זוהר

זוהר

אתמול בלילה ישנתי כמו תינוק, כל שעה קמתי ובכיתי. לילך החליטה לא להתחתן איתי, למרות, שאהבה אותי. ככה היא אמרה לי שנים. גם אני אהבתי אותה. היתה בינינו “היכולת לייצר שיחה”, כי לא רק שיתפנו אחד את השני באירועי היום, אלא גם בנינו משהו חדש, נוסף. בקיצור, את כל זה היה לי איתה.

הכרתי אותה בחטיבת הביניים בכפר סבא, כשהייתי בא בבוקר ויושב ליד החדר של היועצת. גם היא באה לשם בבוקר כי האימא שלה היתה ספרנית והסיפריה היתה ממול לחדר של היועצת. גם זוהר היה בא לשם. למקלט שמול החדר של היועצת. שלושתינו לא החלפנו מילה. שם התחלתי לשחזר את עצמי. כמו שען שמוציא את חלקי השעון, גלגלי השיניים והקפיצים, משמן אותם ומחזיר אחד אחד למקום.

אני זוכר את השיחות הראשונות שלנו. דיברתי 14 שעות רצוף, עד שנהייתי צרוד ולא יכולתי יותר לדבר. הרגשתי שאיתה הצלחתי להוציא משהו שישב לי בבטן וניסחתי אותו במילים, היה לזה כוח מרפא. שעוזר לשלוף את המסמר החלוד מתוך הלב ולהוציא לו ת’עוקץ, אחר כך לחטא את המקום עם ספירט ולהמשיך לפיגוע הבא.

האמת היא שלא הייתי קשוב אליה, התרחקתי ממנה כדי להגן על עצמי. התפרים של האישיות היו עוד חלשים והייתי צריך להתאושש לבד, רחוק, בלי הפרעות. העדפתי קשר כמו שהיה לי עם לילך, קשר המבוסס על היכרות מעמיקה, חשדנות הדדית, תמיכה חד צדדית ואי שיוויון מובנה. הייתי חייב לדבר בדחיפות עם לילך. רציתי לספר לה הכל. להתחיל בסיפור רומנטי ולתאר איך ישבתי בספריה הממוזגת, הסתכלתי בבנות וקראתי בספר, שבו כתב נפולאון “הצבא צועד על כיבתו” ואני לא הבנתי על כיבתו של מי? איך ניתחתי שיר צרפתי וחשבתי איך הזמרים הצרפתים נשמעים לך כל כך מיוסרים, כשאתה לא מבין צרפתית ובסוף אתה מגלה, שבסך הכל הם שרו על צלחת פרות ועל יופייה של נערתם.

רציתי לעבור איתה שוב על תקופת חטיבת הביניים ה”זוהרת” שנמחקה לי מהחיים בעקבות הביקורת הבונה והטיפוח של סגל המורים, המשפחה והחברים המפרגנים. ולהסביר לה שגם גרמניה הפסידה כשנלחמה בשתי חזיתות. רציתי לספר לה על גבע שנהיה משותק בחצי גוף בגלל הנקמה והקללה הנוראה שהטלתי עליו. וגם כשהשתררה דממה, לא שמתי לב שאין דיאלוג.

לילך כמעט ולא דיברה על עצמה, אבל אמרה שאלו היו שעותיה היפות ביותר ואני האמנתי לה. כשהתחילה סוף סוף לדבר אמרה שהיא מפלצת ואני לא האמנתי לה, אבל לייתר בטחון התחלתי להקשיב לה יותר. יום אחד ארזה ועזבה ללמוד רפואה בירושלים, כדי להציל את האנושות, או לפחות את אימה שחלתה בסרטן.

“כולן מתחתנות”, אמרה “איך בעלה שאלתי. “הוא מאפשר לה לממש את הנשיות שלה, כשאנחנו מדברות הוא לפעמים ניכנס באמצע עם המשחקי כדורגל הטיפשיים שלו, אבל אנחנו נותנות לו להרגיש שזה מפריע. הוא כבר שאל אותי אם אנחנו זוג או רק חברות”.

לילך התיישבה על המיטה הרחבה שלי והסתכלה על התמונות “וואו זו מרלין מונרו, איזו כוסית”, אמרה בהתפעלות. שאלתי אותה אם היא רוצה להתקלח והיא שאלה “מה חוקי הבית”, אמרתי לה שבשבילה אין שום חוקים. היא כהרגלה גם לא אכלה ולא שתתה אצלי דבר. למחרת רציתי ללוות אותה הביתה, אבל היתה שמש והיא אמרה שהיא לא הולכת בשמש. היא צילצלה להורים שלה ואמרה להם שבגלל שהיא יצור כמוהם היא נשארת אצלי עד שיחשיך. שמחתי כי ככה היא נשארה עד הערב וכשעמדתי ללוות אותה הביתה שמתי לב לכתם אדום וגדול על היד שלה. 

 כשראתה שאני מסתכל שאלה “זה מגעיל אותך?” אמרתי שלא והיא הסבירה לי שזה ממתח ושהיא מזריקה קורטיזון. שאלתי אם תרצה שנשכיר יחד דירה. למחרת לא התקשרה.הרמתי טלפון, שאלתי אותה לאן היא נעלמה והצעתי לה נישואים. אמרתי שבגלל שהיא היתה לצידי כל כך הרבה שנים אני חושב שהכי נכון זה שאני אתחתן איתה. שאלתי “מה את עושה בעשר השנים הבאות”? והיא ענתה “איו לי בעיה לעבור את עשר השנים הבאות, אבל אין לי מושג איך אני אעבור את מחר בבוקר”. הייתי מאוד חלש בהבנת רמזים. 

לילך התחילה לבכות וסיפרה לי שקיבלה מכתב מחברה שלה וזה מאוד הפליא אותי כי איתי היא תמיד היתה קרה ועניינית. החלטתי להתיעץ עם המרפאה ההוליסטית שלי וסיפרתי לה על היחסים שלי ושל לילך. המרפאה ההוליסטית שלי אמרה לי, שממה שסיפרתי לה היא חושבת שלילך היא לסבית מודחקת. זה בלבל לגמרי כי לילך תמיד אמרה לי שהיא אוהבת אותי, אז ההוליסטית הסבירה לי שלילך כנראה מאוד חכמה.

החלטתי לספר את זה ללילך בהזדמנות הראשונה שתהייה לי, אבל כרגע הייתי עסוק בלבנות את עצמי, הטרידו אותי דברים אחרים. 

הייתי מחוסר עבודה ושגעה אותי המחשבה שאני עוד גר בבית עם ההורים. הגעתי למסקנה שבארץ שלנו אדם, שאין לו כסף נחשב למת. החלטתי לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לחסוך קצת ולצאת מהבית. בבוקר התלבשתי ויצאתי לאזור התעשייה.

היה יום חם והרגשתי צמא אז קניתי פחית שתייה, אבל לא יכולתי לשתות כי זקן אחד “הומלס” פתח עלי זוג עיניים ענקיות. זה היה ההומלס הראשון שראיתי, אבל אחריו ראיתי עוד הרבה. שמתי קש בפחית ושמתי לו אותה ביד “תשתה ושיהיה לך לבריאות”. הזקן סרב בהחלטיות ואמר שהוא מעדיף כסף, אמרתי לו שאם אני אספר לו את סיפור חיי הוא ייתן לי כסף.

לפתע שמעתי צעקה חזקה “אחי”. הצעקה הגיעה מהעבר השני של הרחוב וכוונה אלי. הסתכלתי לכיוון וראיתי אדם מוכר, זה היה זוהר, שישב לידי בכיתה בחטיבת ביניים. הוא נראה מבוגר בהרבה מגילו, פניו היו מלאים בחטטים ועיניו שקועות ןעייפות. הרמתי את היד והחזרתי צעקה “אהלן אחי” והוא צעק “בוא, בוא כנס”.

עברתי את הכביש במהירות ומכונית האיצה לקראתי למרות שברמזור היה אור אדום וברגע האחרון נעצרה בחריקת בלמים. זוהר צחק “תיזהר אחי, השילוב של הישראלי והמכונית היפנית הוא מהקטלניות של הטבע”.

נכנסתי בעקבותיו למסעדה, שלא היתה מוכרת לי וגם לא לשלטונות המס.

“מ’שלומך?” שאל זוהר וטפח על כתפי.

החזרתי חיבוק ואמרתי “ברוך השם!”

“אה, זה הוא אשם?”, צחק זוהר בקול צרוד.

ישבנו זה מול זה על ארגזים הפוכים וריקים, על הקיר מוסמר מקל בייסבול חבוט ומתכתי. זוהר הביט בי ממושכות ואחר פתח: “חזרתי עכשיו מהמזרח, עשיתי שם איזו עבודה שחורה בשביל מישהו מבת ים, עד שהבנתי, שהוא רק מנצל אותי. אמרתי לעצמי: למה, מה קרה, צביקה פיק מת?….. דרך אגב, תשתה משהו?”

“למה לא, מה יש לכם?” שאלתי.

“בשבילך הכל, זה שלי פה המסעדה. מה אתה עושה היום?”, שאל בנשימה אחת והוציא מכיסו סיגריה עקומה ודקה, שידעה ימים יותר טובים.

“אני לומד”, התנצלתי וזזתי באי נוחות על הכיסא מתחמק מעיניו. צחוק מר עבר בשפתיו, הוא הדליק את הסגריה, שאף את האוויר לריאותיו, השתעל בקול יבש והביט בי.

“תגיד איך הולך?”, ניסיתי לשבור את השתיקה. “אתה יודע זה לא קל. בייחוד לא לבן אדם כמוני”, סינן. “למה אתה מתכוון?” לא הבנתי.

לראשונה חייך חיוך רחב חושף טור שיניים צחורות “יש לי עבר, אני מפוצץ מתיקים במשטרה. כשהייתי ילד עשיתי הרבה שטויות, כמו שאתה בטח זוכר”.

“שמע גם אני עשיתי בעיות”, אמרתי בגאווה “אתה שוכח, שממש גרתי בחדר של היועצת”. זוהר חייך בחביבות “טוב לדעת, אחי שגם אתה בעייתי. בכל מקרה, בגלל העבר העשיר שלי, כל פעם שיש בעיה באים ומרימים אותי לחקירות”. הוא הביט לצדדים כאילו שוקל משהו “אתה יודע כמה זה קשה בשבילי להשיג עבודה מחורבנת, אפילו לדבר הכי פשוט לא לוקחים אותי”.

נזכרתי שפגשתי בו בעת השירות הצבאי, הוא היה לבוש מדים ומרוב אושר קפץ לקראתי ברגליים צמודות מעל מעקה הביטחון. “איך הסתדר בצבא?”, שאלתי.

זוהר התיישב ונאנח “כשקבלתי רב”ט לבשתי מדים מגוהצים, צחצחתי נעליים ונסעתי לחטיבת הביניים. נכנסתי ישר לחדר של פוגל המנהל. עמדתי מולו ואמרתי “אתה רואה פוגל אני חיל טוב”.  

פוגל הסתכל עלי ואמר: “זוהר אתה קיצרת לי עשר שנים מהחיים, אחרי שבוע מת”.

הנהנתי בראשי “כן אני זוכר, חטף שבץ במכונית והדרדר איתו בירידה, כמו בסרטים”.

זוהר צחק “יש לי אליבי, עשיתי איתו סולחה לפני זה”.

זוהר קם והחל מסתובב בחדר בחוסר נחת, “במה אני אכבד אותך, אמרת שתשתה קפה, או משהו קר? ובלי לחכות לתשובתי פקד “אלי, תשים פעמיים טורקי עם הל!” אחר צעד לעבר ארגז קרח גדול ודג מתוכו בקבוק מיץ “קח, ענבים זה בסדר?”

“תודה”, אמרתי, וגמעתי את המשקה הקר. נזכרתי בפגישתנו הראשונה, כשהחזרתי מכות לערס וכ”ו. בקיצור, באמצע השיעור נפתחה דלת הכיתה וזוהר הציץ פנימה סינן “נתפוס אותך אחרי בית ספר”.

בחטיבת הביניים פגשתי את הילדים שגדלתי איתם בשכונה. הורי עזבו ת’שכונה כשהייתי בן שלוש אחרי שאחד השכנים זרק עלי דלי של ספונג’ה ורדף אחרי עם גרזן, עד שאבא שלי שבר אצבע מהמכה בפרצוף שלו. עכשיו שוב הסתבכתי עם החבר’ה האלה. אפילו יכול להיות שהשכן מהשכונה היה האבא של הילד שהסתבכתי איתו עכשיו, יסתבך שמו.

שמחתי שאני בכיתת ספורט, כי בהפסקה אני וזוהר יצאנו לריצה יחד, כלומר אני ברחתי והוא רדף אחרי. חלפנו על פני המורה התורנית, אבל היא העדיפה לשמור על על המשרה שלה ולכן היא רק חייכה לעברנו ואמרה “תשחקו יפה, ילדים שובבים”, רציתי לחנוק אותה, האמנתי שאני עומד למות.

בסוף זוהר השיג אותי, אך להפתעתי במקום להרביץ, הוא רק סימן את המכות. גם אני העדפתי לספוג אחרי שפעם בגן גלר נתתי אגרוף בבטן לבריון שקרה לי “רוסי עגבניה” והוא איבד את הנשימה. כבר ראיתי את עצמי יושב על זה בחברה “טובה”.

“זוכר את השיטפון הגדול בבית הספר, לפני המסיבת סיום?” קטע זוהר את מחשבותיי. “כן היתה שם תקלה בברזים”, קבעתי בבטחון.

“תקלה עלק”, צחק זוהר, “אני עשיתי את זה ואתה יודע למה? בגלל שפוגל הבטיח לי שיתן לי לשיר במופע הסיום ובתור עונש הוא ביטל את זה. אז גם אני הענשתי אותו”.

אל החדר פרצו מספר ילדים מתנשפים בכבדות “זוהר גנבו את הסוסים”. זוהר נעמד כמפקד ואמר בקול שליו “טוב, לכו חפשו אותם ותביאו אותם אלי”. הילדים יצאו בשקט וזוהר נפנה אליי “הם יודעים שאם יש בעיה למישהו הוא בא אלי. ואם אני רק שומע…” הוא השתהה “שמישהו לא בסדר בבית הספר הוא חוטף ממני ככה…”

כדי לנטרל את הכנופיה של זוהר, שעשתה צרות החליט פוגל לנקוט בשיטה של הפרד ומשול. הוא פרק את החבורה ושלח כל נער לכיתה אחרת. יום אחד באמצע שיעור ספרות נכנס פוגל לכיתת הספורט שלנו והכניס איתו את זוהר ואת קופסאת הסיגריות שלו, אפילו בלי מבחן כושר. לרוע המזל זוהר התישב ישר לידי. פוגל ביקש מאיתנו להיות נחמדים לתלמיד החדש וכמורה לגיאוגרפיה שאל אותנו מה היא המילה לתופעה שהיא גם גאוגרפית וגם פוליטית ואני הצבעתי ואמרתי “גאופוליטי”. ידעתי שהתשובה הזאת הפכה אותי רישמית למנודה. חכמים, לא בבית סיפרנו. תהיה טמבל אבל עם כולם. רף הפופולאריות שלי ירד מתחת לאפס. להפתעתי בסוף השיעור ניגש אלי זוהר ביראת כבוד, הציע לי סיגריה וביקש שאעזור לו במיבחן במתמטיקה.

בחור בשם גבע, שהיה קפטן נבחרת הכדורסל וגם הנער הכי מקובל בכיתה, ראה אותנו עומדים ואמר לזוהר “עזוב אותך ממנו, אין לו חברים”. התעלמתי ממנו והסברתי לזוהר, שאני טוב בהומאני אבל לא בחשבון. זוהר שתק, נראה לי שהוא נעלב, בכל מקרה מאז גם הוא לא דיבר איתי.

בחופש הגדול שלפני התיכון עבדתי בתור מדריך בקייטנה והיה לי איזה וויכוח טיפשי עם אחד הילדים הקטנים. בערב הילד הגיע לבית שלי עם חצי לבנה ביד ואמר “חכה, חכה, אני מביא עליך אנשים, יתפסו אותך בעיר יפוצצו אותך”. הבנתי שאין לי ברירה, אני הולך למות. מיד התלבשתי והגעתי בריצה למסיבה של החבר’ה של זוהר, שהיו שרים באולם ספורט מול הבית שלי. בזווית העין קלטתי את הילדון מהקיטנה אוסף אנשים ומצביע עלי. זוהר היה על הבמה עיניו היו עצומות בסילסול ארוך והקהל הקשיב לו כמהופנט, היה לו את זה. כשסיים הקהל השתולל והריע לו ממושכות “זוהר המלך, זוהר המלך”, זוהר ניגב את מיצחו וירד מהבמה. ניגשתי אליו והוא שמח לראות אותי, אני לא יודע למה הוא תמיד שמח לראות אותי.

“תראה לי מי זה?!”, אמר זוהר אחרי ששמע על התקרית. הצבעתי על הילד וזוהר התקרב אליו תפס אותו בצוואר והרים אותו באוויר, כמו שמרימים חתול. “יא עבריין צעצוע” אמר זוהר והצביע עלי “זה חבר שלי”, אחר כך הרפה מהילד שהיה חיוור כמוני. פתאום כבה האור במסיבה “אחי” אמר לי זוהר וחייך “אולי תמציא לנו איזה אבקת חשמל”.

החברים של זוהר התחילו לקפל את הציוד ואחד מהם ניגש אליו “בואנה זוהר, תעזוב כבר ת’אשכנזי הזה”. הוא נפרד ממני בלחיצת יד “שמור על עצמך גבר”.

גבע אחז בעיתון והקריא ממנו בחגיגיות ” זוהר….. חשוד במכירת נשק צבאי לארגון טרור.” הוא צחק “נהיה סלבריטאי הבנ’אדם, תראה את התמונה שלו עם הידיים על הראש.. פוטוגני אה?!”

הרגשתי איך הדם עולה לראש הג’ינג’י שלי רציתי להגיד לו:

“נראה לי שכל מה שקרה לך זה רק מהאנרגיות השליליות ששידרתי לך כל השנים, יש לך מזל שסלחתי לך היום, אחרת היית כבר מת”. לספר לו שהשקעתי טונות של אנרגיות רק בשביל לצאת מהפינה שנכנסתי אליה באדיבותו ובאדיבות חבריו המתנשאים ושבזכותו התחלתי את החיים מנקודת מינוס והסתובבתי שנים עם מקרר על הראש וחותמת של אפס.

אבל כבר ידעתי שאני נוטה לתת יותר מידי קרדיט לאנשים וכדאי לי מראש לקחת קצת בחזרה. נפרדנו והוא הזמין אותי לבוא לבקר. אמרתי לו “אתה יודע שאני לא אבוא, למרות שבא לי לחבק אותך חזק חזק עד שנישמע ת’עצמות ש’ך נשברות”.