זו שוב הקבורקה – הרלי והיופי הגדול

זו שוב הקבורקה

“כמה אתה מרוויח?” שאלה האימא וניסתה לבדוק אם הבת שלה עשתה טעות כשוויתרה על שרותיי, או ניצלה בנס. “מחר יש לי דיון שכר בעבודה, אז אני אבקש מהם להתקשר ישר אלייך, תתאמו את השכר שלי ותודיעו לי”, ביקשתי.

האימא חייכה חיוך מריר ואמרה “לאט לך בחור צעיר, אל תטפח לעצמך על השכם”. צמד ההורים הלכו לקלקל ת’מצברוח למישהו אחר והשאירו אותי טובע בים של זכרונות. מה שהדאיג אותי הכי הרבה זה שהתחלתי שוב להרגיש. רגשות זה דבר מחורבן, הם משקולת שתמיד משקיעה אותך למטה. חייב דחוף לאלחש אותם בכל אמצעי חורי, שלא יפריעו לחיות. זה בנפשך.

הסתכלתי בראי, השיער שלי באמת התחיל כבר לנשור והקמטים הביטו בי מהמראה. לא זיהיתי את הדמות השמנמנה שמולי, ראיתי מולי איש מבוגר עם קול של ילד. אומרים שאדם מתבגר כשהוא מסתכל בראי ורואה את אבא שלו, אני הסתכלתי וראיתי את סבא שלו. המשקל הראה גם שאני יותר כבד ממה שחשבתי. נזכרתי בדברים שאבא אמר לי ערב הגיוס לצבא “חכה חכה, השמש הזו תעשה לך קמטים”. בחוץ השתוללה סופה. החלטתי להחליף את מיקום האדניות במרפסת. בחורף ירד גשם על הקקטוסים והם היו מלאים בחורים. 

הרמתי את האדנית והרגשתי שאני ראש המשלה שמרים כיבשה בחווה. נדמה לי שחטפתי קילה, היה לי כאב חד בצד. בקושי נשמתי. “איך הגעתי למצב הזה?” חשבתי ותפסתי ת’ראש בשתי יידיים.

הרוח עירבבה את האויר עם חלקיקי אבק מאתרי הבניה הסמוכים ואדי הגז שפלטו המהמכוניות. הגשם ניקה את הזפת מהאוויר והשקיע אותה במדרכות הבוציות. חתול דרוס נשטף על ידי המים, שסרקו את פרוותו הקרה. משני צדי הרחוב עמדו בתים עיוורים נעולי תריסים והקור חדר לעצמות ומשם ללב. שלחתי ת’יד למשש ת’ביצים הקפואות ואחר כך הכנסתי את היד לפה. הטעם היה מלוח.

הלכתי במסדרון הבית החשוך שהואר מברקים מזדמנים ונשכבתי על הרצפה הקרה. בחוץ עדיין ירד הגשם ואני הורדתי את החולצה ונתתי למפלי השומן לגלוש על הריצפה הקפואה. נשימתי נעצרה. שרידי השרירים התכווצו וגבי הרפוי, שלא ראה מכון כושר בשנים האחרונות, קלט לתוכו את עוצמת הקור.

בגוף שלי היו עוד שרידים מתקופה ששחיתי ב”הפועל” 4 שעות כל יום. הפסקתי לשחות, כי לא הספקתי לראות ת’בית של פיסטוק. נזכרתי באוטובוס שהסיע אותנו בחורף מהתחנה שליד הסופרמרקט לבריכה. 

כשהיה גשם השטתי סירות נייר במי הגשם שלצד הכביש. מדי פעם אבא היה בא לאמונים לשמוע איזה כוח סבל יש לבן שלו. בנסיעות הארוכות בטיולית. נשארתי ער כל הדרך וחשבתי מה היא עושה עכשיו ורק כשהגענו לתרגיל או לניווט הייתי מצליח להירדם. בטיולית היתה כתובה פקודה צבאית: “לא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים – החוצה!” ובגלל זה כולם זרקו הכל החוצה. לא היה יותר מידי עם מי לדבר בצבא. אז לפעמים בנסיעה הייתי מאונן, לא חושב שמישהו שם לב. כל הקטע הזה של אחוות לוחמים זה קישקוש, כל החיילים היו סגורים בבונקר של עצמם ולא נתנו פתח מילוט, שדרכו היית יכול להשחיל להם רימון. הייתי מנווט תמיד עם אותו אחד והמפקד אמר לי “זה לא טוב, אתה חייב לנווט עם עוד אנשים אחרת תחשוב שהביטחון שלך בא מימנו ואם הוא לא יהיה לידך תהייה אבוד” מאז דאגתי לזה שאף פעם לא יהיה לידי אותו אחד, או אותה אחת.

רוחו של אבא תמיד היה לידי. הוא ליווה אותי לצבא ועקב מקרוב אחרי מסלול הקידום שלי. בפק”ל כיסים היה מנוילן אצלי מסלול הקידום עד לקצונה ואבא היה בודק אם אני עומד בלו”ז. עבדתי בשביל שני אנשים, כדי למצות גם את הפוטנציאל הלא ממומש שלו. אבא היה עיתונאי קטן במקומון ולא רצה שאגמור כמוהו. כדי להמחיש לי את זה הוא גזר מהעיתונים את תוצאות הסקרים שעשה עבור משרד ראש המשלה, משרד הרווחה, משרד האוצר, ההסתדרות והרשויות המקומיות.

הסקרים קבעו שרבע מהקשישים רעבים ואבא אמר שהוא אחד מהם. שר האוצר כבר לא יכל להגיד לו ללכת לעבוד כי הוא כבר עשה את שלו, למרות שלא היה שחור ולא היה לו לאן ללכת. בהתחלה נבהלתי, אבל ס’ שהיה ממקורבי שר האוצר, הסביר לי שלא מדובר ברעב ממש, אלא בחוסר נגישות לסוגי מזון מגוונים ומאוזנים, המקובלים במדינה. שאלתי את אבא אם הכותרת בעיתון שיקרית והוא הסביר שיותר קל לשנות את הכותרת מאשר את המצב.

למרות ההזהרות שעזבתי את הצבא ואבא אמר “עשית את טעות חייך”. לא התייחסתי, היו לי תוכניות אחרות, רציתי לכתוב שירים ושיפצתי מכונת כתיבה ישנה. הייתי מאוד גאה בשיפוץ וכשחזרתי הביתה שחור מהעבודה במחסן, מצאתי במכונה פתק מודפס “אתה מבזבז את זמנך לריק”. הבנתי את המסר וניסיתי לחזור לצבא, כדי לרצות אותו. זומנתי ליום גיבוש ובסיומו שאלו אותי למה אני רוצה לחזור. חשבו בטח שאני יקשקש להם על אידאלים, אהבת המולדת וכל הבולשיט הזה. אני תמיד אמרתי ת’אמת, זה היה הרגל מגונה כזה ועניתי “בשביל הכסף”. ברור שהם העיפו אותי משם. הייתי מרוצה. זה לא היה בישבילי מלחמות הגברברים האלה בבסיסים המרוחקים, רחוק מאימא ואבא.

היה ברור לי שאגיע לגדולות, אבל מצאתי את עצמי עובד בעירייה באוטו זבל. התביישתי בזה, למרות שעם התוספת בושה יצאה לי משכורת יפה. בושות באמת עשיתי בשפע. 

רציתי סטטוס, אז סיפרתי שאני מסדר ת’קופסאות של המלפפונים בסופר. רק ככה הצלחתי לקום בבוקר ולגרור ת’עצמי לעבודה. קיוויתי שיום אחד עוד יקראו לי להיות ראש ממשלה. הפער בין החלום לעבודה בזבל, עשה מהדימוי העצמי שלי סושי.

המחשבות הבלתי פוסקות, עשו לי רע. השתעלתי, הראש התפוצץ לי מהחום. כיביתי את המזגן. הטלפון צלצל, שמעתי את עורך העיתון צורח לתוך המזכירה, שהדד- ליין עבר ואבא עדיין לא מסר ת’כתבה המחורבנת. פתחתי ת’רדיו. רציתי לשמוע אם היה פיגוע, מכונית תופת, מלחמה, או אולי נכבשנו בינתיים. בארץ אתה מתנתק ליום אחד וכבר הפסדת חתיכת היסטוריה. כששמעתי ת’פרסומות סגרתי ת’רדיו בקריז. עלבון לאינטליגנציה, שטיפת המוח הזאת. פתחתי ת’חלון בתנופה, מילאתי ת’חזה באוויר הקפוא וצרחתי.הבדידות פרצה ממני רותחת וגלשה בספיד במורד הרחוב.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת, שקטעה את השקט הצורם שבדירה. “רגע” אמרתי וטרקתי את החלון במהירות. היד שלי נתפסה לי בחלון והדם התחיל לזרום. “כמה דם? משריטה כזו קטנה”, התפלאתי. הכנסתי ת’יד לפה ושתתי ת’דם. אספתי בזריזות את הבגדים, הפזורים על ריצפת הדירה. הבשר החשוף הידלדל מצד לצד והראה לי את הכיוון. החזקתי את היד הפצועה והצצתי לראות שלא מדובר בילדים שאוספים תרומות מדלת לדלת.

כשראיתי שם שתי נשים, פתחתי את הדלת ביד הבריאה. הבנות עמדו בפתח נוטפות מים. “בבקשה תיכנסו”, אמרתי והפנתי אותן אל הסלון בעודי מתלבש. “תאכלו משהו?”, שאלתי. הן צחקקו וישבו צמוד צמוד על קצה הכורסה. “על זה בדיוק באנו לדבר אתך”, לחשו. התיישבתי יחף, סגרתי את יתרת הכפתורים בחולצה ונשענתי קדימה.

הבנות פתחו בהיסוס, שנעלם מיד “אנחנו,….חשבנו…” אחת מהן היתה יותר מלאת ביטחון וישירה

“חשבנו שאולי תרצה…למרות שאני לא נמשכת אליה”.

הסמקתי, קמתי והסתובבתי בחדר באי נוחות. התיישבתי וקמתי שוב.

“אני, אה, אם אתן באמת רוצות לדעת, לא חושב, שמבחינת יחסי הכוחות. כלומר, זה לא פייר, זה שתיים נגד אחד ..”, גמגמתי.

הבנות נראו מופתעות, ניסיתי לנחם אותן “אבל לא אכפת לי עם כל אחת לחוד.”

הן קמו ללכת “תחשוב על זה, יש לך עד יום שישי”, אמרו בבטחון.

“למה דווקא יום שישי?”, שאלתי.

הן תקעו בי מבט משועשע וענו במקהלה “כי אז החברים שלנו חוזרים מהצבא”.

כשיצאו שמתי לב, שעמדתי בשלולית של מים ודם, שהמשיך לזרום מהיד הפצועה. 

ברק הכה בשמיים ושר האוצר הכה בטלוויזיה. הבית החשוך הואר לרגע באור של פלאש לבן ומבריק. שטפתי ת’יד וראיתי מחלון האמבטיה את הבנות מתרחקות ומצחקקות במורד הרחוב. כגבר יפה ידעתי שפגשתי שוב את הקללה המעיקה הזאת….שתפסה תאוצה מאז המצאת הגלולה.

היד שלי דיממה כמו המשק הישראלי. פתחתי את הברז ונשטפתי תחת המים החמים. בחוץ ירדו מים קרים. הבדידות עמדה שם במורד הרחוב הזה בדיוק. היא עמדה על קצות נעלי הצבא שלי, ניצמדה וחיבקה אותי חזק, חזק. חיבוק מפנים. אחר כך הביטה לי לעיניים ולחשה לתוך הלב את הקללה: “החטוב הצה”לי עשה לי מסאז’ים נעימים ואני בלילה בדרך למטבח, כל כך התגעגעתי אלייך, שנכנסתי אליו למיטה כאילו זה אתה, מבין!?”. היא סיפרה לי שכשהתקשרתי מעזה היא היתה בדיוק אחרי…..וזאת הייתה הרגשה מוזרה בשבילה. הרגשתי שהשושנה של הנסיך הקטן הוציאה סכין יפנית ועשתה לי חיתוך בפנים. יותר לא זכרתי כלום רק את הרגליים שלי רצות בלי הפסקה ולוקחות את הגוף הצה”לי שלי רחוק מהלב המכוסח שנישאר לשכב בשקט במורד הרחוב.

היופי הגדול

מי האידיוט שאמר שיום שלישי זה פעמיים כי טוב. בתיבת הדואר המתין לי ‘היופי הגדול’ בצורת מעטפה חומה לא מבוילת. קיבלתי צו מילואים שהיה כתוב עליו “חריג”. זה היה שמי האמצעי. מיד הבנתי. עליתי על מדי הכפייה ונסעתי לעזה. חתמתי על ציוד. ריח המדים זרק אותי אחורה ושאלתי את עצמי למה מגיעה לי הקללה המעיקה הזאת. כל יום היו מגיעות לכלא משאיות של האו”ם עם אספקה טרייה של בשרים, פרות וירקות לעצירים הביטחוניים. אנחנו קיבלנו נקניקיות, חביתה מנוזל ביצים ואת מה שנישאר לעצירים מאתמול. בלילה נזרקתי באוהל המחניק ונרדמתי לצלילי “אהבת נעורי”, של שלום חנוך. השדרן הפסיכולוגי קוקי מייתר, ניסה להוציא משלום משהו בתוכניתו הלילית “טיפול לילי” אבל התבלבל, התברבר, עלה על שירטון וניתקע. שוב הייתי במקלחת החמה. יד נשית סגרה את הברז “סליחה על האיחור, אני מיד מצטרפת”, אמרה הרלי “כל כך התגעגעתי”.

“אבל, אני הייתי רק בורג קטן במערכת”, אמרתי.

“אתה היית בורג גדול מאוד”, אמרה “אבל שהשתן לא יעלה לך לראש”. טבלתי ת’ראש המזיע מתחת לברז, שטפתי ת’דמעות במים הקרים. הסתובבתי ונשקתי לה. היא התחילה לבכות את הבכי הילדותי שלה, הטעם היה עדיין מלוח, כטעם הבדידות.

הרלי, דייוידסון והדבר האמיתי

העירו אותי לשמירה, ככתוב “הקם להשכימך, השכם להורגו”. הבנתי שגם הלילה חזרה אלי הקללה המעיקה, כמו הרגל רע. למזלי התעוררתי למציאות השפויה, שבה אסירים ביטחוניים הזדיינו בסבלנות באוהליהם, עכברושים צבאו על מגדלי השמירה ופעילי שמאל ימין עקרו גדרות, נורו והלמו בלבנה ציונית הולמת בראש בשם האחדות.

“אין כמו הזונות בעזה”, הנהן מפקד המחנה המבוסם מבעד בלוריתו הבלונדינית “אם זה היה טוב לשמשון הגיבור זה טוב גם ללא גיבור כמוני”. התנעתי את הכלי בזינוק והניקלים שלו הבריקו באור הזריחה החיוור. בתא המטען היתה לי קסדה נוספת וצרור מכתבי אהבה שהיה כתוב עליהם ‘שבור את הניצרה בשעת חירום’. סחטתי את המקסימום מדוושת הגז.

האוויר היבש נישבר סביבי ברעש של דיקט והים השמנוני, שהשתקף במגן השמש היה דומה לפוסטר קרוע. פגרים של סוסים שחוטים, שרידי מדורות וצמיגי טרקטורים היו זרועים על החוף כפטריות רעל אחרי היורה. להפתעתי הקירבה לכל היופי הגדול הזה, לא גרמה לרוח הקרירה לנשוב לעבר המפגינים משמאל ומימין ולצנן את הבלגן שמסביב. לי זה לא ממש הזיז. החניתי את הכלי קרוב לקבוצת נשים, שהיו לבושות בבגדים של שבעים ושתיים הבתולות.

“נעים מאוד קוראים לי הרלי”, אמרה ועינייה הציצו בי מבעד לרעלה.

“איזו מקריות”, אמרתי “אני דייוידסון”.

הרלי לקחה ת’יוזמה ושלחה רגל מעבר לגוף המתכת הכבד, העבירה יד רכה על ידית ההילוכים וחזה נלחץ אל חזי כמטען נפץ מאולתר. “קח אותי מכאן לקנדה בסירת מיפרש” ביקשה כשהאופנוע שאג וזינק מעל הצוק. לפני ההתרסקות, הודיתי ביני לביני שאין ספק, שהיא היתה הדבר האמיתי.