צפת – זיכרונות – ציפורה בראבי

בכל שנה

בחופשה הגדולה נסענו עם אמנו לצפת.

שם גרה סבתי האלמנה עם אביה, סבא רבה עקיבא

ודודי,אחיה של אמי, ודודתי עם ילדיהם שגילם, כמה מפתיע, הקביל לגילנו שלנו..

בשניים או שלושה אוטובוסים נסענו

מכינים עצמנו לנסיעה של כארבע שעות

דרך החלון צופים בדרך המדהימה מסתחררים בסיבובים

וכשראינו את הבריכה בעמק ידענו –

הגענו לצפת.

סבתא (1)

על מפתן ביתה ישבה סבתא ע”ה

ועיניה השחורות אל הכניסה

אולי יבוא בנה האהוב לבקרה. בבת עינה משוש חייה

הוא יטפח על שכמה וילגלג באהבה והיא תצחק. כמה שתצחק!

אולי נכדיה יבואו, אולי תיכנס שכנה לשאול דבר מה.

והיא מחכה.

בבוקר השכם חלבה את העז, אספה ביצים, גערה בקול בתרנגולות הרועשות

נזפה ביונים ההומות המלכלכות את חצרה.

אפתה פיתות טרית בטבון וביתה מלא בשפע הנפלא הזה. ומי יאכל?

יושבת סבתא ומהרהרת ביום החולף

בימיה החולפים

בכוחה המתחלף.

עוד מעט תשקע השמש

יחשיך..

יומה עומד להסתיים

בצעדים חסונים ניגשת אל פתח חצרה, מעיפה מבט אחרון אל הסמטא, משתהה מעט

ונועלת את הדלת הכחולה.

עכשיו היא ממהרת להתכונן לשנת הלילה.

שוב מקדימה היא את שקיעת השמש

שוב בטרם מחשיך עוצמת היא את עיניה בחוזקה.

מקווה שיחלוף הלילה מהר,

ששוב יגיע בוקר..

ציפורה בראבי (c)

סבתא (2)

וּבַא הבּוֹקֶר.

סבתִי פָּקְחַה עֵינַיִים שְמֵחוֹת לִקְראת יוֹם חָדָש ואֶפְשָרוּיוֹת הַרְבֵּה

הֵכִינָה לְעַצְמָה קָפֶה שָחוֹר וְחָזָק בַּפִינְג’אן הַכָּחוֹל

קָפֶה מְמוּתק

ממְתִיק חַיִים.

ישְבָה על מִפְתָּן בֵּיתָה מוּל סִמְטָת הַאבנִים

אוֹחֶזֶת את הכּוֹס בּידֵיה הגְדוֹלוֹת, המיוּבָּלוֹת שָנִים

עוֹטֶפֶת אוֹתה

נאחֶזֵת בּה.

לוֹגֶמֶת אַט אַט.

ושְנוֹתֵיה חלְפוּ

ושְכֵנִים עבְרוּ

והכֹּל מְחַייכִים אליה בְּשִמְחָה והִיא מְבַרֶכֶת אוֹתם בְּעֵינֵיהַ הַנוֹצְצוֹת חַיִים

בְּקוֹלַה העֵרָנִי, השָמֵחַ.

..

והקָפֶה, לְאַט לְאַט הוּא מִתְקַרֵר.

..

ציפורה בראבי (c)

הבית של סבתא

בכניסה לעיר צפת

האוטובוס מתפתל על פי תהום כמעט

ובטננו עימו וראשנו סחרחר

ומתי נגיע כבר

ואיזו נסיעה ארוכה

ומגיעים ונרגשים

והאויר הצח

והאווירה המיוחדת

ויפי העיר

וסבתא

ועד מתי תשארו?

ומתי אתם נוסעים חזרה?

וכשניסע היא תדאג

שניסע כבר

ושנגיע כבר

שנתקשר להודיע שהגענו

והטרדות והדאגות מקמטות את פניה היפות

והיא משלמת לנו את דמי הנסיעה כדי שלא נתקמצן

כדי שנמשיך לבוא.

ובבית של סבתא

צבעים, שפות,

נשים במטפחות ובשמלות פרחוניות יושבות במעגל עם סבתי

מדברות צוֹחקוֹת

נשִים ערביות מן הכפרים הסמוכים מגיעות

באות לסבתא לשתף, לשוחח, לצחוק,

נוֹשְאוֹת על ראשיהן ארגזים עם פירות ענק, מנחה לסבתי

קונות ממנה כחל לעיניים שהכינה

מזמינות אותה לכפרן “להכין” כַּלוֹת.

גברים הבאים לבקר את אביה, סבא רבא שלי, ומציעים לה נישואים מידי יום

וסבתא צוחקת

ועיניה קורנות

והכל מביטים בה

והכל שמחים.

….

וּלעת ערב

שֶקֶט

סַבָּא רבא נרדם

וסַבְתא על מיטתה יושבת, מול החלון, אוחזת בראשה

וּמבִּיטה הרחק

ועיניה הַשְחוֹרוֹת

מברִיקוֹת

מִמָה?

קוּמְקוּם תֵּה כָּחוֹל

זֶה מָה הִשְׁאִיר לָנוּ סַבָּא עֲקִיבָא זַ”ל

קוּמְקוּם בּוֹ אָצַר אֶת הַתֵּה, אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו

אֶת צַעֲרוֹ

אֶת כְּאֵבַיו

בָּחַשׁ אֲרֻכּוֹת מַיִם כֵּהִים, מִתְכַּהִים

תֵּה מָתוֹק

וּמַבָּטוֹ חָסַר נֶחָמָה

וְכָּכָה הָיָה אוֹהֵב אוֹתָנוּ

מָזַג לָנוּ תֵּה לְכוֹסוֹת זְכוּכִית קְטַנּוֹת

נָתַן בָּטְנִים לָשִׁים בַּתֵּה.

שָׁתַּה

שָׁתַק.

כדורי צמר בכל הצבעים, בגדלים מסוגים שונים.

פזורים בחדרה של סבתא

בערימות, בסלים

שכנות הביאו,

בני משפחה הביאו,

מכרות הביאו

כל  שהיה מיותר מצא מקום אצל סבתא

ומהם סרגה היא שטיחים. נוטלת כדור אקראי וסורגת צבע אל צבע משתלבים בעל כורחם

סורגת את ימיה

את מחשבותיה

את הבדידות

מה זאת אהבה? סבתא מלמדת

אהבה? היא שואלת

כולם מחפשים אהבה

ואת? סָבְתָא מַבִּיטָה בִּי בְּעֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת

נוֹקְבוֹת

מְבִינוֹת

מה את מחפשת?

אָהֲבָה?

 מָה אַתֶּם יוֹדְעִים

אֵיךְ אֲנִי אֶת הַבַּעַל שֶׁלִּי

פָּנֶיהָ מסמיקות,

עֵינֶיהָ רַכּוֹת עַד דְּמָעוֹת

“זֶה יִהְיֶה בַּעֲלֵךְ”,  אָמְרוּ לִי

וַאֲנִי הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ.

“אַחַר כָּךְ אָהַבְתִּי אוֹתוֹ. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתוֹ”.

סבתא מַבִּיטָה בִּי שׁוֹאֶלֶת

מַסְבִּירָה

מְלַמֶּדֶת.

תּוֹהָה.

עוד לא קמו אנשים
סבתא יושבת מול התנור
בתוך האדמה
לוע אש
היא מניחה ושוטחת עיגולי בצק לבנים עגולים
ומוציאה לי פיתות ענקיות
תאכלי!

למה את לא אוכלת?
רק עור ועצמות את

אוחזת בזרועי השדופה

ועיניה רחומות מבריקות אלי..
תאכלי יא-בנתי, תאכלי….

חֲפוּפוּת

לְעֵת עֶרֶב יצאנוּ גֵאוֹת אֶל סִמְטאוֹת הַעִיר צְפָת

חֲפוּפוּת וּנְקִיוֹת

בַּת דוֹדָתִי וַאֲנִי

בּפָנִים קוֹרְנוֹת חִיַיכְנוּ זוֹ אֶל זוֹ בְּשִמְחָה

עַל יוֹפְיֵינוּ, עַל נְעוּרֵינוּ, עַל רֵיחַ הַשַמְפּו שְנָדַף וְעָטַף

כְּמוֹ עָנָן שָקוּף אֶת שערוֹתֵינוּ הַאֲרוּכּוֹת

הַגוֹלְשוֹת

בּוֹהֲקוֹת

…..

ורק ריח השמפו נשאר..

מזכיר..