת את הגוף. הצולל הצעיר אמר שהוא שם פס על הנוהל הזה והמדריך פתר אותו בטענה “אתה כבר מעוות”.

סוף סוף הכניסה המבורכת לים. המים הקרים עטפו אותו ואטמו את אוזניו, כאשר ריחף ברדודים לעבר המצוק החבוי. בדרך הספיק לראות את סוס הנדנדה, שהוטבע במקום בכדי לסמן את סוף השונית. הוא עשה פרסה ועבר ממש מתחתיו. הווסת עף מפיו אך הוא החזירו ביד אמונה כדי שהאחרים לא יראו שאינו זקוק לחמצן כלל. מי שהתבונן בו בקפידה השתאה על כך שכל בועיות לא עלו מפיו. אך בימינו אין מי שמביט בחברו כלל וכל אחד היה מכונס במילא בעצמו.

עוד דחיפת רגליים קלה, נטולת מאמץ, והינה ההתנתקות המבורכת. הנה הריחוף השמימי, דאה כעיט מעל תהום אין סופית ועמוקה. הדבוקה החלה לאבד גובה, שיחררו אויר ממאזן הציפה ונעו בלי קול כציפורים גדולות, ללא צל. הוא הצטרף אליהם במאסף.

המדריך החווה בידו לעבר פסגה קטנה ושטוחה וכל החבורה כנסה לעברה ושקעה במשחק כדורגל, כשמלפפון ים משתאה משמש ככדור. סבינו הביט למעלה וראה מעליו את עמוד המים המנחם שבקצהו בצבצו שמיים, כאור שבקצה המנהרה. תחושת שלווה שקטה כבמעשה הבריאה עטפה הכל. הקצב נקבע על פי הנשימות והשאיפות המתכתיות, שעלו ממערכות הנשימה, שפעלו כמו שעון שוייצרי. הוא התבונן במד העומק כפי שהתבונן בשעון שקיבל מאביו לבר המצווה.

כשצעד מהעיירה הורה לו שעונו שהם הולכים שעות רבות מידי. רגליו הציקו לו היה זה הפלטפוס המטריד. אימו נהגה לו מר שפורים הוא לא חג ופלטפוס אינו מחלה. אך עתה נראה לו מצעד האנשים הנשים והטף העטופים בבלויים כצעדת עדלאידע מגוחכת נעדרת שימחה ורגליו השטוחות איימו להתבקע תחתיו אם לא ימצא מושב לנוח עליו. ניצל כפל קרקע כדי להשקיף למרחק ולמלוא העין נשקפו אליו קסדות, כלבים ורובים. 

רגלו היתה פצועה, נעליו נשחקו לגמרי והמסמרים שפעם אחזו את הסוליה ננעצו עכשיו בבשרו. אחריו השתרך שביל דם שאמר לו שלא יוכל להמשיך כך. כשהגיע לעיקול,

כוח לא לו משך אותו לפתע החוצה מהשיירה והוא החל לרוץ בזיגזג בשדה פתוח, כשיריות של גרמנים נורות לימינו ולשמאלו. הוא נשכב בשדה הקוצים והעמיד פני מת, הם לא באו לוודא הריגה אבל הכדורים ששרקו לידו הציטו את השדה שהתלקח כמו נר חנוכה. הוא לא זז ולא נשם וריאותיו איימו להתפוצץ מרוב עשן. אז לראשונה שם לב לכך שאינו צריך לנשום. למרות שאהב את ריח האוויר לא נזקק לחמצן.

וכך בעוד שאר האנשים שרצו עימו שכבו בשדה כפרי ללא נוע כפרי לא בשל, הוא שכב והתבונן חרש

ביער הגואל ששאב אותו אליו כמגנט אדיר.

ארנבת חלפה אותו בריצה מבוהלת ונעלמה לתוך גזע עץ. הוא הושיט ידו כדי לתפוס אותה וגילה שגזע העץ רקוב. המשיך לחפור ביד מגואלת בדם ובוץ. יצר פתח מספיק רחב לגופו הצנום והשתחל בעקבותיה. ושם גר ואותה ארנבת שלא היתה אחרת מאליהו הנביא שמה לפני מכל טוב. כאשר יצא לבסוף מגזע העץ שקעה השמש.

כשהעז לבסוף לקום על רגליו, שטוף זיעה, כשניצני זקן מעטרים את פניו. בגדיו ספוגי זיעה, צלע לתוך אסם ישן ונפל מתמוטט על ערימת חציר. בשנתו הופיעו דגי זהב ודגי כסף, מרצדים בינות לאלמוגים, כמו חשמל.. חבטה העירה אותו והוא קפץ לאחור. לוע של אקדח מתכת כבד ננעץ בתוך עינו הימנית שאימה להתבקע. מולו ניצב איכר, שנהם לעברו בקול רווי אדי אלכוהול “יש לך מזל יהודון, שתפסתי אותך היום. אם אתמול הגרמנים לא היו גונבים לי 5 פרות, הייתי הורג אותך על המקום. האיכר סבב על עקביו ויצא כשהוא יורק ומקלל. סבינו ידע שאסור לו לחכות שבריר שנייה וחזר למאורת הארנבת שם ישב עד שנתפס ונלקח לכלא.

המדריך סימן את תחילת התרגיל ועבר מאחד לשני, כשהוא מוריד לו את המסכה וסוגר את ברז החמצן. סבינו לא נלחץ ופעל בצורה מסודרת. תחילה הסיר מעליו את רתמות הבלון ופתח את הברז. אחר כך לכד את המסכה, שאבטח על ידי רצועת גומי דקה. חבש אותה על פניו, הטה אותה בזוית ונשף לתוכו אויר דרך האף, בכדי לרוקן את המים שהצטברו בה, כעת שוב יכל לראות בבירור. לנגד עיניו ראה את מבט ההשתאות של המדריך שלא הבין כיצד הווסת המזרים את האוויר עדיין נותר מחוץ לפיו.

הוא עיווה את פניו קור המים היה בלתי נסבל. אפילו יחסית לסיביר. מעולם לא אהב קור. אותו יום שבא אליו מפקד הכלא “שמעתי שאתה צייר”, אמר במיבטא רוסי כבד. “הוטל עליו לצבוע את חדר הקצינים ולעטר אותו בציורי קיר המפארים את מצביאי הצבא לדורותיהם. העבודה הסתיימה לאחר מס’ חודשים. מפקד הכלא הגיע לבחון את התוצאה כשהוא מצויד בארגזי קרטון. סבינו התקשה להבין למה הם משמשים. וכאשר רוקנו אותם גדלה תדהמתו. הארגזים הכילו עשרות אפרוחים. “כל הכבוד ” אמר המפקד והורה לאנשיו לירות באפרוחים עד האחרון. 

הוא סקר את הקירות המגואלים בדם ונוצות ופקד “תחזרו לעבוד”. לפני שיצא הסתובב ושלח יד לכיס פנימי במעיל. הוא חיטט שם ולבסוף הוציא מכתב מקומט והגישו לצבעי, שלקח את המעטפה המקומטת ביד רועדת.

במכתב סיפרה לו אשתו שביתם הופגז. וכשחזרה מעבודתה במכבסה נאלצה לחפור שעות בכדי להגיע ולחלץ את ביתם התינוקת שנקברה בחיים  מתחת להריסות ובכייה מחריש האוזניים הציל את חיה.

בשפת קוד הוסיפה הערת שוליים בתחתית העמוד. כשפענח אותה אורו עיניו “נולד לי בן”, מילמל.

למחרת התייצב בלשכת המפקד והתלונן על כאב שיניים. “אין בעיות”, אמר המפקד “אשלח אותך לרופא השיניים אבל חסר לך אם תחזור ושן אחת בפיך”.

הרכבת נסעה שבועות, עד שעצרה לבסוף במקום ישוב. בכל הזמן הזה, בשעה שדונמים של יערות עד חלפו לנגד עיניו עברה במוחו מחשבה אחת בלבד “יש לי בן”.. כשירד מהרכבת ראה ישישה עומדת על הרציף ורטייה שחורה לעינה, בידה החזיקה אותי. המספר שלכם. הישישה היתה אימי ואבי התבונן בה במבט השמור לאילה ששן הזמן לא נגעה בהם. אני לא נמנה על קבוצה  זו. המטען הגנטי המכושף של העלומים פסח עלי. אך אז עוד לא ידעתי זאת. בעודי בן חודש התבוננתי בו כהבטחה גדולה כאילו יהיה גורלי כגורלו.

הבית היה הרוס.והגברים התחילו לסדר את ההריסות. עד היום תוכלו לראות במקום בית אחד נמוך מהאחרים, כפי שהוא נותר נמוך מהאחרים. כשנגמר הזמן שהוקצב לו ונאלץ לחזור קנה בשארית כספו שני בקבוקי ספירט, את יתר האלכוהול שנדרש לו, זיקק משמן מנוע של משאית. חצי מהכמות שתה בעצמו, חצי שני נתן לאחד החברים ולאחר שקשרו אותו למיטה ביקש “עקור הכל”.

טעם הדם הניגר שהיה חי בזיכרונו נמהל במי המלח שחדרו לפיו הטעם התפל של המים דמה למי המחנה שבהם כיבדו אותו עם שובו. צינור השקיה עבה נדחס לתוך גרונו וביטנו נמלאה מים. אחר כך ניתלה משערותיו ולחולצתו הוכנסו עכבר וחתול שירדוף אחריו. כשהיה מעמיס את מכסת בולי העץ היומית על דוברות ששטו בנהר ראה שלא משנה מה רב המשקל המועמס על המים הם תמיד ממשיכים בזרימתם 

הלאה. את השיעור הזה אימץ ונדר שלעד יחיה בקרבת מים, אביו לעומתו מעולם לא טבל ידו במים קרים.

שאיפתו שבנו יהיה תלמיד חכם אבל סבינו זרק על המלמד מגהץ וברח משם. מכל המשפחה הדתית הענפה נותר בחיים בעל כורחו דווקא האפיקורס.

זמן הצלילה עמד להיגמר והם החלו עולים אט אט למקום שם ערכו חניית ביניים. במשיכה אחת יצא מהמים, כמו יוצא מתוך עברו. בבת אחת נפתר מהמכשור הכבד וסרק לאחור את שערו השחור והעבות, שהיה אימת הספרים בעיר. כנחש המשיל עורו מעליו פשט מעליו את חליפת הגומי ושכב עירום להתייבש בקרני השמש. כעבור מס’ דקות קם ופסע ברגליים יחפות לעבר האופניים, זינק על המושב ותוך כדי לבישת חולצת הכותנה וסידור העניבה גרז את שיערו בבברלנטין. כשחלף על פני הקבוצה שהיתה בשלבי התארגנות, נראה שוב כשחקן ראשי בסרט איטלקי ישן. הוא נופף להם בשובבות. “מי האיש הזה?”  שאל אותי המדריך. “זה סבא שלי”, עניתי. הוא גר עכשיו עם איזו ילדה בת שבעים”.