השכלה ים תיכונית

מוקדש בהוקרה

לאומץ השירי, העמידה והעמדה

ולנשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית.

חברי/ות מיסדר השיר,
מוזמנים בלב שקול
להישיר לשיר מבט ישיר.

האושר לא תמיד מצוי,

אך העונג כולו שירי…

קרב אידיאולוגי

תמונה חזקה ביותר, דווקא כי אין תמונה.

אישה נולדת אישה

גבר צריך ללמוד להיות גבר.

זיכרון ילדות שמקבל העצמה שירית מאירועי השעה.

היונה איבדה צלם אנוש.

הזעקת צבע האדום, צבעה את השיר.

החריבה

והרחיבה את סרגל הערכים התרבותי שלנו.

“בלוגית, אני מדברת אלייך”

“גרמתם לי לשרוף את החצילים סמולנים מסריחים”.

ועוד אתה כותב בכתיב מלא ומגעיל “מילחמה”, בימקום מלחמה.

ומדגיש את כיעורה בימקום את צידקתה.

גורם לי לישאוג: אאאאאאאאהההההההררררררררררה

מיתפלצת עלייך,

דווקא לאחד שוחר פרסים כמוך, חשוב לדעת מה תאמר האקדמיה

ושלוחיה.

הסברתי לה את הכוונה:

זה ניסיון שירי להציג את הנקמה כרוע ולפתוח עולם שלם של סובלנות והכלה

כמענה טהור ומטהר.

של העמדה השירית והמוסרית.

להל”ן,

תשובת הבלוגית

וואלה משוררון חצרון יקר,
השתכנעתי בעמדתך, ככל שטיגנתי זה צבר משמעות ועומק.
והדגיש את חשיבות החשיבה, הביטוי ונקיטת העמדה המוסרית.
בשירה מנוקדת או מדוברת.
בגובה העיניים, או בגובה הלב.

נישרף לי,

אבל היה שווה.

מינשר המשורר

“בימים האחרונים אני קורא שלל סטאטוסים מכוערים על אורנה בנאי

אני מגיב ומתנגד להתנפלות המכוערת עליה אני מקווה שיותר אנשים יבינו ויתנגדו לכך

אורנה בנאי עשתה מעשה אמיץ מאד בכך שדיברה נגד האלימות
גם אני מתבייש איתה בסטאטוסים מלאי השנאה נעדרי חמלה ואנושיות
שמזכירים עבר רחוק ואפל שאז פעל נגדנו היהודים

כבר למדנו מה זו תופעת כדור השלג של האלימות ולצידה השתיקה
דור שלם של תיאטרון אופרה שירה וספרות שתק וכשרצה לדבר היה מאוחר מידי

אז כן אנחנו עדיין רחוקים מאד מלהגיע לשם ולסקול אדם באבנים
אבל לאיים על חיים מותר 
לעשות חרם זה נכון
לגרום לאדם אמיץ כמו אורנה לפיטורים זה רצוננו?
אני מאוכזב מהשתיקה בזמן שכך מתנפלים על אשה שאנחנו אוהבים אותה ואת משפחתה משפחת בנאי
שעל אומנותם גדלנו ואולי אילו היה יוסי בנאי חי היום היה מצליף בנו את דברי הנביא
מאחל לכולנו רק טוב ושלום ותהיה הפסקת אש עוד היום ויחזרו כל חיילנו הביתה 
ונחזור לשפיות”.

אין לי בעיה שתעשה שימוש במכתב אני עומד מאחוריו וגאה בו

תודה לך ובהצלחה.

Barbi David

משל שהיה היה באמת – בארץ רחוקה ובכלל לא קדושה

“הג’יפ הצבאי שלי דהר בסמטאות הבוציות, בעיצומה של נסיעה משימתית, בעקבותיו של לומומבה. מילאתי הוראה נשיאותית, זה לא היה טיול מאורגן בצופים. אני והחבר’ה עשינו את דרכנו לאנשהו. “אנשהו” היה פאב מקומי עם כיסאות צפופים ואלף מקומיים מצטופפים ומזיעים זה על זה. האוויר היה יותר נזיל מהביל, כתוצאה מההתחממות הכדור. בזוית העין ראיתי שלומומבה כבר ישב שם. הנשיא מובוטו צדק, הוא לא התרחק יותר מידי. הלהקה הקובנית הפסיקה את הנגינה. ולומומבה איש שחור בעל עיניים שהעידו על שנות לימוד רבות עלה על חצי ארגז מטונף וריק. בזוית העין ראיתי את ילדתו הקטנה מנמנמת על כיסא שבור, רגליה נעולות סנדלים שחוקים.

לומומבה בשערו המסורק בקפידה לא דמה כלל לשד בעל עיני השטן שתארו לי. הוא דיבר בקול נעים ורגוע על כך שקונגו צריכה להיות מדינה עצמאית, שלא תלויה בחסדיה של ארה”ב. הוא קרא להלאים את שדות הנפט ואת השליטה במחצבים ובמשאבים הטבעיים. הוא היה בן אדם מסוכן והקהל שהריע לו חתם בכך על גזר דין המוות שלו. הם האמינו שבדמוקרטיה העם מכריע, אבל לנו היה כבר ממילא מקום עבורו. מובוטו האיש שבידיו הפקיד לפני ימים את הצבא קיבל הוראה מרופדת במיליוני דולרים לעשות הפיכה צבאית. חתמנו איתו עסקה לפיה בלגיה ואנחנו נמשיך לקבל את הזיכיונות לכרות יהלומים וזהב בקונגו.

ללומומבה קרה מה שקרה לאנשי רוח רבים בעלי רעיונות גבוהים, כשבאו ליישמם והתנפצו מול גלי המציאות. הוא העריץ את צ’ה גווארה. הייתה ביניהם חליפת מכתבים. צ’ה היה אדם בעל קסם אישי רב ושעות מסך בלתי מוגבלות. הוא הופיע הרבה וקידם בעיקר מוצרי צריכה ואת עצמו. כשהגיע לאיזה מקום היה מוכר כל כך שאם היית קורא “אלוהים”, הוא היה מסתובב.

ברחובות הייתה תלויה כבר מתקפת הריכוך ההסברתית בדמות כרוזים שהפיץ מובוטו. “מה המשותף ללומומבה, לטאה ושטן?” שאל השלט ועל פלקט אחר נכתבה התשובה: “שלושתם מתחילים בלמד”. אנשים שעברו וקראו את המסרים צחקו לעצמם. זה נראה להם טיפשי, כמו הפרסומת המופרכת הזאת שהפרסום ברדיו עובד. התגלגלתי לחדר במלון. שימנתי את פקיד הקבלה והוא כל כך שמח שהביא לי טלוויזיה שחור לבן, שלדבריו הייתה שייכת לפידל קאסטרו בכבודו.

פתחתי את הערוץ היחידי וראיתי שמובוטו כבר השתלט על התקשורת. אנשי לומומבה עשו טעות טקטית ונתנו לו זמן אוויר. מאחוריו היה תלוי שלט מהבהב “לשטן קוראים לומומבה”.

אנשיו של לומומבה התארגנו ליציאה, הוא ניסה להגיע לחלק הצפוני של המדינה, אבל הורתי לאנשי הנשיא לחסום את כל נקודות המעבר על פני הנהרות ובכך צמצמתי את המקומות בהם יכול היה לעבור. ככה תפסנו אותו. זה היה קל כי הוא עצר לנאום בכל כפר, גם בכפרים שהיו נגדו. בכך חתם בשנית על גזר דין המוות שלו, הפעם בעצמו. הורדנו אותו מהמשאית כשידיו קשורות והכנסנו אותו לשיחה עם מובוטו. מבעד לדלת שמעתי את שיחתם “ידעתי שיום אחד אגיע למחוז שלך ונילחם. והיום זה קרה ואני אוכל את העפר”, אמר. בתגובה נשמעה צלצול של סטירה ואמרו לי שיש משימה לבצע.

באישון לילה הוביל אותי בוגאטי לקרחת יער. כשהגעתי לזירה הבחנתי ביד שבצבצה מתוך האדמה. בעץ היו סימני קליעים שעברו דרך הבשר ונתקעו בגופה. היינו צריכים לפעול בחשאיות בלי שאף אחד ידע על כך. הוצאנו אותו, ניסרנו את הגופה. היו לנו גם גלונים של חומצת מצברים שעשו את העבודה. כשהלכנו לאכול בעיר ואמרו לי שלומומבה מת – חייכתי. אתה לא מצפה ממני שאתאבל על מישהו שיוצא בגלוי נגד השלטון של בלגיה בקונגו ועוד מלכלך על המלך שלי. בכיסי נחו השיניים הקדמיות שלו. הן מצופות זהב, היה לו הרבה כסף, הוא עמד בראש המדינה. כשעבדתי על הגופה תלשתי אותן למזכרת. “כשהוא יופיע בתחיית המתים השיניים הקדמיות שלו יהיו חסרות”, אמרתי למובוטו.

תודה אמנון… נראה מעניין. בהצלחה

Muli Segev