השותף האידאלי

דונט קול אס ניקולס

מחזיק בתואר “המשורר האנונימי בעולם”

ידוע רק לוועד הבית.

“אני מרגיש שעשיתי את זה”.

– אני יודע, אבל השאלה היא למה?

“הגעתי לפיסגה”.

– אני שם ולא ראיתי אותך.

במקום להגיע להכרה, תנסה שיכירו אותך.

יש לי תחושת בטן, שאין עדיין תחושת בהילות להכיר בך.

“ואם יתקשרו משטוקהולם”?

תגיד שזה לא אקטואלי, שעוד לא בשלו התנאים, תהיה פוליטיקאי…

“לצערנו למרות תמיכת הגולשים והימאים, לא נכללת בספר,

אלא אם כן מישהו ימות…”

– יש תיקווה, אתפלל לנס.

“או לפיגוע”…

מוקדש לאורי גל האחראי על חיתוכי נייר במרכז האומנויות

שמאז שנחבל זכה לכינוי “החותך הצולע”.

מוקדש למאבטח שדיווח “איזה פטריוט גנב ת’דגל”.

מוקדש לאותו אורי גל שתלה חצי מספריים על הקיר

וכתב מתחת למייצג: “מספר חזק”.

ולמנטור שפסק:

“הכל פתוח בפניך..

הרשות נתונה לך למנכ”ל, או למלצר”.

אחי ראית פעם פסיכולוג?!

-“ממש לא”!

גם לא בקולנוע?

השותף האידיאלי

בשעת לילה מאוחרת, אספתי את מיכל ידידתי ונסענו בעקבות מודעה, שראיתי בעיתון. “אני מחפש את השותף האידיאלי”, נכתב שם.

דיברתי בטלפון עם מפרסם המודעה והאינטואיציות אמרו לי לא ללכת לבד. למעשה הן אמרו לי לא ללכת בכלל, אבל מי סומך על אינטואיציות בימינו. הרכב נסע לכיוון הוד השרון ואז סטה לכביש עפר בוצי. ברקים ורעמים השתוללו בשמיים. הרכב חנה בשדרה חשוכה. הזזתי אותו קדימה מעט, כדי שמיכל לא תכנס לתוך שלולית ענק, שכיסתה את כל הכביש.

פסענו לכיוון הבית, המדרכה היתה שטופה ונקיה ביותר. הסרתי קורי עכביש מהדלת ועמדתי לצלצל. משום שלא היה פעמון, נעזרתי במנוף דמוי ראש אריה, שהשתלשל מוו ברזל כבד, שהיה מקובע באמצע הדלת. שנינו היינו בטוחים, שטעינו בכתובת כי השקט היה מחריש אוזניים.

קול עמום עלה מבפנים. בריח כבד סבב על צירו והדלת נפתחה בחריקה. אדם גבוה בשני ראשים מאתנו ורחב בשלושה, הראה לנו את הדרך פנימה. “כנסו”, אמר. הוא נע ברכות פנימה ואנו פסענו בכבדות אחריו. מצאנו את עצמנו עומדים בחדר ענק מסויד לבן. על הקירות נקבעו מנורות, שהורכבו מלפידים בוערים, שמתוכם נדף נוזל דמויי שמן רותח. “זה החדר”, אמר המארח.

“בואו אראה לכם את שאר הבית”. היה שם חדר נוסף, שנראה כי נעזב בחיפזון ואני ידעתי שהחיפזון מהשטן. “זה החדר שלך”, אמר “ויש עוד חדר”. הוא משך והסיט את הוילון וגילה חדר, שנקבע על ידי מחיצת בד בקצה המסדרון. “אפשר לשים פה רק אדם מנוסר לשניים”, אמרתי. “בדיוק”, חייך האיש.

יצאנו בחזרה לסלון “כל זה שלי”, הצביע על הכיסאות והסכו”ם וטפח על חזהו “מה אתה מביא?” הוא הביט במיכל בעיניים נוצצות והיא ניסתה לומר דבר מה. קטעתי אותה. בפינת החדר היה מכשיר קשר צהלי משופצר למנשא חי”ר. לידו נחה סכין חבלנים שחורה. חשתי כי מישהו מתבונן בי. אולי טלוויזיה במעגל סגור. רעם התגלגל בחוץ.

סובבתי את ראשי בזהירות ימינה, ברק הבהיק ואני קפצתי לאחור. במרחק של מספר סנטימטרים ממני הביט בי ראש אייל, שנחתך בגסות.

“זה המטבח”, אמר צייד הצבאים. הבטנו פנימה, היו שם ארגזים, ארגזים מסודרים במערום ליד הקיר. “זאת האספקה שלי” אמר בגאווה. ריח כבד של שמן עמד בחלל המטבח וצלע חזיר היתה תלויה על וו מהתיקרה.

רמזתי למיכל בעיני “אנחנו צריכים לזוז”, אמרתי.

“אתם תהיו איתי בקשר?” שאל בעדינות.

“אנחנו עוד צריכים לראות מקומות רבים”, הסברתי.

“אז תשאירו לי את מספר הטלפון”, אמר וחסם את היציאה.

“בוודאי”, אמרתי. יצאנו אל הגשם והדלת נסגרה בכבדות אחרינו.

“רק זה חסר לי” אמרתי “לגור עם רוצח סיטונאי”. לפתע עבר רעד בגבי “נתתי לו את מספר הטלפון”. אבל מיד הרגעתי את עצמי “נדבר עם בזק ונחליף מספר”.

אני דווקא רואה את כל זה בצורה אחרת לגמרי”, אמרה מיכל במתיקות. “הוא בודד וצריך חברים”. הסתכלתי עליה במבט צדי. “הייתי חוזר ומוריד אותך שם, אם הייתי בטוח שהוא לא עוקב אחרינו בין כה”, אמרתי בשקט.

למחרת הגענו לדירה נוספת. הפעם ברחוב בוקי בן- יוגלי. “אני לא גר ברחוב עם שם כזה”, פסקתי. “אל תהיה ילד”, אמרה מיכל. כבר למטה שמענו קולות של בלליקה ושירה נוגה וקורעת לב עולה מהבית. דפקתי בדלת. אדם צנום וחיוור פתח לי את הדלת. אבל רק כדי להציץ.

“כן?” שאל במבטא זר וכבד. “אני בקשר לדירה”, אמרתי בנחמדות.

“אה”, אמר דרקולה “וולקאם טו מי קאסל”. הוא פתח את הדלת טיפה ואנו נדחקנו פנימה בקושי. ניסיתי ללחוץ את ידו והוא לחץ את ידי ברפיון. באוויר עמד ריח של סרדינים. “אתה מנגן גיטרה?” שאלתי וניסיתי לשבור את האווירה המתוחה. “רק בלילות ירח”, אמר וחשף ניבים ורדרדים. “תשתו משהו”? שאל “לא!” צעקנו ביחד “שתינו בבית”. “בכל זאת אני יביא לכם”, אמר.

“ראית?” אמרתי למיכל “הוא עבר דרך הקיר”.

“בואו” אמר הרוזן “הארוחה מוכנה”. הבטנו זה בזו, במטבח היה שולחן מאורך ועליו נרות גבוהים ולבנים. במרכזו עמדו כוסות יין.

בטעות נגעתי בשיש ונדבקתי. הכל היה שם דביק ושמן מבישול. “אני חושב שממש לא נוכל לשתות עכשיו”, התנצלתי. “אין דבר, שבן אדם לא יכול לעשות”, אמר בלחש. “למשל, אני עובד בלילות ולומד בימים”. התחלתי למשוך את מיכל החוצה. חלונות החדר הגדולים בעלי תריסי העץ, נפתחו בבת אחת, בשל משב רוח פתאומי. הרוזן הלך והצטמק. “אני עוד אחזור אליכם”, אמר “יש לי עוד רשימה גדולה”, הוא נעלם והותיר כתם שמנוני על הרצפה. “אין צורך ללוות אותנו”, אמרתי “נמצא את הדרך בעצמנו”. ירדנו בחיפזון במדרגות.

“הוא נראה לי ממש בודד”, אמרה לי מיכל במכונית. אפילו לא עניתי.

למחרת התייצבנו בשעה היעודה, בגבעתיים. “או” אמרתי “זה מקום נורמאלי מול בית ספר, נראה לי, שזה מתאים לי בול”. נכנסנו לדירה מטופחת. בעל הדירה עשה רושם סימפטי ונחמד. הכל היה נקי ומסויד לבן .

“יופי” אמרתי לו “איפה חותמים?”

“יש קודם כמה דברים, שאתה צריך לדעת”, אמר בעל הבית “כל מי שעוזב חייב לסיד אחריו את הדירה”. “הגיוני מאוד”, אמרתי בקוצר רוח “אין שום בעיה”.

“דבר נוסף”, אמר “אני רוצה להראות לכם משהו”. הוא הוביל אותנו לחדרו. באמצע החדר הייתה מערכת תופים בשלושה חלקים, שתפסה חצי חדר. “יופי, נקים להקה!” אמרתי.

“יש לך שעות נגינה קבועות?” שאלה מיכל. הוא צחק “מובן שלא. אני מנגן מתי שבא לי, לפי המוזה”. הוא נעץ מבט ממזרי במיכל, אך אני ביטלתי מיד את מחשבותיי הפרימיטיביות.

“טוב בסדר”, אמרתי “גם עם זה אפשר להתמודד”. עמדתי לחתום, אך לפתע נזכרתי “מה התנאי השלישי”? שאלתי בחיוך. הוא הרצין “התנאי הוא, שכשאתה במילואים היא נשארת כאן”. התבוננתי במיכל “הוא בסך הכל קצת בודד”, אמרתי ברכות. אבל היא כבר היתה ליד הדלת.

בערב עמדתי לראות דירה נוספת. הפעם הלכתי לבד. דפקתי בדלת, אך לא היתה תשובה. דפקתי שוב.

כלום.

עמדתי כבר ללכת, כששמעתי מבפנים “תכנס זה פתוח”. נכנסתי לדירה, האורות היו מעומעמים ורכים בגוון אפור. קול נשי עלה מחדר האמבטיה “תביא לי בבקשה את המגבת, היא על הכיסא”. עשיתי כדבריה. יד נשלחה מחוץ לדלת “תודה אתה מתוק” אמרה. “שב תרגיש את עצמך בנוח”.

ישבתי בסלון. הפאם פטאל יצאה ועמדה מולי בחלוק. “הרגשתי כזאת עוצמה בקול שלך בטלפון, שהיתי חייבת את זה לעצמי”, אמרה.

לא הבנתי את מה?

“את זה”, אמרה והסירה את החלוק. היא עמדה מולי בבגד גוף צמוד. “תאכל משהו?”

האמת שהיתי די רעב אחרי ההתרוצצויות של היומיים האחרונים. ישבנו לשולחן עגול, שהיה ערוך לשניים ועליו פרוסה מפת תחרה ונרות סיניים. היא נגסה בפרוסה. “אוי איזו חוסר זהירות מצדי”, אמרה בקול מתוק.

היא ניקתה בגב היד את פירורי הלחם מהחזה. “אני כל כך שמחה, שבאת”, לחשה “אתה השותף האידיאלי, תישאר לישון?”

“לא תודה”, אמרתי וקמתי מהשולחן “יש לי פטור”.

למחרת צלצלתי למודעה נוספת מהעיתון, שהכריזה על בית פרטי שקט באזור מבודד. הרמתי טלפון. מה יש לי להפסיד. השותפה, ענתה לי בחיוניות מעורבת בחינניות. היא הסבירה לי, שעלי לנסוע לכיוון טירה. שם להיכנס שמאלה, לספור חמישים בלטנים על הכביש ואז לשבור שוב שמאלה בין פרדסים, עד שאגיע לבריכת מים נטושה. חמישים מטר אחרי הבריכה, מצד שמאל נמצא לול. לימינו נמצא הבית המיועד.

שאלתי עם הלול פעיל, היא ענתה, שלא ואני נכנסתי מעודד למכונית. המנוע סרב להניע ואני חשתי, שזהו אות מבשר לבאות ואכן כך היה. בשעת לילה מאוחרת הגעתי לפרדס ופניתי לשביל העפר. תנים חצו לפני פנסי מכוניתי, בלמתי ממש לפני שלולית ענקית. יצאתי מהמכונית ופניתי אל דמות לבושה שחורים שעמדה ליד השלולית. גם פני הדמות היו מכוסים בבד שחור עבה. לשאלתי ענתה הדמות שתמורת שנה מחיי ייקח אותי לצד השני.

נתתי לו מסטיק והוא עיקם את המסכה. כעבור שעת חתירה הייתי לפני הלול. דפקתי חרש בדלת ובעלת הבית החיננית, אך החייכנית פתחה לי את הדלת. “מצאת בקלות?” שאלה. הסברתי לה, שבגלל החשכה עליתי בקשר מול הקמב”ץ של הישוב וביקשתי, שירימו פצצת תאורה. מהלול בקעו קולות חשודים, “לא זה רק השותף הקודם שלי”, אמרה. הוא חושב שהוא תרנגולת, רוצה זרעונים?” היא פיזרה לי מעט על השטיח. נמלטתי כל עוד כרבולתי בי, כשאני חוצה את השלולית בשחיית דולפין.

חשבתי כבר לבטל הכל ולהישאר בבית ההורים, אך אחי גזר מהעיתון מודעה ואמר לי “תנסה פעם אחרונה מה יש לך להפסיד”. נכנסתי למכונית והגעתי בשעת לילה מאוחרת אל הרחוב השקט. עליתי לדירה.

על דלת הבית היה מכתב ובו נכתב כך: “דייר נכבד שלום, אני בהודו. אנא מלא את שאלון הקבלה לדירה ושלח אותו לכתובת הרשומה למטה”. לקחתי את השאלון ונסעתי הביתה. השאלון הורכב משאלות פתוחות, אנ-סין ומבחן אמריקאי. את האמת קצת התקשיתי בחיבור. אבל בדיקת הפוליגרף והגרפולוג, היו לטובתי. הכנסתי את כל הטפסים ושלחתי את המעטפה המבוילת להודו.

כעבור שבוע קיבלתי תשובה. “התקבלת!! המפתחות מתחת לשטיח, יש בורקסים בתנור, אבוא בעוד חצי שנה. מתגעגעת גבי”.

“אין ספק”, חשבתי לעצמי, כשישבתי בג’קוזי וזיפזפתי בין הערוצים השונים, “מצאתי את השותפה האידיאלית”.

הסתתרתי תחת עץ….שלא ימצאוני.

לא פשוט בכלל…אל תיקח ללב עשית את הכי טוב שלך כדי שיצליחו…הכי טוב שלהם לא היה נוכח במבחן…זו כבר אחריות שלהם.

מצאתי לך עץ שאף תלמיד לא יצליח לראות אותך דרכו – כל ענף אמנון…כל אמנון עלעל….מלא עלעלים דקים ושריריים שחזרו מחוזקים מחדר הכושר.

Edna Cohen